על הייחוד שלא יתייחד אדם עם נשים האסורות עליו משום ערוה, ועל הפנויה.

ותוהים: גזרו על היחוד? והלא איסור דאורייתא [שמן התורה] הוא, שאסור להתייחד עם אשה האסורה לו משום ערוה. שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יהוצדק: רמז לייחוד שאסור מן התורה מניין? שנאמר: "כי יסיתך אחיך בן אמך" (דברים יג, ז), ויש לתמוה: וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? ומשום מה לא נזכר שם? אלא לומר לך כי רק הבן מתייחד עם אמו, ומשום כך מצויים שני הבנים בני אם אחת אצל אמם והם קרובים זה לזה, אבל אין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה. ואף אסור לו לאדם להתייחד עם אשת אביו, ולכן אין בני אב אחד מצויים יחד כל כך. משמע שאיסור יחוד מן התורה הוא, וכיצד אמרו שנגזר בימי דוד?

אלא אימא [אמור]: גזרו על ייחוד של פנויה, שאפילו עם פנויה אסור להתייחד, שמא יארע כמעשה שאירע בתמר.

אגב המעשה באמנון מביאים עוד מה שנאמר בבן אחר של דוד: "ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך ויעש לו רכב ופרשים וחמישים איש רצים לפניו" (מלכים א' א, ה), אמר רב יהודה אמר רב על המלה "מתנשא": מלמד שביקש להולמו שתהא המלכות הולמת אותו ולא הולמתו.

"ויעש לו רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו", ושואלים: מאי רבותא [מה הגדולה שבדבר זה]? והלא אנשים עשירים אחרים שאינם בני מלכים עושים כן! אמר רב יהודה אמר רב מיוחדים היו אלה, כולן נטולי טחול, וחקוקי כפות רגלים היו, שהורידו מהם את בשר כפות הרגלים, ועל ידי שני הניתוחים הללו יחד יכלו לרוץ בכל מקום במהירות רבה.

א משנה לא ירבה לו המלך סוסים אלא כדי הצריך למרכבתו במלחמה ובשלום. "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" אלא כדי ליתן אספניא (הספקה לחיילותיו). וכותב לו המלך ספר תורה לשמו, וספר תורה זה כשיוצא למלחמה — מוציאה עמה. נכנס — הוא מכניסה עמו. יושב בדין — היא, ספר התורה, עמו. מיסב לאכול — היא כנגדו, שנאמר: "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז, יט).

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] על הנאמר: "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס" (דברים יז, טז). יכול לא ירבה אפילו כדי מרכבתו ופרשיו הצריכים לו? — תלמוד לומר: "לו" — לו לעצמו להנאתו הפרטית אינו מרבה, אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו. הא [הרי] מה אני מקיים "סוסים" — כוונתו סוסים הבטלנין, כלומר, שאינם משמשים למטרה מסויימת אלא רק להתפארות בלבד. מניין שאפילו סוס אחד והוא בטל שהוא עובר עליו ב"לא ירבה"? תלמוד לומר: "למען הרבות סוס" — אפילו אחד.

ושואלים: וכי מאחר שלמדנו שאפילו סוס אחד והוא בטל, קאי [עומד] עליו באיסור "לא ירבה", אם כן לשון הריבוי "סוסים" למה לי? ומשיבים: כוונתו כדי לעבור באיסור "לא תעשה" על כל סוס וסוס לחוד.

ושואלים: טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא, שכתבה התורה] "לא ירבה לו", הא לאו הכי הוה אמינא [הרי אם לא כך, הייתי אומר] אפילו כדי רכבו ופרשיו נמי [גם כן] לא? ודבר זה ודאי אינו מסתבר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאפושי [להרבות] שיש לו רשות להוסיף סוסים לא רק כדי המספר ההכרחי, אלא שיהיה בידו גם עודף ידוע לשעות הצורך.

ג שנינו במשנה שכסף וזהב לא ירבה לו אלא כדי ליתן אספניא. תנו רבנן [שנו חכמים]: "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (דברים יז, יז), יכול שלא ירבה אפילו כדי ליתן אספניא? — תלמוד לומר "לו" — לו לעצמו להנאתו הפרטית אינו מרבה, אבל מרבה הוא כדי ליתן אספניא.

ותוהים: טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא, שכתבה התורה] "לו", הא לאו הכי הוה אמינא [הרי אם לא כך, הייתי אומר] אפילו כדי ליתן אספניא נמי [גם כן] לא ירבה כסף? והרי חייב הוא בתשלום שכר לצבאו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא להרווחה, שרשאי להוסיף קצת על הסכום המצומצם לצורך זה, שיהיה הממון מצוי לו בהרווחה.

ושואלים: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] כי "לו" שכתוב בפרשתנו הוא לשון צמצום ודיוק, וכוונתו לדרשה הלכה למעשה, מה שנאמר "לא ירבה לו נשים" מאי דרשת ביה [מה אתה דורש בו] למעט? ומשיבים: למעוטי [למעט] הדיוטות שאינם מלכים, שהאיסור להרבות נשים הוא במלך בלבד, וסתם אדם מישראל היכול לפרנס ולחיות עם כל הנשים שנושא — מותר לו לישא כמה שירצה.

ד רב יהודה רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] בכתוב אחד "ויהי לשלמה ארבעים אלף ארות סוסים מרכבתו" (מלכים א' ה, ו), וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "ויהי לשלמה ארבעת אלפים ארוות סוסים ומרכבות" (דברי הימים ב' ט, כה), הא כיצד יכולים אנו להשוות את הדברים? — אם ארבעים אלף איצטבלאות (אורוות גדולות) היו, כל אחד ואחד מהם היו בו ארבעת אלפים ארוות סוסים, כלומר, שורות לסוסים, ואם ארבעת אלפים איצטבלאות היו, כל אחד ואחד היו בו ארבעים אלף ארוות סוסים, ועל ידי כך מתיישבים שני הכתובים.

ר' יצחק רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] "אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה" (דברי הימים ב' ט, כ), וכתיב [ונאמר]: "ויתן המלך את הכסף בירושל ם כאבנים" (מלכים א' י, כז), הרי שהכסף היה שווה בכל זאת משהו? ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה], אפשר לתרץ: כאן שכסף לא היה נחשב מאומה — הרי זה קודם שחטא ונשא שלמה את בת פרעה, כאן שהיה הכסף חשוב — לאחר שחטא ונשא את בת פרעה.

אמר ר' יצחק: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד המלאך גבריאל ונעץ קנה בים, והעלה אותו קנה במשך הזמן שירטון, ונעשה מקום יבשה, ועליו נבנה כרך גדול שברומי, כלומר, זו היתה התחלה, נקודה ראשונה, שממנה באה לבסוף מפלתם של ישראל וחורבנם בימי רומי.

ואמר ר' יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה ולא פירשה התורה מה היא מטרת המצוות — שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן, ונכשל בהן גדול העולם שלמה המלך. ואלו הן? — כתיב [נאמר] במלך: "לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו ", אמר שלמה: אני ארבה, שהרי אם זה הוא הטעם, משמע שמותר להרבות ולא אסור, ובסופו של דבר כתיב [נאמר]: "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו" (מלכים א', יא, ד),

וכתיב [וכן נאמר] "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה" (דברים יז, טז), ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב, וכתיב [ונאמר] "ותצא מרכבה ממצרים בשש" (מלכים א' י, כט), ללמדנו שלא רק שעשה דברים שנאסרו בתורה אלא גם נכשל בטעם שניתן להן בתורה. וזו ראיה כמה טוב שלא נכתב טעמן של המצוות, שאין אדם יכול לסמוך על חכמתו כדי לבטלן.

ה שנינו במשנה שהמלך כותב ספר תורה לשמו. תנא [שנו בתוספתא]: ובלבד שלא יתנאה המלך בספר תורה של אבותיו לצורך זה.

אמר רבא: אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, יש עליו מצוה לכתוב ספר משלו, שנאמר: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל" (דברים לא, יט), ללמדנו שיש מצות עשה בכתיבת התורה. איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: וכותב לו ספר תורה לשמו, שלא יתנאה בשל אחרים. ונדייק: מלך — אין [כן], חייב לכתוב ספר תורה, אבל הדיוט — לא!

ודוחים: לא צריכא [נצרכה] אלא לשתי תורות, כלומר, המלך מצווה לכתוב שני ספרי תורה — אחד ככל שאר ישראל, וספר נוסף משום היותו מלך. וכדתניא [וכפי ששנינו בברייתא], שנאמר: "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים" (דברים יז, יח), מכאן שכותב לשמו שתי תורות, אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו בכל עת, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו.

אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה קטנה מאד והיא לו כמין קמיע, ותולה אותה בזרועו, שנאמר: "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט" (תהלים טז, ח), אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא, שנאמר: "והיתה עמו וקרא בו" (דברים יז, יט), וכוונתו: מקום טהור הראוי לקראת בו.

ו אמר מר זוטרא, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה מר עוקבא: בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי שהוא הכתב הקדום ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי.

ושואלים: מאן [מי הם] הדיוטות אלה? אמר רב חסדא: כותאי [הכותיים, השומרונים]. ושואלים: מאי [מהו] כתב עברית? אמר רב חסדא: כתב ליבונאה שהוא הכתב העתיק.

תניא [שנויה תוספתא], ר' יוסי אומר: ראוי היה עזרא מצד גדולתו שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא לא קדמו משה ונתן את התורה לפניו. שבמשה הוא אומר "ומשה עלה אל האלהים" (שמות יט, ג), ובעזרא הוא אומר "הוא עזרא עלה מבבל והוא סופר מהיר בתורת משה אשר נתן ה' אלהי ישראל" (עזרא ז, ו), ויש כאן כעין לימוד גזירה שווה: מה לשון "עלייה" האמור כאן במשה כוונתו תורה, אף לשון "עלייה" האמור להלן בעזרא כוונתו תורה, שהביא את התורה לישראל והיה ראוי ליתנה מתחילה.

במשה הוא אומר "ואתי צוה ה' בעת ההוא ללמד אתכם חקים ומשפטים" (דברים ד, יד), ובעזרא הוא אומר "כי עזרא הכין לבבו לדרש את תורת ה' אלהיו ולעשת וללמד בישראל חק ומשפט" (עזרא ז, י), ואף על פי שלא ניתנה תורה ממש על ידו, בכל אופן נשתנה על ידו הכתב של התורה, שנאמר: