אמר לו אחד מהם מן השבויים לחבירו: גמל שמהלכת לפנינו סומא (עיוורת) באחת מעיניה, וטעונה שתי נודות, אחת של יין ואחת של שמן, ושני בני אדם המנהיגים אותה אחד מהם ישראל ואחד מהם גוי. אמר להן שבאי: עם קשה עורף! מאין אתם יודעין דברים אלה שאינכם רואים?

אמרו לו: שהגמל סומא יודעים הם מעשבים שלפניה, כי מצד שרואה אוכלת, מצד שאינה רואה אינה אוכלת, ורואים אנו שאכלה רק מצד אחד. וטעונה שתי נודות אחת של יין ואחת של שמן, כי טיפה מן הנוד של יין — מטפטף ושוקע, ושל שמן — מטפטף וצף, ורואים אנו את ההבדל בטיפות. ושני בני אדם המנהיגים אותה אחד גוי ואחד ישראל, כי גוי נפנה לצרכיו לדרך עצמה, וישראל שנפנה נפנה לצדדין מפני הצניעות.

רדף השבאי אחריהם אחרי ההולכים לפניו להשיגם ולברר את הדבר, ומצא כדבריהם. בא ונשקן על ראשן בכבוד, והביאן לביתן ועשה להן סעודה גדולה, והיה מרקד לפניהם, ואמר: ברוך שבחר בזרעו של אברהם, ונתן להם מחכמתו, ובכל מקום שהן הולכים נעשין שרים לאדוניהם. ופטרן והלכו לבתיהם לשלום.

א ועוד בפירוש מגילת איכה. על הנאמר "בכה תבכה בלילה" (איכה א, ב) יש לתהות: שתי בכיות הללו למה? אמר רבה אמר ר' יוחנן: אחד על מקדש ראשון, ואחד על מקדש שני שעתיד ליחרב. "בלילה" — על עסקי (בגלל) בעיות של לילה, שנאמר לאחר שמיעת דברי המרגלים את הארץ: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד, א).

אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ליל תשעה באב היה, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם בכיתם ביום זה בכיה של חנם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות שתהא לכם סיבה לבכיה.

דבר אחר: "בלילה" — שכל הבוכה בלילה, קולו נשמע בגלל הדממה בחוץ. דבר אחר: "בלילה" — שכל הבוכה בלילה כוכבים ומזלות בוכין עמו. דבר אחר: "בלילה" — שכל הבוכה בלילה, השומע קולו מתרגש ובוכה כנגדו. מעשה באשה אחת שהיתה שכנתו של רבן גמליאל שמת בנה, והיתה בוכה עליו בלילה, שמע רבן גמליאל קולה ובכה כנגדה, עד שנשרו ריסי עיניו מרוב בכיה. למחר הכירו בו תלמידיו שבכה והוציאוה משכונתו כדי שתהא לו מנוחה.

על הנאמר שם "ודמעתה על לחיה" (איכה א, ב), אמר רבא אמר ר' יוחנן: כאשה שבוכה על בעל נעוריה, שנאמר: "אלי כבתולה חגרת שק על בעל נעוריה" (יואל א, ח). ועל הנאמר "היו צריה לראש" (איכה א, ה), אמר רבא אמר ר' יוחנן: כתוב זה בא ללמדנו שכל המיצר לישראל נעשה ראש, שנאמר: "כי לא מועף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגוים" (ישעיה ח, כג), אמר רבא אמר ר' יוחנן: מכתוב זה נלמד כי כל המציק לישראל אינו נעשה עיף.

על הנאמר "לא אליכם כל עברי דרך" (איכה א, יב), אמר רבא אמר ר' יוחנן: מכאן לקובלנא (הבעת צער) מן התורה, שראוי לאדם לפרסם לרבים את צערו כדי שיעזרוהו וירחמו עליו. על הכתוב "כל עברי דרך", אמר רב עמרם אמר רב: שאמרה ירושלים עשאוני כעוברי על דת העוברים על עיקרי החוק והמוסר, שאילו בסדום כתיב [נאמר]: "וה' המטיר על סדם גפרית ואש מאת ה' מן השמים" (בראשית יט, כד), ואילו בירושלים כתיב [נאמר] "ממרום שלח אש בעצמתי וירדנה" (איכה א, יג) — שבשניהם ירד אש משמים, וכתיב [ונאמר] "ויגדל עון בת עמי מחטאת סדם" (איכה ד, ו).

ושואלים: וכי משוא פנים יש בדבר שלא נענשה ירושלים כסדום ולא נהפכה? אמר רבא אמר ר' יוחנן: מדה יתירה של סבל היתה בירושלים שלא היתה בסדום, שאילו בסדום כתיב [נאמר]: "הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה" (יחזקאל טז, מט), שיושבי העיר לא סבלו יסורי עוני ורעב, ואילו בירושלים כתיב [נאמר] "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן" (איכה ד, י), ואם כן נענשו יושבי ירושלים גם הם בחומרה רבה.

וביאור הכתוב "סלה כל אבירי ה' בקרבי" (איכה א, טו) — כאדם שאומר לחברו: נפסלה מטבע זו, שגדולי ירושלים נרמסו ובוזו ללא תקנה.

ועל הנאמר "פצו עליך פיהם" (איכה ב, טז), אמר רבא אמר ר' יוחנן: בשביל מה הקדים בכמה מפרקי איכה הפסוק שיש בו את האות פ"א לפסוק שיש בו את האות עי"ן? — בשביל עוון המרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, וכנגד הקדמת פה לעין הקדימו בקינה פ"א לעי"ן.

ועל הנאמר "אכלי עמי אכלו לחם ה' לא קראו" (תהלים יד, ד), אמר רבא אמר ר' יוחנן: כל גוי שודד האוכל מלחמן של ישראל נראה לו כטועם טעם לחם, ושאינו אוכל מלחמן של ישראל אינו טועם טעם לחם. שכך נראה שאינם נהנים אלא מגזל של ישראל. ובביאור הכתוב "ה' לא קראו" — רב אמר: אלו הדיינין שלא היו יראי שמים, ושמואל אמר: אלו מלמדי תינוקות שלא קראו בשם ה' בזמן הוראתם.

ב ומכאן חוזרים לעיקר ענין של המשנה, לגבי מניינם של אלה שאין להם חלק לעולם הבא. ושואלים: מי מנאן? אמר רב אשי: אנשי כנסת הגדולה מנאום. אמר רב יהודה אמר רב: בקשו עוד למנות אחד (את שלמה המלך) בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא, באה דמות דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם בתחינה שלא ימנוהו, ולא השגיחו עליה. באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם — ולא השגיחו עליה.

יצאה בת קול ואמרה להם: "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשכים" (משלי כב, כט), כלומר, ראו גדולתו של שלמה מי שהקדים בנין ביתי (המקדש) לבנין ביתו, ולא עוד אלא שביתי בנה בזריזות בשבע שנים וביתו בנה בשלש עשרה שנה, הוא "לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשכים", שאין ראוי למנותו עם הרשעים, ועדיין לא השגיח עליה. יצאה בת קול ואמרה: "המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני" (איוב לד, לג), שהרי רק ה' הוא לבדו קובע מי יש לו חלק לעולם הבא, ואין הדבר תלוי בבני אדם.

ומעירים: דורשי רשומות היו אומרים: כולן, כל ישראל המנויים שאין להם חלק, בסופם באין לעולם הבא, שנאמר: "לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחקקי. מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי עלי פלשת התרועעי" (תהלים ס, ט–י. וראה שם קח ט,י). וכך נתבאר פסוק זה: "לי גלעד ולי מנשה" — זה אחאב שנפל ברמות גלעד. "מנשה" — כמשמעו הוא המלך מנשה. "אפרים מעוז ראשי" — זה ירבעם דקאתי [שבא] משבט אפרים. "יהודה מחקקי" — זה אחיתופל