הכי תנא קמיה [כך שנה לפניו] ר' זכאי לפני ר' יוחנן: חומר בשבת משאר מצות, ולעומת זאת חומר בשאר מצות מבשבת. כיצד? — חומר בשבת, שהשבת אם עשה שתים ממלאכותיה בהעלם אחד (בשגגה אחת) — חייב על כל אחת ואחת קרבן חטאת מיוחד, מה שאין כן בשאר מצות. ואילו חומר בשאר מצות, שבשאר מצות אם שגג בלא מתכוין, כלומר, שעשה דבר ללא כוונה כלל למעשה עבירה זה — חייב עליה קרבן, מה שאין כן בשבת. את דברי הברייתא הזו מבררים עתה לפרטיהם.

אמר מר [החכם]: חומר בשבת, שהשבת אם עשה בה שתים בהעלם אחד חייב על כל אחת. היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אילימא דעבד [אם תאמר שעשה] שתי מלאכות בשבת כגון קצירה וטחינה, דכוותה גבי [שכיוצא בה אצל] שאר מצות — שאכל חלב ואכל דם, ואולם הרי במקרה כגון זה הכא תרתי מיחייב [כאן בשבת שתי חטאות הוא מתחייב], והכא תרתי מיחייב [וכאן בשאר המצוות גם כן שתים הוא מתחייב]!

אלא, גבי [אצל] שאר מצות שאינו חייב אלא אחת היכי דמי [כיצד הוא]? — כגון שאכל חלב ואחר כך עוד חלב בשגגה אחת, ולפיכך חייב רק חטאת אחת. ואולם דכוותה גבי [כיוצא בה אצל] שבת — דעבד [שעשה] קצירה וקצירה, הרי גם במקרה כזה אין הבדל בדין; הכא [כאן, בשאר מלאכות] חדא מיחייב [חטאת אחת הוא מתחייב], והכא חדא מיחייב [וגם כאן בשבת חטאת אחת הוא מתחייב] ולא יותר! ולא נראה שיש חומרות המיוחדות לשבת ולשאר מצוות.

ומעירים: והיינו [וזוהי] הסיבה שאמר ליה [לו] ר' יוחנן לר' זכאי פוק תני לברא [צא ושנה בחוץ] שאין ברייתא זו ראויה להכנס לבית המדרש.

ותוהים: מאי קושיא [מה הקושיה] שגרמה לר' יוחנן לבטל את הברייתא? דילמא [שמא] לעולם אימא [אומר] לך דעבד [שעשה] מלאכות קצירה וטחינה בשבת, ומה שנאמר "מה שאין כן בשאר מצות", אתאן [הגענו] בפירוש הברייתא לדין עבודה זרה, וכשיטת ר' אמי. שאמר ר' אמי: מי שזיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד — אינו חייב אלא אחת, ואם כן הרי לנו הבדל בין מצוות שבת שעל כל פרט מפרטיה מתחייב לחוד, ובמצוה אחרת שיש בה כמה פרטי עבירה אין חייבים על כל אחד מהם אם עשאם כאחת.

ומסבירים: לא מיתוקמא ליה [אינה יכולה אותה ברייתא לעמוד, להתפרש לו] בענין עבודה זרה, דקתני סיפא [שכן שנויה בסוף אותה ברייתא]: חומר בשאר מצות, שבשאר מצות שגג בלא מתכוין — חייב. ונברר האם דברים אלה יכולים להתייחס לגבי העובד עבודה זרה.

שוגג בלא מתכוין כלל בעבודה זרה היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אי דקסבר [אם שסבור] שבית הכנסת הוא והשתחוה לו — הרי לבו לשמים ובוודאי אין מקום לחייבו כלל, אלא יש לומר דחזא אנדרטא וסגיד ליה [שראה פסל אדם והשתחווה לו], ובמקרה כזה אי קבליה עליה [אם קיבלו עליו] באלוה — הלא מזיד הוא וחייב מיתה ולא קרבן, ואי [ואם] לא קבליה עליה [קיבלו עליו] — לא כלום היא העבודה שעשה, ואפילו קרבן אינו מביא.

אלא תפרש שעבד עבודה זרה מאהבה ומיראה של אדם, הניחא [זה נוח] לשיטת אביי, שאמר שחייב על עבודה מעין זו, וזה שעבד שגג בחשבו כי הדבר מותר, אלא לרבא שאמר שפטור על כך, ואינו חייב אלא אם קיבלו עליו כאלוה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי לפיו אין בכך אפילו שגגה!

אלא אם תאמר ששגגה זו בעבודה זרה היתה באומר מותר, שסבר שאין בכלל איסור עבודה זרה, מה שאין כן בשבת שלפי שיטה זו בשבת יהיה פטור לגמרי כשאומר מותר, בעוד שבעבודה זרה בשגגה כזאת חייב חטאת.

ואולם הרי עד כאן לא שמענו כי בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן בדיני שבת לגבי מי שהעלם זה וזה בידו שנעלם ממנו יום השבת, ואף נעלם ממנו שמלאכות אלה אסורות, אלא לענין זה היה דיון: אי לחיובי חדא אי לחיובי תרתי [אם לחייבו חטאת אחת או לחייבו שתים], ואולם שיהיה פטור לגמרי — ליכא למאן [אין מי] שאמר שיהיה פטור לגמרי כשלא ידע כלל דיני שבת! ואין איפוא להסביר שכך הובנה הברייתא המבדילה בין שבת למצוות אחרות.

את הקושיה הזו דוחים: מאי קושיא [מה הקושיה] בדבר? דלמא [שמא] לעולם אימא [אומר] לך כך: רישא [תחילת אותה ברייתא] המחלקת בין שבת לשאר מצוות — הרי הכוונה לחלוקה בין שבת לעבודה זרה, וסיפא [וסופה] בשאר מצות חוץ מעבודה זרה.

ונסביר כך את הברייתא: ושגג בלא מתכוין בשאר המצוות הרי זה כגון שהיה חלב בפיו דקסבר [שסבר] שרוק הוא בפיו ובולעו, שאז חייב להביא קרבן על שגגתו זו. מה שאין כן בשבת שבכגון זה פטור, כגון מי שנתכוין להגביה את הדבר התלוש ונתברר שהיה הדבר מחובר, וחתך את המחובר בלא דעת — פטור, שאינו חייב בשבת על מלאכה שלא נתכוון לעשותה.

ויתפרשו הדברים כשיטת רב נחמן אמר שמואל, שאמר: המתעסק בחלבים או בעריות — חייב קרבן על מה שעבר בהן, כלומר, גם מי שלא נתכוון כלל למעשה של עבירה, אלא נתעסק באלה לפי תומו ונזדמן לו בתוך כדי כך שאכל חלב או שבעל את הערוה, שאף שלא התכוון למעשה זה כלל — חייב, שכן במציאות נהנה מהדבר. ואולם המתעסק בשבת — פטור, שבשבת רק מלאכת מחשבת אסרה תורה, ודבר שאינו עשוי בכוונה תחילה אינו קרוי "מלאכת מחשבת". ואם כן, אפשר לפרש ברייתא זו על פי ההלכה, ומדוע דחאה ר' יוחנן?

ומסבירים: ר' יוחנן לטעמיה [לטעמו לשיטתו], דלא מוקים מתניתא רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא [שאינו מעמיד, מסביר, משנה תחילתה בטעם אחד וסופה בטעם אחד] אם לא נאמר הדבר במפורש, ולשיטת הפרשנות שלו כל משנה עוסקת מתחילתה עד סופה בנושא אחד.

שכיוצא בו אמר ר' יוחנן: מאן דמתרגם [מי שמסביר] לי את המשנה בענין חבית אליבא דחד תנא [על פי שיטתו של תנא אחד], מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא [אוביל את בגדיו אחריו לבית המרחץ], כלומר, אשמש אותו שימוש כעבד. שאף שיש מקום לפרש את המשנה ההיא ולחלק אותה לשני מקרים או על פי שתי שיטות — איני מקבל דרך פירוש זו. וכן דרכו בברייתא זו שאי אפשר לפרשה בנושא אחד, ואין הוא נכון לקיימה.

א גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו קודם, אם מביאים יותר מחטאת אחת על עבודה זרה בשוגג,