בדבר אחר (בחזיר) — קשה לדבר אחר (לצרעת).

רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: האי מאן דעביד מילתא — לישהי פורתא והדר ליקום [מי שעושה דבר הקזה — ישהה מעט ואחר כך יקום] שאמר מר [החכם]: חמישה דברים אם עושה אותם קרובין למיתה יותר מן החיים, ואלו הן: אכל ועמד מיד, שתה ועמד, ישן ועמד מיד, הקיז דם ועמד, שימש מטתו ועמד.

א אמר שמואל: פורסא דדמא [זמני הקזת הדם] — כל תלתין יומין [שלשים יום]. ובין הפרקים פרקי השנים כשמתחיל להזדקן מעט — ימעט בהקזה, ובין הפרקים המאוחרים יותר יחזור וימעט.

ואמר שמואל: פורסא דדמא [זמני הקזת הדם] — חד בשבתא, ארבעה, ומעלי שבתא [ביום ראשון בשבת, רביעי בשבת, וערב שבת], אבל בשני וחמישי — לא יקיז. שאמר מר [החכם]: רק מי שיש לו זכות אבות וסומך עליה יקיז דם בשני ובחמישי, שכן בית דין של מעלה ושל מטה שוין כאחד. וכיון שבית דין של מטה יושב בשני ובחמישי, אף בית דין של מעלה דן אז, ומסוכן הוא בימי הדין, שמא יצא כל דמו.

ומסבירים: בתלתא בשבתא מאי טעמא [מה טעם] לא יקיז? משום דקיימא ליה [שעומד לו] כוכב מאדים בזווי [בשעות זוגיות], וכיון שהוא כוכב של דם, וכיון ששעות זוגיות יש בהן סימן רע, הרי כשמצטרפים הדברים יחד יש לחוש. ושואלים: והרי מעלי שבתא נמי קיימא בזווי [בערב שבת גם כן עומד מאדים בשעות זוגיות]! ומשיבים: כיון דדשו ביה [שהתרגלו בו] כבר רבים לעשות כן הרי "שמר פתאים ה'" (תהלים קטז, ו).

וכן אמר שמואל: ארבעה (רביעי בשבת) שהוא ארבעה בחודש, ארבעה בשבת שהוא ארביסר [ארבעה עשר], ארבעה שהוא עשרים וארבעה, וארבעה דליכא ארבע בתריה [שאין ארבעה ימים אחריו] עוד באותו חודש — סכנתא [סכנה] להקיז בו דם.

הקזת דם בראש חודש וביום השני לו אם מקיז בהם — גורם לחולשא. ביום השלישי לו — מביא לסכנה. הקזת דם במעלי יומא טבא [ערב יום טוב] — גורם לחולשא. במעלי יומא דעצרתא [ערב יום העצרת, חג השבועות] — סכנתא [סכנה]. וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא [חכמים שלא להקיז דם בכל ערבי יום טוב] משום יומא טבא [יום טוב] של עצרת, דנפיק ביה זיקא, ושמיה [שיוצאת בו רוח רעה, ושמה] "טבוח", דאי [שאם] לא קבלו ישראל את התורה בחג השבועות — הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו [היה טובח אותם לבשרם ודמם], וכיון שכך נשאר יום זה יום של סכנה.

אמר שמואל: אכל חטה, והקיז לאחר מכן דם — לא הקיז אלא לאותה חטה, כלומר, אין הדבר מועיל, שכן החיטה מילאה את מקום הדם שהקיז. והני מילי [ודברים אלה] שאינו מועיל, הרי זה רק אם הקיז לרפואה, אבל לאוקולי [לגבי הקלה] — מיקיל, ומועיל להקיז אפילו לאחר אכילה.

המקיז דם, שתיה ראויה להיות — לאלתר [מיד]. אכילה — לא יאכל עד כדי שיעור זמן הליכת חצי מיל.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מה שאמרו שתייה לאלתר, האם הכוונה שאם היא מיד הריהי מעלי [מעולה, טובה], אבל בתר הכי קשי [אחר כך קשה], או דילמא לא קשי ולא מעלי [שמא אינה קשה ואינה מועילה]? שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

וכן איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מה שאמרו אכילה עד חצי מיל האם נפרש שעד חצי מיל הוא דקמעלי [שמועיל] הא בתר הכי ומקמי הכי — קשי [הרי אם היה זה אחר כך ולפני כן — קשה], או דילמא לא קשי ולא מעלי [או שמא אינו קשה ואינו מועיל]? אף שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] אף היא במקומה.

היה מכריז רב ואומר: מאה קרי בזוזא [הקזות בזוז], תספורת מאה רישי בזוזא [ראשים בזוז], ואולם לתקן מאה שפמי אינו שווה ולא כלום (גאונים). כי נהוג שהאומן מקיז הדם, שהיה כרגיל גם ספר, לא נטל כסף בעד תיקון השפם, כך שאם אירע שבאו מאה אנשים ביום אחד רק לתקן שפמם היה עובד כל היום ולא קיבל שכר כלל. אמר רב יוסף: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית] רב הונא כתלמידים, יומא דמפגרי ביה רבנן אמרי [ביום שהיו מתעצלים בו חכמים ולא היו לומדים כראוי היו אומרים]: האידנא יומא דשפמי [עכשיו זמן של שפמים] הוא, ולא ידענא מאי קאמרי [ידעתי מה היו אומרים] ועכשיו לאחר שמיעת דברי רב מבין הוא שהתכוונו לומר שהוא יום ללא תועלת.

ב ועוד שנינו במשנה שקושרין את הטבור של התינוק הנולד בשבת. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא כמו כן ואף הוסיפו. ששנינו: קושרין בשבת את הטבור. ור' יוסי אומר: אף חותכין אותו בשבת. וטומנין השליא כסגולה ורפואה כדי שיחם הולד. אמר רבן שמעון בן גמליאל: בנות מלכים — טומנות את השליא בספלים של שמן, בנות עשירים — בספוגים של צמר, בנות עניים במוכין (סמרטוטים).

אמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה שכך אמר רב: הלכה כשיטת ר' יוסי שאף מותר לחתוך את הטבור בשבת.

ואמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה שכך אמר רב: מודים חכמים לר' יוסי בטבור של שני תינוקות תאומים שהוא מחובר לשניהם יחד, שחותכין אותו בשבת. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? לפי שהם שניים מסוכן להם אם לא יחתכו דמנתחי אהדדי [שהם מתנתקים זה מזה] ובאים לידי סכנה.

ואמר רב נחמן שכך אמר רבה בר אבוה שכך אמר רב: כל האמור בפרשת תוכחה (פרק ט"ז בספר יחזקאל) עושין לחיה (יולדת) בשבת. שהרי שם מדובר על לידה מסוכנת של ילד עזוב, ומכאן שלשאר ילדים יש לדאוג בכל הענינים הללו. שנאמר שם: "ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת" (יחזקאל טז, ד).

ומפרשים: "ומולדותיך ביום הולדת" — מכאן שמיילדים את הולד בשבת. "לא כרת שרך" — מכאן שחותכין את הטבור בשבת. "ובמים לא רחצת למשעי" — מכאן שרוחצין את הולד בשבת. "והמלח לא המלחת" — מכאן שמולחין את הולד בשבת. "והחתל לא חתלת" — מכאן שמלפפין (מחתלים) את הולד בשבת.