אימא לקטלא [אמור כי לדין מיתה] עצמו הוא דאתא [שבא], שהבעלים חייבים מיתה! ענה לו רבא: אם כן, שהכוונה היתה שגם הבעלים יומתו, ליכתוב [שיכתוב] באותו מקרא רק "השור יסקל וגם בעליו" ולישתוק [ושישתוק] ולא יוסיף עוד, ותהא המשמעות ברורה שגם בעליו במיתה.

אמר לו אביי: אי כתב רחמנא הכי, הוה אמינא [אילו היתה כותבת התורה כך, הייתי אומר] שעונשו בסקילה, שהשור יסקל וגם בעליו. ודוחים: בסקילה סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]? הלא אם קטל איהו [הורג הוא עצמו אדם] — בסייף, שהיא נחשבת מיתה קלה, אם ממונו הורג יהא עונשו בסקילה החמורה?!

אלא ודאי הכוונה כפי שהבינו מתחילה. ושואלים: ושמא נאמר שהכוונה באמת שגם הבעלים במיתה, ודילמא האי דכתב רחמנא [ושמא זה שכתבה התורה] "יומת" — הרי זה לאקולי עילויה [להקל עליו] בדינו, לאפוקי [להוציא] את דינו מדין סייף לדין חנק, שדין רוצח בעצמו בסייף, אבל מי שהרגה בהמתו עונשו קל יותר והוא בחנק! וממשיכים בשאלה: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שחנק חמור מסייף, ואז ברור שאין מקום לטענה כגון זו, שוודאי אין באים להחמיר עליו ולדונו בעונש קשה יותר מרוצח בעצמו, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שחנק קיל [קל יותר], מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שמא בא הכתוב לצורך זה?

ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שהרי נאמר שם] "אם כפר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו" (שמות כא, ל), ואי סלקא דעתך בר קטלא [ואם עולה על דעתך לומר כי בן מוות] הוא, והכתיב [והרי נאמר במפורש] "ו לא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת" (במדבר לה, לא), הרי מכאן נלמד כי אדם זה שלוקחים ממנו כופר אינו חייב מיתה!

ודוחים: אדרבה, משום היא (אותה טענה) גופה נאמר כך: אם קטל איהו [הרג הוא עצמו אדם], לא תיסגי ליה בממונא [יהיה די לו בעונש ממון] אלא בקטלא [במוות ממש], אם קטל [הרג] שורו — ליפרוק נפשיה בממונא [שיפדה את עצמו בממון], ואם לא פדה עצמו — דינו במיתה! אלא אין ראיה גמורה ממקראות אלה, ויש להוכיח ממה שאמר חזקיה, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של חזקיה ברייתא זו, אמר קרא [הכתוב]: "מות יומת המכה רצח הוא" (במדבר לה, כא), ונדייק מן המלה "הוא": על רציחתו שלו אתה הורגו, ואי (ואין) אתה הורגו על רציחת שורו.

אגב ענין זה איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: שור סיני בכמה? שכן בשעת מתן תורה נאסר על הכל לעלות על הר סיני, שנאמר: "לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה" (שמות יט, יג), האם גם בהמה שעלתה על ההר מיתתה בעשרים ושלושה דיינים? ועיקר השאלה: מי גמר [האם לומדים אנו] הוראת שעה שהיתה בסיני מדין שנאמר לדורות, שבהמה הנסקלת נידונה בעשרים ושלושה, או לא? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה דתני [ששנה] רמי בר יחזקאל ברייתא זו על הכתוב "אם בהמה אם איש לא יחיה", שהשוואה זו בכתוב באה ללמד: מה איש נידון בעשרים ושלשה דיינים, אף בהמה בעשרים ושלשה.

א במשנה הובאה מחלוקת ביחס לארי ולזאב, אם מיתתם בעשרים ושלושה. אמר ריש לקיש: והוא מדובר בזאב וארי שהמיתו אדם, אבל אם לא המיתו — לא, ומסבירים: אלמא קסבר [מכאן שסבר] ריש לקיש כי יש להן תרבות, כלומר, בעלי חיים אלה נעשים בני תרבות ומותר לגדלם, ולכן יש להן בעלים, ואי אפשר להורגם ללא סיבה כשם שאין הורגים שאר בעלי חיים ביתיים. ואילו ר' יוחנן אמר: מחלוקת זו היתה אף על פי שלא המיתו, אלמא קסבר [מכאן שסבר] ר' יוחנן כי אין להם תרבות לחיות טרף אלה, ואין להם בעלים.

תנן [שנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: כל הקודם להורגן זכה, בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן, למאי [למה] זכה? הכוונה היא שזכה לעורן, שכיון שאין להם בעלים כל הקודם להורגן זכה, ולוקח את עורן לעצמו. אלא לדעת ריש לקיש, למאי [למה] זכה? הרי כיון שהמיתו כבר שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו [עשו אותם חכמים כמי שנגמר דינם] בבית דין (שהרי לדעת האומר שהקודם להורגן זכה, משמע שאין צריכים בהכרעת בית דין מיוחד, וכאילו נידונו כבר), ושור הנסקל כיון שנגמר דינו למיתה, אף לפני שסקלוהו בבית דין, אסור אף עורו בהנאה, ואם כן חיות אלה איסורי הנאה נינהו [הן], ואסור ליהנות לא רק מבשרן אלא גם מעורן!

ודוחים: מאי [מה פירוש] "זכה" לדעת ריש לקיש, שזכה על פי שיטת ר' אליעזר לשמים, שעשה מעשה מצוה כשהשמיד דבר המזיק. ומעירים, תניא כוותיה [שנויה תוספתא כשיטתו] של ריש לקיש: אחד שור שהמית ואחד בהמה וחיה שהמיתו — דינם בעשרים ושלשה, ר' אליעזר אומר: שור שהמית דינו בעשרים ושלשה, ושאר בהמה וחיה שהמיתו — כל הקודם להורגן זכה בהן לשמים. משמע שנחלקו רק באלה שהמיתו. ו"זכה בהן" משמעו שזוהי זכיה מוסרית בלבד, וכדברי ריש לקיש.

ב במשנה הובא שר' עקיבא אומר: מיתתן בעשרים ושלושה. ומקשים: שיטת ר' עקיבא לכאורה היינו [זוהי] ממש שיטת התנא קמא [הראשון], ומה חידוש בדבריו? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין נחש, שלדעת התנא הראשון גם הוא נידון בעשרים ושלושה, ור' עקיבא סבור שרק חיות ובהמות בכלל זה, ולא נחשים.

ג שנינו במשנה שאין דנין את השבט אלא בשבעים ואחד דיינים. ומבררים: האי [זה] השבט שאמרנו שחטא, במאי [במה חטא]? אילימא [אם תאמר] שהיה זה שבט שחלל את השבת, אימר [אמור] דפליג רחמנא [שחילקה התורה] בין דין יחידים לדין מרובין לענין עבודה זרה, שיש דין מיוחד לעיר שלמה שהודחה אחרי עבודה זרה, ואולם בשאר מצו‍ת מי פליג [האם חילק] בין יחיד ובין רבים? אלא צריכים לומר שהמשנה מדברת בשבט שהודח לעבודה זרה.

ויש להקשות: למימרא דבדינא [האם לומר שבדין] של רבים דיינינן ליה [אנו דנים אותם] בעיר הנדחת? אם כן כמאן [כמי תהיה דעה זו]? הלא אין היא לא כר' יאשיה ולא כר' יונתן! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: עד כמה אנשים הגרים בעיר עושין אותה עיר הנדחת? מעשרה ועד מאה אנשים, אלו דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: מעיר שיש בה מאה אנשים ועד רובו של שבט. שנחלקו חכמים אלה מהו הקרוי "עיר" בכתוב.

ומשמע, שאפילו ר' יונתן לא קאמר [אמר] שעושים עיר הנדחת, אלא עד רובו של שבט, אבל כולו — לא, ודאי אין דין עיר הנדחת חל עליו, ושבט שחטא אינו נכלל בכלל זה! אמר רב מתנה: הכא [כאן] במשנה,