ומשיבים: הני נמי [אלה גם כן], הכנסת אורחים וביקור חולים, בגמילות חסדים שייכי [שייכים, נכללים]. לישנא אחרינא [לשון אחר]: הני בהני שייכי [אלה באלה הם שייכים], כלומר, הדברים המרובים יותר כלולים מבחינת תוכנם בתוך הרשימה המצומצמת.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הדן את חבירו לכף זכות — דנין אותו לזכות. ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר למלאכה אצל בעל הבית בדרום לשלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו לבעל הבית: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו בעל הבית: אין לי מעות. אמר לו: אם כן תן לי פירות בשכרי. אמר לו: אין לי. אמר לו השכיר: אם כן תן לי קרקע בשכרי. ענה לו: אין לי. אמר לו השכיר: תן לי בהמה בשכרי. אמר לו: אין לי. תן לי כרים וכסתות — אין לי. הפשיל השכיר כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש (בצער).

לאחר הרגל (סוכות) נטל בעל הבית את שכרו של השכיר בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד טעון דברים של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים (ממתקים), והלך לו לביתו של הפועל. אחר שאכלו ושתו נתן לו בעל הבית את שכרו.

אמר לו בעל הבית לשכיר: בשעה שאמרת לי "תן לי שכרי" ואמרתי "אין לי מעות", במה חשדתני? כלומר, כיצד הבנת את דברי, ומפני מה לא חשדתני שאני משתמט מלשלם לך? ענה לו, אמרתי: שמא פרקמטיא (סחורה) בזול נזדמנה לך, ולקחת (וקנית) אותה בהן בכספים המגיעים לי ואין בידך כסף. שאל אותו: ובשעה שאמרת לי "תן לי בהמה", ואמרתי "אין לי בהמה", במה חשדתני? ענה לו הפועל, אמרתי: שמא מושכרת הבהמה ביד אחרים. והוסיף ושאלו: בשעה שאמרת לי "תן לי קרקע", ואמרתי לך "אין לי קרקע", במה חשדתני? ענה לו, אמרתי: שמא מוחכרת הקרקע ביד אחרים היא, ואין בעל הבית יכול להוציא את הקרקע מן החוכרים. ושאל עוד: ובשעה שאמרת לי "תן לי פירות ואמרתי לך "אין לי פירות" במה חשדתני? ענה לו, אמרתי: שמא אינן מעושרות ולפי שעה אי אפשר לתת אותן. ושאלו: ובשעה שאמרתי לך "אין לי כרים וכסתות" במה חשדתני? ענה לו, אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים מסיבה כלשהי ולכן אין בידו כעת דבר.

אמר ליה [לו] בעל הבית: העבודה, כלומר, נשבע בעבודת בית המקדש שבאמת כך היה שלא היה אז כסף ברשותו, כי הדרתי כלומר, נדרתי והקדשתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, שנדר שלא להשאיר ביד בנו כל נכסים. וכשבאתי אצל חבירי בדרום שהיו חכמי הדור התירו לי כל נדרי, ואז יכול היה לבוא ולשלם מיד לפועלו. ואתה כשם שדנתני לזכות, אף המקום (השם) ידין אותך לזכות.

מעשה דומה מסופר תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה (נערה) אחת בת ישראל מן השבי, וכשהגיעו למלון השכיבה תחת מרגלותיו. ולמחר ירד וטבל להיטהר לפני לימוד תורה ותפילה ושנה לתלמידיו. והדבר למראית העין מעורר חשד כאילו שמר את הנערה לעצמו, ומה גם כשטבל בבוקר כדרך שטובלים לאחר ביאה.

ואמר להם לתלמידיו: בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי, במה חשדתוני? אמרו לו: אמרנו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי בהתנהגויותיו, ואין הרב רוצה להשאיר את הנערה בין התלמידים שאינו בטוח בהגינותם לענין זה.

אמר להם: בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? ענו לו: שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי. אמר להם: העבודה! כך היה. ואתם כשם שדנתוני לכף זכות אף המקום ידין אתכם לכף זכות.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בדומה לזה: פעם אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים שילכו וידונו בו אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה. שרצו לברר דברים בעניני הכלל ולבקש דבר הנוגע לכלל ישראל מן השלטונות. אמרו: מי ילך? אמר להם ר' יהושע: אני אלך.

הלך ר' יהושע ותלמידיו אליה. כיון שהגיע עם תלמידיו לפתח ביתה חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות מן הפתח, ונכנס ונעל הדלת בפניהן. אחר שיצא ירד וטבל ושנה לתלמידיו. ולכאורה הדברים נראים כאילו היה כאן מעשה שאינו מהוגן.

ואמר להן לתלמידיו: בשעה שחלצתי תפילין, במה חשדתוני? אמרו לו, אמרנו: כסבור רבי, לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה ומשום כך אין ראוי להכניס לשם תפילין.

שוב שאל: ובשעה שנעלתי את הדלת, במה חשדתוני? אמרו לו, אמרנו: שמא דבר מלכות יש בינו לבינה, שאין ראוי לגלותו.

ושאלם: ובשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני, אמרו לו, אמרנו: שמא ניתזה צינורא (טיפת רוק) מפיה על בגדיו של רבי, וכיון שגזרו שיהיו הנכרים כזבים הרי הם מטמאים אף ברוק. אמר להם ר' יהושע: העבודה! כך היה. וכשם שדנתוני לזכות כך המקום (השם) ידין אתכם לזכות.

ב שנינו במשנה שמפנין תרומה טהורה בשבת. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה כגון דמנחה [שמונחת] ביד ישראל. מהו דתימא [שתאמר]: כיון דלא חזיא ליה [שאינה ראויה לו] לישראל לאכילה אסור אף לטלטלה בשבת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי כיון דחזיא [שראויה] לאכילה לכהן — שפיר דמי [יפה הדבר], מותר לטלטלה בשבת.

ועוד שנינו במשנה שמותר לטלטל דמאי. ושואלים: דמאי, הא לא חזי ליה [הרי אינו ראוי לו] לאכילה! ומשיבים: כיון דאי בעי מפקר ליה לנכסיה, והוה [שאם ירצה יפקיר את נכסיו, ויהיה] עני, וחזיא ליה [ויהיה הדמאי ראוי לו], השתא נמי חזי ליה [עכשיו גם כן ראוי לו]. ומנין שהעני מותר באכילת דמאי? — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא (אנשי הצבא) דמאי. ואמר רב הונא: תנא [שנינו], בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. ובית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי, וכידוע הלכה כבית הלל.

ועוד שנינו במשנה שמותר לטלטל מעשר ראשון שניטלה תרומתו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], והלא חולין גמורים הם! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן שהקדימו הלוי לכהן בשבולים שמיד כשהביאו את התבואה לגורן, ולפני שדשו אותה לקח הלוי מעשר ראשון, ונטלה הימנו (ממנו, ממעשר זה) תרומת מעשר וניתנה לכהן, ואולם עדיין לא נטלה הימנו, מן התבואה, תרומה גדולה שהרי הכהן לא בא עדיין.

וכי הא [וכמו זה] שאמר ר' אבהו שכך אמר ריש לקיש: מעשר ראשון שהקדימו הלוי לכהן בשבולין — פטור מלהפריש תרומה גדולה, שכן נאמר: "והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו), ומלשון הכתוב נלמד: מעשר מן המעשר (תרומת מעשר) אמרתי לך, ואולם לא תרומה גדולה וגם תרומת מעשר מן המעשר.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אי הכי [אם כך] שאנו סומכים על לימוד זה, אפילו הקדימו הלוי בכרי לאחר דישת התבואה נמי ליפטר [גם כן שיפטר] הלוי מלתת תרומה גדולה! אמר ליה [לו]: עליך אמר קרא [המקרא] "מכל מתנתיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו את מקדשו ממנו" (במדבר יח, כט), כלומר, יש ריבוי נוסף (מכל מתנותיכם) והוא המחייב לתת תרומה גדולה אף ממתנות הלויים.

ושאל רב פפא: ומה ראית לומר שאם הקדימו בכרי — חייב לתת תרומה גדולה, ואם הקדימו בגורן — אינו חייב בה? ותירץ לו: האי [זה שבכרי] — אידגן [נעשה דגן], ובדגן מפורשת חובת הפרשת תרומה גדולה, והאי [וזה] — עדיין לא אידגן [נעשה דגן], ועדיין לא חלה עליו חובה זו.

שנינו במשנה שמעשר שני שנפדה מותר בטלטול. ושואלים: והלא זהו פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא לאופן שנתן את הקרן (דמי המעשר) ועדיין לא נתן את החומש שצריך להוסיף עליו בשעת פדיון. והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו] שאין חומש מעכב, והמעשר נעשה חולין משעת נתינת הקרן.

ועוד שנינו במשנה שמטלטלים בשבת את התורמס היבש שהוא מאכל בהמה. ומעירים: דווקא כשהוא יבש, אבל כאשר הוא לח — לא הותר לטלטלו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? כיון דמריר [שהוא מר] ביותר לא אכלה [אוכלת] אותו בהמה.