אלא תאמר שהיה זה בחדא התראה [בהתראה אחת], ואולם במקרה זה מי מחייב [האם הוא מתחייב] על כך? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נזיר שהיה שותה יין כל היום — אינו חייב אלא עונש מלקות אחת. ורק אם אמרו לו כמה פעמים בהתראה: "אל תשתה, אל תשתה", והוא שותה אחרי כל פעם ופעם — חייב מלקות על כל אחת ואחת! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא למקרה שלאחר שהתרו בו פעם אחת סך חמש אצבעותיו נשא (סם להשרת השיער) ואותבינהו [והניח אותן] בבת אחת על שיער ראשו, ועשה על ידי כך חמש קרחות בבת אחת, דהויא ליה [שהריהי נחשבת לו] אותה התראה שהתרו בו, כהתראה לכל חדא וחדא [אחת ואחת] מהקרחות. והוא החידוש בכתוב זה, שעשיית כל קרחה היא עבירה בפני עצמה.

א בפרטי הדין שואלים: וכמה הוא שיעור קרחה להתחייב עליו? רב הונא אומר: כדי שיראה מראשו מקום עור הראש בלא שיער. ר' יוחנן אומר משום (בשם) ר' אלעזר בר' שמעון: כגריס. ומעירים: מחלוקת זו היא כתנאי [כמחלוקת תנאים], שכבר נחלקו באותו נושא, ששנינו: כמה שיעור קרחה — כגריס, אחרים אומרים: כדי שיראה מראשו.

אמר רב יהודה בר חביבא: פליגי [חלוקים] בה בבעיה זו תלתא תנאי [שלושה תנאים], חד [אחד מהם] אומר: כגריס, וחד [ואחד מהם] אומר: כדי שיראה מראשו, וחד [ואחד] אומר: כשתי שערות. ואיכא דמפיק [ויש שמוציא] מהשיטות הללו את השיעור של שתי שערות, ומעייל [ומכניס] במקום זה שיעור בכעדשה. וסימנך, כדי לזכור את חילוף הגרסה, המשנה בדיני צרעת: בהרת המטמאה משום נגע — שיעורה כגריס, ומחיה בשר חי הגדל בתוך הבהרת — שיעורו בכעדשה.

כיוצא בזה תנא [שנה החכם]: הנוטל מלא פי הזוג (המספריים) מן השיער בשבת — חייב. וכמה הוא "מלא פי הזוג"? אמר רב יהודה: שתים (שתי שערות). ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: לקרחה שתים, משמע שלענין שבת יש שיעור אחר! ומשיבים: אימא [אמור] וכן לקרחה שתים. כלומר, לא בא התנא לחלק בין ההלכות, אלא לצרפן.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הנוטל מלא פי הזוג בשבת חייב, וכמה "מלא פי הזוג" — שתים. ר' אליעזר אומר: אחת. ומודים חכמים לר' אליעזר במלקט שערות לבנות מתוך שחורות, שהנוטל אפילו אחת — שהוא חייב, משום שעשה על ידי ליקוט זה מלאכה שלימה. כי אם הוא מקפיד ורוצה לעקור דווקא שערה זו, הרי עשה מעשה שלם בעקירה זו. ומעירים: ודבר זה אפילו בחול אסור לאיש לעשותו, משום מה שנאמר "לא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב, ה), וכל מעשה התייפות כזה הוא מנהג אשה, ואסור לגבר לעשותו.

ב שנינו במשנה: והמקיף פאת ראשו. תנו רבנן [שנו חכמים]: פאת ראשו — זה סוף ראשו, ואיזהו סוף ראשו — זה המשוה (מיישר) צדעיו, את גובה קו השיער של צידי הראש, לשיער של אחורי אזנו ולפדחתו (מצחו). שאם השיער גזור בשוה מסביב, שאין פאות הראש ניכרות — הרי זה עובר משום הקפת הראש.

תני [שנה] התנא (חוזר המשניות). קמיה [לפני] רב חסדא: אחד המקיף ואחד הניקף (זה שהקיפו שערו) — לוקה. אמר ליה [לו] רב חסדא בתמיהה: מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי [מי שאוכל תמרים בכברה לוקה]? כלומר, הרי הניקף לא עשה דבר, ומשום מה ילקה? והסביר רב חסדא לתנא: דאמר לך מני [שאומר לך אדם: ברייתא זו, כשיטת מי היא]? אמור לו: כדעת ר' יהודה היא, שאומר: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ולכן גם הניקף לוקה, אף שלא עשה מעשה.

רבא אומר: אפשר לפרש שמדובר כאן במקיף לעצמו את פאת ראשו, ולכן הוא חייב גם משום מקיף וגם משום ניקף, ולדברי הכל, שהרי הוא עושה מעשה. רב אשי אומר: פה מדובר במסייע הניקף למקיף. שהיה מסייע בתנועת ראשו לתספורת, ועושה בכך מעשה, ולכן לדברי הכל חייב.

ג שנינו במשנה: והמשחית פאת זקנו. תנו רבנן [שנו חכמים]: פאת זקנו — סוף זקנו, ואיזהו סוף זקנו — שבולת זקנו, כלומר כל אותן פאות שמנה במשנה, שיש בהן שיער הנמצא במקום אחד, כעין שבולת.

ד שנינו במשנה: והמשרט שריטה אחת על המת. תנו רבנן [שנו חכמים] מדרש הלכה זה: נאמר "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם" (ויקרא יט, כח). אילו היה כתוב רק "ושרט" — יכול היית לומר: על כל שריטה ששרט מתוך צערו, אפילו שרט על ביתו שנפל, ועל ספינתו שטבעה בים — תלמוד לומר "לנפש" (ויקרא יט, כח), לומר: אינו חייב אלא כשמשרט על נפש המת בלבד. ומנין למשרט חמש שריטות על מת אחד שהוא חייב על כל אחת ואחת מהן? תלמוד לומר "ושרט" — לחייב על כל שריטה ושריטה.

ר' יוסי אומר: מנין למשרט שריטה אחת על חמשה מתים, שהוא חייב על כל אחת ואחת מן הנפשות ששרט עליהן? תלמוד לומר "לנפש", לומר: לחייב על כל נפש ונפש.

ומקשים: והא אפיקתיה [והרי הוצאת אותו] את הביטוי "לנפש", לפטור את המשרט על ביתו שנפל ולספינתו שטבעה בים! ל