א שנינו במשנה כי ההקדשות שבה יפדו, תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: היו בה קדשי קדשים, קדשי מזבח (בהמות המוקדשות לצורך קרבנות) — ימותו, שגורמים להם מיתה, קדשי בדק הבית — יפדו, ותרומות — ירקבו, ומעשר שני וכתבי הקדש — יגנזו, ר' שמעון אומר: לא כן, אלא נאמר "בהמתה", והרי זה בא להוציא — ולא בהמת בכור ומעשר שאינה שייכת קודם לעיר הנדחת. "שללה" — פרט לכסף הקדש וכסף מעשר.

ומפרשים את הדברים, אמר מר [החכם]: היו בה קדשי קדשים, קדשי מזבח ימותו. ושואלים: ואמאי [ומדוע] ימותו? ירעו עד שיסתאבו (יפול בהם מום) ואז ימכרו, ויפלו דמיהן לנדבה (קרבן נדבה למזבח).

ר' יוחנן אמר: טעם הדבר הוא ככתוב "זבח רשעים תועבה" (משלי כא, כז), ואין רוצים שמממון רשעים ייעשה זבח. ריש לקיש אמר: ממון בעלים הוא קרבן זה, שאינו לגמרי ממון גבוה, והכא [וכאן] בקדשים שחייב באחריותן אנו דנים, שהתנדב קדשים אלה, ואמר שמקבל על עצמו לשלם אם יאבדו, וכיון שאחריותם עליו הרי הם כשאר ממונו, וכשיטת ר' שמעון היא, שאמר שקדשים שחייב באחריותם ממון בעלים הוא.

ועל הסבר זה מקשים: הא מדסיפא [מאחר שסופה] של אותה ברייתא מפורש שכשיטת ר' שמעון היא, משמע שרישא לאו [תחילתה לא] כשיטת ר' שמעון, ואי אפשר לפרש כן. אלא יש להסביר שמדובר בקדשים קלים, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוסי הגלילי שאמר: קדשים קלים ממון בעלים הם, ומדייקים אבל קדשי קדשים מאי [מה דינם] — יפדו,

אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסופה] של אותה ברייתא "קדשי בדק הבית יפדו", ליפלוג וליתני בדידה [שיחלק וישנה בתוך הלכה זו עצמה] באופן זה: במה דברים אמורים — בקדשים קלים, אבל קדשי קדשים — יפדו! ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] בין קדשי הקדשים קרבן חטאת, והבעלים שהפרישו את הקרבן נהרגים והרי זו אם כן חטאת שמתו בעליה, ולפי ההלכה חטאת כזו דינה היא שלמיתה אזלא [היא הולכת], מכיון שכך, לא פסיקא ליה [אינה פסוקה, גמורה, לו] ההלכה ביתר קדשי קדשים, שיוכל לקבוע דין זה תמיד, ולכן נקט בדבר שהוא הלכה פסוקה.

ומעירים: בשלמא [נניח] ר' יוחנן לא אמר כריש לקיש יש טעם לדבר דכתיב [שנאמר] "זבח רשעים תועבה" ועל פסוק זה הוא סומך. אלא ריש לקיש, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' יוחנן? אמר [יכול היה לומר] לך: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] "זבח רשעים תועבה" — הני מילי היכא דאיתנהו בעינייהו [דברים אלה אמורים כשהם נמצאים בעינם בעצמם] כשיקריב בהמה עצמה, אבל הכא [כאן] כיון דאישתני אישתני [שהשתנו השתנו] — ששוב אינם בעינם, ואין בהם איסור.

ב שנינו בברייתא שר' שמעון אומר שהכתוב "בהמתך" בא להוציא — ולא בהמת בכור ומעשר. ושואלים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים], באיזה קרבן בכור ומעשר? אילימא [אם תאמר] בתמימין, באלה שלא נפל בהם מום, אם כן הרי אלה כשאר קדשים הם, שאינם שייכים כלל לעיר ושלל שמים הוא. אלא ודאי מדובר בבכורות בעלי מומין שהם רכוש הבעלים ואם כן "שללה" נינהו [הם], ומה טעמו של ר' שמעון!

אמר רבינא: לעולם מדובר בבעלי מומין, וכך יש להבין את דברי ר' שמעון: המצוה לבער הכל היא לגבי מי שנאכל בתורת "בהמתך" שהוא רכוש פרטי של בני עיר הנדחת, יצאו אלו בכור ומעשר (אפילו במומם) שאין נאכלין בכל זאת בתורת "בהמתך", אלא בתורת בכור ומעשר שהם מתנות הנתונות לכהנים ששלל שמים נינהו [הם] מצד שמם לפחות.

ופליגא [וחלוקה] הלכה זו כולה על דברי שמואל, שאמר שמואל: הכל קרב והכל נפדה. ושואלים: מאי קאמר [מה אמר]? שהרי אין דברים אלה מובנים. ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר]: כל קרבן שקרב למזבח כשהוא תם, ונפדה כשהוא בעל מום — מ"שלל" אימעיט [נתמעט], שאינו שייך לעיר הנדחת, אלא שלל שמים הוא, וכל שקרב כשהוא תם, ואינו נפדה כשהוא בעל מום, כגון בכור "ומעשר", מ"בהמה" ("בהמתך") נפקא [יוצא], שאין אלה בהמות העיר ואינן בכלל נכסי העיר.

ג שנינו בברייתא כי תרומות ירקבו. אמר רב חסדא: לא שנו אלא תרומה שהיתה ביד ישראל ולא הספיק לתת אותה לכהן מסוים, אבל תרומה שנמסרה כבר ביד כהן הגר בעיר הנדחת, כיון דממוניה [שממונו, רכושו] הוא — תשרף.

מתיב [מקשה] על כך רב יוסף ממה ששנינו במשנתנו "מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו" והא [והרי] מעשר שני ביד ישראל כתרומה ביד כהן דמי [הוא נחשב], שהרי מותר לו לאוכלו וליהנות ממנו בירושלים, וקתני [ושנינו] בכל זאת: יגנזו! אלא אי אתמר, הכי אתמר [אם נאמר הדבר, כך נאמר], אמר רב חסדא: לא שנו אלא תרומה ביד כהן, שאף שהיא רכושו יש בה קדושת תרומה, אבל תרומה ביד ישראל שאינה כלל כרכושו — תנתן לכהן שבעיר אחרת ולא תרקב כלל.

תנן התם [שנינו שם] במשנה: עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה לפי שהוא ממון גבוה, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים מחייבין אותה בהפרשת חלה. אמר רב חסדא: מחלוקת זו היא במעשר שני בירושלים, שר' מאיר סבר [סבור] שמעשר שני ממון גבוה הוא, אלא שנתנה התורה זכות לבעליו לאכלו. וכיון שממון גבוה הוא אין מפרישים ממנו מתנות כהונה, ורבנן סברי [סבורים] שממון הדיוט הוא, אבל עיסת מעשר שני בגבולין (מחוץ לירושלים) — דברי הכל פטור, שהרי בגבולים אסורה היא באכילה.

מתיב [מקשה] על כך רב יוסף ממה ששנינו במשנתנו: מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו. במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שמדובר במעשר שני בירושלים, ואולם ירושלים מי הויא [האם היא נעשית] אי פעם עיר הנדחת? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עשרה דברים נאמרו בירושלים, וזו אחת מהן: אינה נעשית לעולם עיר הנדחת! ואלא הכוונה שהיה המעשר בעיר אחרת שנעשתה עיר נדחת ואסקוהו לגוה [והכניסוה לתוכה], לתוך ירושלים קודם שהוכרזה לעיר הנדחת, הא [והרי] קלטוהו המחיצות של ירושלים ואינו קשור עוד לעיר הנדחת, והיה צריך להיות מותר אף באכילה!

אלא לאו [האם לא] מדובר במעשר שהיה בגבולין, וקתני [ושנינו] בכל זאת: יגנזו, משמע שמעשר שני אינו נחשב לרכוש שמים אלא כשייך לעיר הנדחת! ודוחים: לא, לעולם מדובר שהיה זה מעשר של עיר אחרת שהודחה ואסקוהו לגוה [והכניסוהו לתוכה] של ירושלים והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — שנטמא אותו מעשר ואסור באכילה, ואין לו תקנה אלא גניזה.

ומקשים: ולפרקיה [ושיפדוהו] בירושלים עצמה, שאמר ר' אלעזר: מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים — תלמוד לומר: "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו... ונתתה בכסף" (דברים יד, כד-כה), ואין משמעות לשון "שאת" אלא אכילה, שנאמר: "וישא משאת מאת פניו" (בראשית מג, לד), משמע שמעשר שאי אפשר לאוכלו ("לא תוכל שאתו") אם מפני המרחק מירושלים, ואם מפני הטומאה — מותר לפדותו, ואם כן, שיפדו מעשר זה! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] לא במעשר עצמו שנטמא אלא שהיה זה כבר דבר שהוא לקוח (קנוי) בכסף מעשר, שנטמא.