אייתו להו פורייתא [הביאו להם מיטות] לשבת עליהן, ואילו לרב חנן בר רבא לא אייתו ליה [הביאו לו], ונעלב רב חנן, וכעס על מארחו. אשכחיה מתני ליה לבריה [מצא אותו את ר' אבין מלמד לבנו] במשנתנו זו: ועל צואה של קטן מפני קטן שלא יגע בה ולא ילכלך עצמו. אמר ליה [לו]: אבין שטיא [השוטה] מתני שטותא לבניה [שונה שטות לבנו], והלא היא, הצואה עצמה מוכנת לאכילת כלבים, ודבר הראוי לאכילת כלב מותר לטלטלו, ולמה יש לכסות את הצואה אם אפשר להוציאה! וכי תימא [ואם תאמר] שלא חזיא ליה [היתה ראויה לו] מאתמול, שהרי מאתמול לא הכין צואה זו עבור הכלבים — הרי זה אינו מעכב, והתניא [ואכן כן הרי שנינו בברייתא]: נהרות המושכין מים ומעיינות הנובעין — אין אנו אומרים שיש להם תחום שבת מסויים, אלא הרי הן מותרים לשימוש בכל מקום ותחומם כרגלי כל אדם ששואב מהם, כיון שדרכן לעבור ממקום למקום והרי זה כאילו הכינום לצורך זה. ואף כאן, כיון שדרך הקטן לעשות צרכיו בכל מקום, הרי זה כמוכן מערב שבת.

ושאל ר' אבין: ואלא היכי אתנייה [כיצד אשנה לו]? ענה לו, אימא [אמור]: על צואה של תרנגולים שמים קערה מפני קטן והקשו:

ותיפוק ליה דהוי גרף של רעי [ותצא לו, ימצא בדבר היתר, מפני שהוא ככלי של צואה] שהתירו לטלטלו מפני המיאוס! וכי תימא [ואם תאמר]: גרף של רעי [כלי של צואה] אגב מנא [כלי] — אין [כן], מותר לטלטלו, ואולם איהו גופיה [הוא עצמו], כלומר הצואה — לא הותר לטלטלה, והא ההוא [והרי אותו] עכבר דאישתכח באיספרמקי [שנמצא בין הבשמים] של רב אשי, ואמר להו [להם] למשמשיו: נקוטו בצוציתיה ואפקוה [אחזו בזנבו והוציאוהו], נמצא שדבר שיש בו מיאוס מותר לטלטלו אף בלא כלי! אלא יש לומר שהצואה היתה באשפה, וכיון שאינה בפני בני הבית לא התירו לטלטלה אלא רק לכסותה מפני הקטן. ושאלו: וקטן באשפה מאי בעי ליה [מה עושה הוא שם], שהרי ריכוז האשפה הגדול הוא ברשות הרבים ואינו קרוב לבית, וכיצד יגיע לשם הקטן? ועונים שלא היתה הצואה באשפה אלא בחצר. ודוחים: והלא בחצר נמי גרף של רעי [גם כן כלי של צואה] הוא ומותר להוציאו! אלא יש לומר כי מדובר באשפה שבחצר, ולעתים מגיע לשם הקטן, אך כיון שהמקום מיוחד לאשפה אין בו משום מיאוס, ואסור לטלטל את הצואה מטעם זה.

א ועוד שנינו במשנה שכופים בשבת קערה על עקרב כדי שלא תישך. אמר ר' יהושע בן לוי: כל המזיקין נהרגין בשבת. מתיב [מקשה על כך] רב יוסף ממה ששנינו בברייתא: חמשה בעלי חיים נהרגין אף בשבת, ואלו הן: זבוב ארסי שבארץ מצרים, וצירעה שבנינוה, ועקרב שבחדייב, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום. ונברר את הדברים, מני [ברייתא זו של מי היא]? אילימא [אם נאמר] שכשיטת ר' יהודה היא — הא [הרי] אמר כי מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ואסור להרוג אף בעלי חיים אלה. אלא לאו [האם לא] ר' שמעון, והני הוא דשרי [ואלה הם שמותר] להורגם, אבל אחריני [אחרים] — לא!

אמר ר' ירמיה: ומאן נימא לן דהא מתרצתא [ומי יאמר לנו שברייתא זו מיושבת] היא? דילמא משבשתא [שמא משובשת] היא ואין להקשות ממנה? אמר רב יוסף: אנא מתנינא לה, ואותיבנא לה, ואנא מתריצנא לה [אני שניתי אותה, ואני הקשיתי ממנה, ואני אתרץ אותה] כך: מה שהתיר ר' יהושע בן לוי להרוג בשבת את כל המזיקים הרי זה ברצו אחריו, שכאשר הם רצים אחריו יש בכך חשש סכנה, ולכן לדברי הכל מותר.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רבא בר רב הונא: ההורג נחשים ועקרבים בשבת — אין רוח חסידים נוחה הימנו (ממנו). אמר ליה [לו] רבא בר רב הונא: ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם, שהם גורמים על ידי כך להזיק את הבריות, ומעירים: ופליגא [וחלוקה] אימרה זו על שיטת רב הונא. שרב הונא חזייה לההוא גברא דקא קטיל זיבורא [ראה אדם אחד שהוא הורג צרעה] בשבת. אמר ליה [לו]: שלימתינהו לכולהו [וכי השלמת, גמרת, להרוג את כל הצרעות כולן]? והרי שלא היתה דעתו נוחה ממנו.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מי שנזדמנו לו נחשים ועקרבים, אם הרגן — בידוע שנזדמנו לו שיזכה להורגן. לא הרגן — בידוע שנזדמנו הם כדי להורגו ואולם נעשה לו נס מן השמים וניצל. אמר עולא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: המדובר בנישופין (נוגעים ומתחככים) (ר"ח) בו, שאם לא פגעו בו אז, ודאי הוא משום שאירע לו נס.

ב אמר ר' אבא בר כהנא: פעם אחת נפל נחש אחד בבית המדרש, בשבת, ועמד ניותי (על שם מקומו) אחד והרגו. אמר רבי: פגע בו כיוצא בו!

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם נבין ש"פגע בו כיוצא בו" כוונתו דשפיר עביד [שיפה עשה], או לא? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שמסופר שר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא ור' זירא הוו יתבי אקילעא דבי [היו יושבים בחצר בית] ר' ינאי. נפק מילתא מבינייהו [יצא הדבר מביניהם], כלומר, שוחחו בו, ובעו מיניה [שאלו ממנו] מר' ינאי שאלה זו: מהו הדין, האם מותר להרוג נחשים ועקרבים בשבת? אמר להו [להם]: צירעה — אני הורג, נחש ועקרב — לא כל שכן, שסכנתם מרובה ומותר להרגם. ודוחים: ראייה גמורה אין כאן, דילמא [שמא] לא הותר אלא כשרומסו לפי תומו, בתוך דרך הילוכו, שאינו נראה לאחרים כמתכוון לדריסה. וכפי שאמר רב יהודה: רוק דורסו בשבת לפי תומו ואינו חושש משום ממחק או משוה גומות. ואמר רב ששת: נחש דורסו לפי תומו. ואמר רב קטינא: עקרב דורסו לפי תומו.

מסופר: אבא בר מרתא שהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי [היו נושים בו בני בית ראש הגולה כסף]. אייתיוהו, קא מצערי ליה [הביאוהו לבית ראש הגולה וציערו אותו] כדי להכריחו לשלם, ואותו יום שבת היה. הוה שדי רוקא [היה מוטל רוק שם]. אמר להו ריש גלותא [להם ראש הגולה] לבני ביתו: אייתו מאנא סחיפו עלויה [הביאו כלי ושימו עליו] כדי שלא ידרסו אנשים את הרוק, אמר להו [להם] אבא בר מניומי: לא צריכיתו [אין אתם צריכים לכך], שכן הכי [כך] אמר רב יהודה: רוק דורסו בשבת לפי תומו. אמר להו [להם] ראש הגולה: לבני ביתו: צורבא מרבנן [תלמיד חכם] הוא, שבקוהו [הניחוהו].

ג וכיון שהוזכרו דברי ר' אבא בר כהנא מביאים עוד מדבריו. אמר ר' אבא בר כהנא שכך אמר ר' חנינא: פמוטות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת, ואולם לא היה ברור מה טיבם של פמוטות אלה, ואמר ליה [לו] ר' זירא: האם מדובר כאן בפמוטות הניטלין בידו אחת שקטנים הם, או אף הניטלים בשתי ידים?