א גמרא אמר ר' יוחנן: בשלשה מקומות שנה לנו ר' יהודה (כלומר, למדים אנו מדבריו) את העקרון שאסור לאדם שיהנה מממון חבירו אם החבר אינו נותן לו את הדבר מדעתו. חדא [אחד] — הא דתנן [זו ששנינו במשנתנו] שלא ידור בדירת חבירו בלי לשלם.

אידך מה היא [האחרת מה היא] — דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנותן צמר לצבע לצבוע לו את הצמר בצבע אדום וצבעו בצבע שחור, או לצבעו שחור וצבעו אדום, ר' מאיר אומר: נותן לו הצבע, לבעל הצמר דמי צמרו — שהאומן צריך להחזיר צמר חדש ולבן לבעל הצמר. ר' יהודה אומר: אומדים אם השבח, עליית ערך הצמר על ידי הצביעה יותר על ההוצאה שהוציא בצבעים — נותן לו בעל הצמר לאומן את היציאה (הוצאה) בלבד, ואם ההוצאה יתירה על השבח — נותן לו את השבח. אבל אין האומן לוקח לעצמו את הצמר הצבוע, לפי שאסור לו להנות בממון חבירו.

ואידך מאי היא [ואחרת מה היא] — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו (נתן את השטר בידי שלישי, אדם נאמן) ואמר לו החייב לנאמן: "אם אין אני נותן לך מכאן ועד זמן פלוני — תן לו שטרו". כלומר, שיוכל המלוה לגבות את מלוא הסכום הכתוב בשטר בלא לנכות מה ששולם כבר. אם הגיע הזמן שקבע ולא נתן את שאר חובו, ר' יוסי אומר: יתן הנאמן, ור' יהודה אומר: לא יתן הנאמן, ואף כאן הטעם הוא שאסור למלוה להנות מממון שאינו שלו.

את הראיות הללו לשיטת ר' יהודה דוחים: אמאי [מדוע] פירש כך? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יהודה הכא [כאן, במשנתנו] בענין בית ועלייה, אלא משום דאיכא שחרוריתא [שיש שחרורית], שהרי כאשר משתמש בבית משחירים כתליו והוא פוחת קצת בערכו, והרי הדייר לבסוף יגבה דמי בית חדש, ומטעם זה אסור להשתמש בבית בלא לשלם,

אי נמי [או גם כן] אפשר להסביר בענין "לצבוע לו אדום וצבעו שחור" טעמו של ר' יהודה הוא משום דקא [שהוא] משנה מרצון בעל הבית, והתנן [ואכן כן שנינו במשנה]: כל המשנה ידו על התחתונה.

ומי שפרע מקצת חובו נמי [גם כן] אינו מן הטעם שאמרנו, אלא מפני שהחזרת כל השטר כשלא פרע בזמנו הוי [הריהי] כאסמכתא שאדם מקבל על עצמו תנאי מוגזם שהוא מקוה שלא לקיימו, ושמעינן ליה [ושמענו אותו] את ר' יהודה שאמר לא קני [שאין אדם קונה] באסמכתא. ואם כן, אין הוכחה כלל שר' יהודה סבור שאסור לאדם להנות מממון חבירו.

ב אמר רב אחא בר אדא משמיה [משמו] של עולא: תחתון בעל הבית, שנפל ורוצים עתה לבנותו מחדש, הבא לשנות ורוצה לבנות בגויל, באבנים גסות וגדולות יותר מכפי שהיו בתחילה — שומעין לו, שהרי הוא רק מועיל לדייר בעלייה, שהרי היסוד של העלייה, שהוא הבית, יהיה בסופו של דבר חזק יותר. ואם היה הבית בנוי מתחילה בגויל ורצה לבנות בגזית, שהם אבנים דקות (ומסותתות) יותר — אין שומעין לו, לפי שמפחית מחוזק הבנין, וכן אם היה בית בנוי בלבנים ורצה לבנות

בכפיסין שהוא קיר לבנים עבה — שומעין לו, היה בנוי בכפיסים ורוצה בלבנים — אין שומעין לו. רצה לסכך את התקרה בארזים שהם חזקים יותר — שומעין לו, בשקמים במקום ארזים — אין שומעין לו.

רצה למעט בחלונות — שומעין לו שהרי על ידי כך מתחזקים הכתלים, להרבות בחלונות — אין שומעין לו. להגביה — אין שומעין לו שמא על ידי כך לא יהא הבנין יציב כמקודם. למעט בגובה — שומעין לו.

ולהיפך, עליון שבא לשנות מן הבנין הקודם אם רצה לשנות מגויל ורוצה לבנות בגזית שהיא דקה יותר — שומעין לו, שהרי הוא מפחית מן העומס על הדירה התחתונה. רצה לשנות מגזית לגויל — אין שומעין לו, שהרי בכך הוא מכביד על הבית.

רצה לשנות מלבנים לכפיסים — אין שומעין לו, ואם רצה לשנות ללבנים — שומעין לו. רצה לקרות את ביתו בארזים שהם כבדים יותר — אין שומעין לו, רצה לקרות בשקמה במקום ארז — שומעין לו. רצה לרבות בחלונות שממעיט בכך ממשקל הבית — שומעין לו. למעט בחלונות — אין שומעין לו. להגביה — אין שומעין לו לפי שמכביד את הבנין, למעט — שומעין לו.

ג שואלים: אם שני בעלי הבית אינם בעלי הקרקע, והם עניים ואין לו לזה כסף לבנות, ולא לזה ואינם יכולים לבנות, ובעל הקרקע מוכן לפצותם שיעקרו לגמרי מן המקום, מאי [מה הדין ]? תניא [שנויה ברייתא]: אין לו לא לזה ולא לזה — אין לו לבעל העלייה בקרקע כלום וכל זכויות הבנין הן לבעל הקומה התחתונה.

תניא [שנויה ברייתא] אחרת: ר' נתן אומר: תחתון נוטל שני חלקים מן הקרקע והעליון שליש. ואחרים אומרים: תחתון נוטל שלשה חלקים והעליון נוטל רביע. אמר רבה: נקוט [החזק] בשיטת ר' נתן בידך, דדיינא [שדיין] הוא ונחית לעומקא דדינא [ויורד לעומק הדין], וטעמו — קא סבר [סבור הוא]: כמה מפסיד, כלומר, כמה הפסד יש כתוצאה מהיות העלייה על גבי הבית בחוזקו ובשימושו — תילתא [שליש] ולכן אית ליה תילתא [יש לו שליש], שראוי לו לקבל שליש מן הסכום הכולל שמקבלים עבור הבית.

ד משנה וכן בית הבד שהוא בנוי במערה בסלע וגינה אחת של אחר נטועה על גביו, ונפחת בית הבד והגינה שקעה למטה — הרי בעל הגינה יורד וזורע למטה עד שיעשה אותו אדם לבית בדו כיפין (בנין על קשתות), ויחזק את כיפת בית הבד, ויוכל בעל הגינה לזרוע למעלה.

ודין אחר הקשור במפולת: הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו שם — פטור בעליהם מלשלם, שהרי אונס הוא. ראו בית הדין שהכותל רעוע והאילן נוטה, ונתנו לו זמן לקוץ את האילן, או לסתור את הכותל ונפלו, אם נפלו בתוך הזמן שנתנו לו — פטור, לאחר הזמן — חייב, שהרי לשם כך הזהירוהו.

מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל, ואמר לו בעל הגינה: פנה את אבניך, ואמר לו בעל הכותל־האבנים: