סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 

פירוש שטיינזלץ

בבית, שבנה חורבה בלא רשות — שומעין לו, ויכול ליטול מה שבנה. בשדהאין שומעין לו.

ומסבירים: בשדה מאי טעמא [מה טעם] אין שומעין לו — משום ישוב ארץ ישראל. איכא דאמרי [יש אומרים]: משום כחשא דארעא, שהרי בין כה וכה כבר כחשה האדמה על ידי הנטיעות, ולכן אין הוא יכול לומר "הריני נוטל את נטיעותי" ולא יהיה עוד בינינו משא ומתן. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] אם זה הטעם או זה הטעם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] לגבי חוצה לארץ, שאז אין טעם של ישוב ארץ ישראל.

א משנה המשכיר בית לחבירו בימות הגשמיםאינו יכול להוציאו מן הבית מן החג (סוכות) ועד הפסח, שאלה הם ימות הגשמים. בימות החמה שיעורו שלשים יום. ובכרכים, אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים — הזמן המקובל לענין שכירות בתים הוא שנים עשר חדש, לפי שקשה יותר להשיג מקום פנוי בכרך. וכן בשכירת חנויות, אחד בעיירות ואחד בכרכיםשנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: חנות של נחתומים ושל צבעים זמנם שלש שנים, כפי שיבואר.

ב גמרא שואלים: מאי שנא [במה שונה] בשוכר לימות הגשמים, דכי אגר איניש ביתא [שכאשר שוכר אדם בית] בימות הגשמים אגר לכולהו [שוכר לכל] ימות הגשמים, ואולם בימות החמה נמי [גם כן], דכי אגר איניש ביתא לכולהו [שכאשר שוכר אדם בית הרי לכל] ימות החמה אגר [שכר]! אלא יש לומר כך: כאן מדובר בשוכר בית סתם, ולא פירש לכמה זמן שוכרו ובימות הגשמים היינו טעמא [זהו הטעם]: שלא שכיח ביתא למיגר [מצוי בית לשכור] ולכן אינו יכול להוציאו אלא בסוף ימות הגשמים, ובימות החמה יכול הוא לעשות זאת.

ומקשים, אימא סיפא [אמור את סופה של משנתנו]: בכרכים, אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים זמנם שנים עשר חדש, ולפי זה, אילו מלו ליה יומי [אם ימלאו לו ימי] שכירות בתוך ימות הגשמים, מפיק ליה [מוציא אותו] בימות הגשמים, ואמאי [ומדוע]? הא [הרי] לא שכיח ביתא למיגר [מצוי בית לשכור] ונמצא שמוציאו בזמן שגורם לו טירחה יתירה!

אמר רב יהודה: כל משנתנו לענין להודיע קתני [שנה]. והכי קאמר [וכך אמר, כך יש לומר]: המשכיר בית לחבירו סתם בלא לקבוע לו זמן מסויים — אין יכול להוציאו בימות הגשמים מחג ועד הפסח אלא אם כן הודיעו שלשים יום מעיקרא [מתחילה] עוד בימות החמה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנוייה ברייתא גם כן כך]: כשאמרו ודברו אודות זמן של שלשים יום, וכשאמרו שנים עשר חדשלא אמרו אלא לענין להודיעו. ומוסיפים: כשם שמשכיר צריך להודיעכך שוכר צריך להודיע שהוא יוצא, דאמר ליה [שאומר לו] המשכיר לשוכר: אי אודעתן, הוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש מעליא [אם היית מודיע לי בשעה הראויה, הייתי טורח ומושיב שם אדם מעולה, הגון].

אמר רב אסי: אם נכנס יום אחד בימות הגשמיםאינו יכול להוציאו מן החג עד הפסח. ומקשים: והא אנן [והרי אנחנו] שלשים יום קאמר! ומשיבים, הכי קאמר [כך אמר, כך יש לומר]: אם נכנס יום אחד בימות הגשמים ואותו יום הוא מהני [מאותם] שלשים יום — שוב אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח.

אמר רב הונא: ואם בא לרבות בדמיה, אם בעל הבית רוצה להעלות את שכר הדירה — לאחר ההודעה — מרבה. אמר ליה [לו] רב נחמן: האי לנקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימא [הרי זה דומה כמי שמחזיק אותו באשכיו שיעזוב את גלימתו], כלומר, הרי זה אונס גמור, ומה ההבדל אם מוציא אותו במישרין מביתו או מרבה במחיר?! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר אלא לאופן דאייקור בתי [שנתייקרו הבתים בינתיים] וברור שיש לו לבעל הבית הפסד.

ג ומביאים כמה דינים בנושא זה: פשיטא [פשוט, ברור לנו] שאם נפל ליה ביתא [לו, למשכיר, הבית] שבו הוא עצמו דר — אמר ליה [אומר לו] המשכיר לשוכר: לא עדיפת מינאי [אין אתה עדיף ממני] בזכותך לדירה, וכיון שהגיע סוף השכירות הרי הוא מוציאו, אף שלא הודיעו מראש, לפי שהרי הוא עצמו לא ידע שייפול ביתו ויימצא ללא מקום מגורים.

אם זבניה [מכרו], המשכיר או אורתיה [הורישו], או יהביה [נתנו] במתנה לאחר — אמר ליה [אומר לו] השוכר לבעל הבית החדש: לא עדיפת מגברא דאתית מיניה [אין אתה עדיף מהאיש שבאת ממנו, מכוחו], שכשם שהוא אינו יכול להוציאני אלא בזמן קבוע, גם אתה אינך יכול.

אם כלליה לבריה [אם עשה את הבית הזה בית חתונה עבור בנו], חזינן [רואים אנו]: אי הוה [אם היה] אפשר לאודועיה [להודיעו] מראש — איבעי ליה לאודועיה [היה צריך להודיעו], ואי [ואם] לא, אמר ליה [אומר לו] בעל הבית: לא עדיפת מינאי [אין אתה עדיף ממני].

מסופר: ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא [אדם אחד קנה אניה טעונה כדי יין]. לא אשכח דוכתא לאותוביה [מצא מקום להעמידה בינתיים]. אמר ליה לההיא איתתא [לה לאשה אחת] שהיתה לה חלקה ליד הנהר: האם אית [יש] לך דוכתא לאוגרי [מקום להשכיר לי]? אמרה ליה [לו]: לא [לא] אין אני רוצה להשכיר. אזל [הלך] וקדשה להיות אשתו. יהבה ליה דוכתא לעייליה [נתנה לו מקום להכניס את אונייתו]. אזל לביתיה [הלך אותו אדם לביתו] וכתב לה גיטא [גט], שדר [ושלח] לה, מאחר שקיבל מה שרצה. אזלא איהי, אגרא שקולאי מיניה וביה, אפיקתיה ואותביה בשבילא [הלכה היא, שכרה סבלים מתוך דמי היין שבאניה, הוציאה את כל היין משם והעמידה אותו בשביל מחוץ לקרקעה]. הגיע הדבר לדין, אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: על מקרה זה אפשר לומר "כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו" (ראה עובדיה א, טו), כי

לא מיבעיא [נצרכה] לומר שאם זו היתה חצר דלא קיימא לאגרא [שאינה עומדת כלל להשכרה] שרשאית היתה לעשות כן, אלא אפילו אם היתה זו חצר דקיימא לאגרא [שעומדת להשכרה], אמרה ליה [יכולה היא לומר לו]: לכולי עלמא ניחא [לכל העולם נוח] לי לאוגורי [להשכיר] ולך לא ניחא [נוח] לי משום דדמית עלי כי אריא ארבא [שנחשב אתה בעיני כאריה אורב] שכך נהגת בי ברמאות.

ד שנינו במשנה שרבן שמעון בן גמליאל אומר: שחנויות של נחתומים ושל צבעין זמנם שלש שנים. תנא [שנה] החכם בתוספתא והסביר שהטעם הוא מפני שהקיפן מרובה, שכן בעלי החנויות אלה נותנים לקונים בהקפה לזמן ארוך, ואם צריכים הם לעבור ממקום למקום קשה להם לקבל את פרעון הקפותיהם ולייצב את עסקיהם.

ה משנה המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב לספק לבית דלת, ונגר לנעול ובמנעול, וכן בכל דבר שהוא מעשה אומן, צריך לקחת בעל מלאכה לעשותו. אבל דבר שאינו מעשה אומן אלא כל אדם יכול לעשותו — השוכר עושהו.

הזבל של בעל הבית, המשכיר, הוא, ואין לשוכר זכות אלא לגבי האפר היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד. וכאשר יבואר בגמרא.

ו גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב להעמיד לו לבית שהשכיר דלתות, לפתוח לו חלונות, לחזק לו תקרה, לסמוך לו קורה כדי לחזקו. ושוכר חייב לעשות לבית סולם, לעשות לו מעקה, לעשות לו מרזב ולהטיח את גגו בטיח שלא יכנסו בו גשמים.

בעו מיניה [שאלו אותו] את רב ששת: מזוזה על מי חובה לעשותה, האם על המשכיר, או על השוכר? ותוהים: מזוזה?! האמר [הרי אמר] רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא; שמוטלת המצווה על האדם הדר בדירה, ובוודאי שחייב בה השוכר. אלא השאלה היתה: החובה להכין מקום כדי להכניס בו מזוזה על מי?

אמר להו [להם] רב ששת: הלא כבר תניתוה [שניתם אותה] במשנתנו; שהרי שנינו בה: דבר שאין הוא מעשה אומןהשוכר עושהו, והאי נמי לאו [וזה גם כן לא] מעשה אומן הוא, שהרי אפשר שהשוכר הוא שיעשה מקום למזוזה, וכגון

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר