דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא [שהוציא שם על עצמו שאיננו מקבל שוחד]. בעו לאחוכי ביה [רצו לצחק בו] ולגלות את טיבו האמיתי. אעיילא ליה שרגא דדהבא, ואזול לקמיה [הכניסה לו בסתר מנורה של זהב, ובאו לפניו] היא ואחיה, כאילו על מנת להתדיין. אמרה ליה [לו] לאותו פילוסוף: בעינא דניפלגי [רוצה אני שיחלקו] לי בנכסי דבי נשי [בירושת נכסי אבותי]. אמר להו [להם]: פלוגו [חלוקו]. אמר ליה [לו] רבן גמליאל: כתיב לן [כתוב לנו] בתורה: במקום שיש ברא [בן], ברתא [הבת] לא תירות [תירש]. אמר ליה [לו] הפילוסוף: מן יומא דגליתון מארעכון, איתנטלית אורייתא [מיום שגליתם מארצכם, ניטלה תורת] משה ואיתיהיבת [וניתן] עוון גליון (אוונגליון), וכתיב ביה [וכתוב בו]: ברא וברתא כחדא ירתון [הבן והבת ירשו כאחת].

למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא [למחר הכניס לו הוא, רבן גמליאל, לפילוסוף חמור לובי]. אחר כך באו לפניו שוב להתדיין. אמר להו [להם]: שפילית לסיפיה [עיינתי בסופו] של עוון גליון, וכתיב ביה [וכתוב בו]: אנא עוון גליון לא למיפחת מן אורייתא [לפחות מתורת] משה אתיתי [באתי], [ולא] לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי , וכתיב ביה [וכתוב בה, בתורה]: במקום שיש ברא [בן] — ברתא [הבת] לא תירות [תירש]. אמרה ליה [לו]: נהור נהוריך כשרגא [יאיר אורך כמנורה] לרמז לו על המנורה שנתנה. אמר ליה [לו] רבן גמליאל: אתא חמרא ובטש לשרגא [בא החמור ובעט במנורה] וממילא נתגלה כל אותו מעשה.

א שנינו במשנה: ומפני מה אין קורין בכתובים בשבת — מפני ביטול בית המדרש. אמר רב: לא שנו שאסור לקרוא בכתובים בשבת אלא בזמן בית המדרש, אבל שלא בזמן בית המדרש — קורין. ושמואל אמר: אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קורין בכתובים בשבת. ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] נהרדעא אתריה [מקומו] של שמואל הוה [היתה] והוא היה רבו של המקום, ובנהרדעא פסקי סידרא [היו רגילים להפטיר לאחר הלימוד] בכתובים במנחתא דשבתא [במנחת שבת]. אלא אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר שיש מחלוקת בדבר, כך נאמר], אמר רב: לא שנו שיש איסור אלא במקום בית המדרש, שיש באותו מקום בית מדרש שראוי לעם לבוא אליו. אבל שלא במקום בית המדרש — קורין.

ושמואל אמר: בין במקום בית המדרש בין שלא במקום בית המדרש, בזמן בית המדרש — אין קורין בכל מקום, שלא בזמן בית המדרש — קורין. ואזדא [והולך] שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שבנהרדעא פסקי סידרא [היו רגילים להפטיר לאחר הלימוד] בכתובים במנחתא דשבתא [במנחת שבת].

רב אשי אמר: לעולם תאמר כדאמרן מעיקרא [כפי שאמרנו מתחילה] את המחלוקת, ומה שאמר שמואל היה כשיטת ר' נחמיה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אף על פי שאמרו חכמים שכתבי הקדש אין קורין בהן בשבת — אבל שונין בהן במדרשי חכמים שבהם ודורשין בהן בפני הקהל, ואם נצרך לפסוק הכתוב בכתובים — מביא ספר ורואה בו. אמר ר' נחמיה: מפני מה אמרו כתבי הקדש אין קורין בהן בשבת — כדי שיאמרו אנשים: בכתבי הקדש אין קורין, וכל שכן בשטרי הדיוטות (שטרות ומכתבים), ואם כן לשיטת ר' נחמיה נאסרה בכלל קריאה בכתובים בשבת לא מטעם ביטול בית המדרש, אלא כדי שלא יקראו בדברי חול בשבת, ועל פי שיטה זו אמר שמואל שאסור אף שלא בזמן בית המדרש. אבל שמואל עצמו לא סבר כר' נחמיה.

ב משנה מצילין מן הדליקה בשבת את תיק הספר (ספר תורה) עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, ואף על פי שיש בתוכן מעות. ולהיכן מצילין אותן — למבוי שאינו מפולש, שכיון שיש בו שלוש מחיצות הריהו מן התורה כרשות היחיד. בן בתירא אומר: אף למבוי מפולש.

ג גמרא בהקשר לנאמר במשנה מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, והקריבו את קרבן הפסח ואין מתחילים בצלייתו עד צאת השבת — מפשיטין את קרבן הפסח עד החזה בלבד, כדי להוציא מתוכו את החלק שמקריבים על המזבח, וממתינים עד מוצאי שבת בהמשך הפשטתו, שכיון שאינה אלא לצורך אכילה — אינה דוחה שבת, אלו דברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. וחכמים אומרים: מפשיטין את כולו. ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שאמר שאין להפשיט יותר מחלקו מובן הדבר, דהא איתעביד ליה [שהרי נעשה לו, בו] כבר צורך גבוה, צורך המזבח, בזריקת דם הקרבן. אלא לרבנן מאי טעמא [לשיטת חכמים מה טעם] הדבר? אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב] "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז, ד), ואם יש כבוד ה' בדבר מותר לעשות מלאכה לצורך זה. ושואלים: והכא [וכאן], בהפשטת עור הפסח, מאי [מה צד] של "למענהו", כבוד שמים, איכא [יש] שבגללו מותר להפשיט? רב יוסף אמר: התירו להפשיט את העור כולו כדי שלא יסריח הקרבן. רבא אמר: שלא יהו קדשי שמים מוטלין בבזיון כנבלה שהפשיטוה למחצה ואין מטפלים בה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל מעשי] באופן דמנח אפתורא דדהבא [שמונח הפסח על שולחן של זהב] שאמנם יש לחשוש שמא יסריח, אבל אין כאן משום בזיון. אי נמי יומא דאסתנא [או גם כן יום של רוח צפונית] צוננת, שאין חשש לסרחון, אבל יש חשש לביזוי הקודש. ושואלים: ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, האי [פסוק זה] "כל פעל ה' למענהו" מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? ומשיבים: אף הוא משתמש בכתוב זה כדי להתיר הפשטת מקצת העור, שאם לא כן הרי אפשר היה שיוציא את האימורין (החלקים המוקרבים על המזבח) קודם הפשטת העור, שהרי יכול לנקוב בעור הבהמה ולהוציא משם את החלבים. ושואלים: לשיטתו, מאי טעמא [מה טעם] אין עושים בדרך זו? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב נתן : משום נימין (שערות) שלא יסתבכו באימורים ויפסידו את צורתם.

אמר רב חסדא שכך אמר מר עוקבא: מאי אהדרו ליה חברייא [מה החזירו לו בני החבורה] לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה? הכי קאמרי ליה [כך אמרו לו]: אם מצילין את תיק הספר עם הספר, מדוע אם כן לא נפשיט את הפסח מעורו? שאף כאן, כיון שהותרה מקצת מלאכה — נעשה אותה כולה. ותוהים: מי דמי [האם זה דומה]?! התם [שם] בהוצאת תיק הספר — הלא רק טלטול בלבד יש בכך, שאיסורו מדברי חכמים, ואולם הכא [כאן, בהפשטת העור] — מלאכה גמורה היא! אמר רב אשי: בתרתי פליגי [בשתי בעיות נחלקו], פליגי [נחלקו] בענין היתר טלטול העור עם הבשר ופליגי [ונחלקו] בענין היתר מלאכה של הפשטת העור, והכי קאמרי ליה [וכך אמרו לו]: אם מצילין את תיק הספר עם הספר, מדוע לא נטלטל את עור הפסח אגב בשר הפסח, שבשל הקרבן יטלטלו אף אותו על עורו כדי שלא יתקלקל.