ואין בית דין שקול שאין עושים לכתחילה בית דין זוגי, שלא יוכל להגיע לידי הכרעה, לכן מוסיפין עליהם עוד אחד להכריע, הרי כאן עשרים ושלשה דיינים.

וכמה תושבים יהא בעיר ותהא העיר ראויה לסנהדרין קטנה? מאה ועשרים איש, כפי שיבואר בגמרא שבמספר כזה אפשר למצוא כל האנשים הנחוצים לדיון. ר' נחמיה אומר: מאתים ושלשים, כנגד שרי עשרות, כלומר, שכל אחד מחברי הסנהדרין יחשב כממונה על עשרה, שבפחות מכן אין זה כבוד שיהיו חברי סנהדרין במקום שאינם יכולים להיחשב כממונים לפחות על עשרה בני אדם.

א גמרא במשנה נאמר כי דיני ממונות נידונים בשלושה, וכן דיני גזילות וחבלות. ושואלים: וכי אלה שני דברים נבדלים? אטו [וכי] גזילות וחבלות לאו [לא] דיני ממונות נינהו [הם]? ודי היה לומר שדיני ממונות בשלושה! אמר ר' אבהו: בלשון "מה הן" קתני [שנה], ולא פירוט הוא זה אלא הגדרה וכך יש להבין: מה הן דיני ממונות שנאמרו כאן — דיני גזילות וחבלות, אבל דיני הודאות שמודה אדם שהוא חייב כסף לחבירו, והלואות שלא נפרעו — לא נכנסו בכלל זה.

וצריכא [ונצרכה] לשון זו, שתיאמר גם בכלל וגם בביאור, דאי תנא [שאילו היה שונה] רק דיני ממונות בשלושה הוה אמינא [הייתי אומר] שאפילו הודאות והלואות בכלל זה, על כן תנא [שנה] ובאר: גזילות וחבלות שרק הם בכלל. ואי תנא [ואילו היה שונה] רק גזילות וחבלות, ולא קתני [היה שונה] דיני ממונות הוה אמינא [הייתי אומר]: הוא הדין שאפילו הודאות והלואות בשלושה, והאי דקתני [וזה ששנה] במשנה רק גזילות וחבלות הייתי מבין אותו כדוגמא בלבד, והייתי אומר כי משום שעיקר הדין שיש צורך בשלשה דיינים דכתיבי [שכתובים], בגזילות וחבלות כתיבי [כתובים].

והראיה לדבר, בענין גזילות — דכתיב [שנאמר] כאשר מפקידים דבר בידי אדם וההוא טוען כי נגנב: "ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שמות כב, ז) ו"אלוהים" משמעו — דיינים. וכן בדין חבלות ברור לנו שהן כגזילות, כי מה לי חבל והזיק בגופו, מה לי חבל בממונו. ומשום שנצרכו שני דינים אלה תנא [שנה במשנה]: מה הן דיני ממונות — גזלות וחבלות, אבל הודאות והלואות — לא.

ושואלים: ולמאי [ולמה, לאיזה ענין] אין הודאות והלוואות כגזילות? אילימא [אם תאמר] לענין זה שלא בעינן [צריכים אנו] לדון את ההודאות וההלוואות בבית דין של שלשה — והאמר [והרי אמר] ר' אבהו עצמו: שנים שדנו דיני ממונות מכל סוג, ואפילו הודאות לדברי הכל אין דיניהם דין, שאין בית דין פחות משלושה.

אלא לא בזה ההבדל, כי אם שלא בעינן [צריכים אנו] לדיני הודאות והלוואות שיהיו חברי בית הדין מומחין, שלמדו תורה הרבה ובקיאים בדינים וקיבלו רשות להורות, אלא כל שלושה אנשים יכולים לשמש בית דין בענייני ממון אלה.

ואולם יש לברר: מאי קסבר [מה בעצם סבר] התנא ששנה חלוקה זו? אי קסבר [אם סבר] שעירוב פרשיות כתוב כאן, שהפרשה הקטנה שממנה מוצא דין זה (שמות כב, ו–ח) דנה בכמה עניינים המעורבים זה בזה ונלמדים זה מזה, וממילא דיני גזילה ודיני הודאה או הלוואה המצויים בה נידונים כיחידה אחת, אם כן ליבעי נמי [שיצטרכו גם כן] בהודאות והלוואות שיהיו נדונים במומחין כמו בדיני גזילות. ואי קסבר [ואם סבר] אין עירוב פרשיות כתוב כאן אלא דין גזל לעצמו ודין הודאה לעצמו, אם כן שלשה דיינים למה לי? שמנין זה של הדיינים נלמד מן החזרה על המלה "אלהים" שלוש פעמים בפרשה זו ולא נאמר בדין הלוואות!

ומשיבים: לעולם קסבר [סבר] כי עירוב פרשיות כתוב כאן, ובדין הוא דליבעי נמי [שיצטרכו גם כן] בדיני הלוואות שלושה מומחין, והאי [וזה] שלא בעינן [צריכים אנו] שיהיו מומחין, הרי זה משום טעמו של ר' חנינא. שאמר ר' חנינא: דבר תורה (על פי דין התורה) אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות העדים נחקרים בדרישה ובחקירה חמורה של קביעת הזמן, המקום והתנאים, שבודקים כל פרט בעדות, למצוא בה סתירות אפשריות,