ומסבירה המשנה: איסור מצוה אלה הן השניות מדברי סופרים שהוסיפו חכמים לאסור עוד כמה נשים קרובות כדי לעשות סייג. ומסבירים בגמרא: ואמאי קרו להו [ומדוע קוראים להן] "איסור מצוה" — משום שמצוה לשמוע דברי חכמים.

ו"איסור קדושה" — כגון איסור אלמנה לכהן גדול, או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ומסבירים ואמאי קרו להו [ומדוע קוראים להן] "איסור קדושה" — שנאמר בכהנים: "קדשים יהיו לאלהיהם" (ויקרא כא, ו).

ותניא עלה [ושנויה ברייתא עליה] על משנה זו: ר' יהודה מחליף, שהוא קורא "איסור מצוה" לגרושה וחלוצה לכהן, ו"איסור קדושה" לשניות האסורות מדברי סופרים.

ולעיקר הדין יש מקום לדקדק: חלופי [להחליף] הוא שמחליף הוא את השמות, אך אינו חולק על ההלכה, הא [הרי] שלהלכה חליצה בעיא [צריכה] היא, אף לדעת ר' יהודה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שר' יהודה סבור כשיטת ר' עקיבא סבירא ליה, מכדי [הרי] חייבי לאוין לשיטת ר' עקיבא כחייבי כריתות דמי [הם נחשבים] וחייבי כריתות לאו [לא] בני חליצה ויבום נינהו [הם], שאין מצוות יבום חלה כלל על קרובות אלה! והמצריך חליצה בלא ספק סבור שקידושין תופסים בנשים אלה, שלא כר' עקיבא!

ודוחים: לא, להלכה סובר ר' יהודה כר' עקיבא, ומה שהעיר ביחס לאיסורי מצוה וקדושה, לדבריו, כלומר, לשיטתו של התנא קמא קאמר [הראשון אמר] וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו אינו סבור] אלא העיר לו שאף לשיטתו יש להחליף את השמות, אבל בעצם חולק הוא על כל אותו דין.

א כי אתא [כאשר בא] ר' יצחק מארץ ישראל לבבל תני כדתנן [שנה ברייתא כפי ששנינו במשנתנו]: ר' יהודה אומר: אינו חייב אלא משום האם בלבד, גם בשעה שהיתה ראויה לאביו.

ושואלים: וטעמא מאי [וטעם הדבר מהו] שאינו חייב? אמר אביי: שאמר קרא [הכתוב] "ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך הוא לא תגלה ערותה" (ויקרא יח, ז), ולדעתו ההדגשה היא זו: משום אמו אתה מחייבו, ואי (אין) אתה מחייבו משום אשת אב.

ומקשים: אלא מעתה (אם כך) אנו מדייקים "ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך הוא" (ויקרא יח, ח) האם נאמר כי משום אשת אב אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום אמו?

אלא אמו שהיא אשת אביו. נמצא כי קאי הכא [עומד כאן], בפסוק על אמו וממעט לה משום אשת אביו, קאי הכא [עומד כאן] בענין אשת אביו וממעט לה משום אמו, השתא [עכשיו] יוצא שאמו שאינה אשת אביו — מיחייב [חייב], אשת אביו שאינה אמו — מיחייב [חייב], אבל אמו שהיא אשת אביו לא מיחייב [אינו מתחייב] כלל, וכי אפשר לומר דבר כזה?!

ותו, לרבנן נמי [ועוד, לדעת חכמים גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "אמך הוא", וכיצד מפרשים הם, שהרי הם מחייבים במקרה שכזה גם משום האם וגם משום האב? אלא, ההוא (אותה הדגשה) מיבעי ליה [נחוצה להם] לכמו שפירשה רב שישא בריה [בנו] של רב אידי (בסוף סוגיה זו), אם כן לר' יהודה נמי [גם כן] הכתוב ההוא מיבעי ליה [צריך אותו] לכמו שפירשה רב שישא בריה [בנו] של רב אידי, ואין כאן מקום ללימוד שאמר אביי.

אלא אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא, כך לומד זאת ר' יהודה: אמר קרא [הכתוב] הזה, בהדגשה: "ערותה", לאמור: משום ערוה אחת אתה מחייבו, ואי (אין) אתה מחייבו משום שתי ערות, שגזירת הכתוב היא שאין מחייבים אותו כאן משום שני איסורי ערוה.

ומקשים: אם כן כשנאמר "ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה" (ויקרא יח, טו) הכי נמי [כך גם כן] תאמר משום ערוה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי ערות?!

והתנן [והרי שנינו] במפורש במשנתנו: הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש, בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו, ולא פליג [חלק] ר' יהודה על דין זה!

אלא חייב אתה לפרש את הכתוב בלשון יחיד "ערותה", כך: כיון דחד גופא [שגוף אחד] הוא שבו נעשות העבירות, אף על גב דתרי איסורי נינהו [אף על פי ששני איסורים הם] לכן כתיב [נאמר] "ערותה" בלשון יחיד. הכא נמי [כאן גם כן], באשת אביו, כיון דחד גופא [שגוף אחד] הוא, אף על גב דתרי איסורי נינהו [אף על פי ששני איסורים הם], כתיב [נאמר] "ערותה" בלשון יחיד, אין ללמוד מכאן שחייב הכתוב רק באיסור אחד במקרה שכזה.

אלא אמר רבא: זהו פירוש דעתו של ר' יהודה, קסבר [סבר] ר' יהודה לפרש: "ערות אביך" — זו אשת אביך, ומייתי לה [ומביא, לומד, אותה, את הדבר] בגזירה שוה, ממה שנאמר בכתוב אחר "ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערות אביו גילה

"(ויקרא כ, יא), ומשמע הכתוב בין אשת אביו שהיא אמו, בין אשת אביו שאינה אמו, ואולם הבא על אמו שאינה אשת אביו (כגון אנוסת אביו) מניין לו שחייב — תלמוד לומר: "ערות אמך לא תגלה אמך הוא", ללמד שיש מקרה שבו משום אמו אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום אשת אביו, ואין זה משנה אם היתה נשואה לאביו אם לא.