רבא סבר לה [סבור] כשיטת ר' יונתן ומתרץ לקראי [ומיישב את הכתובים] כשיטת ר' יונתן, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ממה שנאמר "אם בעליו עמו לא ישלם" (שמות כב, יד). משמע מצד אחד דאיתיה בתרוייהו [שישנו בשניהם], בשעת שאילה ובשעת שכירה, ומשמע נמי [גם כן] דכי איתיה בחדא וליתיה בחדא [שאם ישנו באחת ואיננו באחת] פטור.

וכתיב [ונאמר] "בעליו אין עמו שלם ישלם" (שם יג) — משמע דליתיה בתרוייהו [שאיננו בשניהם], ומשמע נמי [גם כן] דכי איתיה בחדא וליתיה בחדא [שאם ישנו באחת ואיננו באחת] — חייב, ויש כאן איפוא סתירה.

אלא בא הכתוב לומר לך: אם היה עמו בשעת שאלה — אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה, היה עמו בשעת שבורה ומתה — אין די בזה אלא צריך להיות עמו בשעת שאלה.

ומקשים: איפוך אנא [אהפוך אני] ואתרץ את הסתירה שבמקראות להיפך: שאם היה בשעת שבירה — נפטר, ולא בשעת שאילה! ומתרצים: מסתברא [מסתבר] לומר כי שאלה עדיפא — שבה דווקא צריכים להיות הבעלים, משום דקא מייתי לה לרשותיה [שהרי מביא אותה לרשותו] של השואל מאותה שעה.

ודוחים: אדרבה [להיפך], שבורה ומתה עדיפא [עדיף אז], שכן חייב באונסין!

ומשיבים: אינו כן, שכן אי [אם] לא שאלה — שבורה ומתה מאי עביד [מה עושה]?, ודוחים: זו אינה ראיה, שהרי ואי לאו [ואם לא היתה] שבורה ומתה, בשאלה מאי עביד [מה עשה] שהרי אז אין כל בעיה. ודוחים: אפילו הכי [כך] שאלה עדיפא [עדיפה] ומדוע — שכן חייב באותה שעה במזונותיה.

רב אשי סבור שאפשר ללמוד מלשון הכתוב, שכן אמר קרא [הכתוב]: "וכי ישאל איש מעם רעהו" (שם יג), ומשמע שלא היה רעהו עמו — אז שלם ישלם, הא [הרי] אם היה רעהו עמו — פטור.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שמדיוק הלשון אנו למדים, מה שנאמר במפורש "בעליו אין עמו" (שם), ו"אם בעליו עמו" (שם יד) למה לי? שהרי הכל נלמד מפסוק ראשון! ומסבירים: אי לאו הנך הוה אמינא [אם לא אלה הייתי אומר]: האי אורחיה דקרא [זה דרכו של הכתוב] הוא לומר "מעם רעהו" ולא הייתי לומד מכאן הלכה, ולכן היה צריך להדגיש במפורש, ללמדנו שיש בכך כוונה.

א בעי [שאל] רמי בר חמא בדיני שאילה: שאלה את הבהמה לרבעה, כדי לרבוע אותה, שעושה בה איסור חמור מן התורה, מהו הדין? האם שאלה צריך להיות כדשיילי אינשי בעינן ולהכי [כמו ששואלים כרגיל בני אדם, ולצורך זה] לא שיילי אינשי [שואלים אנשים], או דלמא טעמא מאי [שמא הטעם מה הוא] שהשואל חייב — משום שיש לו הנאה מן הבהמה, והאי נמי, הא אית ליה [וזה גם כן, הרי יש לו] הנאה.

ושאלה דומה: שאלה ליראות בה, ששאל בהמה מחבירו לא לעבודה או לשימוש, אלא שייראה על ידי כך עשיר יותר, מהו הדין? האם התחייבות ממונא בעינן והאיכא [לממון צריכים אנו, ויש כאן], או דלמא ממונא דאית ליה [שמא ממון שיש לו] הנאה ממשית מיניה בעינן וליכא [ממנו צריכים אנו, ואין כאן]?

ועוד: שאלה לעשות בה מלאכה פחות משווה פרוטה, מהו הדין? האם ממונא בעינן ואיכא [ממון, משהו שווה כסף, צריכים אנו, ויש כאן], שהרי המלאכה שעשתה שווה משהו, או דלמא [שמא] כל פחות משווה פרוטה — לא כלום הוא.

וכן: אם שאל שתי פרות יחד לעשות בהן דבר השווה פרוטה, מהו הדין? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: זיל בתר [לך אחר] שואל ומשאיל, ואיכא [ויש כאן] דין ממון, שהרי קיבל השואל מן המשאיל הנאה של שווה פרוטה, או דלמא [שמא]: זיל בתר [לך אחר] הפרות וכל חדא וחדא ליכא ממונא [ובכל אחת ואחת מהן אין כאן צד של ממון]? שפחות מפרוטה אינו נחשב ממון!

ויש לשאול עוד: שאל משני שותפים יחד ונשאל לו לעבודה רק אחד מהן מהו הדין? האם כולו "בעליו" בעינן [צריכים אנו] — והא ליכא [והרי אין כאן], שהרי בעליו שנים הם, או דלמא [שמא] מההוא פלגא דידיה מיהא מיפטר [מאותה מחצית שלו, של אותו שותף, על כל פנים נפטר] השואל?

ועוד שאלה: שותפים ששאלו חפץ מאחר ונשאל בעל החפץ לאחד מהן, מהו הדין? האם כולו שואל בעינן, וליכא [צריכים אנו, ואין כאן], או דלמא בההיא פלגא דשיילי מיהת מיפטר [שמא באותה מחצית ששאלו על כל פנים הוא נפטר]?

וכן: שאל מהאשה דבר מה ונשאל בעלה של האשה לעשות לו מלאכה, או אשה ששאלה חפץ ונשאל בעליו לבעל, מהו הדין? ובשתי שאלות אלה, הבעיה המרכזית היא האם קנין פירות (כקנין הבעל בנכסי מלוג של האשה) כקנין גוף דמי [הוא נחשב], או לא?

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי עוד שאלה מעין אלו: האומר לשלוחו צא והשאל לי (עבורי) לשואל עם פרתי, מהו הדין? האם "בעליו" ממש בעינא [צריכים אנו] כדי לפטור את השואל, וליכא [ואין כאן], או דלמא [שמא] אף לענין זה שלוחו של אדם כמותו, ואיכא [ויש כאן] איפוא "בעליו"?

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו של] רב אויא לרב אשי: בעיה זו בענין בעל קשורה בפלוגתא [מחלוקת] של ר' יוחנן וריש לקיש בענין אחר, והשאלה בענין שליח – פלוגתא [מחלוקת] של ר' יונתן ור' יאשיה.

ומסבירים: בעל, פלוגתא [מחלוקת] של ר' יוחנן וריש לקיש; דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה זו: המוכר שדהו לחבירו ולא מכר את גוף השדה אלא לפירות שיהנה הקונה מפירות השדה, ר' יוחנן אומר: הקונה, בעל הפירות, מביא ביכורים וקורא עליהם את מקרא בכורים הכתוב בתורה (דברים כו, ה–י), כיון שבפועל הוא שלו, וריש לקיש אומר: מביא אמנם ביכורים ואולם אינו קורא עליהם מקרא ביכורים,

שהרי גוף השדה אינו שלו. ומסבירים: ר' יוחנן אומר: מביא וקורא, כי לדעתו קנין פירות שיש לו כל ההנאה — כקנין הגוף דמי [הוא נחשב]. וריש לקיש אומר: מביא ואינו קורא, כי קנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [הוא נחשב].

בענין שליח פלוגתא [מחלוקת] היא של ר' יונתן ור' יאשיה: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר לאפוטרופוס הממונה על ביתו: כל נדרים שתהא אשתי נודרת מכאן (מעכשיו) ועד שאבא ממקום פלוני — הפר לה, שמניתיך שליח להפיר נדרים כמוני, והפיר לה האפוטרופוס, יכול יהו הנדרים מופרים על ידי כך — תלמוד לומר, שכתוב בהדגשה: "אישה יקימנו ואישה יפרנו" (במדבר ל, יד), כלומר, בעלה ולא אחר, אלו דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו. ואף לענין הפרת נדרים. זו היא הבעיה אם שליחו כמותו לכל ענין.

ושאלה נוספת בבעיות אלה: אמר ליה [לו] רב עיליש לרבא: האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי, מהו הדין? ושאלה זו מורכבת יותר, תיבעי למאן דאמר [תשאל בעיה זו לשיטת מי שאומר] שלוחו של אדם כמותו לגמרי, תיבעי למאן דאמר [תישאל לשיטת מי שאומר] שלוחו של אדם אינו כמותו. כיצד?

תיבעי למאן דאמר [תישאל לשיטת מי שאומר] שלוחו של אדם כמותו, שאפשר לומר: הני מילי [דברים אלה] אמורים בשליח שהוא כמותו משום דבר [שבן] מצוה הוא, שהוא מחוייב במצוות כמותו. אבל עבד דלאו בר [שלא בן] מצוה הוא, שאינו מחוייב במצוות כמוהו — לא, אינו נעשה כמותו לגמרי לענין זה. או דלמא [שמא] אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אין שלוחו של אדם כמותו, הני מילי [דברים אלה אמורים] בשליח שהוא אדם זר, אבל עבד הוא יותר משליח, כי יד עבד כיד רבו דמיא [היא נחשבת]?

אמר ליה [לו]: מסתברא [מסתבר] לומר כי יד עבד כיד רבו דמיא [נחשבת].

ב ועוד בעי [שאל] רמי בר חמא בדיני שאילה: בעל בנכסי אשתו שקיבל אותם כנכסי מלוג עם הנישואין