אמר לפניו: רבונו של עולם! ולא כך אמרת לי, שאתה מאריך אף לרשעים? והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר" (במדבר יד, יז), משמע שחוזר ומזכיר כביכול הבטחת ה', בענין זה.

מסופר: ר' חגא הוה סליק ואזיל בדרגא דבי [היה עולה והולך במדרגות בית] רבה בר שילא, שמעיה לההוא ינוקא דאמר [שמע תינוק אחד שאומר] "עדתיך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש ה' לארך ימים" (תהלים צג, ה) ולמד מכאן שגם אריכות אפים של ה' לאורך ימים, וסמיך ליה [וסמוך לו] "תפלה למשה" (תהלים צ, א), לומר שפרק זה אף הוא מדבריו של משה רבינו הוא. אמר כששמע דברים אלה: שמע מינה [למד מכאן] מדת ארך אפים ראה ועל כך שיבח.

א אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שיתן מזיוו עליו, שנאמר: "ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו" (ישעיה כח, ה), מאי [מה פירוש] "לעטרת צבי ולצפירת תפארה"? — לעושים רצונו ("צבי" — לשון רצון בארמית) ומצפים ("צפירה") לישועתו, יכול יהא עטרת לכל — תלמוד לומר: "לשאר עמו" — למי שמשים עצמו כשירים מתוך ענוה.

ועוד נאמר שם "ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה" (ישעיה כח, ו), "ולרוח משפט" — זה הרודה את יצרו וכופהו מלחטוא, "וליושב על המשפט" — זה הדן דין אמת לאמיתו, "ולגבורה" — זה המתגבר ביצרו, "משיבי מלחמה" — זה שנושא ונותן במלחמתה של תורה, "שערה" — אלו שמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות ובתי מדרשות.

אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מה נשתנו אלו מאלו מה דינם של אחרים העוסקים בתורה ואין בהם מדות טובות אלה? אמר לה: "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו.. פקו פליליה" (שם ז), ואין "פוקה" אלא גיהנם, שנאמר בדברי אביגיל לדוד: "ולא תהיה זאת לך לפוקה" (שמואל א' כה, לא), ואין משמעות לשון "פלילה" אלא דיינין, שנאמר: "ונתן בפללים" (שמות כא, כב), שאנשים שלא עסקו כך בתורה תעו ושגו, ואין ראוים למתן שכר, אלא להיפך מזה.

ב משנה אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם" (דברים יג, יד). ואינן נהרגים בדין עיר הנדחת עד שיתקיימו כמה וכמה תנאים: שיהיו מדיחיה מאותה העיר, ומאותו השבט, ועד שיודח רובה של העיר, ועד שידיחוה אנשים (גברים). ואולם אם הדיחוה נשים או קטנים, או שהודח רק מיעוטה של העיר, או שהיו מדיחיה חוצה לה ולא מבני העיר והשבט — בכל אלה הרי אלו נדונים כיחידים. וכדי לדון את העיר צריכין כל בני העיר שני עדים והתראה לכל אחד ואחד שאכן עבד עבודה זרה.

זה חומר בדינם של יחידים העובדים עבודה זרה מבמרובים (תושבי עיר שלמה שהודחו) — שהיחידים שעובדים עבודה זרה נידונים במיתה חמורה של סקילה, לפיכך ממונם פלט (ניצל) וניתן ליורשיהם. ואילו המרובין נדונים בסייף, לפיכך ממונם כולו אבד, שמחרימים את כל העיר.

נאמר: "הכה תכה את ישבי העיר ההיא לפי חרב" (דברים יג, טז), לומר כי החמרת (שיירת חמורים) והגמלת (שיירת גמלים) העוברת ממקום למקום — הרי אלו מצילין אותה.

שאם היו בעיר ולא נדחו לעבודה זרה — מצטרפים להיות כרובה של עיר להצילה מהשמדה, שנאמר: "החרם אתה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב" (דברים יג טז) מכאן אמרו: נכסי צדיקים (שלא חטאו בעבודה זרה) שהיו בתוכה — אובדין עם כל העיר, אבל שבחוצה לה פליטין (ניצלים). ונכסים של רשעים, בין שהיו בתוכה בין שבחוצה לה — הרי אלו אובדין,

שנאמר: "ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה" (דברים יג יז). ואם אין לה רחוב לאותה עיר — עושין לה רחוב כדי לקיים בה כלשון הכתוב, היתה רחבה חוצה לה מחוץ לחומתה — כונסין אותה לתוכה, שמוסיפים חומה שתכלול גם את הרחוב,

שנאמר: "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלהיך" (דברים יג יז), ומדייקים: "שללה" — ולא שלל שמים, מכאן אמרו: ההקדשות שבה שהוקדשו לשמים ואינם עוד רכוש אנשי העיר — יפדו, ותרומות — לא יאכלו ולא ישרפו, אלא ירקבו, מעשר שני וכתבי הקדש שהיו בה — יגנזו.

על הנאמר "כליל לה' אלהיך", אמר ר' שמעון: אמר הקדוש ברוך הוא, אם אתם עושין דין בעיר הנדחת — מעלה אני עליכם כאילו אתם מעלים עולה כליל לפני.

ומה שנאמר "והיתה תל עולם" (דברים יג יז), כוונתו: לא תעשה אפילו מקום גנות ופרדסים, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר, מה שנאמר: "לא תבנה עוד", הכוונה: לכמות שהיתה אינה נבנית, אבל נעשית היא גנות ופרדסים. "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג יח) — שכל זמן שהרשעים בעולם — חרון אף בעולם כולו, אבדו רשעים מן העולם — נסתלק חרון אף מן העולם.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] במדרש הכתוב "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמור נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעתם" (דברים יג יד), "יצאו" כוונתו — הן, המדיחים עצמם, ולא שלוחין ששלחו להדחה. "אנשים" — אין אנשים פחות משנים, שמיעוט רבים שנים. דבר אחר: "אנשים" להדגיש: ולא נשים. "אנשים" — ולא קטנים.

"בני בליעל" — בנים שפרקו עול שמים מצואריהם. "מקרבך" — ללמד שעיר זו היא בתוך ישוב ישראל ולא מן הספר, שאז אין נוהגים בה בדין זה. "ישבי עירם" — ולא יושבי עיר אחרת. "לאמר" — רמז שצריכין עדים והתראה ("לאמר") לכל אחד ואחד שחטא.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה, ר' יוחנן אמר: חולקין עיר אחת שתהא נחלה לשני שבטים יחד, וריש לקיש אמר: אין חולקין עיר אחת לשני שבטים. איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו במשנתנו: עד שיהו מדיחיה מאותה העיר ומאותו שבט, מאי לאו [האם לא] הכוונה אף על גב [אף על פי] שמדיחיה מאותה העיר, אי איכא [אם יש] גם תנאי זה שהם מאותו שבט — אין [כן] אי [אם] לא — לא, ולכן שמע מינה [למד מכאן] שחולקין עיר אחת לשני שבטים, שאם לא כן הרי יושבי העיר הם ממילא גם בני אותו שבט!

ודוחים: לא, אין זו הוכחה, יתכן שנפלה ליה [לו] נחלה בעיר זו בירושה מצד אמו שהיתה משבט אחר. אי נמי דיהבוה ניהליה [שנתנו לו אותה] נחלה במתנה, אבל בחלוקה לשבטים אין נותנים עיר אחת לשני שבטים יחד.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש: נאמר בהקצאת ערים ללויים "ערים תשע מאת שני השבטים האלה" (יהושע כא, טז), מאי לאו [האם לא] הכוונה ארבע ופלגא מהאי וארבע ופלגא מהאי [ארבע וחצי משבט זה, וארבע וחצי מזה] ושמע מינה [ולמד מכאן] שחולקין עיר אחת לשני שבטים! ודוחים: לא, ארבעה מהאי [משבט זה] וחמש מהאי [משבט זה] והקשה לו:

אי הכי לפרוש פרושי [שיפרש] איזה שבט נתן את העיר היתירה!