"טמא יהיה" (במדבר יט, יג) לומר: מכל מקום, מכל סיבה שנטמא הרי הוא טמא.

ומקשים: הרי ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] לענין אחר, לכדתניא [לכמו ששנויה בברייתא]: "טמא יהיה" — הרי זה בא לרבות טבול יום אדם שנכנס למקדש באותו יום שטבל מטומאתו, שאף הוא חייב כרת, "טומאתו בו" (במדבר יט, יג) — לרבות מחוסר כיפורים כגון מצורע שנטהר מטומאתו אבל עדיין לא הקריב קרבן לגמר טהרתו! אמר ליה [לו] רבא: אנא [אני] מ"עוד טומאתו" קא אמינא [אני אומר], אני למד דין זה. כלומר, מכיון שנאמר "עוד טומאתו בו", הרי "עוד" זה בא לרבות וללמד שבכל אופן שיש בו טומאה הוא חייב. זו היתה גרסה אחת של הסוגיה.

איכא דמתני לה [יש ששונה אותה] את כל המשא והמתן הזה אהא [על ברייתא זו]: נאמר "בחריש ובקציר תשבת" (שמות לד, כא), ר' עקיבא אומר: אף שכתוב זה עוסק בשנת השמיטה, אינו צריך לומר לאסור חריש של שביעית או קציר של שביעית עצמה, שהרי כבר נאמר "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" (ויקרא כה, ד), ואם כן, מה בא כתוב זה ללמדנו? אלא לאסור אפילו חריש של ערב שביעית שנכנס כלומר, שמועיל לשנה השביעית, וכן קציר של תבואה שהגיעה לבישולה בשנה השביעית, שיצא ונקצר למוצאי שביעית שגם הם אסורים.

ר' ישמעאל אומר: פסוק זה אינו עוסק כלל באיסור שביעית, אלא באיסור חריש וקציר בשבת, וכך יש ללמוד מפסוק זה: מה חריש הוא תמיד מעשה של רשות, שלא מצאנו חרישה שהיא מצוה לעצמה — אף קציר זה הנזכר בכתוב הריהו דווקא קציר של רשות. יצא מכלל זה קציר העומר שהוא מצוה, והוא מותר גם בשבת.

אמר ליה [לו] ההוא מרבנן [אחד החכמים] לרבא: ממאי [ממה, מנין] יודע ר' ישמעאל שהחרישה שמדובר עליה באותו פסוק היא חרישה של רשות? דלמא [שמא] מדובר בחרישת שדה לצורך תבואה שתשמש לקצירת העומר שהיא מצוה, ואפילו הכי [כך] אמר רחמנא [אמרה התורה] "תשבת"! אמר ליה [לו] רבא: כיון שאם מצא שדה חרוש אינו חורש כלומר, אינו מצווה לחרוש במיוחד לצורך העומר, והוא זורע לצורך העומר במה שנחרש כבר, אם כן לאו [אין] בחריש זה כשלעצמו מצוה.

איתיביה [הקשה לו] רבינא לרבא ממשנתנו: יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח בית דין שאם הרגו בשגגה, בזמן שקיימו את מצוותם — פטורים מגלות. ויש לברר: ואמאי [ומדוע] פטור האב המכה את בנו? לימא [נאמר] כיון שאילו גמיר [היה לומד] הבן, לאו [לא] היתה זו מצוה להכותו, השתא נמי לאו [עכשיו גם כן, כשמכהו לצורך, אין זו] מצוה, ויהיה חייב! השיב לו רבא: התם אף על גב דגמיר [שם אף על פי שהוא לומד], נמי [גם כן] מצוה קא עביד [עושה האב] כאשר מכה אותו, דכתיב [שנאמר] "יסר בנך ויניחך" (משלי כט, יז).

הדר [חזר] ואמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי [אין זה דבר של ממש מה שאמרתי], שלא זה ההסבר מנין שאין הפסוק עוסק בחריש של מצוה. אלא זה הוא ההסבר: קצירה שנאמרה בכתוב זה היא דומיא [בדומה] לחרישה, מה חרישה הנזכרת בפסוק זה, אם מצא חרוש — אינו חורש, שאין כלל חרישה שהיא מצוה לעצמה, אף קצירה נמי [גם כן] הנזכרת בפסוק זה, הרי היא כזו שאם מצא קצור אינו קוצר, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שמדובר בפסוק זה כשחורש וקוצר לצורך מצוה, וכי מצא קצור אינו קוצר?! הלא מצוה לקצור ולהביא את העומר! ומכאן שמדובר בקציר של רשות.

א משנה האב גולה על ידי (בגלל) הבן, שאם הרג את הבן בשגגה — הריהו גולה בגלל הריגה זו לעיר מקלט. וכן הבן גולה על ידי האב אם הרגו בשגגה. הכל גולין על ידי ישראל שמי שהרג בשגגה אדם מישראל הרי זה גולה, וישראל גולין על ידיהן, חוץ מגר תושב. וגר תושב אינו גולה כשהורג בשגגה אלא על ידי גר תושב אחר.

ב גמרא נאמר במשנה: האב גולה על ידי הבן. ומקשים: והאמרת [והרי אמרת] במשנה הקודמת: יצא האב המכה את בנו, שאינו גולה! ומשיבים: במשנתנו מדובר דגמיר [שהבן לומד], ואין זו הכאה של מצוה. ומקשים: והאמרת אף על גב דגמיר [והרי אמרת שאף על פי שהוא לומד] מצוה קעביד [הוא עושה]! ומשיבים: כאן מדובר בשוליא דנגרי [בשוליה של נגרים], במי שאביו מלמדו נגרות, והיכה אותו אביו משום שאינו לומד כראוי.

ומקשים: גם שוליא דנגרי — חיותא היא דלמדיה [בשוליית הנגרים — חיים הוא שלימדו], ומצוה עושה האב כשמלמד אותו, ורשות בידו להכותו לשם כך! ומשיבים: מדובר דגמיר אומנותא אחריתי [שלומד אומנות אחרת] ולכן יש בידו פרנסה לחיים, ולכן אין רשות לאב להכותו שילמד דווקא מקצוע זה.

ג שנינו במשנה: והבן גולה על ידי האב וכו'. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], שהרי על הכתוב "ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה" (במדבר לה, יא) אמרו: פרט למכה אביו, שעונשו חמור יותר ממכה נפש סתם, ואינו יכול לגלות. אמר רב כהנא: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] כשיטת ר' שמעון, והא [וזו] כשיטת רבנן [חכמים], שנחלקו מה דינו של ההורג את אביו במזיד, שחייב שתי מיתות: סייף — כרוצח, משום שהרג את אביו, וחנק — משום שחבל בו, ודינו למות בחמורה שביניהן.

לדעת ר' שמעון שאמר שדין חנק חמור מסייף, ולכן דינו בחנק, הרי דווקא שגגת עבירה שבמזיד חייב עליה מיתת סייף ניתנה לכפרה על ידי גלות, אבל שגגת חנק שהיא חמורה יותר, לא ניתנה לכפרה על ידי גלות.

ואילו לרבנן דאמרי [לדעת חכמים שאומרים] סייף חמור מחנק, ולכן דינו של הורג אביו בסייף, הרי הורג אביו [בשוגג] שגגת סייף הוא, ושגגת סייף הרי ניתנה לכפרה אצל כל רוצח, והיא הדעה המובאת במשנתנו.

רבא אמר: מה ששנינו שמכה אביו אינו גולה — אין כוונתו למי שהיכה ותוך כדי כך הרג את אביו בשגגה, שאדם כזה גולה. אלא כוונתו: פרט לעושה חבורה באביו בשוגג, שהוא אינו גולה. והחידוש שבדבר הוא, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: כיון שאם עשה חבורה באביו במזיד בר קטלא [בן מוות] הוא, אם כן, אם עשה זאת בשוגג נמי ליגלי [גם כן יגלה על כך], כמי ששגג ברצח, קא משמע לן [משמיע לנו] שדין גלות בשגגה הוא דווקא בהורג, ולא בעבירות אחרות.

ד שנינו שהכל גולין על ידי ישראל וישראל גולין על ידיהן, שאם הרגו בשגגה את ישראל הרי הם גולים, ולהיפך. ושואלים: "הכל גולין על ידי ישראל" לאיתויי מאי [להביא לרבות מה], את מי מוסיפים על ידי הביטוי "הכל"? ומשיבים: לאיתויי עבד וכותי. ומעירים: תנינא להא [שנינו כבר את זה] דתנו רבנן [ששנו חכמים]: עבד וכותי גולה ולוקה על ידי ישראל, וכן ישראל גולה ולוקה על ידי כותי ועבד.

ודנים בברייתא זו, בשלמא [נניח] עבד וכותי גולה על ידי ישראל ולוקה, גולה — כגון דקטליה [שהרגו] את הישראל בשגגה, ולוקה — דלטייה [שקיללו] ועבר בכך על מצות לא תעשה. אלא ישראל גולה ולוקה על ידי כותי כיצד הוא? בשלמא [נניח] גולה — דקטליה [שהרג אותו, את הכותי] בשגגה, אלא לוקה אמאי [על מה]? אם תאמר משום דלטייה [שקילל אותו], הלוא מן הפסוק ממנו למדו איסור זה, "ונשיא בעמך לא תאר" (שמות כב, כז), דייקו כי מדובר בו דווקא בעושה מעשה עמך, שנוהג כישראל כשר, ולא ברשע. וכותי זה, גם אם נידון כגר, מכל מקום אינו נוהג כהוגן, שכיון שהוא כותי הוא עובר על כמה וכמה מצוות, ואיננו עושה מעשה עמך!

אלא אמר רב אחא בר יעקב: מה שהוזכר בברייתא זו שלוקה אינו בקללה, אלא כגון שהעיד בו הישראל בכותי, וכן הכותי בישראל, שהוא חייב מלקות, והוזם. ומקשים: דכוותיה גבי [וכיוצא בו אצל] עבד, צריך אתה לפרש שהעבד העיד בו באדם מישראל שחייב מלקות והוזם, ואולם עבד בר עדות הוא? הלוא אין העבד כשר להעיד! אלא אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], שהכותי והעבד לוקה בגלל ישראל, ולהיפך — כגון שהכהו הכאה