אמרו לו: אם כן לא נפנה דרך כרמים ויכולים אנו להמשיך ברשעותינו.

דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל" (איוב יב, ה) — מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם, ואמר להם דברים שהם קשים ובוערים כלפידים, והיו הם מבזין אותו. אמרו לו: זקן, תיבה זו למה? אמר להם: הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול. אמרו לו: מבול של מה? אם מבול של אש — יש לנו דבר אחר ועליתה שמה שעומד בפני האש. ואם מבול של מים הוא מביא, אם מן הארץ הוא מביא — יש לנו עששיות (פחים) של ברזל שאנו מחפין בהם את הארץ ואין המים יוצאים, ואם מן השמים הוא מביא, יש לנו דבר ועקב שמו, ואמרי לה [ויש אומרים] עקש שמו שבו נספוג את המים.

אמר להם: אם ירצה הוא מביא מבול מבין עקבי רגליכם, שנאמר: "נכון למועדי רגל" (איוב יב, ה), שמן הרגלים עצמן יוכל להוציא מבול, ואין דבר שיוכל לעמוד נגדם. תניא [שנויה ברייתא] מימי המבול קשים היו וסמיכים כשכבת זרע, שנאמר: "נכון למועדי רגל" (איוב יב, ה), ו"רגל" לשון נקיה הוא. אמר רב חסדא: ברותחין קלקלו בעבירה, שהרי חטאו בהוצאת שכבת זרע שהיא חמה, וברותחין נידונו. ורמז לדבר — כתיב הכא [נאמר כאן] בסוף המבול: "וישכו המים" (בראשית ח, א), וכתיב התם [ונאמר שם]: "וחמת המלך שככה" (אסתר ז, י), ונלמד שאף "שככה" שבמבול היתה שככה שלאחר חום.

נאמר: "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ" (בראשית ז, י). ושואלים: מה טיבם של שבעת הימים הנוספים הללו?

אמר רב: אלו ימי אבילות של מתושלח שמת אז, ללמדך שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות לבא. דבר אחר: "לשבעת הימים "— שבאותם הימים שינה עליהם הקדוש ברוך הוא סדר בראשית, סדרו של עולם שנברא לשבעה ימים, שהיתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח. דבר אחר: שקבע להם הקדוש ברוך הוא זמן גדול של מאה ועשרים שנה לתשובה, ואחר כך קבע זמן קטן של שבעה ימים נוספים. דבר אחר: "לשבעת הימים" — שהטעימם באותם שבעת הימים עונג מעין העולם הבא שהוא היום השביעי מאלפי שנות העולם כדי שידעו מה טובה מנעו מהן על ידי חטאיהם.

א נאמר שם: "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו" (בראשית ז ב). ושואלים: וכי אישות לבהמה מי אית [האם יש] לה? ומה לשון "אשתו" בבהמה, וכי יש להם נשואין? אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאותם שלא נעבדה בהם עבירה של הרבעה בשאינו מינו, ולכן מודגש שכאן היה זה זוג.

ושואלים: מנא [מניין] ידע נח מי הם בעלי החיים שלא נעבדה בהם עבירה? אמר רב חסדא: שהעבירן לפני התיבה, כל שהתיבה קולטתו — בידוע שלא נעבדה בהם עבירה, וכל שאין התיבה קולטתו — בידוע שנעבדה בה עבירה. ר' אבהו אמר: נטל מאותן הבאין מאיליהן, שנראה שמידי שמים נשלחו אליו, ובוודאי כשרים הם.

נאמר: "עשה לך תבת עצי גפר" (בראשית ו, יד). ושואלים: מאי [מה הוא] גופר זה? אמר רב אדא, אמרי [אומרים] דבי [החכמים מבית מדרשו] של ר' שילא: זה העץ הקרויה "מבליגה". ואמרי לה [ויש אומרים] שהוא העץ הקרוי "גולמיש".

ולפרש את הכתוב "צהר תעשה לתבה" (בראשית ו, טז), אמר ר' יוחנן, אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח: קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים.

נאמר: "ואל אמה תכלנה מלמעלה" (בראשית ו, טז), ומסבירים את טעם הדבר: דבהכי [שבכך] הוא האופן דקיימא [שתעמוד] ולא תיהפך במים, כאשר תהיה רחבה מלמטה וצרה מלמעלה.

ועל הכתוב "תחתים שנים ושלשים תעשה" (בראשית ו, טז), תנא [שנה החכם]: תחתיים לזבל, אמצעיים לבהמה, עליונים לאדם.

ועל הנאמר "וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ" (בראשית ח, ז), אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבו העורב לנח, שכשלא רצה לעזוב את התיבה אמר לו: רבך הקדוש ברוך הוא שונאני, ואתה שנאתני, והראיה שרבך שונאני — שצוה לקחת מן הטהורין שבעה ואילו מן הטמאים רק שנים, ואתה שנאתני — שאתה מניח ממין שבעה הטהורים ואינך שולח, ושולח ממין שנים, אם פוגע בי שר חמה או שר צנה וממיתני וכי לא נמצא עולם חסר בריה אחת, שהרי מין העורבים הוא רק זוג אחד. או שמא לאשתי אתה צריך לתשמיש ולכן אתה משלח אותי מן התיבה.

אמר לו נח: רשע! במותר לי, באשתי שלי, נאסר לי, בנאסר לי בבהמות וחיות לא כל שכן.

ושואלים: ומנלן שנאסרו באי התיבה לבוא על נשיהם? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך" (בראשית ו, יח), שמבדיל בין גברים ונשים ללמד שאסורים בתשמיש, וכתיב [ונאמר] "צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך" (בראשית ח, טז), שביציאתם מן התיבה רואים שהם מצורפים איש ואשתו יחד. ואמר ר' יוחנן: מיכן (מכאן) אמרו שנאסרו בתשמיש המטה בהיותם בתיבה והותרו ביציאתם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה עברו ושמשו מיטתם בתיבה, וכולם לקו בשל כך, והיו אלה כלב ועורב וחם בן נח. כלב ענשו שנקשר לבת זוגו לאחר תשמיש. עורב רק (יורק), וחם לקה בעורו ונהיה שחור.

על הנאמר: "וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים" (בראשית ח, ח), אמר ר' ירמיה: מכאן שדירתן של עופות טהורים בתיבה היתה עם הצדיקים, שנאמר ששלחה מאתו — ממקומו שלו.

ועל הנאמר "והנה עלה זית טרף בפיה" (בראשית ח, יא), אמר ר' אלעזר: רמז הוא שאמרה היונה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם. ושואלים: מאי משמע דהאי [מה המשמעות, מהיכן נובע שלשון זה] של "טרף" לישנא דמזוני [לשון מזונות] הוא? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "הטריפני לחם חקי" (משלי ל, ח).

ועל הנאמר "למשפחותיהם יצאו מן התבה" (בראשית ח, יט), אמר ר' יוחנן: למשפחותם ולא הם, כי מקצת מבעלי החיים שנכנסו מתו במשך השנה וצאצאיהם הם שיצאו.

מסופר שאמר רב חנא בר ביזנא: אמר ליה [לו] אליעזר עבד אברהם לשם רבא [הגדול] בן נח: כתיב [נאמר] "למשפחתיהם יצאו מן התבה" אתון היכן הויתון [אתם היכן הייתם] ובמה עסקתם? אמרו ליה [לו]: צער גדול היה לנו בתיבה לטפל בכל בעלי החיים, בריה שדרכה להאכילה ביום — האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה — האכלנוה בלילה. האי זקיתא [זיקית זו] לא הוה ידע [היה יודע] אבא מה היא אכלה [אוכלת]. יומא חד הוה יתיב וקא פאלי רמונא [יום אחד היה יושב אבא וקולף רמון], נפל תולעתא מינה [תולעת ממנה] ואכלה אותה הזיקית. מיכן ואילך הוה גביל [היה לש] לה חיזרא, כי מתלע אכלה [מיני עשבים, וכאשר היו מתליעים, היתה אוכלת].

אריא [האריה] — אישתא זינתיה [הקדחת זנה אותו], שהיה לו חום ולא הוצרך לאכול אז. שאמר רב: לא בציר משיתא [פחות משישה] ימים ולא טפי מתריסר [יותר משנים עשר] יום זינא אישתא [זנה הקדחת], שאין אדם נזקק לאוכל וניזון מהשומן של עצמו. מסופר: העוף הקרוי אורשינה אשכחיניה [מצאו] אבא דגני בספנא דתיבותא [שהוא שוכב בצד התיבה] אמר ליה [לו]: וכי לא בעית מזוני [רוצה אתה מזון]? אמר ליה [לו]: חזיתיך דהות טרידא [ראיתיך שאתה טרוד], ולכך אמינא [אמרתי] לא אצערך, שאבקש גם אני אוכל. אמר ליה [לו]: יהא רעוא [יהי רצון] שלא תמות. וכך נתקיים בו מה שנאמר: "ואמר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים" (איוב כט, יח), והחול הנזכר במקרא הוא העוף הקרוי "אורשינה".

ב אמר רב חנה בר לואי, אמר שם רבא [הגדול] בן נח לאליעזר עבד אברהם: כי אתו עלייכו [כאשר באו עליכם] מלכי מזרח ומערב, ארבעת המלכים הגדולים שבהם נלחם אברהם, אתון היכי עבידיתו [אתם מה עשיתם]? אמר ליה [לו]: אייתי [הביא] הקדוש ברוך הוא את אברהם ואותביה מימיניה [והושיבו מימנו], והוה שדינן עפרא והוו חרבי, גילי והוי גירי [היינו זורקים עפר והוא נעשה חרבות, משליכים קש והוא נעשה חיצים], שנאמר: "לדוד מזמור נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית איביך הדם לרגליך" (תהלים קי, א), וכתיב [ונאמר]: "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו יתן לפניו גוים ומלכים ירד יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו" (ישעיה מא, ב).

אגב מעשה זה מסופר: נחום איש גם זו הוה [היה] רגיל שכל מה דהוה סלקא ליה אמר [שהיה עולה בו, קורה לו, היה אומר] "גם זו לטובה". יומא חד בעו [יום אחד היו צריכים] ישראל לשדורי דורון [לשלוח מתנה] לקיסר, אמרי [אמרו]: בהדי [בידי]