היה עולה בסולם ונפל עליו על אדם אחר והרגו — הרי זה אינו גולה. זה הכלל: כל שאירע לו הדבר בדרך ירידתו של ההורג — גולה, וכל הריגה שנעשתה שלא בדרך ירידתו — אינו גולה.

א גמרא על האמור במשנה שאין גולה אלא כשאירע הדבר בדרך ירידה, שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? שאמר שמואל: שכן אמר קרא [הכתוב] בפרשת הגולים לעיר מקלט "ויפל עליו וימת" (במדבר לה, כג) ללמדנו שאינו חייב גלות אלא עד שיפול דרך נפילה.

ומביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר שם "בשגגה" (במדבר לה, יא) — הרי זה בא ללמד פרט למזיד שאינו גולה. ומה שנאמר בפרשה אחרת של חייבי גלות "בבלי דעת" (דברים יט, ד) — הרי זה פרט למתכוין.

ותוהים על הברייתא: מה צריך ללימוד מיוחד לגבי מזיד? והלוא פשיטא [פשוט הוא] שאינו גולה, שכן בר קטלא [בן מוות] הוא! אלא אמר רבא: אימא [אמור] שהכוונה ב"מזיד" היא פרט לאומר מותר כלומר, מי שהיה סבור שמותר להרוג את האיש. ובמקרה כזה, אף שאינו חייב מיתה, אינו גולה. אמר ליה [לו] אביי: אי [אם] מדובר פה באדם האומר מותר, הלוא אדם כזה אנוס הוא, ואיך אפשר לכנותו מזיד? אמר ליה [לו] רבא: שאני אומר לא כן, אלא האומר מותר, כיון שנתכוון להרוג — קרוב למזיד הוא.

ועוד שנינו שם: "בבלי דעת" — פרט למתכוין. ותוהים: מתכוין? פשיטא [פשוט], הלוא בר קטלא [בן מוות] הוא! אמר רבה: הכוונה היא פרט למתכוין להרוג את הבהמה ואירע לו שהרג את האדם, וכן אם התכוון להרוג את הגוי והרג את ישראל, וכן אם התכוון להרוג נפל (ולד שאינו בר קיימא) שאין חייבים על הריגתו, והרג ולד בן קיימא.

תנו רבנן [שנו חכמים] בדין רוצח בשגגה, על הפסוק "ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה" (במדבר לה, כב): "אם בפתע" — הרי זה בא למעט: פרט לקרן זוית, שאם בא הנרצח כנגדו מקרן זוית, ופגע בו בשגגה — אינו גולה. "בלא איבה" (במדבר לה, כב) — בא למעט: פרט לשונא, שאף שהדברים נראים לגמרי כשגגה, אנו מניחים שאין הדברים כן. "הדפו" (במדבר לה, כב) — כוונתו שדחפו בגופו ונהרג, שגם על כך הוא חייב לגלות. "או השליך עליו" — להביא (לרבות) ירידה שהיא צורך עליה, כגון שהיה מתכופף על מנת להרים דבר־מה, ובתוך כדי תנועה זו הרגו, שגם הוא גולה. "בלא צדיה" כוונתו — פרט למתכוין לזרוק אבן לצד זה והלכה לה לצד אחר.

וכן נאמר ברוצח בשגגה "ואשר לא צדה" (שמות כא, יג), ומכאן למדים: פרט למתכוין לזרוק אבן שתים (שתי אמות), ואירע שזרק ארבע אמות, ונהרג בה אדם. ועוד ממה שנאמר בפרשה אחרת בדין זה "ואשר יבא את רעהו ביער" (דברים יט, ה) יש ללמוד: מה יער שהוא מקום הפקר, שיש רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל מקום שרשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם יש בו דין גלות, ואין בכלל זה מי שנכנס לחצר חבירו שלא ברשותו, שאם נהרג שם בשגגה — אין בעל הבית גולה.

ב ומביאים דיון הקשור במה שנזכר בברייתא. בעא מיניה [שאל אותו] ר' אבהו מר' יוחנן: היה עולה בסולם ונשמט השליבה של הסולם מתחתיו, ונפלה והרגה את חבירו, מהו, מה דינו לענין גלות? כי האי גוונא [כגון זה] הריגה בדרך עליה היא ופטור מגלות, או הריגה דרך ירידה היא, וחייב? אמר ליה [לו]: כבר נגעת בענין זה בברייתא, בדין ירידה שהיא צורך עליה שאף זה בכלל חייבי גלות.

איתיביה [הקשה לו] ר' אבהו ממה ששנינו במשנה, זה הכלל: כל שבדרך ירידתו — גולה, שלא בדרך ירידתו — אינו גולה, ומה שנאמר בלשון כוללת "כל שלא בדרך ירידתו" לאיתויי מאי [להביא לרבות מה] הוא בא שלא נתפרש קודם? לאו לאיתויי כהאי גוונא [האם לא להביא מקרה כגון זה], שכיון שלא היה הדבר בדרך ירידתו אלא בעלייתו, למרות שההריגה נגרמה על ידי השליבה שהפיל למטה — אינו גולה? ענה לו ר' יוחנן: וליטעמיך [ולשיטתך] שלשון זו לשון ריבוי היא, מה שנאמר קודם במשנה "כל שבדרך ירידתו גולה", לאיתויי מאי [להביא מה]? איזה מקרה מקביל יש לכך?

אלא גם אתה מודה שדבר זה בא לאיתויי [להביא, לרבות] קצב החותך בשר ועצמות בסכין קצבים, הכא נמי [כאן גם כן] הובא הכלל לאיתויי [להביא] מקרה של קצב. דתניא [ששנויה ברייתא]: קצב שהיה מקצב וחותך אברים בקופיץ שבידו, תנא חדא [שנה חכם אחד]: אם הרג אדם כאשר היה האיש לפניו — חייב, אם פגע בו כשהיה האיש לאחריו — פטור. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: לאחריו — חייב, לפניו — פטור. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: בין לפניו בין לאחריו — חייב, ותניא אידך [ושנויה עוד ברייתא אחרת]: בין לפניו בין לאחריו — פטור, ולכאורה יש בברייתות אלה ארבע דעות שונות באותו נושא עצמו. ולא קשיא [ואין זה קשה], שהרי כאשר קצב רוצה להכות בכח על הבשר שלפניו, הוא מרים את הקופיץ ומוריד אותו לאחריו, לצורך התנופה, ולאחר מכן הוא מרים את הקופיץ מאחרי גבו ומוריד אותו לפניו על גוש הבשר שרצונו לחתוך. ונמצא שבמהלך זה הוא מוריד ומעלה את הקופיץ גם לפניו וגם לאחריו.

וכך יש להסביר את הברייתות, שכל אחת מהן מדברת במקרה אחר: כאן שחייב לפניו ופטור לאחריו — בירידה שלפניו כשהוריד את הקופיץ לפניו, ועליה שלאחריו בזמן העלאת הגרזן מאחרי גבו. כאן שאמרו שלאחריו חייב ולפניו פטור — הוא בעליה שלפניו שמעלה את הקופיץ מלפניו, וירידה שלאחריו כדי שיוכל להניפו בכוח.

כאן שאמרנו שבשניהם חייב — בירידה שלפניו וירידה של אחריו, כאן שבשניהם פטור — בעליה שלפניו ועליה של אחריו. והוא מה שנאמר במשנה בשני הכללים שהובאו בה: כל שהרג בירידה חייב, וכל שדרך עליה פטור, בין מלפניו ובין לאחריו. עד כאן דברי ר' יוחנן. ושבים לדון בשאלתו של רבי אבהו, בענין מי שהיה עולה בסולם.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שהיא כמחלוקת תנאים], ששנינו: היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו, תני חדא [שנה בברייתא אחת] חייב, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] פטור. מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בנושא זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה סבור] ירידה היא, ולכן חייב, ומר סבר [וחכם זה סבור] עליה היא, ופטור?

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] עליה היא. ולא קשיא [קשה] ההבדל בין הברייתות, כאן מדובר לניזקין, שודאי חייב לשלם דמי נזיקין, ככל מזיק אחר, שלא חלקו בו באיזה אופן הזיק, אם בשוגג או במזיד. כאן — לגלות, הריהו פטור, משום גזירת הכתוב.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הא והא [זה וזה מדברים] לענין גלות, ולא קשיא [ואין זה קשה], הא [זה] — דאתליע [שהתליע] העץ, הא [זה] שלא אתליע [התליע], והיה זה כאונס, שלא יכול לדעת שתישבר השליבה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא [זה וזה] מדובר שלא אתליע [התליע] העץ, ולא קשיא [ואינו קשה], הא [זה] שפטור — דמיהדק [שהיתה השליבה מהודקת] ולא היה לו להעלות על הדעת שתיפול, והא [וזה] שחייב — שלא מיהדק [היתה מהודקת].

ג משנה נשמט הברזל (הלהב) של גרזן או קרדום מקתו, ועף והרג את הנפש, רבי אומר: אינו גולה, וחכמים אומרים: גולה. ניתז חלק מן העץ המתבקע על ידי הגרזן, והרג את הנפש, רבי אומר: גולה, וחכמים אומרים: אינו גולה.

ד גמרא תניא [שנויה ברייתא], אמר להם רבי לחכמים: וכי נאמר בכתוב "ונשל הברזל מעצו" כלומר, מן הקת שלו? והלא לא נאמר אלא "ונשל הברזל מן העץ"? והכוונה היא שניתז חלק מן העץ שהוא חוטב! ועוד ראיה לכך, נאמר "עץ" למטה ("ונשל הברזל מן העץ") ונאמר "עץ" למעלה קודם לכן ("ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ"), מה "עץ" האמור למעלה כוונתו מן העץ המתבקע, אף "עץ" האמור למטה כוונתו מן העץ המתבקע, ולא עץ הגרזן.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ושניהם, גם רבי וגם חכמים, מקרא אחד דרשו, שנאמר "ונשל הברזל מן העץ" (דברים יט, ה), רבי סבר: יש אם למסורת, שבסיס הלימוד הוא על פי מסורת הכתיב, ולאו דווקא על פי הניקוד המקובל, ולכן אפשר לקרוא כאילו "ונישל" כתיב, שהברזל מתיז חתיכת עץ מן העץ, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: יש אם למקרא, שבסיס הלימוד הוא בדרך הקריאה המקובלת, והרי "ונשל" קרינן [קוראים אנו], ומשמע שהברזל עצמו נשל מן העץ והרג.

ושואלים: וכי רבי יש אם למסורת סבירא ליה [סבור הוא]?