דאית ליה תורא [מי שיש לו שור] — נשקול חד משכא [יטול עור אחד], דלית ליה תורא [מי שאין לו שור] — נשקול תרי משכי [יטול שני עורות]. אמרו ליה [לו] בני סדום ליתום: מאי האי [מה זה] מה טעם בדברים אלה? אמר להו [להם]: סוף דינא [הדין] כתחילת דינא [הדין]; מה תחילת דינא [דין], דאית ליה תורא [מי שיש לו שור אחד] — מרעי חד יומא [ירעה את עדרי העיר יום אחד], דלית ליה תורא [מי שאין לו שור] — לירעי תרי יומי [ירעה את עדרי העיר שני ימים]. מרעי תרי יומי, אף סוף דינא [הדין], דאית ליה חד תורא [מי שיש לו שור אחד] — לשקול חד [יטול אחד], דלית ליה תורא [מי שאין לו שור] — לשקול תרי [יטול שנים].

ועוד גזרו בסדום: מי שעבר במברא [במעבורת] — ניתיב חד זוזא [יתן, ישלם זוז אחד], מי שלא עבר במברא [במעבורת], אלא בתוך הנהר — ניתיב תרי [שיתן שנים]. דהוה ליה תורא דלבני, אתי כל חד וחד שקיל חדא [מי שהיתה לו שורת אבנים, היה בא כל אחד ואחד ולוקח אחת] מהן, אמר ליה [ואומר לו]: אנא חדא דשקלי [אני אחת בלבד לקחתי], עד שנטלו הכל. דהוה שדי תומי [מי שהיה מניח שומים] או שמכי [בצלים] ליבשם, אתו [היו באים], כל חד וחד שקיל חדא אמר ליה [אחד ואחד לוקח אחד ואומר לו]: אנא חדא דשקלי [אני רק שום אחד לקחתי], ובוודאי לא תקפיד על דבר קטן כל כך.

ארבע דייני [דיינים] היו בסדום ושמותיהם לפי מעשיהם: שקראי [שקרן] ושקרוראי [שקרני] זייפי [זייפן] ומצלי דינא [מטה דין]. ואלה תקנות שתיקנו: דמחי ליה לאיתתא דחבריה ומפלא ליה [המכה את אשת חבירו והיתה מפילה את עוברה] אמרי ליה [היו אומרים לו] לבעל האשה: יהבה ניהליה דניעברה ניהליך [תן את האשה לו, למכה, שיעבר אותה בשבילך שנית]. דפסיק ליה לאודנא דחמרא דחבריה [מי שחתך את אוזן חמורו של חבירו], אמרו ליה [היו אומרים לו]: הבה ניהליה [תן לו] עד דקדחא [שתצמח האוזן]. דפדע ליה לחבריה, אמרי ליה [מי שהיה פוצע את חבירו, היו אומרים לו] למוכה: הב ליה אגרא, דשקל לך דמא [תן לו לפוצע שכר, שהקיז ממך דם] ומגיע לו שכר מלאכה זו.

מי שעבר במברא [במעבורת] — יהיב [נותן] ארבעה זוזי [זוזים], ומי שעבר במיא [במים] יהיב תמני זוזי [נותן שמונה זוזים]. זימנא חדא אתא ההוא כובס, איקלע להתם [פעם אחת בא כובס אחד, הזדמן לשם], אמרו ליה [לו]: הב [תן] ארבע זוזי [זוזים] שכר מעבורת! אמר להו: אנא במיא עברי [אני במים עברתי] אמרו ליה [לו]: אם כן הב תמניא [תן שמונה] לפי שעברת במיא [במים]. לא יהיב [נתן]. פדיוהו [הכוהו ופצעוהו]. אתא לקמיה דדיינא [בא לפני הדיין] לתבוע פיצויים. אמר ליה [לו] הדיין: הב ליה אגרא דשקיל [תן לו שכר על שנטל, הקיז] לך דמא [דם], ותמניא זוזי [ועוד שמונה זוזים] על שעברת במיא [במים].

אליעזר עבד אברהם איתרמי התם, פדיוהו [הזדמן לשם, ופצעוהו]. אתא לקמיה דיינא [בא לפני הדיין] לתבוע פיצויים. אמר ליה [לו] הדיין: הב ליה אגרא דשקל [תן לו שכר על שנטל, הקיז] לך דמא [דם]. שקל גללא, פדיוהי איהו לדיינא [לקח אבן, ופצע הוא את הדיין]. אמר הדיין: מאי האי [מה זה]? אמר ליה [לו] אליעזר: אגרא דנפק [את השכר שיצא, מגיע] לי מינך [ממך], הב ניהליה להאי [תן לו לזה], וזוזי דידי כדקיימי קיימי [והכסף שלי כמו שנמצא נמצא].

ועוד ממנהגי אנשי סדום: הויא להו פורייתא דהוו מגני עלה אורחין [היתה להם מטה שהיו משכיבים עליה את האורחים], כי מאריך [כאשר היה האורח ארוך] — גייזי ליה [היו מקצצים אותו], כי [וכאשר] דהיה גוץ, וקצר היה מן המיטה — מתחין ליה [היו מותחים אותו]. אליעזר עבד אברהם אקלע להתם [הזדמן לשם] אמרו ליה [לו]: קום גני אפוריא [בוא ושכב על המטה], אמר להון [להם]: נדרא נדרי, מן יומא דמיתת אמא לא גנינא אפוריא [נדר נדרתי, מיום שמתה אמי איני שוכב על מטה].

ועוד נהגו: כי הוה מתרמי להו עניא, יהבו ליה כל חד וחד דינרא וכתיב שמיה עליה [כאשר היה מזדמן להם עני, היו נותנים לו כל אחד ואחד דינר וכתוב שמו של הנותן על הדינר], וריפתא [ולחם] לא הוו ממטי ליה [היו נותנים, או מוכרים, לו] כדי שלא יוכל להוציא את דינריו, וימות ברעב. כי הוה מית, אתי [כאשר היה מת, היה בא] כל חד וחד שקיל דידיה [אחד ואחד ולוקח את דינרו שלו].

הכי אתני בינייהו [כך התנו ביניהם]: כל מאן דמזמין גברא לבי הילולא, לשלח גלימא [מי שמזמין אורח לחתונה, יורידו את גלימתו]. הוי האי הילולא [היתה חתונה אחת], אקלע [הזדמן] אליעזר עבד אברהם להתם [לשם] ולא יהבו ליה נהמא [נתנו לו לחם]. כי בעי למסעד, אתא [כאשר רצה לסעוד, בא] אליעזר ויתיב לסיפא דכולהו [וישב לסוף כולם] אמרו ליה [לו]: מאן אזמנך להכא [מי הזמינך לכאן]? אמר ליה לההוא דיתיב [לו לזה שישב] לצידו: אתה זמנתן [הזמנתני]. אמר אותו אדם בלבו: דילמא שמעי בי דאנא אזמינתיה ומשלחי ליה מאניה דהאי גברא [שמא ישמעו עלי שאני הזמנתי אותו ויפשיטו את בגדיו של אותו איש, כלומר, שלי]. שקל גלימיה [לקח את גלימתו] ההוא דיתיב גביה [שישב אצלו, לידו] ורהט לברא [וברח החוצה]. וכן עבד לכולהו [עשה אליעזר לכולם] עד דנפקי כולהו ואכלא איהו לסעודתא [שיצאו כולם, ואכל הוא את הסעודה].

הויא ההיא רביתא דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא [היתה שם נערה אחת שהיתה מוציאה לחם לעניים בתוך כד] שלא יראוה בני המקום, איגלאי מלתא, שפיוה דובשא, ואוקמוה [נתגלה הדבר, משחוה בדבש, והעמידוה] על איגר שורא [גג חומת העיר], אתא זיבורי ואכלוה [באו הצרעות ואכלוה]. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה" (בראשית יח, כ), ואמר רב יהודה אמר רב: המלה "רבה" מרמזת על עיסקי ריבה (נערה) זו שהמיתוה על שעשתה חסד. ועל עוון זה נחתם גזר דינם.

א שנינו במשנה שהמרגלים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' " (במדבר יד, לז), "וימתו" — בעולם הזה, "במגפה" — לעולם הבא.

עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "ותכס עליהם הארץ" (במדבר טז, לג) — בעולם הזה, "ויאבדו מתוך הקהל" (במדבר טז, לג) — לעולם הבא, אלו דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר: עליהם אמר הכתוב "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל" (שמואל א' ב, ו) ויש להם תקומה.

תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "ותכס עליהם הארץ" — משמע שאבדו בעולם הזה, "ויאבדו מתוך הקהל" — לעולם הבא, אלו דברי ר' עקיבא. ר' יהודה בן בתירא אומר: אף שנאמר שאבדו, הרי הן כאבידה המתבקשת שמחפשים אותה וגואלים אותה לבסוף, שנאמר: "תעיתי כשה אבד בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי" (תהלים קיט, קעו). כיון שהוזכר קרח, דורשים מה שנאמר בו.

על הנאמר "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" (במדבר טז, א), אמר ריש לקיש: שלקח מקח רע לעצמו, שעל ידי מעשיו אבד עצמו מן העולם. "קרח" — רמז שנעשה קרחה בישראל. "בן יצהר" — בן שהרתיח (הכעיס) עליו את כל העולם כצהרים ("יצהר"). "בן קהת" — בן שהקהה שיני מולידיו, "בן לוי" — בן שנעשה לויה בגיהנם.

ושואלים: אם יחוסו של קרח כולו נדרש לגנאי וליחשוב נמי [שיחשבו גם כן] ברשימה "בן יעקב" ונדרשנו: בן שעקב (עיקם) עצמו עד שהגיע לגיהנם! אמר רב שמואל בר רב יצחק: יעקב ביקש רחמים על עצמו שלא ימנה בתוך יחוס זה, והוא שנאמר: "בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבדי" (בראשית מט, ו), וכך פירושו של כתוב זה: "בסדם אל תבא נפשי" — אלו מרגלים שלא יזכר שמו של יעקב ביחוסם, "בקהלם אל תחד כבדי" — זה עדת קרח.

ועוד דורשים את שאר שמות מנהיגי החבורה: "דתן" נדרש: שעבר על דת אל. "אבירם" — שאיבר (חיזק) עצמו מעשות תשובה. "ואון" — שישב באנינות (כאבל על חטא שחטא, שהוא חזר בו ונשאר קיים). "פלת" — שנעשו לו פלאות, "בן ראובן" — בן שראה והבין טיבם של דברים שעשה וחזר בו.

אמר רב: און בן פלת לא מכח עצמו עשה תשובה, אלא אשתו הצילתו, אמרה ליה [לו]: מאי נפקא [מה יצא] לך מינה [מקטטה זו]? אי מר רבה [אם זה, משה, הוא הרב] — תהיה אנת תלמידא [אתה התלמיד], ואי מר רבה [אם זה, קרח, הוא הרב] — תהיה אנת תלמידא [אתה התלמיד], ולשם מה לך לריב? אמר לה: מאי אעביד [מה אעשה]? הואי [הייתי] בעצה ואשתבעי לי בהדייהו [ונשבעתי עמם] שאהיה עמם בכל דבר. אמרה ליה [לו]: ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו [יודעת אני שכל העדה קדושה היא], דכתיב [שנאמר]: "כי כל העדה כלם קדשים" (במדבר, טז, ג), ונזהרים הם בצניעות. אמרה ליה [לו]: תוב, דאנא מצילנא לך [שב, שאני מצילה אותך]. אשקיתיה חמרא וארויתיה, ואגניתיה גואי [השקתו יין ושכרתו, והשכיבה אותו בפנים]. אותבה [התיישבה] על בבא [שער פתח הבית],