א משנה נגמר הדין לחובה ודנו אותו לסקילה, מוציאין אותו לסוקלו. בית הסקילה היה חוץ לבית דין ורחוק ממנו קצת, שנאמר: "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה...

ורגמו אותו כל העדה" (ויקרא כד, יד). איש אחד היה עומד על פתח בית דין והסודרין בידו, וסוס רחוק ממנו כמרחק כדי שיהא רואהו. אם אומר אחד מחברי בית הדין: "יש ללמד עליו זכות", הלה, בעל הסודרין, מניף בסודרין, והסוס רץ אחרי שליחי בית הדין ומעמידן, וממתינים עד שיברר בית הדין אם אמנם זכות זו יש בה ממש. ואפילו הוא, הנידון עצמו, אומר: יש לי ללמד על עצמי זכות — מחזירין אותו, ואפילו ארבע וחמש פעמים, ובלבד שיש ממש בדבריו שטוען.

ב גמרא ותוהים: ובית הסקילה חוץ לבית דין הוה [היה] ותו לא [ולא עוד]? כלומר, האם די רק שמרחיקים אותו מעט מבית דין ולא יותר? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: בית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות, לאמור — מחוץ לתחום העיר וחומותיה, כאמור במקרא!

ומשיבים: אין כדקאמרת [כן הוא, כמו שאמרת] שהיה מקומו חוץ לשלוש מחנות, והא דקתני הכי [וזה ששנינו כך] במשנה, נפקא מינה [יוצא, נלמד, מכאן] לענין זה: דאי נפיק בי דינא ויתיב [שאם מזדמן שיוצא בית הדין ויושב] חוץ לשלש מחנות גם אז עבדינן [עושים אנו] את בית הסקילה חוץ לבית דין במקום רחוק ולא בסמוך לבית הדין, כי היכי [כדי] שלא מיתחזי [יהיו נראים] בית דין כרוצחין. אי נמי [או גם כן] מפני הטעם כי היכי דתיהוי ליה [כדי שתהא לו, לנידון] אפשרות הצלה, שבתוך הזמן שיוליכוהו מבית הדין לבית הסקילה, ימצא מישהו זכות לו.

ג לגופה של ההלכה שואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שהסקילה נעשית חוץ לשלוש מחנות? תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מה שנאמר "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה (ויקרא כד, יד) הכוונה היא: מחוץ לשלש מחנות, כלומר, אף מחוץ למחנה ישראל. אתה אומר שמשמעו חוץ לשלש מחנות, או אינו אלא חוץ למחנה אחת בלבד. על כן יש להביא ראיה: נאמר כאן "מחוץ למחנה" (ויקרא ד, יב) , ונאמר בפרים הנשרפין שצריכים לשרפם "חוץ למחנה", מה להלן חוץ לשלש מחנות, אף כאן חוץ לשלש מחנות, ושואלים:

והתם [ושם] בפרים הנשרפים מנלן [מנין לנו] שכך הדין? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים] בברייתא: מה שנאמר "והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן ושרף אותו על עצים באש על שפך הדשן ישרף" (ויקרא ד, יב) הכוונה חוץ לשלש מחנות. אתה אומר שהוא חוץ לשלש מחנות, או אינו אלא חוץ למחנה אחת?

כשהוא אומר "והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון חטאת הקהל הוא" (ויקרא ד, כא) שנאמר בשריפת פר העדה ("הקהל") שמביאים על שגגת בית הדין הגדול. שאין תלמוד לומר, שלכאורה אין צורך בכך — שהרי כבר נאמר "ושרף אתו כאשר שרף את הפר הראשון" (ויקרא ד, כא) ואין צורך לומר שנית היכן שורפים אותו, אלא יש לומר שבא כתוב נוסף זה ליתן לו מחנה שניה, שמוציאים אותו לא רק ממחנה שכינה (המקדש) אלא אף ממחנה לויה (הר הבית בירושלים),

וכשהוא אומר "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור" (ויקרא ו, ד) בשפיכת הדשן (אפר המזבח), שאין תלמוד לומר, שלכאורה אין צורך בפסוק זה, שהרי כבר נאמר בפר "על שפך הדשן ישרף" (ויקרא ד, יב), ומשם למדנו ששריפת הפר היא במקום שפיכת הדשן, ונאמר שם שהיא מחוץ למחנה — הרי פסוק נוסף זה בא ליתן לו מחנה שלישית, להוציאו אף ממחנה ישראל (או מכל ירושלים).

על הלימוד בנסקלים משריפת הפר מקשים: אמנם נאמר "חוץ למחנה" אך שמא לילף [ילמד] דין המקלל משחוטי חוץ, מן האיסור להקריב קרבן חוץ למקדש שאף שם נאמר "חוץ למחנה", מה להלן בשחוטי חוץ הכוונה חוץ למחנה אחת (מחנה שכינה, המקדש) אף כאן חוץ למחנה אחת!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] כי מדין פרים הנשרפין הוה ליה למילף [היה לו ללמוד],

שכן נאמר בהם באותה לשון עצמה "הוצא אל מחוץ למחנה" ולא רק "מחוץ למחנה". ועוד דמיון מהותי: שהוא מכשיר שגם שריפת הפרים וגם סקילה הן מצוות הנעשות בהכשר, מה שאין כן שחוטי חוץ שעבירה היא. ועוד ששניהם הם מכפר, ששריפת הפרים קשורה לכפרה, וכן המתת הנידון כפרה היא לו.

ודוחים: אדרבה (להיפך) משחוטי חוץ הוה ליה למילף [היה לו ללמוד],

שכן כאן יש צדדים של דמיון, ששניהם דנים אדם ולא בפרים, חוטא (ולא כמצוותו), שהמקלל חוטא וגם השוחט בחוץ חוטא הוא, ובשניהם דיני נפשות, שאף השוחט בחוץ חייב מיתה, ויש פה ענין של יציאת נשמה, וצד פיגול ששייך בפרים ולא במקלל ושחוטי חוץ.

ומשיבים: בכל זאת מכשיר ממכשיר עדיף ליה [לו] להשוות, שמשווים שתי מצוות זו לזו, ולא מצוה ועבירה.

רב פפא אמר: מגופי המקראות אפשר ללמוד את הדבר: משה היכא הוה יתיב [היכן היה יושב] — במחנה לוייה, שהרי לוי היה, ולשם הביאו אליו את המקלל לדין. ואמר ליה רחמנא [לו ה']: "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה" (ויקרא כד, יד), משמע שיוציאוהו חוץ למחנה לוייה, ממחנה לוייה למחנה ישראל, ונאמר הלאה: "וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה" (ויקרא כד, כג), הרי שהוציאוהו אף מחוץ למחנה ישראל.

על הוכחה זו מקשים: האי [זה] הפסוק הנוסף מיבעי ליה [נצרך לו] ללמד לענין עשייה, שכך אכן קיימו בני ישראל! ומשיבים: עשייה בהדיא כתיבא [במפורש היא כתובה], שהרי נאמר: