תלמוד לומר: "סקול יסקל", והחזרה משמעה — בכל מקום בכל זמן.

א שנינו במשנה שאם לאו [לא] נהרג בדחיפה, עד השני נוטל את האבן. שואלים: נוטל בעצמו? והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' שמעון בן אלעזר אומר: אבן היתה שם ומשקלה כדי משוי (משא) שני בני אדם, נוטלה ונותנה על לבו, אם מת בה — יצא. משמע שאין אדם יחיד יכול לשאת אבן זו! ומשיבים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך ] שאתה מקשה מכאן תיקשי [תקשה] לך היא הברייתא גופא [עצמה], שנאמר בה שהיא כדי משוי שני בני אדם, ונאמר מיד נוטלה ונותנה על לבו? בלשון יחיד!

אלא יש לפרש כך: דמדלי לה בהדי חבריה [שמרים אותה יחד עם חבירו] ושדי לה איהו כי היכי דתיתי מרזיא [וזורק אותה הוא לבדו כדי שתבוא בכוח], כי שניים יחד לא יכלו לכוון זריקתם בדיוק.

ב עוד שנינו במשנה: ואם לאו [לא], שלא מת באבן — רגימתו בכל אדם. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מעולם לא שנה בה אדם, שלא הוצרך איש לחזור ולהשליך אבן כדי להורגו, שכן די היה באבן הגדולה הראשונה! ומשיבים: מי קאמינא דעביד [האם אמרנו שעשו כן]? אלא דאי מיצריך קאמינא [שאם יצטרכו לכך, אמרנו], שאם לא נהרג בראשונה, כל העם ירגמו אותו.

אמר מר [החכם] במשנה: "אבן היתה שם ", משמע היתה אבן מיוחדת מתוקנת לכך, ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אחת אבן שנסקל בה, ואחת עץ שנתלה עליו, ואחד סייף שנהרג בו, ואחד סודר שנחנק בו — כולן נקברין עמו, ואם כן ודאי שאין זו אותה אבן! ומשיבים: אין הכוונה שהיו רוגמים באותה אבן ממש, אלא לא צריכא [נצרכה לומר] אלא דמתקני ומייתי אחריני חלופייהו [שמתקנים ומביאים אבנים אחרות במקומן].

שנינו בברייתא שאמצעים אלה שנהרג בהם נקברין עמו, ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת האומרת: אין נקברין עמו! אמר רב פפא: מאי [מה פירוש] "עמו" — אין נקברים אמצעי הריגתו עמו ממש בקברו, אלא עמו בתפיסתו (במקום קרוב לו).

ג ועוד בענין זה אמר שמואל: אם נקטעה יד העדים לאחר גמר הדין ואינם יכולים לרגום אותו בעצמם — פטור, ואינו נהרג. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — דבעינא [שצריכים אנו] לקיים את דברי הכתוב: "יד העדים תהיה בו בראשנה להמיתו" (דברים יז, ז), וליכא [ואין כאן] אפשרות לעשות זאת.

ומקשים: אלא מעתה שצריך שיעשו זאת העדים עצמם ואחרת אינו נידון, אם היו עדים גידמין דמעיקרא [מתחילה] בשעת העדות הכי נמי דפסילי [כך גם כן תאמר שהם פסולים]?! ודוחים: שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב] "יד העדים", ומשמע: יד שהיתה כבר בשעת העדות ועתה אינה, שנקטעה לאחר שהעידו. אבל אם כבר בשעה שהעידו לא היתה להם יד, אין מקום לקיים פסוק זה ככתוב, ומקיימים אותו באחרים.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: כל מקום שיעידוהו שנים ויאמרו: מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו למיתה בבית דין פלוני, ופלוני ופלוני היו עדיו — הרי זה יהרג, ואין צורך לדונו מחדש. משמע שאין מחייבים שיד העדים הראשונים תהיה בו! תרגמא [הסביר אותה] שמואל שבמקרה זה מדובר בהן הן עדיו, שעדים אלה המעידים בו עכשיו הם העדים הראשונים שהעידו במשפטו, והם יכולים לקיים בו את פסק הדין.

לגופה של שיטת שמואל מקשים: ומי בעינן קרא כדכתיב [והאם צריכים אנו לקיים את המקרא כפי שהוא כתוב] בדיוק, ואין לנו רשות לשנות לפי התנאים? והתניא [והרי שנינו בברייתא] ממה שנאמר "מות יומת המכה רצח הוא" (במדבר לה, כא), אין לי אלא שממיתו במיתה הכתובה בו, מנין שאם אי (אין) אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו, וכגון שהוא בורח, שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו — תלמוד לומר: "מות יומת המכה", כוונתו: מכל מקום, בכל מיתה.

ודוחים: שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב] בפירוש "מות יומת" — לרבות כל מיתה.

ושואלים: וליגמר מיניה [ושילמדו מכאן] לגבי שאר מיתות שבתורה! ודוחים: משום דהוה [שהיה] דין רוצח וגואל הדם שני כתובין הבאין כאחד, שנאמרה בשניהם אותה הלכה עצמה, וכלל הוא שכל שני כתובין הבאין כאחד באותה הלכה אין מלמדין להלכות אחרות, אלא רק לעניינן המיוחד.

רוצח — הא דאמרן [זה שאמרנו], שהתיר הכתוב להמיתו בכל מיתה שהיא. גואל הדם מאי היא [מה הוא] — דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הנאמר "גאל הדם ימית את הרצח בפגעו בו" (במדבר לה, כא): מצוה זו של גאולת דם מרוצח בשגגה היא בגואל הדם, קרובו של הנרצח. ומניין שאם אין לו לנרצח גואל, שבית דין מעמידין לו גואל — שנאמר: "בפגעו בו", כוונתו לרבות: מכל מקום יהא מי שימיתנו.

אמר ליה [לו] מר קשישא [הזקן] בריה [בנו] של רב חסדא לרב אשי: ומי לא בעינן קרא כדכתיב [והאם אין אנו צריכים לקיים את המקרא כמו שהוא כתוב] בדיוק? והתניא [והרי שנינו בברייתא] בדין בן סורר ומורה, שאם היה אחד מהן מהוריו גידם או אילם או חיגר או סומא או חרש — אינו נעשה בן סורר ומורה.

שנאמר שם: "ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו" (דברים כא, יט), "ותפשו בו" — שהם עצמם יכולים לעשות זאת, ולא שהם גידמין, "והוציאו אתו" — ולא שהם חיגרין, ונאמר: "ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא" (דברים כא, כ). "ואמרו" — ולא שהם אילמין, "בננו זה" — שיודעים להורות היכן הוא, משמע שהם לא סומין, "איננו שמע בקלנו" — ולא שהם חרשין.

מאי טעמא [מה טעם] הדבר? לאו [האם לא] משום דבעינן קרא כדכתיב [שאנו צריכים לקיים את המקרא כפי שהוא כתוב] כדיוקו? ודוחים: לא, שאני התם [שונה שם] דכוליה קרא יתירא [שכל אותו המקרא מיותר] הוא לגוף הדברים, ולכן למדים אנו שהוא בא כדי להדגיש שיש לקיימו כצורתו, אבל אין זה כלל לכל התורה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בענין עיר הנדחת: ואם אין לה רחוב (כאמור שם "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה". דברים יג, יז), אין היא נעשית עיר הנדחת, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אם אין לה רחוב — עושין לה רחוב.

ומעתה, עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] אלא בפרט זה דמר סבר [שחכם זה, ר' ישמעאל סבור] כי רחובה של העיר במקרא זה כוונתו דמעיקרא בעינן [שהיה מתחילה, אנו צריכים], ומר סבר [וחכם זה, ר' עקיבא סבור] כי רחובה דהשתא נמי כדמעיקרא דמי [של עכשיו גם כן כאילו מתחילה נחשב], אבל דכולי עלמא בעינן קרא כדכתיב [אבל לדעת הכל צריכים לקיים את המקרא כפי שהוא כתוב], ולכאורה יש הוכחה מכאן שיש לקיים את המקרא כדיוקו!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בשאלה זו. דתנן [שכן שנינו במשנה] בענין טהרת המצורע, שאמרה התורה שבשעת טהרתו יתנו דם ושמן על בוהן ידו, בוהן רגלו, ואזנו הימנית. ואם אין לו בהן יד או בהן רגל או אזן ימנית — אין לו טהרה עולמית (לעולם), שהרי אי אפשר לקיים את המקרא כפי שהוא כתוב, ר' אליעזר אומר: נותן את הדם והשמן שצריך להזותם על מקומו על מקום שהיתה בו הבוהן ויוצא, ר' שמעון אומר: נותן על שמאלו ויוצא. הרי שהתנא הראשון סבור שיש לקיים את המקרא כפי שנכתב, ותנאים אחרים, ר' אליעזר ור' שמעון חולקים על כך, ואם כן אין הכל מודים שיש למלא אחר המקרא כלשונו.

ד משנה כל הנסקלין נתלין אחר מיתתם, אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: אינו נתלה אלא המגדף (מקלל את ה') והעובד עבודה זרה.

ועוד: האיש תולין אותו כשפניו כלפי העם, והאשה מפני צניעות פניה כלפי העץ, אלו דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים: האיש נתלה ואין האשה נתלית. אמר להן ר' אליעזר לחכמים: והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון, והרי שגם האשה נתלית! אמרו לו: מכאן אין ראיה, שהלא שמונים נשים תלה באותו יום, וכלל הוא שאין דנין שנים ביום אחד. ואם כן ברור שלא לפי דין תורה נהג אז אלא תקנה מיוחדת היתה ואין להביא משם ראיה.

ה גמרא שנינו במשנה שכל הנסקלים נתלים אחר מיתתם. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] על הכתוב "וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת ותלית אותו על עץ" (דברים כא, כב): יכול כל המומתין נתלין — תלמוד לומר: "לא תלין נבלתו על העץ... כי קללת אלהים תלוי" (דברים כא, כג) מה מקלל (את ה') זה שדינו בסקילה, אף כל שנידונים בסקילה — דווקא הם נתלים, אלו דברי ר' אליעזר.

וחכמים אומרים: מה מקלל — זה שכפר בעיקר, אף כל שכפר בעיקר.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? ומסבירים: רבנן דרשי [חכמים דורשים] ולומדים דין זה של תליה במידת כללי ופרטי [כללים ופרטים] שהיא אחת מן המידות שהתורה נדרשת ונלמדת בהן. ור' אליעזר דריש [דורש] בדרך לימוד של ריבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים], שאף היא אחת מן המידות שבהן דורשים את התורה. כיצד?

רבנן דרשי כללי ופרטי [חכמים דורשים בדרך של כללים ופרטים] כך: מה שנאמר "והומת ותלית" — הרי זה כלל, "כי קללת" — פרט, אי הוו מקרבי להדדי [אילו היו אלה קרובים זה לזה] בפסוק אחד אמרינן [היינו אומרים] לפי אחת המדות (מדת "כלל ופרט") שאין בכלל אלא מה שבפרט. והיינו אומרים: הני [אלה] — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא, והיינו קובעים שרק מי שקילל את ה' דינו בתליה,