אמר ליה [לו]: אדא ברי [בני] בתרי קטלי קטלת ליה [בשתי מיתות אתה הורג אותו]?! כלומר, באמת מודה ר' יוסי שאיסור אשת איש חל על איסור חמותו, ואם היה הדבר בשוגג חייב להביא שני קרבנות חטאת, אבל כשנידון למיתה הרי אי אפשר לחנקו אחר שריפתו.

א משנה מי שלקה פעם אחת על עבירה שעבר, ושנה בעבירה, והלקוהו פעם שניה, שרואים בו שהוא עבריין מועד — בית דין מכניסין אותו לכיפה (צינוק) ומאכילין אותו פת שעורין (רמב"ם) עד שכריסו מתבקעת מפני רוע המזון, ומת.

ב גמרא על עצם ההלכה תוהים: וכי משום שלקה ושנה ועבר עבירות שאינן כה חמורות בית דין כונסין אותו לכיפה למאסר לעולם, ומקרבים את מותו?! אמר ר' ירמיה אמר ר' שמעון בן לקיש: הכא [כאן] במלקיות של כריתות עסקינן [עוסקים אנו], שעבר עבירות שחייבים עליהן כרת, ואם התרו בו — נדון למלקות. דגברא בר קטלא [שאדם זה בעצם בן מוות] הוא, שהרי עונש הכרת הוא מיתתו בידי שמים, ואולם קרובי [להתקרב] הוא שלא מיקרב קטליה [נתקרבה מיתתו] משום שאינה מסורה בידי אדם אלא בידי שמים, וכיון דקא [שהוא] מוותר, מפקיר לה נפשיה [את עצמו] בעבירותיו מקרבינן ליה לקטליה עילויה [אנו מקרבים את מיתתו עליו] על ידי הכיפה.

אמר ליה [לו] ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא, תא אסברא [בוא ואסביר] לך פרטי הלכה זו: מדובר כאן באופן שלקה במלקיות של כרת אחת, שעבר ושנה אותה עבירה, אבל מי שלקה מלקות של שתים ושל שלש כריתות מעבירות שונות — אינו נענש כך, כי איסורי [איסורים] הוא דקא טעים [שהוא, שרצונו, לטעום] שרוצה ליהנות מדברים שונים. ולא מוותר, מפקיר את עצמו כולי האי [כל כך] למיתה, אלא מפני תאוותו עשה.

ג שנינו במשנה שכונסים לכיפה מי שלקה ושנה ונדייק: שנה משמע אף על גב [אף על פי] שלא שילש בעבירה, לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שלא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל היא? דאי [שאם] תאמר שהיא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל — הא [הרי] הוא אמר שעד תלת זימני [שלוש פעמים] לא הויא [אין זו] חזקה, ואם כן, העובר פעמיים עדיין לא יוחזק כבעל עבירה קבוע, ולא יענשוהו עד כדי כך!

אמר רבינא לדחות קושי זה: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, קסבר [סבור הוא] כי עבירות מחזיקות בחזקת רשע,

כלומר, אין חזקת עבריין לענין זה באה משום שלקה שלש פעמים, אלא משום העבירות שעובר, ואם כן משנתנו האומרת "לקה ושנה" עולה יפה גם לדעת רבן שמעון בן גמליאל, שכן אדם זה לקה ושנה בעבירה, ושוב לקה, וכיון ששילש בעבירה מכניסים אותו לכיפה בלא להלקות. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: עבר עבירה שיש בה מלקות פעם ראשונה ושניה — מלקין אותו, ושלישית — כונסין אותו לכיפה! אבא שאול אומר: אף בשלישית מלקין אותו, ורק ברביעית כונסין אותו לכיפה. מאי לאו [האם לא] נבין את המחלוקת הזו כי דכולי עלמא [לדעת הכל] מלקיות מחזיקות, הן שעושות את החזקה שהוא עבריין מועד, ואם כן חכמים ואבא שאול בפלוגתא [במחלוקת] של רבי ורבן שמעון בן גמליאל קמיפלגי [חלוקים הם], האם חזקה היא בפעמיים או בשלש!

ודוחים: לא, אפשר לפרש דכולי עלמא אית להו [הכל יש להם, מקבלים] את שיטת רבן שמעון בן גמליאל שחזקה בשלוש פעמים, והכא בהא קא מיפלגי [וכאן בדבר זה הם חלוקים] דמר סבר [חכם זה, חכמים, סבור] כי בשלישית כונסים אותו לכיפה כי העבירות עצמן הן שמחזיקות, והרי אדם זה שילש בעבירה, ומר סבר [והחכם, אבא שאול, סבור] שהמלקיות הן שמחזיקות, וזה אמנם עבר בשלישית אך טרם לקה ולא הוחזק עד שילקה, וכיון שלקה בפעם השלישית ושב עבר ברביעית — ידון לכיפה.

על הסבר זה של המחלוקת מקשים והדתניא [ומה ששנינו בברייתא]: מי שהתרו בו בעבירה שחייבים עליה מלקות, ושתק ולא אמר שהוא מקבל על עצמו את ההתראה, וכן אם התרו בו והרכין ראשו ולא אמר במפורש, שמקבל עליו, הרי פעם ראשונה ושניה שאירע דבר כגון זה מתרין בו אבל אין בית הדין עונשו, כיון שלא אמר במפורש שהוא מקבל את ההתראה. ואולם אם עשה כן פעם שלישית — כונסין אותו לכיפה. אבא שאול אומר: אף בשלישית מתרין בו, ורק ברביעית כונסין אותו לכיפה,

והתם [ושם] בברייתא זו הלא מלקות ליכא [אין], שהרי לא קבל עליו התראה ואינו לוקה ומדובר באדם שרק עבר כמה עבירות, ואם תפרש שאינם חולקים בשאלה בכמה פעמים היא חזקה, אם כן במאי קמיפלגי [במה באיזה עקרון נחלקו]? אמר רבינא: בשאלה אם הכנסתו לכיפה צריכה התראה קמיפלגי [נחלקו], שחכמים סבורים שכיון שעבר ושנה ושילש את אי ציותו להתראה, מכניסין אותו לכיפה, ואבא שאול אומר שלפני שעובר פעם שלישית יש להודיעו שאם לא יימנע מכך — יוכנס לכיפה, וכיון שלא הודיעוהו — לא יוכנס, אלא לאחר עבירה רביעית, שלפניה יתרוהו שאם ישוב ויעבור — יוכנס לכיפה.

ד לגוף ההלכה שואלים: ומאי [ומה] טיבה של כיפה זו? אמר רב יהודה: חדר קטן שהוא רק מלא קומתו של הנידון ואינו יכול לנוע בו. ושואלים: והיכא רמיזא [והיכן נרמז] עונש זה? אמר ריש לקיש: "תמותת רשע רעה" (תהלים לד, כב), כלומר, סופו של הרשע שהוא מת ברעתו — ונעשה הדבר במיתה קשה זו.

ואגב הזכרת רעה זו מביאים מה שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כי גם לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה" (קהלת ט, יב), מאי [מה] טיבה של "מצודה רעה" זו? אמר ריש לקיש: חכה, שאף שהיא קטנה, הדג שהוא גדול ממנה בהרבה נתפס בה, ואינו יכול להיחלץ ממנה.

ה משנה ההורג נפש אדם שלא בעדים ואי אפשר לדונו בדין סנהדרין — מכניסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ, כלשון הכתוב ("ונתן לכם ה' לחם צר ומים לחץ". ישעיה ל, כ).

ו גמרא ושואלים: אם לא היו עדים, מנא ידעינן [מנין יודעים אנו] שהרג, שיענישוהו על כך? אמר רב: בעדות מיוחדת, כלומר, שראו אותו העדים כשהם עומדים בשני מקומות, ועדות כזו אין בית הדין יכול לחייב עליה, אף כי ברור שהעדים מספרים אמת. ושמואל אמר: מדובר באופן שהעידו בו שהרג אדם אבל לא היתה התראה לפני המעשה, שאי אפשר לחייבו.

ורב חסדא אמר אבימי: כגון דאיתכחוש [שהוכחשו] העדים בבדיקות ולא איתכחוש [הוכחשו] בחקירות, שנמצאה סתירה חיצונית בעדותם. כדתנן [כפי ששנוי] מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים שתחת עץ התאנה אירע לדברי העדים הרצח, ובחן רבן יוחנן בן זכאי את העדים בעובי עוקצי תאנה זו, לראות אם יכחישו העדים זה את זה בפרט קטן וטפל כזה, כדי להציל את הנאשם (ראה לעיל סנהדרין מא, א). אבל ברור לבית הדין שעצם המעשה שהעידו עליו העדים — אמת הוא, ומשום כך מכניסין אותו לכיפה.

ז שנינו במשנה שמאכילין אותו לחם צר ומים לחץ. ומעירים: מאי שנא הכא דקתני [במה שונה כאן במשנתנו ששנינו] שנותנין לו לחם צר ומים לחץ, ומאי שנא התם דקתני [ובמה שונה שם במשנה הקודמת ששנינו] שמאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת, האם שני מיני עונש הם? אמר רב ששת: ענין אחד הוא, אידי ואידי [זה וזה] נותנין לו תחילה לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו, כלומר, עד שתתכווץ בטנו ויתרגל למזון מועט, והדר [ואחר כך] מאכילין אותו שעורין שנפחן מרובה עד שכריסו מתבקעת.

ח משנה הגונב את הקסוה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית (גויה) — קנאין פוגעין בו (הורגים אותו). שאמנם לא נאמר בתורה שחייב על כל אלו מיתה בידי אדם, ואולם כל המקנא את קנאת ה' ופוגע בו — מותר לו. כהן ששמש במקדש בטומאה — אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה (צעירי הכהנים) מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין (שוברים) את מוחו בגזירין (חתיכות של עץ). זר (שאינו כהן), ששמש במקדש, ר' עקיבא אומר: דינו בחנק, וחכמים אומרים: אינו נענש בידי אדם, אלא בידי שמים.

ט גמרא שואלים: מאי [מהי] "קסוה" זו שהוזכרה במשנה? אמר רב יהודה: כלי שרת, כלומר, הרי זה כינוי לכל אחד מכלי השרת שבמקדש. וכן הוא אומר "ואת קשות הנסך" (במדבר ד, ז), הרי ש"קסוה" הוא שם של כלי שרת. ושואלים: והיכא רמיזא [והיכן נרמז] דין זה שהגונב כלי מכלי הקודש דינו מיתה? ומשיבים, שנאמר: "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו" (שם כ), ומפרשים: הבולע, הלוקח לעצמו, חפץ של קודש דינו מיתה.

י שנינו במשנה ביטוי סתום: "והמקלל בקוסם". תני [שנה] רב יוסף: פירושו הוא, שאומר יכה קוסם את קוסמו, כלומר, מקלל כלפי שמים, בשמה של עבודה זרה, אלא שאינו מפרש את שם ה', וחושב שקוסם אחר יוכל לקלל את קוסמו, שאף כלפי השכינה הוא מתבטא בכינוי של קוסם. רבנן [חכמים], ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רבה בר מרי, אמרי [אמרו]: יכהו קוסם לו — לאיש שעמו הוא רב, ולקונו ולמקנו (רבונו, אדונו, הנותן לו כל טוב) וכיון שכך הריהו מקלל כלפי מעלה ולכן מותר להורגו.

יא בין אלו שקנאים פוגעים בהם שנינו במשנה גם את הבועל ארמית. בעא מיניה [שאל אותו] רב כהנא מרב: