פרט לזו שמחוללת ועומדת על ידי טומאתה.

א וממשיכים בבירור דברי הברייתא. שנינו בה שזר שאכל את התרומה עונשו במיתה בידי שמים. אמר רב: זר שאכל את התרומה — לוקה, אמרי ליה [אמרו לו] רב כהנא ורב אסי לרב: לימא מר [ושיאמר אדוני] שעונשו במיתה, דכתיב [שכן נאמר]: "ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו אני ה' מקדשם. וכל זר לא יאכל קדש תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש" (ויקרא כב, ט–י), ונלמד מסמיכות הפסוקים כי גם דינו של זר שאכל קודש במיתה כדין הכהן הטמא שאכל קודש.

ענה להם רב: במה שנאמר באמצע הדברים "אני ה' מקדשם" הפסיק הענין בין נושא לנושא ואין ללמוד מן הסמיכות. מיתיבי [מקשים] על רב ממה ששנינו בברייתא, ואלו הן שבמיתה ובכללם גם זר האוכל את התרומה, והרי מפורש שדינו של זר שאכל קודש במיתה! ודוחים: מתניתא [מהברייתא] לרב קא רמית [אתה משליך, מקשה]?! רב עצמו תנא מן התנאים הוא ופליג [והוא חולק] על הברייתא.

ועוד שנינו בברייתא כי זר ששימש במקדש עונשו במיתה בידי שמים. והמקור להלכה זו הוא ממה דכתיב [שנאמר]: "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח... והזר הקרב יומת" (במדבר יח, ז).

עוד שנינו בברייתא כי טמא ששימש עונשו במיתה בידי שמים. ולשאלה, מנין לנו דבר זה מסבירים: כדבעא מיניה [כמו ששאל ממנו] רב חייא בר אבין מרב יוסף: מניין לטמא ששימש שהוא במיתה? ענה לו דכתיב [שנאמר] בכתובים המזהירים את הכהנים מן הטומאה: "דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדשים לי אני ה'

"(ויקרא כב, ב), ויליף [ולמד] בגזירה שווה מהמילים "חילול" "חילול" מתרומה, מה להלן בתרומה אם אוכלה בטומאה דינו במיתה, אף כאן — דינו במיתה.

ומקשים: ונילף [ושנלמד] "חילול" "חילול" מדין נותר שאף בו נאמרה לשון "חילול", ונאמר: מה להלן בנותר חייב כרת, אף כאן — כרת!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר כי מדין תרומה הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן שניהם מדברים בדבר שהוא פגם בגוף האדם ולא במאכל, ושניהם טמא, כלומר, בפסולי טומאה, ולשניהם יש תקנה במקוה שיטבול הטמא, ובשניהם נאמרה לשון החילול בלשון רבים שלא כבענין נותר.

ומקשים: אדרבה (להיפך) מדין נותר הוה ליה למילף [היה לו ללמוד] שכן שניהם בענייני קרבנות שהם קדש, מה שאין כן בתרומה, ושניהם שייכים לפנים המקדש, ובשניהם יש דין פיגול (פסילה הבאה על ידי מחשבה אסורה שרוצה לעשות אחת מעבודות הקודש בזמן בלתי ראוי), ובשניהם יש דין נותר! ומשיבים: אף שמספר צדדי השוויון שווה, אך מכל מקום לשון "חילול" האמורה בלשון רבים מלשון "חילול" האמורה בלשון רבים עדיף ללמוד. שראוי ללמוד ממקום שבו לשון הכתובים שווה יותר.

עוד שנינו בברייתא כי טבול יום ששימש במקדש, ולא העריב שמשו עונשו במיתה בידי שמים. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דין זה? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' סימאי אומר: רמז בתורה לטבול יום שאם עבד במקדש חילל עבודתו, מניין? — תלמוד לומר: "קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם

"(ויקרא כא, ו), אם אינו ענין לטמא ששימש שדבר זה אינו צריך שילמדוהו מכאן, דנפקא לן [שהרי יצא לנו] דין זה מן הכתוב שהבאנו כבר מ"וינזרו", תניהו ענין לטבול יום ששימש, שאף שאין בו טומאה גמורה, מכל מקום עדיין טמא הוא.

ויליף [ולמד] בגזירה שווה מהמילים "חילול" "חילול" מתרומה, מה להלן בתרומה האוכל בטומאה דינו במיתה, אף כאן — דינו במיתה.

עוד שנינו בברייתא בין אלה החייבים מיתה בידי שמים גם את המחוסר בגדים ששימש במקדש. ושואלים: מנלן [מנין לנו] שזהו ענשו? אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן, ומטו [והגיעו] בה, כלומר, היו שהמשיכו את שלשלת מסירת הלכה זו עד משמיה [משמו] של ר' אלעזר בר' שמעון: נאמר "וחגרת אתם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחוקת עולם

"(שמות כט, ט), ונלמד מכאן: בזמן שבגדיהם עליהם — כהונתם עליהם, אך אם אין בגדיהם עליהם — אין כהונתם עליהם. וכיון שכך הוו להו [נעשו] בלא בגדיהם כזרים, וכבר אמר מר [החכם]: זר ששימש — עונשו מיתה.

עוד שנינו בברייתא בין אלה החייבים מיתה בידי שמים גם את מחוסר כפרה ששימש במקדש. ושואלים: מנלן [מנין לנו] שזהו עונשו? אמר רב הונא: שאמר קרא [הכתוב] בדין היולדת, שחייבת להביא קרבן כפרה "וכפר עליה הכהן וטהרה" (ויקרא יב, ח), ומן הלשון "טהרה" נלמד: מכלל [מכאן] שהיא טמאה במדה מסויימת עד שהיא מביאה קרבן. וכבר אמר מר [החכם]: טמא ששימש — דינו במיתה.

וממשיכים ומבררים את מה ששנינו בברייתא שזה שלא רחוץ ידים ורגלים ועבד במקדש עונשו במיתה בידי שמים. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר] במפורש: "בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו" (שמות ל, כ).

ועוד שנינו בברייתא ששתויי יין שעבדו במקדש עונשם מיתה בידי שמים. ולשאלה מנין לנו דבר זה, מסבירים: דכתיב [שכן נאמר] במפורש: "יין ושכר אל תשת אתה ובנך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו

"(ויקרא י, ט). ופרועי ראש ששנינו בברייתא שאף הם אם עבדו במקדש עונשם מיתה בידי שמים, מנין שזהו דינם? — דכתיב [שכן נאמר] בכהנים: "וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו" (יחזקאל מד, כ), וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: "ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית" (שם כא) — איתקש [הושווה] בכתוב מעמדו של פרוע ראש לשתויי יין, מה שתויי יין יודעים מן התורה שהם במיתה, אף פרועי ראש דינם במיתה.

עוד שנינו בברייתא: אבל כהן ערל, או אונן, או יושב בשעת עבודה — כל אלה אינם במיתה אלא באזהרה, ב"לא תעשה", ועונשם מלקות. ושואלים: ערל מנלן [מנין לנו] שאסור לו לעבוד במקדש? אמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, עד שבא יחזקאל בן בוזי הנביא ולמדנו, שנאמר: "כל בן נכר ערל לב