זה שטר פשוט שהוא כעין ספר, העשוי כמגילה, "וחתום" שהוא קשור וצרור — זה שטר מקושר, "והעד" — הרי למדנו מכאן שנים עדים, שאין עדות בפחות משנים, "עדים" משמעו להוסיף — שלשה, הא [הרי] כיצד? שנים לפשוט, שלשה למקושר.

ושואלים: וכיון שהדבר לא נתבאר בכתוב, ואיפוך אנא [ואהפוך אני] ואומר שבפשוט צריכים שלושה ובמקושר שנים! ומשיבים: מתוך שנתרבה ונשתנה המקושר על ידי קשריו, מסתבר לומר כי גם נתרבה בעדיו.

רפרם אמר, יש ראיה לדבר מהכא [מכאן מכתוב זה]: "ואקח את ספר המקנה את החתום המצוה והחקים ואת הגלוי" (ירמיהו לב, יא), "ואקח את ספר המקנה" — זה שטר פשוט, "את החתום" — זה מקושר, "ואת הגלוי" — זה פשוט שבמקושר, כלומר, אותו חלק שבשטר המקושר שהוא פשוט,

"המצוה והחקים" — אלו דברים שמבדילים בהלכה בין פשוט למקושר, הא [הרי] כיצד? זה עדיו שנים וזה עדיו שלשה, זה עדיו מתוכו וזה עדיו מאחוריו.

ושואלים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני] שהרי לא נתבאר בכתוב כיצד צריך לעשות בכל אחד משני השטרות הללו! ומשיבים: מתוך שנתרבה המקושר בקשריו נתרבה בעדיו.

רמי בר יחזקאל אמר, מהכא [מכאן] יש רמז לדבר: "על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" (דברים יט, טו), ויש לשאול: אם תתקיים עדותן בשנים, למה פרט לך הכתוב שהוא גם בשלשה? אלא לומר לך: שנים עדים לפשוט, שלשה עדים למקושר.

ושואלים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני]! ומשיבים: מתוך שנתרבה המקושר בקשריו נתרבה גם בעדיו.

ומקשים על כולם: והני להכי הוא דאתו [ואלה הפסוקים הללו האם לכך הוא שבאו] ללמד על שטר פשוט ומקושר? והרי כל חד וחד [אחד ואחד] מהם למילתיה [לעניינו] המיוחד הוא דאתא [שבא], לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום" (ירמיהו לב, מד) — עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו] לעשות קנין שדות בשטר, כדי שתהיה ראיה קיימת לדבר. ומה שנאמר "ואקח את ספר המקנה" — הכי הוה [כך היה] מעשה. ומה שנאמר: "על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים" — הרי זה להקיש (להשוות) שלשה עדים לשנים, ובענין פלוגתא [המחלוקת] של ר' עקיבא ורבנן [וחכמים] בענין זה (במסכת מכות דף ה, ב), מה בדיוק מלמדנו ההיקש!

אלא, יש לדחות את כל מה שאמרנו, ולומר כך: שטר מקושר הוא באמת מדרבנן [מדברי סופרים], שחכמים הם שתיקנו אותו, וקראי אסמכתא בעלמא [והמקראות שהביאו הם סמך, רמז בלבד].

ושואלים: וטעמא מאי תקינו רבנן [ומה טעם תיקנו חכמים] גט מקושר? ומסבירים: אתרא דכהני הוו [מקום של כהנים היה], והוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו [והיו כועסים הרבה ומגרשים את נשיהם], וכהן הרי אסור בגרושה, ואף בגרושתו שלו. ואם יתחרט הכהן, לאחר שישכך כעסו, על שגירש את אשתו — שוב אין לו תקנה. ועבדי רבנן תקנתא [ולפיכך עשו חכמים תקנה] לכתוב סוג שטר מסובך כזה, אדהכי והכי מיתבא דעתייהו [שבין כך וכך תתיישב דעתם של הכהנים] ולא יגרשו.

ושואלים: התינח [זה נוח, מובן] בגיטין שיש טעם לעשותם מקושרים, אבל שטרות סתם מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: באמת בשטרות אחרים לא היה הדבר נחוץ, אלא כדי שלא תחלק בין גיטין לשטרות אחרים.

א ושואלים: היכן עדים חותמין בשטר מקושר? רב הונא אמר: בין קשר לקשר, ורב ירמיה בר אבא אמר: אחורי הכתב של השטר, מצדו האחורי, ויש להקפיד שתהיה החתימה בדיוק כנגד הכתב מבחוץ.

אמר ליה [לו] רמי בר חמא לרב חסדא: לדעת רב הונא שאמר בין קשר לקשר, קא סלקא דעתין [עלה על דעתנו] לומר שהכוונה בין קשר לקשר מגואי [מבפנים], כלומר, בתוך החלק המקופל. ויש להקשות: והא [והרי] מעשה היה בההוא [באותו] שטר מקושר דקאתא לקמיה [שבא לפני] רבי, ואמר רבי בתמיהה: וכי אין כתוב הזמן בזה? אמר ליה [לו] ר' שמעון ברבי לרבי: שמא בין קשריו מובלע, כלומר, שמא בתוך הקשרים הללו כתבו את הזמן? פלייה וחזייה [פתח אותו וראה אותו], שאכן היה הזמן כתוב שם. ואם איתא [יש] מקום לדברי רב הונא שחותמים בין קשר לקשר: "אין זמן בזה ואין עדים בזה" מיבעיא ליה [צריך היה לו לומר], שהרי אף חתימות העדים מצויות בתוך הקשרים!

אמר ליה [לו]: מי סברת [האם סבור אתה] שחותם בין קשר לקשר מגואי [מבפנים] ואין החתימה נראית? לא, הכוונה היא: בין קשר לקשר מאבראי [מבחוץ].

ושואלים: אם העדים חותמים מבחוץ (ולא בסוף נוסח השטר, כמו בשטר פשוט), והשטר כתוב מן הצד האחר — וניחוש דלמא זייף וכתב מאי דבעי [ונחשוש שמא לאחר שיחתמו העדים, יזייף האיש ויכתוב מה שהוא רוצה] בתוכו של השטר, וחתימי סהדי [והעדים כבר חתומים] על השטר!

ומשיבים: דכתיב ביה [שכתוב בו] בסוף כתיבת השטר נוסח האישור: "שריר וקיים", ורק לאחר שכתוב הנוסח כך, אז חותמים העדים.

ומקשים: וניחוש דלמא [ונחשוש שמא] לאחר שנכתב "שריר וקיים" וחתמו העדים כתב מאי דבעי [מה שהוא רוצה], והדר [ואחר כך] כתב "שריר וקיים" אחרינא [אחר] על התוספת שזייף והוסיף! ומשיבים: חד [אחד] "שריר וקיים" כתבינן [אנו כותבים] בשטר, תרי [שני] "שריר וקיים" לא כתבינן [כותבים אנו], ואם נכתב בו פעמיים — הרי החלק האחרון זיוף הוא.

ומקשים: וליחוש דלמא מחיק ליה [ונחשוש שמא מחק] את "שריר וקיים" הראשון, וכתב מאי דבעי [מה שהוא רוצה], והדר [ואחר כך חזר] וכתב "שריר וקיים"! ומשיבים: שטר כזה, שנמחק וחזרו וכתבו בו — אין סומכים עליו כלל, הא [הרי] אמר ר' יוחנן: אם היתה תלויה, כלומר, מלה שטעה הסופר ודילג עליה, וכתב אותה בין השורות, אם היא מקויימת, שבסוף השטר כותב שהוסיפו בשטר מלה מסויימת — הרי זו כשרה,