מאי שנא איהו מינן דידן [במה שונה הוא מאתנו עצמנו]? ודבר שטות הוא שאמר. ו"אין" דקאמרי אחוכי עליה [ו"כן" שאמרו לו משום שצחקו לו],

ומתניתין [ומשניותנו] שיש בהן סתירה לגבי תוקפה של אמירה בלבד יש להסבירן כך: כאן — ביחיד הניסת, כאן — ברבים הניסתים. יחיד — לא מימלך וטעי בתריה [אינו נמלך, אינו מתייעץ עם אחרים והוא טועה אחריו] לעבוד עבודה זרה, וכיון שאמר "כן" קיבלו על עצמו קבלה גמורה כאלוה וחייב על כך. ואילו רבים מימלכי [נמלכים בדעתם] אחר כך ולא טעו בתריה [טועים אחריו].

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את החלוקה הזו? — דכתיב [שכן נאמר] לגבי מסית לעבודה זרה: "לא תאבה לו ולא תשמע אליו" (דברים יג, ט), משמע: הא [הרי] אם אבה ושמע — חייב בעצם ההסכמה לדברים, אף בלא עבודה.

איתיביה [הקשה לו] אביי: מי שאני [האם שונה] הדין בין ניסת של רבים, כאשר רבים ניסתים לניסת יחיד? והתניא [והרי שנינו בברייתא], על הכתוב "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים" (דברים יז, ז), אמרו: אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים בכלל כתוב זה, והוציא הכתוב יחיד מכלל דינם של רבים, שאין דינו כמותם, ורבים מכלל יחיד שאין דינם כמותו. כיצד?

— הוציא יחיד מכלל רבים — להחמיר על גופו שיהא נדון בסקילה החמורה ולא בסייף, ולהקל על ממונו שאין מחרימים ומשחיתים את ממונו, וכן הוציא

רבים מכלל יחיד — להקל על גופם שהם נידונים במיתת סייף הקלה, ולהחמיר על ממונם ששורפים את העיר ואת כל רכושם.

ועל ידי דיוק בברייתא זו נלמד: בהא מילתא [בדבר זה] בלבד הוא דשאני [ששונה] דין יחיד מרבים, אבל בכל שאר מילי [הדברים] כי הדדי נינהו [זה כמו זה הם, שווים הם זה לזה]!

אלא אמר אביי, כך יש להסביר את הסתירה שבמשנה: כאן שנענש רק על עשייה, מדובר בניסת מפי עצמו, כלומר, שלא הסיתו אדם אלא הוא מעצמו נפתה. כאן בניסת מפי אחרים. וטעם ההבדל: אם מפי עצמו ניסת — הריהו יכול להיות מימלך [נמלך בדעתו, מתחרט], אם מפי אחרים — גריר בתרייהו [נגרר אחריהם] ושוב אינו מתחרט. ובמקרה זה כיון שהסכים בדברים — הריהו מתחייב.

אמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] סברה? — דכתיב [שנאמר]: "לא תאבה לו ולא תשמע אליו" (דברים יז, ט), משמע שמדובר כאן בניסת מאדם אחר, ונלמד מכאן: הא [הרי] אם אבה ושמע — חייב על ההסכמה בלבד.

רבא אמר: אידי ואידי [זה וזה] מדובר בניסת מפי אחרים, ויש לחלק כך: הא [זה] שמתחייב בהסכמה בלבד, מדובר באופן שאמר ליה [לו] המסית את שבחיה של אותה עבודה זרה, שהיא "כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה לעובדיה, כך מריעה לשאינם עובדיה ", ועל ידי כך נתפס בדבר. הא [זה] שאינו מתחייב באמירה בלבד, מדובר באופן שלא אמר ליה [לו] "כך אוכלת, כך שותה"

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה], מוצא לה סמך לדעתי? — דכתיב [שנאמר]: "נלכה ונעבדה אלהים אחרים... מאלהי העמים אשר סביבתיכם הקרבים אליך או הרחוקים ממך" (דברים יז, ז–ח), ויש לשאול: מה לי קרובים ומה לי רחוקים לענין איסור? אלא ודאי הכי קאמר [כך אומר] לך הכתוב על מנת להוציא מלבו של השומע: מטיבותן (מטיבם) של אלילים קרובים שאתה יודע שאין בהם ממש, אתה למד מה טיבותן של רחוקים, שלא תאמין, ואם יספרו לך שיש במקום אחר עבודה זרה שהיא אמיתית, דע כי שקר בדבר.

מאי לאו [האם לא] מוכיח הדבר שאמר ליה [לו] המסית דברים אלה בשבח עבודה זרה "כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה". ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הסבר הענין.

רב אשי אמר הסבר אחר לאותה סתירה במשנה: סיפא [הסוף] של המשנה שמחייבים על אמירה בלבד, מדבר בישראל משומד, שכיון שהוא כבר מומר ודאי שבאמירה בלבד קיבל עליו עבודה זרה, ולפיכך מתחייב.

רבינא אמר: לא זו אף זו קתני [שנה], מעיקרו של דבר אין כאן סתירה, אלא ענין של סגנון הוא. כי כך סגנון המשנה, המשמיעה קודם את הדין הפשוט יותר, ולאחר מכן דין שיש בו יתר חידוש, כלומר, לא רק כאשר ממש עובד עבודה זרה, אלא אף כשאומר שילך ויעבוד — מיד מתחייב.

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: העובד עבודה זרה מאהבה או מיראה של אדם, ולא מתוך אמונה באותה עבודה זרה, מה דינו? אביי אמר: חייב על עבודה זו. רבא אמר: פטור.

ומבארים את טעמיהם: אביי אמר: חייב, דהא פלחה [שהרי עבד אותה]. רבא אמר: פטור, כי לענין עבודה זרה השיקול העיקרי הוא אי קבליה עליה [אם קיבלו עליו באמת באלוה — אין [כן] חייב, אי [אם] לא קיבלו עליו — לא חייב.

אביי הביא הוכחות שונות ונתנו בהן סימן "עבד ישתחוה למשיח".

ואמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה], את דעתי זו? דתנן [שכן שנינו במשנה]: העובד עבודה זרה, אחד העובד ואחד המזבח, ואחד המקטר, מאי לאו [האם לא] כך יש להבין את כפילות הדברים במשנה: אחד העובד מאהבה של אדם או מיראה של אדם, ואחד העושה מעשה מתוך אמונה בעבודה זרה. משמע שאף מאהבה ומיראה קרויה עבודה זרה!

ורבא אמר [יכול היה לומר] לך כי לא כך יש להבין, אלא כדרך שמתרץ ר' ירמיה, שהכוונה בכפילות הדברים במשנה היא זו: אחד העובד עבודה זרה באופן שרגילים לעבוד בו עבודה זרה זו, ואחד המזבח והמקטר אף שאינו דרך עבודתה של אותה עבודה זרה.

אמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] ראיה לדברי? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" (שמות כ, ה), ומן ההדגשה "להם" למדים: להם, לאלילים, אי (אין) אתה משתחוה, אבל אתה משתחוה לאדם כמותך, ואין בכך איסור, שכן אין בכך עבודה זרה אלא קבלת מרות בלבד. יכול מותר להשתחוות אפילו אם אדם זה נעבד, שהוא נחשב בעצמו כעבודה זרה כדרך שהיה נעבד המן? — תלמוד לומר: "ולא תעבדם", שכל שהוא עבודה זרה — אסור לעבדו. ומדייק אביי מכאן: והא [והרי] המן מיראה הוה [היה] נעבד, ולא משום שקיבלו אותו כאלוה, משמע שהעובד עבודה זרה מיראה חייב!

ורבא מפרש את הברייתא הזו כך: כהמן לענין אחד ולא כהמן לכל דבר. כהמן הכוונה דאיהו גופיה [שהוא עצמו] עבודה זרה שהוא טוען שהוא אלוה, והעובדו משום שמאמין באלוהותו — חייב. ולא כהמן, שאילו המן מיראה השתחוו לו, ואותו אדם שהשתחווה לו מיראה לא התחייב. והכא [וכאן] מדובר לאו [לא] מיראה אלא שמקבל אותו עליו כאלוה באמת.

ועוד אמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את שיטתי? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כהן משיח (כהן גדול) לענין הבאת קרבן מיוחד על שגגת עבודה זרה, באיזה מקרה הוא מביא קרבן זה? רבי אומר: מביא הוא בשגגת מעשה, כלומר, אם טעה ובלא יודעים עבד עבודה זרה. וחכמים אומרים: אינו חייב אלא בהעלם דבר, כלומר, כאשר טעה בדבר הלכה, וחשב שהדבר מותר,

ושוין רבי וחכמים שהכהן מביא על שגגת עבודה זרה שעירה כמו יחיד אחר ששגג בכך, ולא כמו בשגגת מצוות אחרות שהכהן מביא פר. ושוין שאין הכהן הגדול מביא כלל אשם תלוי, שאשם תלוי מביאים כאשר יש ספק עובדתי אם נעשתה עבירה, ומן הכתובים למדו שכהן גדול, שדיני שגגתו שונים, אינו מביאו כלל.

ומעתה נברר האי [זו] שגגת המעשה שבעבודה זרה, היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אי קסבר [אם סבר] הכהן לגבי בית מסויים שבית הכנסת הוא והשתחוה לו, ונמצא שהוא בית עבודה זרה — הרי לבו לשמים, ולכל הדעות אין כאן אפילו שגגה, שהרי לא היה בלבו כל דבר לעבודה זרה, אלא פירושו דחזא אנדרטא [שראה פסל של אדם] והשתחוה לו, ואף כאן יש לברר:

אי קבליה עליה [אם תאמר שקיבלו עליו] אותו אדם באלוה — הרי מזיד הוא בעבודה זרה, וחייב מיתה ממש, ולא קרבן.