|
טקסט הדף מנוקד
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה לֹא יִפָּרַע מֵהֶן
אָמַר רַבָּה בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמִשְׁנָתֵנוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ חוּץ מֵעָרֵב וְצַיְדָן וּרְאָיָה אַחֲרוֹנָה אָמַר רַב הוּנָא הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב הַלְוֵהוּ וַאֲנִי פּוֹרֵעַ הַלְוֵהוּ וַאֲנִי חַיָּיב הַלְוֵהוּ וַאֲנִי נוֹתֵן כּוּלָּן לְשׁוֹן עַרְבוּת הֵן תֵּן לוֹ וַאֲנִי קַבְּלָן תֵּן לוֹ וַאֲנִי פּוֹרֵעַ תֵּן לוֹ וַאֲנִי חַיָּיב תֵּן לוֹ וַאֲנִי נוֹתֵן כּוּלָּן לְשׁוֹן קַבְּלָנוּת הֵן אִיבַּעְיָא לְהוּ הַלְוֵהוּ וַאֲנִי קַבְּלָן תֵּן לוֹ וַאֲנִי עָרֵב מַאי אָמַר רַבִּי יִצְחָק לְשׁוֹן עַרְבוּת עַרְבוּת לְשׁוֹן קַבְּלָנוּת קַבְּלָנוּת רַב חִסְדָּא אָמַר כּוּלָּן לְשׁוֹן קַבְּלָנוּת הֵן בַּר מֵהַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב רָבָא אָמַר כּוּלָּן לְשׁוֹן עַרְבוּת הֵן בַּר מִתֵּן לוֹ וַאֲנִי נוֹתֵן אֲמַר לֵיהּ מָר בַּר אַמֵּימָר לְרַב אָשֵׁי הָכִי אָמַר אַבָּא תֵּן לוֹ וַאֲנִי נוֹתֵן אֵין לַמַּלְוֶה עַל הַלֹּוֶה כְּלוּם וְלָא הִיא לָא מִיפְּטַר לֹוֶה מִינֵּיהּ דְּמַלְוֶה עַד שֶׁיִּשָּׂא וְיִתֵּן בַּיָּד הָהוּא דַּיָּינָא דְּאַחֲתֵיהּ לְמַלְוֶה לְנִכְסֵי [דְלֹוֶה] מִקַּמֵּי דְּלִתְבְּעֵיהּ לְלֹוֶה סַלְּקֵיהּ רַב חָנִין בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא אָמַר רָבָא מַאן חַכִּים לְמֶעְבַּד כִּי הָא מִילְּתָא אִי לָאו רַב חָנִין בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא קָסָבַר נִכְסֵיהּ דְּבַר אִינִישׁ אִינּוּן מְעָרְבִין יָתֵיהּ וּתְנַן הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל יְדֵי עָרֵב לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב וְקַיְימָא לַן לֹא יִתְבַּע עָרֵב תְּחִלָּה הָהוּא עָרְבָא דְּיַתְמֵי דְּפַרְעֵיהּ לְמַלְוֶה מִקַּמֵּי דְּלוֹדְעִינְהוּ לְיַתְמֵי אָמַר רַב פָּפָּא פְּרִיעַת בַּעַל חוֹב מִצְוָה וְיַתְמֵי לָאו בְּנֵי מֶיעְבַּד מִצְוָה נִינְהוּ וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר אֵימַר צְרָרֵי אַתְפְּסֵיהּ רשב"ם
רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה. אחד ערב ואחד קבלן לא יפרע אלא מן הלוה: במשנתנו. ולא בברייתא: חוץ מערב. משנה זו אלא יפרע מן הקבלן ואע''פ שיש נכסים ללוה כרבנן: וצידן. במי שאחזו במסכת גיטין: וראיה אחרונה. בסנהדרין בפ' זה בורר שני משניות של ראיה זו כל זמן שמביא ראיה כו' בראשונה הלכה כמותו באחרונה אין הלכה כמותו: כולן לשון ערבות הן. דהא לשון הלואה קאמר הלווהו הוא יהיה לוה ואני פורע אם לא יפרע לך: תן לו. מסור הממון בידו ואני אפרענו לך אין כאן לשון הלואה אלא שליחותיה דהאי דקאמר תן לו עביד מלוה: לשון ערבות ערבות. לא שנא קאמר הלווהו ול''ש קאמר תן לו: ורב חסדא אמר כולן לשון קבלנות הן. ואפי' תן לו ואני ערב אפי' הלווהו ואני פורע הלווהו ואני חייב הלווהו ואני נותן לך: בר מהלווהו ואני ערב. דכיון דנקט לשון הלואה ולשון ערבות אז מוציא מכלל קבלנות: ורבא אמר כולן לשון ערבות הן. אפילו הלווהו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב דמשמע אני אפרע בשבילו אם לא יפרע הוא: בר מתן לו ואני נותן לך. וכ''ש תן לו ואני קבלן וקיימא לן כרבא דהוא בתרא ודוקא תן לו ואני נותן דשניהם לשון מתנה משמע קבלנות שבאותו לשון שציוהו למסור לזה קבל עליו לפרעו דמשמע כאילו קבל הוא עצמו מיד המלוה בערבות לא יפרע מן הערב תחלה אלא מן הלוה ובקבלנות מאיזה שירצה יפרע כרבנן דמתניתין אבל אם נשא ונתן ביד אין למלוה על הלוה כלום: אינון ערבין ביה. כדכתיב (משלי כב) אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך וכתיב (דברים כד) יוציא אליך העבוט החוצה: וקיימא לן לא יתבע מן הערב תחלה. אין נכון להטריח את הערב חנם דלמא מפצי ליה לוה והוא הדין לנכסי דאינש למה נזלזל בנכסיו להוריד בהן את המלוה חנם שמא יסלקנו לוה במעות ולא יצטרך לירד בנכסיו: ההוא ערבא דיתמי. אביהם לוה בחייו וזה נעשה ערב למלוה בשבילו ולאחר מותו פרע הערב תחלה מקמי דנתבעינהו ליתמי כלומר משלו פרע ולא משל יתומים שלא הספיק לתבעם ועתה חוזר עליהם ותובעם: פריעת בע''ח מצוה. הערב עתה נעשה בע''ח ומלוה על פה הוא ומצוה לפרעו ואם יתומים פחותים מי''ג דלאו בני מיעבד מצוה נינהו וכי גדלי לישתעי דינא בהדייהו כדאמר בחזקת הבתים (לעיל לג.) גבי עובדא דרבה בר שרשום: רב הונא בריה דרב יהושע אמר. לעולם יתמי בני מיעבד מצוה נינהו כדאמר בערכין בפרק שום היתומים (דף כב.) יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו אלא היינו טעמא דלא גובה ערב מיתמי עד דגדלי וידעו לטעון ולחזור אחר דינם דאיכא למימר אימור צררי אתפסיה אביהם למלוה בחייו לפטור את הערב והלכך על מלוה על פה איכא למיחש דלמא פרעיה אבוהון בחייו ואע''ג דקיי''ל לקמן בפירקין מלוה על פה גובה מן היורשין הני מילי כגון דשמתוהו ומית בשמתיה אי נמי כשחייב מודה ופסקינן לקמן הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר דלא חיישינן למימר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלא בכל חוב שאנו יודעין שלא פרעו אביהן בחייו או שאין אנו יודעין אלא שאמר אביהן תנו נותנין כדפסקינן בערכין ואין ממתינין עד דגדלי כדשלחו מתם דהלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ורבא נמי דפסק בערכין (שם:) הלכתא דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהן ואם אמר תנו נותנין נראה בעיני דלא פליג אדרב הונא כיון דחייב מודה כמאן דאמר תנו דמי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי רב הונא איירי בחייב מודה אף על גב דלא אמר תנו ורבא איירי באומר תנו אף על גב דאין חייב מודה וכל הני גבייתן ממקרקעי דיתמי ונראה בעיני דבזמן הזה דליכא מקרקעי כל כך אע''ג דקיי''ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע''ח בזמן הזה דינם לגבות ממטלטלי דשבק להון אבוהון כמו שתקנו הגאונים בכתובת אשה דפסקינן הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי ואפילו הכי נהגו לגבות ממטלטלי ומביא אני ראיה מההוא דכתובות (דף סז.) דארנקי דמחוזא דאשה גובה כתובתה מהם משום דאסמכתייהו עלייהו והוא הדין לבעל חוב דגבי מטלטלי דיתמי היכא דידוע לנו שאביהן היה חייב לזה וכן הלכה למעשה דהא אמרינן לקמן מלוה על פה גובה מן היתומים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואי ממטלטלי דשבק להון אבוהון לא גובה אין לך נעילת דלת גדול מזה דהא לא שכיחי לן מקרקעי:
תוספות
מקמי דלודעינהו ליתמי כו'. מיהר לפרוע ולא הודיעם אם ירצו לפרוע לו כלום שאם היה מודיעם שמא היו פורעין מיהו אם לא היו רוצים לפרוע נפרע מן הערב דהיינו אין לו נכסים ללוה דודאי אם אין לו נכסים (שאין) יכול הערב לדחותו עד אחר שישכיר עצמו ויקנה נכסים מה לי אם ידחה אותו עד שיגדלו היתומים מה לי אם ידחה אותו עד שישכיר עצמו:. ואם כתב בו התקבלתי. שכתב בעל חוב כן גובה בשלמא לרב הונא משכחת לה בשחייב מודה דליכא למיחש לצררי אלא לרב פפא היכי משכחת לה וא''ת אי בשחייב מודה אפי' לא כתב התקבלתי ויש לדחות דכי לא כתב התקבלתי להכי לא גבי מיתומים דחיישי' שמא לא גבה המלוה ממנו ומשני שאני התם דלהכי כתב ליה התקבלתי דליהוי כחיה אלים וליהוי כמלוה בשטר וכן גרס רבינו חננאל משכחת לה בשחייב מודה ומפרש כדפרישית דאלים משום דהוי בשטרא וקשיא לן דבערכין פ' שום היתומים (דף כב: ושם) מוכח דאיירי רב הונא ורב פפא במלוה בשטר דפריך התם שום היתומים ל' יום בשלמא לרב הונא מוקי לה בשחייב מודה אלא לרב פפא במאי מוקי לה אמר לך רב פפא איבעית אימא בכתובת אשה משום חינא אבל בבעל חוב בשטר לא מצי מוקי לה אלא מיירי ודאי אפילו בשטר ועוד קשיא כיון דמוקי מילתיה במלוה על פה א''כ אפילו בני מיעבד מצוה נינהו נמי אין לגבות מהן דטוענין ליורש שפרע שהאב היה נאמן לומר פרעתי ואפילו גדולים נינהו פטורין מהאי טעמא ועוד מאי משני דלהכי כתב ליה התקבלתי דהוי כמלוה בשטר מה יש לו לכתיבת המלוה להועיל לערב לגבות מיתמי מאחר שהלוה לא כתב כלום והיה נראה לפרש דאם כתב בו התקבלתי גובה היינו אם כתב בשטר התקבלתי מן הערב שכך כתב הלוה גם לערב בתוך השטר ליפות כחו לדוחקו ולפטרו לשלם חובו למלוה אף אם לא יתבענו המלוה עדיין גובה בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע ניחא דאיהו חייש לצררי והכא ליכא למיחש לצררי דכיון שכתב גם לערב התקבלתי ועשאו כמלוה לתבעו מעצמו אין רגיל להתפיס צררי למלוה אבל ברישא אינו גובה משום דחייש לצררי דלמא אתפסיה למלוה ואע''פ שיש ערב וזה אין לחוש בכתב לו התקבלתי דלמא אתפסיה צררי לערב שאין רגילות להתפיס ליה צררי כדאמרינן לקמן דבעובד כוכבים ליכא למיחש לצררי אלמא אין מתפיס לערב דאם כן ניחוש שמא התפיס לערב ואפילו למאן דפריך אדרבה כו' אי לאו דאתפיס צררי לערב לא הוה מקבל לערב כדפי' בקונטרס הכא מיהא לא מתפיס לא למלוה ולא לערב אלא לרב פפא קשיא הא לאו בני מיעבד מצוה נינהו שאני התם דלהכי כתב לו התקבלתי שיהא לו כח לגבות מן היתומים
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|