א משנה הבית והעלייה של שנים, שלאחד היה שייך הבית בקומה התחתונה ולשני העליה, שנפלו — שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר של המפולת. ורואין אלו אבנים העשויות להשתבר ולפי זה מורידים את האבנים הללו מחשבונו של אותו אדם ששלו נשברו. אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו — נוטלן לעצמו ואולם הן עולות לו מן החשבון, שהשותף יכול ליטול אבנים אחרות כנגדן.

ב גמרא מדקתני [ממה ששנה] במשנה: רואין אלו אבנים עשויות להשתבר — מכלל הדברים אתה למד שמדובר כאן באופן דאיכא למיקם עלייהו [שאפשר לעמוד עליהן], לראות לפי האבנים כיצד אירע הדבר, אי בחבסא נפיל [אם ברביצה נפל], שקומת הקרקע היא שהתמוטטה והעליונה נפלה מחמתה, אי בחבטא נפיל [אם בחבטה נפל], שהעלייה התמוטטה ועל ידי כך גרמה שנפלה גם הקומה התחתונה.

ואם אפשר להבחין בדבר, אי הכי רישא אמאי [אם כך, בראש המשנה מדוע] חולקים בשווה? נחזי [נראה], אי בחבטא נפיל [אם בחבטה נפל הבית] — עלייתא איתבור [העלייה נשברה] ואבניה הן השבורות, אי בחבסא נפיל [אם ברביצה נפל] — תתייתא איתבור [התחתונות נשברו]!

ודוחים: לא צריכא [נצרכה] דנפיל בליליא [שנפל הבית בלילה] ולא ראו כיצד נפל. ושואלים: ולחזינהו בצפרא [ושיראו את האבנים בבוקר] וידעו כיצד נפל הבית? ומשיבים: דפנינהו [שפינו אותן, את האבנים] ממקומן, ואין איפוא לדעת. ושואלים: וליחזי מאן פנינהו ולשייליה [ושיראו מי פינה אותן וישאלו אותו] כיצד נפל הבית? ומשיבים: דפנינהו שפינו אותן] בני רשות הרבים ואזלו לעלמא [והלכו להם לעולם, למקום אחר] ועתה אין אפשרות לברר פרט זה.

ושואלים: וליחזי ברשות דמאן יתבן [שיראה ברשותו של מי מהם נמצאות] האבנים, וליהוי אידך [ושיהיה האחר] המוציא מחבירו עליו הראיה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא לאופן דייתבן [שהאבנות מצויות] בחצר דתרוייהו [של שניהם], אי נמי [או גם כן] שנפלו ברשות הרבים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: שותפים בכי האי גוונא לא קפדי אהדדי [בכגון זה אינם מקפידים זה על זה] שיחלקו את החצר כך שלא ירשו איש לחבירו להניח שם דברים, ואם כן אין מחלוקת החצר הוכחה לענין האבנים.

ג שנינו במשנה שאם היה אחד מהן מכיר את אבניו — נוטלן. ושואלים: והלה, והאחר, מה טוען? אי [אם] מדובר באופן דקאמר [שהוא אומר]: אין [כן] של חבירי הן פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאם השני מסכים מה מקום יש לדון בכך? ואי [ואם] לא אמר אין [כן], למה נוטל השני ומה ראיה יש לו?! אלא, יש לומר דאמר ליה [שאומר לו] השני: איני יודע, וסומכים משום כך על האחר שטוען שהוא בטוח בדבר.

ומציעים: לימא תהוי תיובתא [האם לומר שתהא זו קושיה חמורה] לרב נחמן, דאיתמר [שנאמר] שחלקו אמוראים בבעיה הבאה: אמר אחד לחבירו: מנה לי בידך שאתה חייב לי, והלה, הנתבע אומר: איני יודע. רב הונא ורב יהודה אמרי [אומרים]: חייב לשלם לו, לפי שאינו מכחיש. רב נחמן ור' יוחנן אמרי [אומרים]: פטור. ומענייננו לכאורה ראיה ש"איני יודע" הוא כהודאה!

ודוחים: כדאמר [כפי שאמר] רב נחמן בתירוץ לקושיה דומה באותו נושא: מתי חייב הוא לשלם — כגון שיש עסק שבועה ביניהן, שמכיון שחייב להשבע דורשים ממנו להשבע גם על דבר זה, וכיון שאינו יכול להשבע על כך משלם. הכא נמי [כאן גם כן] מדובר כגון שיש עסק שבועה ביניהן.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק] עסק שבועה זה? ומשיבים: כדברי רבא שאמר רבא, אמר לחבירו: מנה לי בידך, והלה, הנתבע אומר: אין לך בידי אלא חמשים שאני בטוח בהם, והשאר, החמישים אחרים, איני יודע. והרי מדין תורה צריך הוא להשבע על השאר, שהריהו מודה מקצת הטענה ומודה במקצת נשבע — מתוך שאינו יכול לישבע שהרי אינו יודע, על כן בעל כורחו ישלם.

ד שנינו במשנה שהמכיר את אבניו לוקח לו את אלה שהוא מכירן, והאחר נוטל כנגדו מן האבנים השבורות, והאבנים הללו עולות לו מן החשבון. סבר [סבור היה] רבא למימר [לומר] שהכוונה היא לפי חשבון השבורות. אלמא [מכאן] כיון שאמר איני יודע, כפי שסכמנו קודם בפירוש הענין ריע טפי [גרוע מצבו יותר] מבחינה הלכתית.

אמר ליה [לו] אביי: אדרבה [להיפך], הא ריע טפי [זה, הצד השני, גרוע יותר]. מדהני ידע, טפי לא ידע [מכיון שאת אלה הוא יודע, מכיר], אם כן תו לית ליה [שוב אין לו] זכות באבנים אחרות, ואידך כולהו [וכל האחרות כולן] דהיאך נינהו [של השני הן]!

אלא אמר אביי: לפי חשבון השלימות, שהשני לוקח כנגדן אבנים שלמות אחרות. שואלים: אי הכי מאי קמהני ליה [אם כן, מה הוא נהנה מרויח מכך] שהוא מכיר את אבניו שלו? ומשיבים: למלבנא רווחא [למלבן מרווח], שהיה המלבן — דפוס הלבנים הללו — רחב יותר במקצת. אי נמי טינא דמעבדא [או גם כן שהיה טין מעובד], שהטיט שממנו עשו את הלבנים מעובד בצורה טובה יותר, ולכן הוא נהנה כשלוקח את הלבנים הללו.

ה משנה הבית והעלייה והיה הדייר בעלייה שוכר הדר בבית זה, ונפחתה (נשברה או נשמטה למטה) העלייה, ואין בעל הבית, המשכיר, רוצה לתקן — הרי בעל העלייה, השוכר, יורד ודר למטה בבית, עד שיתקן לו בעל הבית את העלייה.

ר' יוסי אומר: בבית השייך לשותפים אשר נפחת הגג, התחתון נותן את התקרה עצמה של קורות או אבנים, והעליון את המעזיבה, כיסוי הטיט שעליה.

ו גמרא ושואלים: מה שאמרנו שנפחתה העלייה, בכמה? מהו שיעור של שבירה שיכול בעל העלייה לומר ששוב אינו יכול לגור שם? רב אמר: ברובה, שמואל אמר: בארבעה טפחים כבר נקרא פחות.

ומבארים את טעם הדברים: רב אמר כי נפחתה ברובה, אבל בארבעה — לא. ומדוע — אדם דר חציו למטה וחציו למעלה. כלומר, גם אם חלק מן הדירה נמוך יותר אפשר עוד לדור בדירה. ושמואל אמר בארבעה, מדוע — אין אדם דר חציו למטה וחציו למעלה.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] שאמר השוכר בשעת השכירות שהוא לוקח "עלייה זו", הלא אזדא [הלכה, אבדה] זכותו, שהרי עדיין זו היא אותה עלייה. אלא שאמר ליה [לו] "עלייה" סתם, ואולם אם כך אמר ודאי לעלייה שלמה וטובה התכוון ואם כן לוגר ליה אחריתי [שישכור לו בעל הבית עלייה אחרת] לדור בה!

אמר רבא: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שאמר ליה [לו]: "עלייה זו שאני משכיר לך, כי סלקא [כאשר עולה] — סליק בהדה [עלה איתה], וכי נחית [וכאשר יורדת] — חות בהדה [רד איתה] ". ותוהים: אי הכי [אם כך] שפירש ואמר לו מאי למימרא [מה יש לומר כאן]? שהרי היה זה תנאי מפורש!

אלא אמר רב אשי: מדובר באופן שאמר ליה [לו] בלשון זו: "עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך", דהא שעביד [שבכך הרי שיעבד] את הבית לעלייה.

וכי הא [וכמו מעשה זה] שאמר רבין בר רב אדא אמר ר' יצחק: מעשה באחד שאמר לחבירו "דלית (ענף גפן) שעל גבי פרסק (עץ אפרסק) זה אני מוכר לך ", ונעקר הפרסק. ובא מעשה לפני ר' חייא ואמר: חייב אתה להעמיד לו פרסק ולהחזיק את ענף הגפן כל זמן שהדלית קיימא [קיימת, עומדת].

ז בעי [שאל] ר' אבא בר ממל: