נאמר: "לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך" (דברים כד, יד), וכך למדים: "מאחיך" — פרט לאחרים, לגויים, שאינם אחים. "מגרך" — זה גר צדק, "בשעריך" — זה גר אוכל נבילות (הקרוי בדרך כלל גר תושב, וחי בארץ ישראל, ולא קיבל עליו לקיים מצוות התורה).

אין לי שאסור להלין אלא שכר אדם, מנין לרבות אף שכר בהמה וכלים שגם אותו אסור להלין — תלמוד לומר: "בארצך" — כל שבארצך. וכולן, בכל דבר שעושקים שכר שכיר עוברים בכל השמות הללו (סוגי האיסורים) שנאמרו בענין זה.

מכאן אמרו: אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים — יש בו משום חובה של "ביומו תתן שכרו" (שם טו) ויש בהן משום "בל תלין פעלת שכיר" (ראה ויקרא יט, יג). ואילו ר' יוסי בר' יהודה אומר: גר תושב יש בו משום חובת "ביומו תתן שכרו" אבל אין בו משום איסור "לא תלין". ואילו שכר בהמה וכלים אין בהן לא זה ולא זה, אלא משום "בל תעשוק" (ראה שם) בלבד.

ואם כן משנתנו מני [כשיטת מי היא]? אי [אם] כשיטת התנא קמא [הראשון] שדורש "מאחיך", אם כן קשיא [קשה] מגר תושב, שהרי הוא משווה גר תושב לישראל לכל דבר, ולא כמשנתנו. אי [ואם] כשיטת ר' יוסי בר' יהודה — קשיא [קשה] בהמה וכלים, שהרי לדעת ר' יוסי בהמה וכלים אין עובר עליהם!

אמר רבא: האי תנא [תנא זה] שבמשנתנו — תנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל הוא, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: אחד שכר אדם, ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים — יש בו משום "ביומו תתן שכרו" ומשום "לא תלין". גר תושב יש בו משום "ביומו תתן שכרו", ואין בו משום "בל תלין". עד כאן עסקנו במציאת מקור שיטת המשנה, ומעתה באים לבירורן של השיטות השונות.

מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא [הראשון] שדורש "מאחיך" — גמר [למד] בגזירה שווה "שכיר" ("לא תלין פעולת שכיר"), "שכיר" ("לא תעשוק שכיר עני"), שכשם שבפסוק "לא תעשוק" מדובר בכולם, בין בישראל בין בגר, בין באדם בין בכלים — אף ב"בל תלין" מדובר בכולם. ור' יוסי בר' יהודה לא גמר [אינו לומד] גזירה שווה זו של "שכיר" "שכיר". ומקשים: נהי [ואם אמנם]

לא גמר [למד] גזירה שווה זו של "שכיר" "שכיר", ואולם בכל מקום בהמה וכלים משום "ביומו תתן שכרו" נמי ניחייב [גם כן מתחייב], ומה המקור לדעתו שאף זה אינו בכלל? תני [שנה] ר' חנניא בברייתא: אמר קרא [הכתוב] "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא" (דברים כד, א) לומר: בכתוב זה מדובר בבני אדם — מי שהן באים לידי עניות ועשירות, יצאו בהמה וכלים שאינן באין לידי עניות ועשירות.

ושואלים: והתנא קמא [הראשון] שאינו מתייחס לכך, האי [פסוק זה] "כי עני הוא" מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו]? ומפרש: הפסוק ההוא מיבעי [נצרך] לו לענין אחר: להקדים עני לעשיר, שאם אין בידו כדי לשלם לכל שכיריו ישלם לעני תחילה. ויוסי בר' יהודה אומר: כי ההוא דין זה מ"לא תעשק שכיר עני ואביון" (שם יד) נפקא [יוצא] נלמד.

ושואלים: אם כן, והתנא קמא [הראשון] לשם מה זקוק הוא לעוד פסוק? ומשיבים: לדעתו חד [פסוק אחד] בא להקדים עני לעשיר, וחד [ואחד] הפסוק השני בא להקדים עני לאביון (עני גמור שאין בידו מאומה).

ואומרים: וצריכא [ונצרכה] שייאמרו שניהם, ומדוע — דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] שעני קודם לאביון בלבד הייתי אומר שהדין כך משום דלא כסיף למתבעיה [שאביון איננו מתבייש לתובעו], שהרי הוא דל כל כך שאינו מתבייש לתבוע כסף. אבל עשיר דכסיף למתבעיה אימא [שמתבייש לתבוע אותו אולי נאמר] שלא ושמא יש להקדים אותו. ולהיפך, ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] רק שיש להקדים את העשיר לעני — הייתי אומר שהדין כן משום שהוא בדרך כלל לא צריך את הכסף מיידית, ולכן אין אולי חובה ליתן לו דווקא ביומו, אבל אביון שהוא צריך ליה [לו, לכסף] אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [נצרכה] להיאמר בשניהם.

ושואלים: והתנא דידן [שלנו] של משנתנו: מה נפשך, מה גישתו לענין זה? שהרי אי יליף [אם לומד] הוא גזירה שווה זו של "שכיר" "שכיר" — אם כן אפילו גר תושב נמי [גם כן] יהיה בכלל החיוב, אי לא יליף [אם איננו לומד] גזירה שווה זו של "שכיר" "שכיר" — אם כן הדין בבהמה וכלים מנא ליה [מנין לו]?

ומשיבים: לעולם תפרש שהוא לא יליף [לומד] גזירה שווה זו של "שכיר" "שכיר" , ושאני התם [ושונה שם] שאמר קרא [הכתוב] "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר", לומר: כל שפעולתו (עבודתו) אתך, ובכלל זה גם בהמה וכלים. ומקשים: אי הכי [אם כך], אפילו גר תושב נמי [גם כן] הרי גם הוא פעל אתך! ומשיבים: מה שאמר קרא [הכתוב] "רעך" הרי זה למעט, ולומר שהדין כן רק לגבי רעך שמישראל ולא לגבי גר תושב שאיננו בכלל "רעך".

ומקשים: אי הכי [אם כך] אפילו בהמה וכלים נמי [גם כן] אינם בכלל "רעך"! ומשיבים: הא כתיב [הרי נאמר] "אתך", ומשמע — כל מי שעבד אתך. ומקשים: מה ראית לרבות בהמה וכלים ולהוציא גר תושב? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר שבהמה וכלים הוה ליה [היה לו] לרבות, ומדוע? — שכן ישנן לפחות בכלל ממון רעך, ואילו גר תושב אינו בכלל ממון רעך.

ושואלים: והתנא קמא [הראשון] בברייתא שדורש "מאחיך", האי [זה] הכתוב "רעך" מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו]? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה לכדתניא [זה נצרך לו לכפי ששנינו בברייתא]: "רעך" — ולא גוי. ותוהים: לשם מה יש צורך בלימוד זה? הרי גוי מ"אחיך" נפקא [יוצא] ואין צורך בלימוד מיוחד!

ומשיבים: חד למשרא עושקו [חד להתיר את העושק שעושק אותו], וחד למשרא גזלו [ואחד להתיר לגזול אותו]. וצריכי [ונצרכו] שני אלה; דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] גזלו בלבד, הייתי אומר: משום שלא טרח ביה [בו הגוי בעבודה זו], אבל עושקו, שאותו גוי כבר טרח ביה [בו, אצלו] — אימא [אמור] שלא, שמא אסור לו לעשוק אותו. ולהיפך, ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] בעושקו שמותר — משום שעדיין לא אתא לידיה [הגיע כסף לידו], אבל גזלו שהוא לוקח כסף דאתא לידיה [שכבר בא לידו] — אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [נצרכה] שתאמר בשני המקרים.

ושואלים: ור' יוסי בר' יהודה, האי [פסוק זה] "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעיא ליה [נצרך לו] לכפי שאמר רב אסי. שאמר רב אסי: אפילו לא שכרו את הפועל אלא לבצור לו אשכול אחד של ענבים, אם מעכב את שכרו — עובר משום "בל תלין".

ושואלים: ואידך [והחכם האחר], מניין יודע הוא הלכה זו? ומשיבים: ממה שנאמר — "ואליו הוא נשא את נפשו" (דברים כד, טו) נפקא [יוצא] הדבר, שהוא למד מכאן שמתחייב ב"בל תלין" על כל עבודה, שהיא דבר המוסר נפשו עליו, שהרי הפועל משעבד עצמו לעבודה זו.