סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 

פירוש שטיינזלץ

כסות, הלא מה שטענו לא הודה לו, ומה שהודה לו לא טענו, שהרי הוא טען כסות גדולה, והאחר הודה לו בכסות אחרת! ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] רב פפא להלן, שמדובר בדיילפי [במחוברות], בכסות גדולה וקטנה שהיו מחוברות זו לזו, וכן יש לומר כי הכא נמי בדיילפי [כאן גם כן מדובר כשהיו מחוברות].

קשיא ליה [קשה היה לו] לר' הושעיא על תירוץ זה: מידי [וכי] "כסות" קתני [שנינו]? והלא "עבד" קתני [שנינו]!

אלא אמר ר' הושעיא: כאן מדובר כגון שטענו עבד בכסותו ושדה בעומריה. ושתי טענות היו כאן, שעל אחת מהן חייב להשבע וכיון שנשבע כבר זוקקים שישבע גם על העבד והשדה. ושואלים: ואכתי [ועדיין] בענין כסות זו, הלא מה שטענולא הודה לו ומה שהודה לולא טענו! על כך אמר רב פפא: מדובר פה בדיילפי [במחוברות], בשני חלקי כסות שהיו צמודים זה לזה. ומודה לו בחלק הקטן.

קשיא ליה [קשה היה לו] לרב ששת על פירוש זה, שלפיו מדברת המשנה במי שנתחייב שבועה על טענה אחת, שעל ידי כך מחייבים ("זוקקים") אותו להשבע גם על טענה אחרת — וכי את הדין ש"זוקקין" דברים בשבועה אתא לאשמועינן [בא להשמיענו]?! הלא תנינא [שנינו כבר במפורש]: זוקקין הנכסים שאין להן אחריות (מטלטלין), את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן. ואם זו היא משמעות המשנה נמצא שלא נתחדש בה דבר!

אלא אמר רב ששת: הא מני [משנתינו זו כשיטת מי היא] — כר' מאיר, שאמר: עבדא [העבד] כמטלטלין דמי [הוא נחשב] ומשום כך נשבעים עליו.

ושואלים: ואכתי [ועדיין] אפשר להקשות: מה שטענולא הודה לו, ומה שהודה לולא טענו, שהרי טענו בעבד גדול והודה לו בעבד קטן! ומשיבים: בענין זה יש לומר שסבר לה [סבור הוא] רבי מאיר כשיטת רבן גמליאל. דתנן כן שנינו במשנה]: טענו (תבעו) חטים והודה לו בשעוריםפטור, שהרי הודה שלא ממין הטענה. רבן גמליאל מחייב. ומדוע — שלדעתו כיון שמחיר השעורים פחות ממחיר החיטים, הרי זה כמודה במקצת. וכן הדין בעבד קטן וגדול.

ומקשים עוד: אכתי [עדיין] קיימת השאלה האחרת, שהרי "הילך" הוא, שהרי הוא מודה ומוכן לתת מיד, ובכגון זה שנינו שאינו נשבע! אמר רבא: אין כאן הילך, כי כאן מדובר במקרה מיוחד בעבדא [עבד] שקטע לידיה [את ידו], שנמצא שאיננו יכול להחזיר לו את העבד כמו שהוא (ולומר "הילך") אלא יצטרך לחזור ולשלם תשלום נוסף. ושדה זה, אף הוא אין בו הילך, ומדובר כאן בכגון שחפר בה בורות, שיחין (בורות מוארכים) ומערות ושוב אינו יכול להשיבה לו כמו שהיתה.

ושוב מקשים: והא [והרי] ר' מאיר איפכא שמעינן ליה [היפך דברים אלה שמענו אותו אומר], דתנן כן שנינו במשנה]: גזל בהמה ובינתיים הזקינה, עבדים והזקינו — הרי זה משלם כשעת הגזילה, ואילו ר' מאיר אומר: בעבדים אומר לו "הרי שלך לפניך", ואיננו מתחשב במה שהזקינו. משמע, שלשיטתו בעבדים, אפילו כשירד ערכם איננו צריך להשלים את המחיר!

ומשיבים: הא לא קשיא [זה איננו קשה], כי יש לשנות שם את הגרסה כדמחליף [כפי שהיה מחליף] רבה בר אבוה ותני [ושונה], ר' מאיר אומר: משלם כשעת הגזילה, וחכמים אומרים: אומר לו בעבדים "הרי שלך לפניך".

אלא יש להקשות על דברי רב ששת באופן אחר: ממאי [ממה] מסיק אתה דסבר [שסבור] ר' מאיר כי מקשינן [מקישים אנו, משווים] דין קרקע לדין עבד; מה עבד נשבעיןאף קרקע נשבעין? דלמא [שמא] על עבד הוא שנשבעין, אבל על קרקע לא נשבעים — אין נשבעים!

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יכול לעלות על דעתך] לומר כך, דתניא כן שנינו בברייתא]: המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה,

זה, אחד מהם, אומר: ברשותי ילדה, וזה הצד השני שותקזכה הטוען.

זה אומר: "איני יודע", וזה אומר: "איני יודע"יחלוקו.

זה אומר: "ברשותי", וזה אומר: "ברשותי"ישבע המוכר שברשותו ילדה, לפי שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, אלו דברי ר' מאיר, ולכן במקרה של ספק כזה חובת השבועה היא תמיד על הנתבע. וחכמים אומרים: אין נשבעין לא על העבדים ולא על הקרקעות.

וכיון שחכמים אומרים כך, לאו [האם לא] נלמד מכלל הדברים שר' מאיר סבר [סבור] שנשבעין על שניהם!

ודוחים: ממאי [ממה] מוכיח אתה זאת? דלמא [שמא] בסגנון של "כשם" קאמרו ליה [אמרו לו], כלומר, כי היכי דאודית לן [כפי שהודית לנו] בקרקעות שאין נשבעים — אודי לן נמי [הודה לנו גם כן] בעבדים, וממילא תתבטל ההלכה שקבעה.

ומוסיפים: תדע שכן הוא, דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' מאיר אומר: יש דברים שהן כקרקע לענין חיוב שבועה ואינן כקרקע ממש. ואין חכמים מודים לו. כיצד? — כגון שהמוכר אומר: עשר גפנים טעונות ענבים מסרתי לך, והלה הקונה אומר: אינן אלא חמש, ר' מאיר מחייב שבועה בכגון זה, שכיון שהגפנים היו טעונות ענבים נמצא שדנים גם על חלק מסויים שאיננו קרקע, ועליו אפשר לישבע. וחכמים אומרים: כל המחובר לקרקעהרי הוא כקרקע.

ואמר ר' יוסי בר חנינא: לענין ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. דמר סבר [שחכם זה, ר' מאיר סבור]: כבצורות דמיין [הן נחשבות] ויש עליהן חובת שבועה כאילו היו תלושות, ומר סבר [וחכם זה, חכמים סבור]: לאו [לא] כבצורות דמיין [הן נחשבות]. נמצא איפוא כי ר' מאיר מודה שאין נשבעים על הקרקעות. ואם כך פירושו של רב ששת אין לו קיום.

אלא, לעולם תפרש כדברי ר' הושעיא, ודקשיא [ומה שהיה קשה] לך וכי דין זוקקין הוצרך ללמדנו? אף על פי כן איצטריך [צריך]; שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי כסות עבדכעבד דמי [היא נחשבת], וכן כי עומרי שדהכשדה דמי [הם נחשבים], שהם כחלק מדבר שאין עליו חובת שבועה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן, וכי זו טענה לעצמה שחייבים עליה שבועה.

א שנינו בברייתא : זה אומר: "איני יודע", וזה אומר: "איני יודע"יחלוקו. ומעירים : הא מני [זו כשיטת מי היא] — כשיטת סומכוס היא שאמר: כל ממון המוטל בספקחולקין הטוענים עליו,

ואולם, אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: זה אומר "ברשותי" וזה אומר "ברשותי"ישבע המוכר שברשותו ילדה, ולדעת רבה בר רב הונא שאמר אין [כן] אמר סומכוס שיחלוקו אפילו בטענת ברי וברי, אמאי [מדוע] ישבע המוכר? הלא "יחלוקו" מיבעיא [צריך היה לומר]!

ומשיבים: מודה סומכוס היכא דאיכא [במקום שיש] שבועה דאורייתא [מן התורה], וכאן יש לפרש שקטעה לידה של השפחה כשיטת רבא, וכיון שצריך להוסיף ולשלם, ואינו יכול להסתפק בהחזרת השפחה בלבד, אין כאן משום "הילך", וחלה עליו חובת שבועה, אפילו לדעת סומכוס.

ב משנה המוכר זיתיו לעצים — שהזקינו עצי הזית ואין נותנין עוד פירות, ומכר אותם לאדם שיקצצם וישתמש בעצים, ובינתיים עשו הזיתים פירות עד שקצצם, אם עשו זיתים גרועים הנותנים פחות מרביעית שמן לסאה של זיתים — הרי אלו של בעל הזיתים, האיש שקנה את העצים.

אם עשו רביעית לסאה, זה הקונה אומר: זיתי גדלו את הזיתים הללו, וזה, בעל הקרקע אומר: ארצי, הקרקע שלי גדלה אותם, ושלי הם — יחלוקו.

ודין אחר: שטף נהר את עצי זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו ושם נקלטו הזיתים ועשו פירות, זה הקונה אומר: "זיתי גדלו", וזה, בעל הקרקע אומר: "ארצי גדלה"יחלוקו.

ב גמרא ושואלים: היכי דמי [כיצד היה בדיוק] ענין זה במוכר הזיתים? אי [אם] מדובר באופן שאמר ליה [לו] בעל הזיתים לקונה: קוץ לאלתר [קצוץ אותם מיד]אפילו הניבו הזיתים פחות מרביעית שמן — נמי [גם כן] שייך הכל לבעל הקרקע, שאם לא נטל מיד את הזיתים כל מה שירוויח בינתיים הוא ברשות בעליהם הראשונים. אי [אם] מדובר באופן שאמר ליה [לו]: כל אימת דבעית [זמן שתרצה] לקצוץ — קוץ [קצוץ], נמצא שהניח לו את הזיתים כפי שהם — אפילו הניבו הזיתים רביעית שמן נמי [גם כן] הוא שייך לבעל הזיתים!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לכאשר אמר ליה סתמא [לו סתם] ולא קבע זמן. ובכגון זה אם עשו פחות מרביעיתלא קפדי אינשי [אין אנשים מקפידים] ובוודאי מחל לו, ואם עשו רביעיתקפדי אינשי [מקפידים אנשים] על כך ואינם מוותרים.

אמר ר' שמעון בן פזי: ורביעית שאמרו בענין זה —

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר