ובענין דומה של דבר שקיים אף שמעיקרו נעשה על תנאי, אמר רב יהודה אמר רב: נידוי, גם אם נעשה על תנאי — צריך הפרה, ולמרות שמתקיים התנאי. מנלן [מנין לנו] כן? מיהודה, דכתיב [שנאמר] כאשר ביקש מיעקב אביו לקחת אתו את בנימין למצרים: "אם לא הביאתיו אליך... וחטאתי לך כל הימים" (בראשית מג, ט), כלומר אהיה כל הזמן בנידוי, כחוטא. ואמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בברכת משה לשבטים: "יחי ראובן ואל ימת" (דברים לג, ו) וסמוך לו "וזאת ליהודה" (דברים לג, ז)? מדוע נקשרה ברכת יהודה לברכת ראובן?

כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון כשהן נפרדות זו מזו, מפני נידוי זה שנידה עצמו ולא הותר לו, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים מה' אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה על חטאו בבלהה — יהודה, שכיון שהודה יהודה על חטאו בתמר — שמע ראובן והודה אף הוא, ולכן "וזאת ליהודה... שמע ה' קול יהודה" (דברים לג, ז).

מסופר, עאל איבריה לשפא [נכנסו איבריו למקומם] ולא היו מגולגלים יותר, אך עדיין לא הוה קא מעיילי ליה למתיבתא דרקיע [היו מכניסים אותו לישיבה של מעלה] ולכן הוסיף משה וביקש עליו "ואל עמו תביאנו" (דברים לג, ז), שיהא עם שאר הצדיקים. ועדיין לא הוה קא ידע למישקל ומיטרח בשמעתא בהדי רבנן [היה יודע לשאת ולתת בהלכה יחד עם חכמים] בישיבה של מעלה, על כן הוסיף וביקש משה "ידיו רב לו" (דברים לג, ז). ועדיין לא הוה ידע לפרוקי קושיא [היה יודע לתרץ קושיות] שהקשו עליו, ועל כך התפלל משה "ועזר מצריו תהיה" (דברים לג, ז).

א שנינו במשנה מי נחשבים ככהנים גדולים שבמותם יוצא הרוצח מעיר המקלט. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: מה כוונת המשנה? האם דווקא במיתת כולן הוא חוזר, ואינו חוזר במיתת אחד מהם, או דלמא [שמא] די במיתת אחד מהן כדי שיחזור?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנה הבאה: נגמר דינו של רוצח בלא שיהא באותה שעה כהן גדול — אינו יוצא משם לעולם; ואם איתא [יש] מקום לומר שיוצא אף במותו של אחד מאלה — ליהדר ביה בדהנך [שיחזור בגלל אחד מאלה] האחרים, מרובה בגדים או כהן שעבר! ומשיבים: מדובר בדליכא [כשאין] שם אחרים, אלא רק כהן גדול אחד.

ב משנה אם משנגמר דינו של הרוצח לגלות מת כהן גדול — הרי זה אינו גולה, שמיתת הכהן הגדול פטרה אותו. אם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול, ומנו אחר תחתיו, ולאחר מכן נגמר דינו — חוזר במיתתו של כהן גדול שני. ואולם אם נגמר דינו בלא כהן גדול כלל, שלא היה כהן גדול בזמן גמר הדין, וכן ההורג כהן גדול בשגגה, וכן כהן גדול שהרג בשגגה — אינו יוצא משם לעולם.

והגולה אינו יוצא מן העיר כלל, לא לעדות בענין מצוה, ולא לעדות בענין ממון, ולא לעדות בענין דיני נפשות. ואפילו הוא אדם שישראל צריכים לו, ואפילו הוא שר צבא ישראל כיואב בן צרויה — אינו יוצא משם לעולם, שנאמר "אשר נס שמה" (במדבר לה, כה), לומר: שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו.

ועוד הלכה: כשם שהעיר קולטת — כך תחומה קולט. רוצח שיצא חוץ לתחום עיר המקלט ומצאו שם גואל הדם, ר' יוסי הגלילי אומר: מצוה ביד גואל הדם להורגו, ורשות ביד כל אדם לעשות זאת. ר' עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם, וכל אדם חייבין עליו אם הרגוהו.

ג גמרא שנינו במשנה שאם משנגמר דינו מת כהן גדול — הרי זה אינו גולה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר אביי: קל וחומר הוא, ומה מי שגלה כבר — יצא עכשיו במותו של כהן גדול זה, מי שלא גלה עדיין — אינו דין שלא יגלה? ודוחים: ודלמא [ושמא] נאמר אחרת: האי [זה] שגלה כבר — איכפר ליה [נתכפר לו] עוונו על ידי הגלות, ולכן הוא יוצא במות הכהן הגדול, האי [זה] שלא גלה עדיין — לא נתכפר לו, ולכן לא יוצא במות הכהן! ודוחים: מידי [כלום] גלות קא מכפרא [מכפרת] כדי לפוטרו? מיתת כהן הוא דמכפרא [שמכפרת], והרי מת הכהן!

שנינו, שאם עד שלא נגמר דינו מת הכהן הגדול ונתמנה כהן גדול אחר, ואחר כך נגמר דינו — הרי הוא יוצא במותו של הכהן הגדול השני. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב כהנא: שאמר קרא [הכתוב] "וישב בה עד מות הכהן הגדל אשר משח אתו בשמן הקדש" (במדבר לה, ה), וכי הוא הרוצח מושחו את הכהן? אלא הכוונה היא: זה כהן גדול שנמשח בימיו של אותו רוצח, מזמן שנעשה זה רוצח בשגגה.

ושואלים: ומדוע תולים את הדברים במותו של כהן זה? והרי לעיל אמרנו שיש שייכות לכהן הגדול במוות שבשגגה, משום שהיה לו להתפלל שלא יארע דבר כזה. אולם כאן, כאשר כהן גדול זה לא היה עדיין כהן גדול בשעת ההריגה, מאי הוה ליה למעבד [מה היה לו לעשות]? ומשיבים: היה לו לבקש רחמים (להתפלל) על אותו רוצח בשגגה שיגמור דינו בבית הדין לזכות ולא יידון לגלות, ולא ביקש.

ד אמר אביי: נקטינן [מוחזקים אנו] בהלכה זו: הרוצח בשגגה שנגמר דינו לגלות, ומת לפני שגלה — מוליכין את עצמותיו לשם, לעיר המקלט, ושם הוא נקבר, דכתיב [שנאמר] "לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן" (במדבר לה, לב), ואיזהו ישיבה שהיא בארץ בתוך הארץ עצמה — הוי אומר זו קבורה. תנא [שנה החכם]: מת הרוצח בשגגה בעיר המקלט, קודם שמת כהן גדול, הרי לאחר מות הכהן מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו, דכתיב [שנאמר] "ישוב הרצח אל ארץ אחזתו" (במדבר לה, כח) איזהו ישיבה שהיא בתוך ארץ אחוזתו — הוי אומר זו קבורה.

ה ומעלים שאלה אחרת: אם נגמר דינו של ההורג לגלות, ונעשה כהן גדול שהיה בימיו בן גרושה או בן חלוצה, שבאו עדים והעידו שכהן גדול זה הוא כהן פסול, פליגי בה [נחלקו בכך], בשאלה האם רוצח בשגגה יוצא על ידי כך מעיר המקלט, ר' אמי ור' יצחק נפחא. חד [אחד מהם] אומר: מתה כהונה כלומר, אנו דנים זאת כאילו מת הכהן הגדול, ולכן הגולים שבים למקומם. וחד [ואחד מהם] אומר: בטלה כהונה — הרי זה כאילו לא היה אז כהן גדול, ואינם יוצאים מעיר המקלט לעולם.

ושואלים: לימא בפלוגתא [האם נאמר כי במחלוקת של] ר' אליעזר ור' יהושע קא מיפלגי [חלוקים הם] ר' אמי ור' יצחק נפחא. דתנן [ששנינו במשנה]: היה כהן עומד בבית המקדש ומקריב על גבי המזבח, ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה, והריהו איפוא כהן פסול לעבודה, ר' אליעזר אומר: כל קרבנות שהקריב הריהם פסולין — שהרי התברר שאינו כהן כשר, ור' יהושע מכשיר את הקרבנות שכבר הקריב.

ומעתה האם נאמר כי מאן דאמר [מי שאומר כאן] מתה כהונה — הוא סבור כר' יהושע, ולכן הוא אומר שהכהן הגדול שנודע שהוא פסול הריהו נפסל מכאן ולהבא, והרי זה כאילו מת, אבל כהונתו לא בטלה מעיקרה. ומאן דאמר [ומי שאומר] בטלה כהונה, סבור כר' אליעזר, ומשום כך הוא סבור שהכהונה מופקעת מתחילתה, ונמצא שבזמן שנגמר דינו לא היה כלל כהן גדול?