עונש לעבירה זו שמענו, ואולם אזהרה (איסור) מניין? — תלמוד לומר: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הוא" (ויקרא יח, כג),

למדנו מכאן אזהרה לשוכב. אזהרה לנשכב מניין? — תלמוד לומר: "ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג, יח) ואומר כדי לבאר מהו עניינו של קדש: "וגם קדש היה בארץ עשו ככל התועבת הגוים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל" (מלכים א' יד, כד), אלו דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר: אינו צריך ללמוד מהכתוב "לא יהיה קדש" אלא הרי הוא אומר "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה" קרי ביה [קרא בו, בכתוב] גם "לא תשכב" (בבנין נפעל).

א ועוד מבררים, משכב בהמה מנא לן [מנין לנו] האיסור והעונש בו? דתנו רבנן [שנו חכמים] "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרגו" (ויקרא כ, טו), "איש" — פרט לקטן, "אשר יתן שכבתו בבהמה" לא פירט הכתוב, ומשמע בין גדולה בין קטנה,

"מות יומת" — בסקילה. אתה אומר שמיתתו בסקילה או אולי אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה? נאמר כאן בבהמה: "תהרגו", ונאמר להלן במסית: "כי הרג תהרגנו... וסקלתו באבנים ומת" (דברים יג י–יא), מה להלן עונשו בסקילה, אף כאן עונשו בסקילה.

למדנו עונש לשוכב, ואולם עונש לנשכב על ידי בהמה מנלן [מנין לנו]? — תלמוד לומר: "כל שכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב, יח), ואם אינו ענין לשוכב, שנאמר דינו במפורש בכתוב אחר, תניהו ענין לנשכב לומר ש"שוכב" לאו דווקא, אלא כל משכב עם בהמה בכל אופן עונשו מיתה.

למדנו איפוא עונש בין לשוכב בין לנשכב, אך אזהרה מניין? — תלמוד לומר: "ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה" (ויקרא יח, כג).

למדנו מכאן אזהרה לשוכב עם בהמה, אזהרה לנשכב מניין? — תלמוד לומר: "לא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג, יח), ואומר: "וגם קדש היה בארץ" (מלכים א' יד, כד), שכל הנבעל בעילות מגונות כתועבות הגויים הוא הקרוי "קדש", ואסרה התורה במפורש לעשות כן, אלו דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר: אינו צריך להוכחה זו, אלא הרי הוא אומר "לא תתן שכבתך" ואפשר להבין כך: "לא תתן שכיבתך".

בהמשך למדרשי ההלכה הללו מעלים את השאלה: מי שבא על הזכור והביא עליו זכר באותה שעה מה דינו?

אמר ר' אבהו: לדברי ר' ישמעאל חייב שתים, חדא [אחת] מ"לא תשכב" וחדא [ואחת] מ"לא יהיה קדש" על היותו נבעל. ולדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת, כי "לא תשכב" "לא תשכב" (בלשון נפעל) — חדא [אחת] היא ואין מענישים אדם על שני פרטי עבירה שעשה בהעלם אחת.

וכן הבא על הבהמה והביא בהמה עליו בבת אחת, מהו? אמר ר' אבהו: לדברי ר' ישמעאל חייב שתים: חדא [אחת] מ"לא תתן שכבתך" וחדא [אחת] מ"לא יהיה קדש". לדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת, "שכבתך" ו"שכיבתך" חדא [אחת] היא.

ואילו אביי אמר: אפילו לדברי ר' ישמעאל נמי [גם כן] אינו חייב אלא אחת, דכי כתיב [שכאשר נאמר] "לא יהיה קדש" — בגברי כתיב [בגברים, במשכב זכור, נאמר] אבל לא במשכב בהמה.

ושואלים: אלא לפי דעת אביי לר' ישמעאל אזהרה לנשכב לבהמה מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצאת לו] אזהרה זו ממה שנאמר "כל שכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב, יח), אם אינו ענין לשוכב תניהו ענין לנשכב.

ואפקיה רחמנא [והוציאה, ביטאה התורה] דין זה לנשכב בלשון שוכב, ללמדנו: מה שוכב ענש והזהיר, אף נשכב ענש והזהיר.

הנרבע לזכר והנרבע לבהמה בבת אחת מהו? אמר ר' אבהו: לדברי ר' עקיבא חייב שתים, חדא [אחת] מ"לא תשכב" וחדא [ואחת] מ"לא תתן שכבתך", שבכל אחד יש איסור מיוחד. לדברי ר' ישמעאל אינו חייב אלא אחת, כי אידי ואידי [זו וזו] שני האיסורים נובעים ממה שנאמר "לא יהיה קדש" הוא.

אביי אמר: אפילו לדברי ר' ישמעאל נמי [גם כן] חייב שתים, שנאמר "כל שכב עם בהמה מות יומת", אם אינו ענין לשוכב, שכן איסור זה כבר נלמד מ"ובכל בהמה לא תתן שכבתך" (ויקרא יח, כג), תניהו ענין לנשכב. ואפקיה רחמנא [והוציאה, ביטאה, התורה] את הדין לנשכב בלשון שוכב ללמדנו: מה שוכב ענש והזהיר — אף נשכב ענש והזהיר.

אבל הבא על הזכור והביא זכר עליו וכן הבא על הבהמה והביא בהמה עליו כולם יחד, בין לר' אבהו בין לאביי הרי לשיטת ר' ישמעאל חייב שלש, שיש גם איסור "לא יהיה קדש", לשיטת ר' עקיבא חייב רק שתים.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: זכור לא עשו בו קטן כגדול, בהמה עשו בה קטנה כגדולה.

ושואלים: מאי [מה פירוש] שלא עשו בו קטן כגדול? אמר רב: כוונתו, שלא עשו ביאת פחות מבן תשע שנים כביאתו על ילד שהוא בן תשע שנים ומעלה, שמתשע שנים ומעלה ביאתו ביאה. ושמואל אמר: לא עשו ביאת ילד פחות מבן שלש שנים כבן שלש שנים.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו], ומה יסוד המחלוקת? ומסבירים, רב סבר: כל דאיתיה [שישנו] בשוכב — איתיה [ישנו] בנשכב, וכל דליתיה [שאינו] בשוכב ליתיה [אינו] בנשכב, וכיון שבשוכב אין חיוב בפחות מבן תשע, שביאת ילד פחות מבן תשע אינה נחשבת ביאה לכל דבר, הרי אף אם נשכב ילד פחות מבן תשע אין מתחייב בו בועלו.

ושמואל סבר: "משכבי אשה" כתיב [נאמר] לומר שדינו של זכר הנבעל, כאשה, מה אשה נחשבת ראויה לביאה מגיל שלש שנים — אף בזכר כן, ולכן לדעתו הבא על הזכר שהוא למעלה מבן שלש שנים — חייב.

תניא כוותיה [שנוייה ברייתא כשיטתו] של רב: זכר בן תשע שנים ויום אחד, ומברייתא זו למדים אנו שרק מבן תשע שנים ומעלה הוא "זכר" ובדרך אגב מתברר שעל שכזה מתחייבים במשכב זכר.