ומה "אתה אומר כן "— יש להסביר כי הכי קאמרי ליה [כך אמרו לו]: מדבריך לדברינו אין באין משל צבור. וכן כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: חוששין לבעלי זרועות איכא בינייהו [יש ביניהם], כלומר, בענין זה נחלקו.

א משנה המוציא זבל לרשות הרבים כדי לשאתו למקום אחר, המוציא — מוציא, והמזבל — מזבל, שאינו רשאי לשהות את הזבל ברשות הרבים, אלא אחד מוציא והשני מעביר מיד את הזבל למקומו. וכן אין שורין טיט לגבל ברשות הרבים, ואין לובנים לבנים ברשות הרבים. אבל גובלין טיט ברשות הרבים שדבר זה נעשה בתוך זמן קצר, אבל לא גובלין לבנים, שדבר זה לוקח זמן רב, ומבטל את רשות הרבים מבעליה.

הבונה ברשות הרבים; המביא אבנים — מביא, והבונה — בונה אותן מיד, ואינו משאירן שם. ואם הזיק — משלם מה שהזיק. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום, כלומר, רשאי להכין למלאכת הבניה תוך כל שלושים יום לבניה.

ב גמרא שואלים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שלא כשיטת ר' יהודה? דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום, כדי שיהא נישוף (נדרס) ברגלי אדם וברגלי בהמה ונעשה מוכן לזבל בו, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. כלומר, דבר זה הוא חלק מן ההסכמה הכללית של כל ישראל, שיוותרו במקצת זה לזה על זכויותיהם.

ומשיבים: אפילו תימא: [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' יהודה, מכל מקום מודה ר' יהודה שאף שעשה זאת ברשות, אם הזיק — חייב לשלם. ומקשים: והתנן [והרי שנינו במשנה ]: מודה ר' יהודה בנר חנוכה שהניחו אדם ברשות הרבים וכתוצאה ממנו אירעה דליקה ונזוקו חפצים שהוא פטור, מפני שהוא עושה ברשות. מאי לאו [האם לא] מפני שיש בכך רשות בית דין לעשות שימוש זה ברשות הרבים. ומכאן שלדעתו אם עשה ברשות בית דין — פטור מנזקין? ודוחים: לא, שם יש רשות של מצוה, שהרי המצוה היא להניח נר חנוכה בחוץ ומשום כך פטור. אבל אם עושה דבר שאינו מצוה — חייב לשלם מה שהזיק.

ומקשים ממה ששנינו במקור אחר, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כל אלו שאמרו חכמים שהם מותרין לקלקל ברשות הרבים, מכל מקום אם הזיק — חייב לשלם, ור' יהודה פוטר. הרי שהוא סבור שבמקום שיש לו רשות פטור מלשלם! אלא מחוורתא, מתניתין [מחוור שמשנתנו] שלא כדעת ר' יהודה.

אמר אביי: ר' יהודה, ורבן שמעון בן גמליאל, ור' שמעון כולהו סבירא להו [כולם סבורים הם] בשיטה אחת: כל מקום שנתנו לו חכמים לאדם רשות לעשות דבר מה והזיק על ידי כך — פטור. ר' יהודה — הא דאמרן [זו שאמרנו]. רבן שמעון בן גמליאל — דתנן [שכן שנינו במשנה ]: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום.

ר' שמעון — דתנן [שכן שנינו במשנה ]: היה מעמידו את התנור בעלייה — צריך שיהא תחתיו מעזיבה (טיט של כיסוי התקרה) בעובי שלשה טפחים, שאם לא כן יתכן שהתנור, על ידי החום שבו, ישרוף את הקורות ויזיק בדירה התחתונה, ואם היתה זו כירה שהיא קטנה והאש בה מעטה — דיו במעזיבה בעובי של טפח. ומכל מקום אם הזיק בכל זאת — משלם מה שהזיק. ר' שמעון אומר: לא הדגישו ואמרו חכמים את כל השעורים הללו אלא לומר שאם הזיק פטור מלשלם.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: החצב (חוצב אבנים) שמסר אבנים לסתת, מאותה השעה הסתת חייב באחריות נזקיהן. הסתת שמסר לחמר להביא לבנין — מאז החמר חייב באחריות נזקיהן. החמר שמסר לכתף (סבל) שהוא מביא את האבנים לבנין — הכתף חייב. הכתף שמסר לבנאי — הבנאי חייב, הבנאי שמסר לאדריכל, שהוא זה שמעמיד ממש ומיישר את האבנים בבנין — האדריכל חייב. ואם הניח אבן על הדימוס (נדבך) והזיקה האבן בנפילה — כולן חייבין לשלם.

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא ] שהאחרון, כלומר, האדריכל שהוא האחרון חייב וכולן, של השאר שלפניו פטורים! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; כאן בשכירות שאז האחרון חייב, כאן בקבלנות שקיבלו כולם יחד את העבודה, ולכן כולם חייבים לשלם.

ד משנה שתי גנות שהיו זו על גב זו, שאחת היתה במקום נמוך והשניה בחצר סמוכה וגבוהה, והיה ירק צומח בינתים בגובה הכותל שבין הגינות, ר' מאיר אומר: ירק זה של העליון, ר' יהודה אומר: של התחתון. אמר ר' מאיר להצדיק את שיטתו: והלא אם ירצה העליון לחפור וליקח את עפרו, אם כן אין כאן ירק, ואם כן ודאי ששלו הוא. ומאידך אמר ר' יהודה: והלא אם ירצה התחתון למלאות את גנתו בעפר ולהגביהה, גם אז אין כאן ירק, ואם כן ודאי ששלו הוא.

אמר ר' מאיר: מאחר ששניהן יכולים למחות זה על זה, והרשות בידם לעשות שלא יהא ירק זה קיים, אין ללמוד מכך דבר לענין זכותם אלא רואים מהיכן ירק זה חי, כלומר, להיכן פונים שורשיו ומהיכן הם יונקים, אם מלמעלה או מלמטה. אמר ר' שמעון, כך יש לעשות: כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול מן הירק — הרי הוא שלו, והשאר של התחתון.

ה גמרא אמר רבא: בעיקרו, בענין שרשו של הירק (כגון שהיתה זו לפת הצומחת בתוך האדמה), כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] של עליון הוי [הוא שייך], שהרי הקרקע ודאי של העליון היא. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בנופו הצומח בתוך חלל החצר התחתונה. ר' מאיר סבר [סבור]: שדי [זרוק, החשב] את נופו בתר [אחר] עיקרו, והכל הולך לפי העיקר. ור' יהודה סבר [סבור]: לא אמרינן [אין אנו אומרים] שדי [זרוק, החשב] את נופו בתר [אחר] עיקרו.

ומעירים: ואזדא לטעמייהו [והולכים הם לטעמם, לשיטתם] כפי שבוטאה במקום אחר, דתניא [שכן שנינו בברייתא] לגבי עץ השייך לאדם אחד, הגדל בקרקעו של אדם אחר, שהיוצא מן הגזע ומן השרשין — הרי אלו של בעל הקרקע, אלו דברי ר' מאיר. ומשמע שאף הנוף הצומח הולך אחר השורש. ר' יהודה אומר: מה שיוצא מן הגזע הריהו של בעל האילן, ומה שיוצא מן השרשין הריהו של בעל הקרקע, משמע שהוא סבור שלא הכל הולך אחרי השורש.