מה לנו ולצרה הזאת להכנס בענין חמור כל כך ומוטב שלא נעיד כלל — על כך יש לכם לדעת: והלא כבר נאמר "והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה, א). ושמא תאמרו: מה לנו לחוב בדמו של זה ואפילו אם אסור הדבר מוטב שלא נהא אחראים להריגת אדם — על כך יש לכם לדעת: והלא כבר נאמר "ובאבד רשעים רנה" (משלי יא, י).

א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: כיצד היא עדות מאומד שיש להזהיר את העדים שלא יעידו? — אומר להן הדיין לעדים: שמא כך ראיתם שרץ אותו אדם שאתם מאשימים ברצח אחר חבירו לחורבה, ורצתם אחריו ומצאתם סייף (חרב) בידו, ודמו של הסייף מטפטף והרוג מפרפר, אם כך בלבד ראיתם — לא ראיתם כלום, ואינכם יכולים להעיד על הרצח, שלא ראיתם את המעשה בעיניכם.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' שמעון בן שטח בלשון שבועה: אראה בנחמה שתבוא באחרית הימים לעם ישראל, אם לא ראיתי מעשה כגון זה, שאדם אחד רץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו, ודמו של הסייף מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו לאותו אדם: רשע, מי הרגו לזה? או אני או אתה. אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה "על פי שנים עדים... יומת המת" (דברים יז, ו) ואין אני יכול להעיד עליך. אלא ה' היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו. אמרו: לא זזו משם עד שבא נחש והכישו (נשכו) ומת.

על סיפור זה תוהים: והאי [וזה, הרוצח] בר נחש הוא (ראוי הוא למות במיתה קשה זו על ידי נחש)? והאמר [והרי אמר] רב יוסף, וכן תני [שנה] חכם דבי [מבית מדרשו של] חזקיה: מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלה סנהדרי, מכל מקום ארבע מיתות לא בטלו. ותוהים: לא בטלו? והא [והרי] בטלו! אלא הכוונה היא שדין ארבע מיתות לא בטלו, והן מתקיימות בידי שמים בפושעים. כיצד?

מי שנתחייב סקילה — או שהוא נופל מן הגג, או שחיה דורסתו, והרי זה כעין עונש סקילה שהיה בבית דין. מי שנתחייב שריפה — או שהוא נופל בדליקה ונשרף, או נחש מכישו שארס הנחש מכאיב כשריפה. מי שנתחייב הריגה בסייף — או שהוא נמסר למלכות ונידון על ידה בדיני הגויים בסייף, או שליסטין (שודדים, גנבים) באין עליו והורגים אותו. מי שנתחייב חנק — או שהוא טובע בנהר ונחנק במים, או שמת בסרונכי (אסכרה) ואף היא מיתת חניקה. ולפי זה הרוצח שדינו בסנהדרין הריגה, אינו ראוי שימיתנו נחש, שהוא עונש קשה שרק החייבים שריפה נדונים בו.

אמרי [אומרים]: האדם ההוא חטא אחריתי הוה ביה [אחר היה בו] שבגללו היה ראוי לשריפה, שאמר מר [החכם] מי שנתחייב שתי מיתות בית דין הריהו נידון בחמורה שבהן, ואף אותו אדם נידון במיתה החמורה.

ב שנינו במשנה שמזהירים את העדים שלא יעידו מאומד. ומעירים: בדיני נפשות הוא דלא אמדינן [שאין אנו אומדים] אלא מעידים רק מה שראו עינינו ממש. הא [הרי] בדיני ממונות אמדינן [אומדים אנו]. כמאן [כשיטת מי] תהא איפוא משנתנו? — כשיטת ר' אחא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אחא אומר: גמל האוחר (גמל מיוחם, המזיק את חבריו) בין הגמלים, ונמצא גמל הרוג בצידו — בידוע שזה הרגו אף שלא ראינו זאת, ובעל הגמל יצטרך לשלם.

את הטענה הזו דוחים: דיוק זה איננו מחוייב, וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שמה שאמרו כאן הוא בדיני נפשות בלבד, "עד מפי עד" דקתני [ששנינו], וכי בדיני נפשות הוא דלא אמרינן [שאין אנו אומרים] ומקבלים עדות כזו, הא [הרי] שבדיני ממונות אמרינן [אומרים אנו]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם אמר העד: "הוא, הנתבע, אמר לי שאני חייב לו, לתובע ", ולא אמר כן בפני התובע, או שאמר "איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו" — לא אמר כלום, עד שיאמר: "בפנינו הודה לו הנתבע לתובע שהוא חייב לו מאתים זוז".

אלמא [מכאן]: אף על גב דפסילי [אף על פי שפסולים דברים אלה] גם בדיני ממונות, מכל מקום אמרינן להו [אומרים אנו אותם] בדיני נפשות, הכא נמי [כאן גם כן] לענין עדות מאומד אפשר לומר שאף על גב דפסילי [אף על פי שפסולות] עדויות כאלה, בדיני ממונות אמרינן להו [אומרים אנו אותן] ומזהירים גם בדיני נפשות.

ג שנינו במשנה שהיו מספרים לעדים בענין קין שהרג את הבל, והיו אומרים להם: הוו יודעים וכו'. אמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: מלמד שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות, פציעות פציעות, משום שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה, והתכוון להרגו ולא ידע כיצד, עד שהגיע לצוארו ולכן נאמר "דמי" — ששפך דמו במקומות רבים.

ואמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלתו לדמו של הבל, שוב לא פתחה, שנאמר: "מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק" (ישעיה כד, טז), "מכנף הארץ" — ולא "מפי הארץ", שלא פתחה עוד את פיה. איתיביה [הקשה לו] חזקיה אחיו: והרי נאמר בקורח ועדתו: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש" (במדבר טז, לב), אמר ליה [לו]: לרעה פתחה הארץ את פיה, אבל לטובה שוב לא פתחה. ועוד

אמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא: גלות מכפרת עון מחצה, שמחצית העוון נמחלת על ידי גלות. ומהיכן נלמד הדבר — מעיקרא כתיב [מתחילה נאמר] בקין: "והייתי נע ונד" (בראשית ד, יד), ולבסוף כתיב [נאמר]: "וישב בארץ נוד" (בראשית ד, טז), שאמנם נד אך לא היה צריך לנוע, משמע שמחצית עונשו נתכפרה לו.

אגב אימרה זו מביאים את מה שאמר רב יהודה: גלות מכפרת על שלשה דברים, שנאמר: "כה אמר ה'... הישב בעיר הזאת ימות בחרב וברעב ובדבר והיוצא ונפל על הכשדים הצרים עליכם (יחיה) [וחיה] והיתה לו נפשו לשלל" (ירמיה כא, ח–ט), משמע שהגולה מירושלים ינצל משלוש מיתות אלה.

ר' יוחנן אמר: גלות מכפרת על הכל, והריהו כאדם חדש, שנאמר: "כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו כי לא יצלח מזרעו איש ישב על כסא דוד ומשל עוד ביהודה" (ירמיה כב, ל), ובתר [ואחר] שגלה כתיב [נאמר]: "ובני יכניה אסר שאלתיאל בנו" (דברי הימים א' ג, טז), כיון שנאמר "ובני" בבנו האחד, דורשים שני שמות אלה ככינויים, הבן נקרא "אסר" — שעיברתו אמו בבית האסורין, "שלתיאל" — מלמד ששתלו (הולידו) אל שלא כדרך הנשתלין. גמירי [למודים אנו מסורת] שאין האשה מתעברת כשהיתה הביאה מעומד (בעמידה)