מדסיפא [מתוך שסופה] של משנתנו יש בו שני טעמים — תקלה וקלון, רישא [התחלתה], הטעם הראשון שבשלו סוקלים הוא בוודאי תקלה בלא קלון, והיכי דמי [וכיצד הוא] תקלה בלא קלון — כאשר גוי בא על הבהמה שכן תקלה יש במקרה כזה, אך קלונו אינו מענייננו כנזכר, והרי תשובה לשאלתנו.

ודוחים: לא, סיפא [בסוף מדובר] בתקלה וקלון, רישא [בתחילה] הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: שאפילו תקלת קלון בלבד בלא תקלה של מיתה נמי מחייבי [גם כן חייבים] להורגם. והיכי דמי [וכיצד הוא] קלון בלא תקלה — ישראל הבא על הבהמה בשוגג, וכדבעי [וכפי ששאל] רב המנונא באותו ענין.

א דבעי [ששאל] רב המנונא: ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו, האם סוקלים את הבהמה או לא? האם תקלה וקלון בעינן [צריכים אנו], והכא [וכאן] קלון איכא [יש] אך תקלה של מיתה ליכא [אין], או דילמא [שמא] די בקלון — אף על פי שאין תקלה?

אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו: בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, כי ביאתה נחשבת לביאה גמורה. וכן אם בא עליה יבם — קנאה להיות אשתו, וחייבין עליה (אם היתה מקודשת לאחר) משום אשת איש,

ומטמאה את בועלה אם היתה נדה לטמא משכב תחתון כעליון, שתינוקת קטנה פחות מבת שלוש מטמאה את הבועל אותה בנדתה רק בטומאת מגע נדה ואילו זו מטמאה את בועלה להיות כמוה. ניסת (נישאת) לכהן — אוכלת בתרומה כאשתו ממש, בא עליה אחד מן הפסולים (גוי, חלל, נתין, או ממזר) — פסלה מן הכהונה,

ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה — מומתין על ידה, והיא פטורה.

ונדייק לענייננו: אחד מכל עריות — ואפילו בהמה, והא הכא [והרי כאן], שקלון איכא [יש], תקלה ליכא [אין], שהרי אותה קטנה היא כשוגגת ואין ממיתים אותה, וקתני [ושנינו]: מומתין על ידה!

ודוחים: כיון שהילדה מזידה היא בעבירה זו, הרי תקלה נמי איכא [גם כן יש], לפי הדין שהילדה עצמה אינה נענשת, ורחמנא הוא דחס עלה [והתורה היא שחסה עליה] מפני קטנותה, שאין בה דעת שלימה. ואולם, עלה דידה [עליה עצמה] חס הכתוב, אבל על הבהמה לא חס. ומכל מקום אין מכאן תשובה לשאלה.

אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה ששנינו: בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו — קנאה, ואינו נותן גט אם רוצה הוא לגרשה עד שיגדיל, שקטן אינו יכול לתת גט. ומטמא כנדה אם בא על נדה לטמא משכב תחתון כעליון.

ואם בא על בת כהן פוסל אותה מלאכול תרומה. אבל אם היה הוא כהן ובעל אשה לשם קידושין אינו מאכיל אותה בתרומה. ופוסל את הבהמה מעל גבי המזבח אם בא עליה, שהנרבע פסול לקרבנות, ונסקלת על ידו. ואם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה — מומתים על ידו.

והא הכא [והרי כאן] שבא זה על הבהמה, קלון איכא [יש], תקלה ליכא [אין], וקתני [והרי שנינו]: נסקלת על ידו, משמע שדי בקלון על מנת להרוג את הבהמה!

ודוחים: גם מכאן אין להביא ראיה, כיון שמזיד הוא, תקלה נמי איכא [גם כן יש]. אלא רחמנא הוא דחס עילויה [התורה היא שחסה עליו] שלא לחייבו, לפי שאינו בר דעת גמור, ואולם עליה דידיה [עליו עצמו] חס רחמנא [חסה התורה], אבל על הבהמה לא חס רחמנא [חסה התורה]. אך לגבי מקרה שבוודאי אין בו משום תקלה לא נוכל ללמוד מהלכה זו.

תא שמע [בוא ושמע] דבר אחר ששנינו במשנתנו: שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא שנסקל פלוני על ידה. מאי לאו [האם לא] תאמר מדסיפא [מכיון שבסופה] של המשנה מדובר בתקלה של מיתה וקלון, ו"תקלה" האמורה במשנה היא בושתו של האיש שמתבזה בגלל עבירה זו, מכאן ודאי שברישא [בתחילתה] מדובר בקלון בלא תקלה. והיכי דמי [וכיצד יכול הדבר להיות]? — ישראל הבא על הבהמה בשוגג, ומכאן שדי בקלון על מנת להרוג את הבהמה.

ודוחים: לא, סיפא [סופה] מדובר בתקלה וקלון, רישא [תחילתה] מדובר בתקלה בלא קלון. והיכי דמי [וכיצד יכול הדבר להיות]? — כגון גוי הבא על הבהמה, וכדבעו מיניה [וכפי ששאלו אותו] את רב ששת, ואין איפוא פתרון לשאלה. ואין למצוא תשובה גמורה וסופית מן המשנה אף לא לאחת מן השאלות.

ב משנה המגדף (מקלל את ה') אינו חייב עד שיפרש השם עצמו ויקללנו. אמר ר' יהושע בן קרחה: