ר' חנניה בן גמלא אומר: אף על הדם מן החי נצטוו בני נח שאסור לאוכלו. ר' חידקא אומר: אף על הסירוס נצטוו, שאסור להם לסרס כל חי. ר' שמעון אומר: אף על הכישוף.

ר' יוסי אומר: כל האמור בפרשת כישוף — בן נח מוזהר עליו שלא יעשה כן. והוא שנאמר: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. וחבר חבר ושאל אוב וידעני ודרש אל המתים. כי תועבת ה' כל עושה אלה ובגלל התועבת האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך" (דברים יח, י–יב), ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, ומאחר והענישם ה' וגרשם מן הארץ בשל חטאים אלה משמע שדברים אלה אסורים להם.

ר' אלעזר אומר: אף על הכלאים נצטוו בני נח. כיצד, ואלו הן הכלאים שנאסרו בהם? — מותרין בני נח ללבוש כלאים (שעטנז), ולזרוע כלאים (שני מיני זרעים יחד), ואין אסורין משום כלאים אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן.

א ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה], מהיכן למדים אנו שבע מצוות אלה? אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב] ורמז לכך בכתוב: "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, טז–יז), וכך הוא נדרש:

"ויצו" — אלו הדינין, וכן הוא אומר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית ב, יח, יט).

"ה' "— זו ברכת (קללת) השם, וכן הוא אומר: "ונקב שם ה' מות יומת" (ויקרא טז, כד). "אלהים" — זו רמז לאיסור עבודה זרה, וכן הוא אומר "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ג). "על האדם" — זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט, ו).

"לאמר" — זו גילוי עריות, וכן הוא אומר: "לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר... הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים" (ירמיה ג, א). "מכל עץ הגן" כוונתו — העצים המותרים לך, שמשלך הם ולא גזל. "אכל תאכל" — את אלה בלבד שמותרים לאכילה ולא אבר מן החי.

כי אתא [כאשר בא] ר' יצחק מארץ ישראל לבבל תני איפכא [שנה להיפך] דרשות אלה, בשינוי הכתובים: "ויצו" — זו עבודה זרה. "אלהים" — זו דינין.

ושואלים: בשלמא [נניח] שאומר אתה כי "אלהים" זו דינין — יש ראיה לדבר דכתיב [שכן נאמר] "ונקרב בעל הבית אל האלהים" (שמות כב, ז), משמע שהדיינים קרויים "אלהים". אלא "ויצו" — זו עבודה זרה, מאי [מה] משמע, כיצד שומעים דבר זה מן הכתוב?

ומשיבים, רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: הראיה ממה שנאמר "סרו מהר מן הדרך אשר צויתם עשו להם עגל מסכה" (שמות לב, ח), ומכאן הקשר בין לשון "צו" ("צויתים") לעבודה זרה. וחד [ואחד מהם] אמר: הראיה ממה שנאמר "עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו" (הושע ה, יא), שמן הענין שם מובן שהוא תוכחה על עבודה זרה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה], מאיזה פסוק למדים דבר זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] לענין גוי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה, שלא עבדה עדיין. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הראיה מן הכתוב "עשו להם עגל ", הרי מכאן למדים שמשעת עשייה מיחייב [מתחייב], למאן דאמר [לדעת מי שאמר] כי הראיה מהכתוב "כי הואיל הלך" — עד דאזיל בתרה ופלח [שהולך אחריה ועובד] לה, ולא משעת עשייה.

אמר רבא: ומי איכא למאן דאמר [וכי יש מי שאומר] כי גוי שעשאה עבודה זרה ולא השתחוה לה חייב? והתניא [והרי שנינו בברייתא] בענין עבודה זרה, דברים, כלומר, עבירות שבית דין של ישראל ממיתין עליהן אם עשה כן אדם מישראל — בן נח מוזהר עליהן, עבירה שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן — אין בן נח מוזהר עליהן. למעוטי מאי [למעט את מה], אלו פרטי עבירה פטורים עליהם הגויים? לאו למעוטי [האם לא בא הדבר למעט] גוי שעשה עבודה זרה ולא השתחוה לה? שכיון שאין ישראל נהרג על כך, אף הגוי אינו נענש!

אמר רב פפא: לא, אפשר לומר כי בא למעוטי [למעט] גיפוף (חיבוק) ונישוק הפסל, שהמגפף או מנשק פסל גם אם גוי הוא אינו חייב משום עבודה זרה. אבל לענין פטור של פסל שנעשה על ידי הגוי ולא נעבד על ידו, אין מכאן ראיה.

ושואלים: גיפוף ונישוק דמאי [של מה] באיזה מקרה? אילימא [אם תאמר] שעושה זאת כדרכה, שגיפוף זה הוא דרך עבודתה הרגילה? ודאי בר קטלא [בן מות] הוא! אלא למעוטי [למעט] עבודה זרה שגיפוף ונישוק היא שלא כדרכה — אין הגוי חייב על גיפוף ונישוק.

ב על רשימת מצוות בני נח שואלים: וכי דינין בני נח איפקוד [נצטוו]?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עשר מצות נצטוו ישראל בהיותם במרה, שבע שקיבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן עוד: דינין, ושבת, וכיבוד אב ואם.

וראיה לדבר, דינין — דכתיב [שנאמר] בעת היות ישראל במרה: "שם שם לו חק ומשפט" (שמות טו, כה), שבת וכיבוד אב ואם — דכתיב [שנאמר] בעשרת הדברות: "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך" (דברים ה, יב), וכן: "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך" (דברים ה, טז), ומהלשון "כאשר צוך" משמע שנצטוו בשבת ובכיבוד אב ואם כבר קודם לכן. ואמר רב יהודה: "כאשר צוך" — במרה, ומכאן שמצות דינים אינה כלולה בשבע מצוות בני נח!

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא נצרכה, הכוונה אינה לעצם המצוה של הדיון בדינים, אלא לפרטי המצוה כיצד דנים בדינים; לעדה (בסנהדרין) ועדים, והתראה קודם לעונש, שאין כל אלו מחדשים מצוה שלא נזכרה בין שבע מצות בני נח.

ומקשים: אי הכי [אם כן] המובן, מאי [מה טעם] בלשון "והוסיפו עליהן דינין"? הלא אין כאן תוספת מצות דינים אלא פירוט מצות דיינים!

אלא אמר רבא: לא נצרכה אלא לדיני קנסות שאינם דינים של משפט עשיית הצדק בלבד, אלא גם תוספת קנס לחוטא, ואלה לא ניתנו לבני נח. ומקשים: אכתי [עדיין] הלשון אינה מתאימה כי "והוסיפו בדינין", כלומר, הוסיפו בפרטי דינים על מה שהיה בתחילה, מיבעי ליה [היה צורך לו] לומר!

אלא אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכה אלא למצוה היתירה להושיב בית דין בכל פלך (מחוז) ופלך, ובכל עיר ועיר. ושואלים: והא [וכי דבר זה] בני נח לא איפקוד [נצטוו] עליו? והתניא [והרי שנינו בתוספתא]: כשם שנצטוו ישראל להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, כך נצטוו בני נח להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר!

אלא אמר רבא: האי תנא [תנא זה] הסבור שרק ישראל נצטוו על הדינים התנא דבי [מבית מדרשו] של מנשה הוא, דמפיק [שמוציא] שתי מצוות שסימנן ד"ך (דינים, בר כת), ועייל [ומכניס] במקומן ס"ך (ס ירוס, כלאים),

דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של מנשה: שבע מצות נצטוו בני נח: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, גזל, ואבר מן החי, סירוס, וכלאים. ולא מנה דינים וברכת ה', הואיל והכניס סירוס וכלאים.

ר' יהודה אומר: אדם הראשון לא נצטווה אלא על עבודה זרה בלבד, שנאמר "ויצו ה' אלהים על האדם" (בראשית ב, טז). ר' יהודה בן בתירה אומר: אף על ברכת השם נצטווה. ויש אומרים שאף על הדינים נצטווה.

ושואלים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת דעה זו] שאמר רב יהודה אמר רב: "אלהים אני", כוונתו — לא תקללוני, "אלהים אני" כוונתו — לא תמירוני באחר, "אלהים אני" כוונתו — יהא מוראי עליכם. כמאן [כשיטת מי]? — כיש אומרים, שבכלל "ויצו ה' אלהים על האדם" הם מבינים גם איסור עבודה זרה ("לא תמירוני"), ברכת השם ("לא תקללוני"), וגם שמירת חוק ומשפט בעולם ("יהא מוראי עליכם").

ג ושואלים: תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של מנשה, אי דריש [אם הוא דורש] את הפסוק "ויצו" — אפילו הנך נמי [אלה גם כן] ברכת ה' ודינים בכלל, אי [אם] הוא לא דריש [דורש] "ויצו" — הני מנא ליה [אלו השבע מנין לו]?

ומשיבים: לעולם תפרש שהוא לא דריש [דורש] "ויצו", ואולם הני [אלה] — כל חדא וחדא באפי נפשיה כתיבא [אחת ואחת מהן בפני עצמה כתובה] במקרא; עבודה זרה וגילוי עריות —