שבועות כד ע"א

דף כד - א

רק באיסור הבא מאליו, שלא האדם עשה את האיסור על ידי דיבורו אלא הוא בא מאליו, וכגון בהמה שנתנבלה לפני יום הכיפורים, שהיתה אסורה תחילה באיסור נבילה, וכשמגיע יום הכפורים חל איסור יום הכפורים על הנבילה [והאוכלה חייב חטאת משום איסור יום הכפורים], למרות שאין איסור חל על איסור, משום שאיסור יום הכפורים הוא "איסור כולל", שעד בין השמשות של יום הכפורים היה אדם זה אסור רק בנבילה, וכשנכנס יום הכפורים הוא נאסר גם באכילת בהמה שחוטה, ומיגו שהוא נאסר בשחוטה, הוא נאסר גם בנבילה באיסור יום הכפורים. אבל באיסור הבא על האדם על ידי עצמו, כתוצאה משבועתו או מנדרו, לא אמרינן שאם הוא כולל בשבועתו דברים המותרים עם האסורים, תחול השבועה גם על הדברים האסורים משום "איסור כולל". ^[87]

והוינן בה: בשלמא לריש לקיש, המעמיד את המשנה בנשבע במפורש שלא לאכול חצי שיעור מהאיסור, משום הכי קא פטר רבי שמעון. שרבי שמעון חולק על רבנן במשנה, ופוטר על אכילת נבילות וטריפות מקרבן שבועה, למרות שהוא נשבע אפילו על חצי שיעור מהנבילה, שהרי הוא סובר שגם על חצי שיעור מהאיסור הוא מושבע ועומד.

דתניא: רבי שמעון אומר: כל שהוא הוא שיעור האכילה לחייב מכות בכל איסורי התורה, ולא אמרו הלכה למשה מסיני ששיעור אכילה הוא כזית אלא לחיוב קרבן חטאת בלבד.

ולכן לא חלה השבועה לפי רבי שמעון אפילו על חצי שיעור מהאיסור.

אלא לרבי יוחנן, המעמיד את המשנה בנשבע ב"כולל", מאי טעמא דרבי שמעון דפטר?

ומתרצינן: מידי הוא טעמא, הרי כל הטעם לחייבו אינו אלא משום איסור כולל -

רבי שמעון לטעמיה, דלית ליה איסור כולל!

דתניא: רבי שמעון אומר: האוכל נבילה ביום הכפורים הרי הוא פטור מקרבן חטאת, משום שאין איסור יום הכפורים יכול לחול על איסור נבילה, כי אין איסור חל על איסור. ^[88]

הרי שרבי שמעון סובר שאפילו באיסור כולל, כגון איסור יום הכפורים, אין איסור חל על איסור. ולכן גם בשבועה על שבועה הוא פוטר אפילו באיסור כולל.

ותו הוינן בה: הרי קיימא לן לקמן [כז - א] שאין חייבין קרבן שבועה אלא על שבועה כזו שתיתכן ב"לאו והן", כלומר שאפשר לישבע בה גם לחיוב וגם לשלילה, כמו שנאמר, להרע או להיטיב" - משמע דבר והפכו.

בשלמא לריש לקיש, משכחת לה את הנשבע שלא לאכול חצי שיעור נבילה ב"לאו והן", שאפשר גם לישבע בחיוב שיאכל חצי שיעור נבילה, שאינו נחשב כנשבע לבטל את המצוה, שהרי חצי שיעור מותר מן התורה לפי ריש לקיש. ^[89] אלא לרבי יוחנן, המעמיד את המשנה בנשבע על שיעור שלם מהאיסור, וחלה שבועתו בגלל שכולל בה גם דברים מותרים. והרי אמרנו לעיל שהמשנה מדברת שהוא אמר במפורש שהוא נשבע על נבילות, כי אחרת הנבילות הן אוכלין שאינן ראויין.

אם כן תקשי, בשלמא "לאו", משכחת לה כאמור באופן שנשבע שלא לאכול נבילות ושחוטות.

אלא "הן" - היכי משכחת לה!? והרי אם ישבע לאכול נבילות לא תחול השבועה להתחייב לאכול נבילות ולבטל שבועת הר סיני, ואפילו אם יכלול בשבועתו שיאכל גם שחוטות. ^[90] ומאחר שלא משכחת לה "בהן", גם על ה"לאו" אין חייבין קרבן!?

ומכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא מהתירוץ דלעיל על הסתירה במשנה מהרישא לסיפא, שהרישא מדברת בסתם והסיפא מדברת במפרש.

אלא, לעולם כל המשנה מדברת שנשבע סתם "שלא אוכל", ואף על פי כן הוא חייב בסיפא על נבילות וטריפות, כי הם נחשבים כאוכלין הראויין לאכילה, ומה שנאמר ברישא שאוכלין שאינן ראויין לאכילה פטור עליהם היינו כדרבא -

דאמר רבא: "שבועה שלא אוכל" ואכל עפר, פטור. ועל זה מדברת הרישא שעפר הוא אכן דבר שאינו ראוי לאכילה, אבל נבילות וטריפות ראויין לאכילה, אלא "אריא הוא דרביע עלה", שרובץ עליהם איסור כמו אריה, המונע מלאוכלם.

ומכיון שהמשנה כולה מדברת בסתם, גם מה שתירץ רבי יוחנן "בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין" מדובר שהוא נשבע סתם "שלא אוכל", וממילא נכללים בשבועתו גם דברים המותרים, ולכן חלה השבועה גם על הדברים האסורים. ושבועה זו אכן משכחת לה ב"לאו והן", שהרי הוא יכול לישבע סתם "שאוכל", ויקיים שבועתו באכילת דברים המותרים. ^[91]

אמר רב מרי: אף אנן נמי תנינא במשנתנו שנבילה נחשבת כדבר הראוי לאכילה.

דתנן: קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום, ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, הרי אשתו אסורה לו. הרי שאכילת דברים אסורים נחשבת כ, אכילה".

ודחינן את הראיה של רב מרי: הכי השתא!?

וזהו איסור הבא מאליו. אבל איסור הבא מעצמו. פי' שנשבע וכלל דברים המותרין עם האסורין לא מחייבינן ליה בכי האי גוונא. ודייק נמי ריש לקיש דעיקרא דמתני' בפחות מכזית מדפטר בה ר' שמעון מקרבן כדתניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות לא אמרו כזית אלא לקרבן. ור' יוחנן דמוקים לה למתני' בכולל אמר לך ר' שמעון היינו טעמא דפטר דלית ליה איסור כולל כלל. דתניא ר' שמעון אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור. פי' דלא אתי איסור יוה"כ חייל אאיסור נבלה. בשלמא לריש לקיש דמוקים לה למתניתין בפחות מכזית היינו דמשכחת לה בין אם ישבע שלא יאכל פחות מכזית נבלה ואכלה בין אם ישבע שיאכל פחות מכזית נבלה ואכלה בין אם ישבע שיאכל פחות מכזית נבלה ולא אכל בשתיהן חייב. (ולא אמרינן דלאו שאין בו מעשה הוא). דכיון דאינו מושבע מהר סיני בפחות מכזית שבועה חיילא עליו.

אלא לר' יוחנן בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה ואמרינן כדרבא דאמר שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור. הכא כגון שנשבע שיאכל נבלה ועפר ולא אכל מנו דחיילא שבועה אעפר חיילא נמי אנבלה פי' איסור מוסיף בהדא חתיכה כגון חתיכה של הקדש שאסור לישראל טמא ומותר לישראל טהור.

ודאמרינן נמי כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא מעצמו לא אמרינן. דוקא בכולל אבל במוסיף אפי' בבא מעצמו אמרינן דהיינו חלב מן המוקדשין ויש מפרשים דוקא שלא אסרה אלא על עצמו אבל אסרה על כל העולם חאיל דכשאר איסורין הוי.

האוכל נבלה ביום הכפורים. פירש רש"י ז"ל בין שנתנבלה מערב יוה"כ בין שנתנבלה ביום הכפורים פטור מיום הכפורים וכתבתיה בפרק עשרה יוחסין ודייקי' מינה דלית ליה לרבי שמעון איסור כולל.
ויש לדקדק והא לית ליה לרבי שמעון אפילו איסור מוסיף כדאיתא בפרק עשרה יוחסין והיכי אמרת ר' שמעון לית ליה כולל בשלמא שמעתין לא קשיא דבהכי סגי לן למפרקה למתני' דהכא אלא ברייתא אמאי נקט נבלה ביום הכפורים דהוא כולל [ליתני] אפי' מוסיף.
[וי"ל נבילה ביוה"כ] איצטריך סד"א מדכתיב תענו את נפשותיכם וכל מלאכה כו' ותניא תענו וכל מלאכה מה מלאכה שחייבין עליה במקום אחר אף עינוי שחיי' עליו במקום אחראביא הפיגול והנותר וכולה כדאיתא בפרק יום הכפורים משום הכי איצטריך רבי שמעון לאפוקי מההוא סברא ואמר שהאוכל נבלה פטור מיום הכפורים ולא אמרינן להכי דומיא דמלאכה שאין איסור חל על איסור.
וראיה לדבר דהכי תני לה בירושלמי רבי שמעון אומר תענו את נפשותיכם מן המותר לכם ולא מן האסור לכם כו' ולאו למימרא דמהכא לא קמה לה משום דדריש הכי מה מלאכה שבחול מותרת אף עינוי שבחול מותר אוציא נבלה שבחול נמי חייבין עליה וסבירא ליה דלא עדיף כולל ממוסיף והא דאמרינן הכא ומאן דפטר איסור מוסיף קא מיתוסף איסורא בחתיכה עצמה כו' לאו מדרבי שמעון אלא ממאן דאית ליה מוסיף ולית ליה כולל דשלש מחלוקות בדבר.

בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה. משמע הכא דלא מהני איסור כולל לבטל את המצוה ואיכא מאן דקשיא ליה מההיא דגרסינן בירושלמי על דעתיה דרבי יוחנן שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח אלמא שבועה חלה לבטל את המצוה באיסור כולל ורבינו הגדול ורבינו חננאל ז"ל כתבו זה הירושלמי אלמא הילכתא היא.
ולאו קושיא היא, דכי אמרינן דאינה חלה בכולל הני מילי במצות לא תעשה שאין מאכילין לו לאדם בידים דבר האסור לו וכיון שכן משעת שבועה יצאת לשוא וליתה בהן אבל במצות עשה חלה שבועה בכולל לבטל שאין אומרי' לו לאכול מצה ומוטב יעבור על המצוה ממילא ולא יעבור על השבועה בידים.
אלא הא קשיא לי דתנן תאמר בשבועות מצוה שלא עשה בה לאו כהן ואמאי הא איתא בכולל ודאמרי' לקמן והא לית בלא אניח ואמאי ליתא הא אי אמר שבועה שלא אניח שום דבר על ראשי חלה עליו שבועה ואסור להניח תפלין על ראשו וכיון דמשכחת לה בהן דאסור איתא בלאו איכא למימר התם אע"ג דאסור להניח תפילין אי מנח לא מיחייב קרבן שבועה ב) בלאו והן כן נ"ל.
וזה הפי' לדעת מי שאומר דסתם נמי מקרי הן למפרש [לאו, והאי] וודאי מקרי נמי להבא לשעבר דלא אניח תפילין ד), אבל לדעת רש"י ז"ל <ע' בדיבור הבא> לא קשיא דלא מיקרי לאו הן אי לא אמר שלא אניח תפלין כשם ששנינו לא הנחתי תפלין.

ה"ג רש"י ז"ל: אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור. ופי' דארישא קאי דהא דתנן ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה לאו נבלות וטרפות אלא כגון עפר אבל אנבלות וטרפות חייב ומתני' בסתם ואפ"ה חייל אכל מידי דראוי לאכילה כיון דאיהו אמר שלא אוכל וליכא למימר לא אסר נפשיה אלא במותר לו דכיון דלא אוכל קאמר הכל במשמע וכמפרש דמי להאי מילתא וחאיל באיסור כולל ומשכחת לה בלאו והן שאם אמר שאוכל ולא אכל חייב ואם רצה מקיים שבועתו במותר לו ולא עוד אלא שאם אכל נבלות וטרפות פטור.
ואיכא [דקשיא] ליה הא דאמרינן לקמן בשמעתין שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחיילא אתאנים חיילא נמי אענבים וכן נמי אמרינן גבי תמרים וחלב במפרש והא ליתא בהן.
ואיכא למימר שאני התם דאיתיה בשם חלב בעולם דמשכחת חלב מותר כגון בחלב שבתוך הכליות דשרי דשעל שתי הכליות אמר רחמנא ולא בתוך הכליות אי נמי שבתוך הכסלים אי נמי שעל הקבה וכר' ישמעאל דאמר כהנים נהגו בו היתר אי נמי שעל גבי הדפנות שהוא קרוי חלב בלשון בני אדם והוא מותר הילכך איתיה בהן בשם חלב וכן נמי גבי תאנים אע"ג דאמר מעיקרא שבועה שלא אוכל תאנים משכחת לה בהן בשם תאני' בעולם דאיכא תאנים שיש להם שם לווי ואינן קרויות תאנים סתם בלשון בני אדם ומשכחת לה בהן, כך שמעתי בשם רבינו תם ז"ל.
וגבי תאנים איפשר לומר דכיון דמתחלה לא נאסרועליו אלא משום שבועה משכחת לה בהן שאיפשר לישאל על שבועתו הראשונה הילכך עליו חלה בשנייה בלאו.
ולהאי פירושא ז) הא דתנן תאמר בשבועות מצוה שלא עשה בה לאו כהן בכל ענין של מצוה קאמר בין בעשה בין בלא תעשה שאם נשבע לקיים את המצות לא תעשה שבועה שלא אוכל נבלות חייב כדברי ר' יהודה ב"ב ולדברי חכמים פטור משום דליתיה באוכל נבלות שאפי' נשבע שאוכל סתם אעפ"י שאם אכל נבלות פטור כיון שאין מותר לאכלו כדי לקיים שבועתו לא בפורט ולא בכולל לא מיקרי הן אלא שבירושל' משמע דרבי יהודה ב"ב במצות עשה בלחוד היא ודייק לה מדקתני סיפא תאמר בשבועות מצוה שלא עשה בה לאו כהן כלומר דבלאו פטור ובהן אתה מחייבו דהיינו אעשה סוכה אניח תפלין ולא קתני נמי שלא עשה בה הן כלאו אמצות לא תעשה דבהן פטור דהיינו אוכל נבלות ובלאו חייב כדברי רבי יהודה בן בתירא מכל מקום לישנא דגמ' לא דיקא להאי פירושא דלא משמע לאהדורי תירוצא ארישא דמתני'.
והרב הלוי ר' יהוסף ז"ל לא גריס "אלא", והכי נמי איתא בנוסחי עתיקי ובפי' רבינו חננאל ז"ל משכחת לה כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור והכי פירושא מתני' כדפרקי' רישא בסתם ומשום הכי לא חיילא עלה שבועה דמסתמא כי אשתבע אהיתרא אשתבע ולא אאיסורא וסיפא במפרש. וא"ת היכי משכחת לה בהן משכחת לה כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור דאחשבה אכילה למיפטר משבועתו הכא נמי אם אמר שבועה שאוכל אי אכיל נבלות וטרפות בדיעבד פטור דקיימא לשבועתיה והיינו הן (ומכולל לנשבע) [ובין בכולל בין בנשבע] סתם הוי לאו והן דתרוייהו כולל הוו וכי אמר (שלא אוכל) [שאוכל] סתם אע"ג דלא אמרינן ליה קום אכול נבלות כיון דכי אכיל מיפטר בהו מקרבן שבועה כי לא אכיל אישתכח דאינהו נמי מיחייבי ליה קרבן שבועה, הילכך היינו הן.
ולהאי פירושא מתני' בפורט הוא וצ"ע. ואף אנן נמי תנינא דמי שאכל נבלות וטרפות בדיעבד אכילה הן הואיל וכבר אכלן ואם אמר אחר כך שלא אכלתי סתם חייב דאכילה מיקריא הכי נמי כי אמר שאוכל סתם ואכל נבלות וטרפות חייב.
שנינו בתוספתא (ב,א) שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין אסורין פגול ונותר וטמא שבועה שלא אשתה ושתה משקין אסורין יין של ערלה ושל כלאי הכרם חייב ורבי שמעון פוטר שבועה שאוכל ואכל אוכלין אסורין פגול ונותר וטמא שבועה שאשתה ושתה משקין אסורין יין של ערלה ושל כלאי הכרם פטור ור' שמעון מחייב כו' לדעת רש"י ז"ל רישא וסיפא בסתם ולפי הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל רישא במפרש וסיפא בסתם כדאוקימנא למתני'.

ה"ג רש"י ז"ל: אלא בדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור. ופירושו דהשתא הדר ביה ממאי דאוקי רישא בסתם וסיפא במפרש, ואוקמ' השתא כולה בסתם, שהאומר סתם שלא אוכל כלל בשבועתו כל מידי דמיכל, והילכך כולל הוא ואיסור חל על איסור בכולל הוא זה, ונאסר בין בשחוטות בין בנבלות, ולפיכך כשאכל נבלות חייב, ורישא דקתני פטור לאו באוכל נבלות, אלא בשאכל מידי דאינו ראוי לאכילת אדם כעפר בעלמא דלא חזי למיכל, והינו דקתני ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה כלומר לאכילת שום אדם, דאף על גב דאמר סתם שלא אוכל, אינו כולל אלא דברים שראויין לאכילת אדם בין מותרים ובין אסורים וכל שאינו ראוי לאכילת אדם לא נכנס בכלל שבועתו, מן הסתם בשאמר שלא אוכל שלא בא לאסור עצמו במה שכל האדם נמנע מעצמו מאכילתו, וכד... דאמר שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור, והילכך לר' יוחנן משכחת לה לסופא באוכל נבלות דהא (איתא)  משכחת לה אפילו בהן שאלו נשבע בסתם שיאכל אלו לא אכל כלום חייב משום שבועת ביטוי, ואלו אכל נבלות אכילה זו פוטרתו משבועתו ואעפ"י שהוא מושבע מהר סיני שלא לאכול נבלות, מ"מ אכילתו זו פטרתו, ומיהו אינו בנשבע ממש שיאכל נבלות, שהרי אם רצה יכול הוא לקיים שבועתו בהיתר, והוא שיאכל דברים המותרים בו היינו סיפא דמתניתין דקתני אוכל נבלות שקצים ורמשים חייב שהרי נכנסו בכלל שבועתו מן הסתם,וכשאכלו עבר על שבועת בטוי וחייב זהו תורף פירושו של רש"י ז"ל. ומדבריו שמענו שאינו חייב בכולל במפרש שלא אוכל שחוטות ונבלות כדאוקימנא סיפא מעיקרא, לפי שאינה בהן במפרש אלא בכולל סתם דנשבע שלא אוכל סתם, אבל באומר בפירוש שלא אוכל שחוטות ונבלות אלא לא כדאמרן משום דלא משכחת לה בהן, והקשו עליו מדאמרינן לקמן בשמעתין (שבועות כד, ב) אמר רבא למאן דאית ליה כולל שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר תאנים וענבים מגו דחיילא אענבים חיילא נמי אתאנים ואעפ"י שכלל בפירוש התאנים שכבר נאסרו עליו עם הענבים, ואף על גב דלא משכחת להן בהן, ואמרינן נמי שבועה שלא אוכל תמרים, וחלב מגו דחיילא אתמרים חיילא נמי אחלב, ואם איתא היכי חיילא אפילו בכולל כה"ג, והא ליתיה בהן.
אבל ר"ח והרב ר' יוסף הלוי ז"ל ל"ג אלא כדרבא, והכי גרסי משכחת לה כדרבא, והכין היא ברוב הספרים, ולפי גירסא זו אוקימנא קמיתא דמתניתין כדקיימא קיימא דלעולם רישא בסתם וסיפא במפרש, וכולל שלא יאכל שחוטות ונבלות, והכי פירושה, דלעולם רישא באומר סתם שלא אוכל, ומסתמא לא נשבע אלא על דברים המותרים, ולפיכך אם אכל נבלות פטור, וסיפא במפרש שלא יאכל נבלות ושחוטות וחלה שבועה על נבלות מיגו דחיילא אשחוטות, וא"ת בהן היכי משכחת לה, משכחת לה כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור, דכיון דאכל מסתמא מהדר הוא לאיפטוריה משבועתיה, ואחשבה אכילה, והכא נמי אם אמר סתם שאוכל והדר אכל נבלות פטור, דהא אחשבה אכילה, וטעמא דמיפטר בהכין משום דאוכל בסתם כולל הוא אפילו דברים שאינן ראויין כעפר, ואפילו דברים האסורים, דאי לא היכי מיפטר משבועתיה באכילת העפר והנבלות אלא שהשבועה מעיקרא בסתם כוללת את הכל, כך פירש הרב ר' יוסף ז"ל, והא דרבא בנשבע ואכל, פעמים חשוב אכילה ופעמים אינה חשובה אכילה, כיצד נשבע שיאכל ואכל עפר פטור, דהא אחשבה אכילה דמסתמא מחזר להפטר על שבועתו, נשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור, דלא הויא אכילה, דהאי מסתמא לא אחשבה אכילה כדי לעבור על שבועתו, והיינו רישא דמתניתין, וה"ה והוא הטעם באוכל דברים האסורים, וכמו שאמרנו.
והא דמשמע הכא דלא מהנה איסור כולל לבטל את המצוה, ה"מ באיסורי לאוין ובקום עשה וכדאמרינן הכא דבטול מצוה באכילת נבלות אינו בהן ואפילו בכולל דאין אומר לו קום אכול, הא במצות עשה כסוכה ומצה ותפילין בכולל ודאי חיילא בשב ואל תעשה, והכי דגרסינן בירושלמי (ה"ד) על דעתיה דר' יוחנן שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח, וכן בנשבע שלא ישב בצל אסור לישב בסוכה בחג, וכן בנשבע שלא יניח שום דבר על ראשו אסור להניח תפילין של ראש, והרי"ף ז"ל כתב אותו ירושלמי בהלכות, והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל דחה אותו, כן נראה כמו שכתבתי.

בשלמא לר"ל משום הכי פטר ר"ש בסיפא דלדידיה אפי' בחצי שיעור [מושבע] איכא הלכך לא חיילא שבוע' עלי' וכדתני' וכו' וכדפרקינן מידי הוא טעמא:

ר"ש לטעמי דלית ליה איסור כולל דתניא וכו' ונראה שאעפ"י ששתי אלו דר"ש ברייתות הן המקשה היה בקי בראשונ' דכל שהוא למכות טפי משום דשמיעא ליה בי מדרשא על מתניתין:

בשלמא לר"ל משכחת לה בלאו והן פי' דהא שפיר מצי אשתבועי שיאכל סתם לר"ע או שיאכל חצי שיעור לרבנן כיון דמדאורייתא ליכא מלקות אכל שהוא אלא לר"י דאוקמה בכולל ובכשיעור בשלמא בלאו משכחת לה בכולל אלא בהן היכי משכחת לה פי' דכי אמרינן איסור כולל היינו לחומרא לקיים המצות ולהתחייב שתים בכל איסור כולל דממילא אבל לבטל את המצוה לא חיילא עליה שבועה וכשנשבע שיאכל שחוטות ונבילות לא חיילא שבועה אנבילות ואית דק"ל מההיא דאמרינן בירושלמי ומייתי לה רבינו אלפאסי ז"ל בהלכות פסחים שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה אלמא חיילא שבועה אביטול מצוה בכולל ויש מתרצים דההוא לאיסורא או למלקות אבל לא לקרבן ולא מחוור והנכון דהתם הוא לבטל מצות עשה וכי אמרינן ליה שיקיים שבועתו ליכא בביטול המצוה אלא שב ואל תעשה אבל הכא שנשבע לבטל מל"ת לאכול נבילה אי מקיים שבועתו מבטל ל"ת דנבילה בקום עשה הילכך מוטב שלא תחול שבועתו ויבטלנה בשב ואל תעשה וקצרו של דבר דהכא והתם דינינן ליה בשב ואל תעשה וכן פירוש גם הרמב"ן ז"ל:

גי' הספרים שלא הגיהה רש"י ז"ל משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור וכתב עליו רש"י ז"ל דמפרשי לה רבותיו בנבילה מוסרחת וא"א לעמוד בה מכמה פנים חדא דמוסרחת לאו נבילה מיקרי ואין כאן קיום שבועת הן ועוד דרבא מאי בעייא הכא הול"ל משכחת לה בנבילה מוסרחת ועוד אף אנן נמי תנינא לא אתי שפיר כלומר דהתם לא אידכר נביל' מוסרחת לכך מחק הוא ז"ל הגי' וגורס אלא כדרבא והכי פירושא לא תשני לעיל קושיא דרישא וסיפא כאן במפרש אלא כולא בסתם ואוכלים שאינן ראויין לאכילה דקתני ריש' פטו' כדרבא מיפרשי שאכל עפר שאינו ראוי לאכיל' אבל נבילות ראויין הן לאכילה ואריה הוא דרביע עלייהו והשתא משכחת לה לכדר"י בלאו אפי' בשיעור שלם דהא לא אוכל סתם קאמר ואם אכל נבילה חייב שהרי כלל בסתמא דברים האסורים ע"י כולל וכן משכחת לה דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרים ואם לא אכל כלל חייב:

אף אנן נמי תנינא דנבילות ראויות לאכילה חשיב להו דקתני הרי אשתו אסורה אלמא אכילה הוא עכ"ל רש"י ז"ל ואין גירסתו ופירושו מחוורים חדא שבכל הספרים גורסין משכחת לה כדרבא ועוד שלפי פי' אין בדברי רבא שהביא הש"ס שום סיוע אלא לרישא דמתני' דנוקמה בשאכל עפר וכל שאנו מתרצים בסיפא לומר בנבלות הראויות לאכילה חשיב להו חוץ מן העפר הוא וכי אמרינן אף נמי תנינא הוא סייעתא לפרושא דעבדין דבסיפא עכ"פ ולא לרישא דמדברין בפירוקין מדרבא וזה דבר קשה עד מאד לכך אין לנו אלא כגירסת הספרים וכפי' הראשונים ז"ל ודקא קשיא ליה לרש"י ז"ל דמוסרחת לאו נבלה מיקרייא אפי' לא מיקרייא כן בלשון תורה משום דאמרי רבנן נבלה הראויה לגר שמה נבילה שאינה ראויה לגר לאו שמה נבלה מ"מ בלשון בני אדם שפיר מקרייא נבילה ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא עוד אלא דאפי' בלשון תורה שמה נבילה אלא דגזירת הכתוב הוא למשרייה ולשווייה כעפרא דאי לאו נבילה מקרייא כלל אלא עפרא למאי איצטריך קרא לומר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה למעוטה מאיסורא הא נבלה אמר רחמנא לא תאכל ולא אמר עפרא לא תאכל ודק"ל ז"ל דרבא מאי בעיא הכא היינו לאשמועינן מינה דשייך אכילה אף בעפר גמור דדוקא שלא אוכל סתם כשאכל עפר פטור לפי שאין סתם אכילה על עפר הא אם נשבע שלא יאכל עפר ואכל עפר חייב הוא ולא מבעי ליה לרבא לעיל אלא חיובו בכמה ובדין הוא דאייתי הכא בעייא דרב' דלעיל אלא שקיצר בה ומייתי ראיה מהא דתנינא משום דנקט סתם ואכל נבילות וטרפות שקצים ורמשים שהם מוסרחים וא"ת א"כ למ"ל דנשכח הן בכולל (אלא) [אפי'] בפרט נמי ואפי' בסתם כיון דנבלה מוסרחת בכלל אכיל' וי"ל דאה"נ וכ"ש שהוספת דאיכא לומר דאתייא בלאו והן כיון דאיתיה להן בין בכולל בין בסתם ובין במפרש נבילות בפרט א"נ אפשר לומר דמשמע ליה שאין משמעות נבלה מוסרחת בכלל נבילה אלא כשמזכיר ג"כ עמה דברים המותרים דהשתא אמרינן דאי אמר נבלות נבלה מוסרחת קאמר דומיא דדברים המותרים דאיירי בהדה וזו שיטת ר"ת והתוס' ז"ל והרמב"ן ז"ל ולגירסת הרא"ם ז"ל שגורס לעיל כדרבא אתי שפיר דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור וכי היכי דהתם פטר נפשיה בעפר ה"ה לאומר שבועה שאוכל נבלות ואכלן מוסרחת שיצא ידי שבועה אעפ"י שאכלן מוסרחות שהן כעפר דהא בלשון בני אדם קרויה נבלה ואף אנן נמי תנינא שקרויה כן בלשון המשנה דסתמא קתני ואכל נבלות אפי' מוסרחות ולא עוד אלא דלהא איצטריך דאלו לנבלה שאינה מוסרחת פשיטא דבת אכילה היא:

הכי השתא התם כיון דמעיקרא אכל וכו' פירוש דכיון דידעינן שלא אכל היום אלא נבילות כי הוא נאמן ע"ע בכך ואנו אוסרים אשתו עליו הא דיינינן ליה כי כשאמר אם אכלתי אאותה אכילה נתכוין ואחשבה אכילה בשבועתו שאם אתה דן שלא היה דעתו על אותה אכילה א"כ למה אשתו אסורה כיון שלא אכל דבר אמר אלא ודאי כדאמרן:

ודייקינן בשלמא לריש לקיש היינו דמשכח' לה בלאו והן פי' עיקר שבועת ביטוי בהאי קרא הוא דכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב להרע היינו לא אוכל להטיב היינו אוכל דהוה ליה לאו והן הילכך אין חייבין לעולם על שבועת ביטוי אלא עד שישבע על לאו והן וחיילא שבועתו והיינו דקא מקשה השתא בשלמא לריש לקיש דמוקים לה בפחות מכשיעור היינו דמשכחת לה בלאו והן שהרי אם נשבע שיאכל חצי שיעור מנבלות וטריפות חיילא שבועתו הואיל ואינו מושבע עליו מהר סיני ואם ישבע שלא יאכל חיילא נמי שבועתו שהרי אינו מושבע עליו מהר סיני אלא לרבי יוחנן דמוקים לה בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים דאשתכח שעל שיעור גמור הוא דנשבע ומשום דכלליה בהדיה דברים המותרין הוא דחיילא שבועתו בשלמא לאו משכחת לה דחיילא שבועתו בכולל להו דברים האסורים עם דברים המותרים אלא הן היכי משכחת לה שישבע שיאכל שיעור גמור מנבלות וטרפות וחיילא שבועתו ואם תאמר בכולל אותן עם דברים המותרים כי אמרינן כולל הני מילי היכא דקא מוסיף איסור אאיסורי' קמא אבל למישרייה לאיסורא קמא לא.

ומהדרינן משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור האי מימרא חזינא ליה לחד מרבוותא דקא פריש הכי שאם נשבע שיאכל עפר ונבילה ולא אכל מיגו דחיילא שבועה אעפר חיילא נמי אנבילה והאי פירושא לא דייק.

הכא מאי אריא עפר אפילו כלהו מילי נמי דלית להו איסורא כי קא משתבע עלייהו בהדי נבלה נימא מיגו דחיילא שבועה עלייהו חיילא נמי אנבילה ואם כן אמאי אוקמוה בעפר טפי מכל מילי דלית בהו איסור ועוד דכי אמרו איסור כולל הני מילי היכא דמשתבע אדברים אסורים בהדי דברים המותרי' למסרינהו אנפשיה דקא מוסיף בהו איסורא אאיסורא דאית בהו דאי לאו דכללינהו בהדי הני אחרינתא לא הוה חלה שבועה עלייהו דמושבע ועומד מהר סיני הוא וכיון דכללינהו בהדי אחרינתא אמרינן מגו דחיילא שבועה אהנך מותרין חיילא נמי אהנך אחריני בהדייהו באיסור כולל וקיימינן עליה בתרי איסורי אבל היכא דמשתבע אדברים אסורים למישרינהו אנפשיה אע"ג דכללינהו בהדי דברים המותרים לא חיילא שבועה עלייהו כלל דלאו כל כמיניה דקמשתבע למישרי איסורא הילכך האי פירושא לא דייק והכין פירוש' משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר אע"ג דלא משכחת לה בהן ממש דהא אי אישתבע שיאכל נבלות וטרפות ואע"ג דכליל להו בהדי דברים המותרים לא חיילא עליה שבועה כלל משכחת לה כדרבא דאמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור דאלמא אע"ג דעפר לאו בר אכילה הוא כשנשבע סתם ואמר שבועה שאוכל אכילת עפר עלתה לו באותה שבועה ונפטר מאותה שבועה וממילא שמעינן שאם נשבע סתם ואמר שבועה שאוכל ואכל נבלות וטרפות אף על גב דלאו ראוין לאכילה אכילתן עולה לו באכילה ונפטר מאותה שבועה וכו'.

וכיון שכן הרי אתה מוצא שישבע שיאכל ותחול שבועתו ואפי' נבלות וטריפות שאעפ"י שאי אתה מוצא שישבע בפירוש שיאכל נבלות וטרפות ותחול שבועתו כיון שאם ישבע שיאכל סתם ואכל אחר כך נבלות וטריפות אכילתן עולה לו באכילה ונפטר בה מידי שבועה נמצא כאילו השבועה מעיקרא על כל אכילת דבר היתה ואפי' על נבלות וטרפות דהיינו הן.

הדין פירושא דהאי מימרא פירושא דייקא הוא.

אמר רב מרי אף אנן נמי תנינא שאכילת דבר שאינו ראוי לאכילה אכילה מיקריא קונם שאין אשתי נהנית לי אם אכלתי היום והוא שאכל נבלות הרי אשתו אסורה אלמא אכילת נבלות אעפ"י שאינן ראוין לאכילה אכילה מיקריא וממילא שמעת דכי היכי דמי שנשבע שלא אכל כלום למפרע והוא אכל נבלות וטרפו' דאכיל' מיקריא מיחייב משום שבועת שקר הכי נמי מי שנשבע שיאכל להבא ואכל טרפות דאכילה מקרי' ועולה לו באכיל' ונפטר מידי שבועה כמו שאמרנו למעלה והיינו דאמר רב מרי אף אנן נמי תנינא ודחינן התם שנשבע שלא אכלתי למפרע דמעידנא דאשתבע אחשבה ושויה אכילה אבל הכא בעידנא דאשתבע אכתי לא אכלינהו לנבלות וטרפות הא לא אחשבינהו לאכילתו אכילה ויש לומר דכי אשתבע שיאכל על אכילת דברים הראוין לאכילה הוא דאשתבע:

יש בכאן לשאול לרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור דאלמא אכילת דבר שאין ראוי לאכילה אכילה מיקריא אי הכי הא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל דברים שאינן ראוין לאכילה פטור ואמאי פטור והא אמרת דאכילת דברים שאינן ראוין לאכיל' אכילה מקריא ותשו' שאני מיפטר משבועה מאחיובי שבועה דאילו לענין מיפטר משבועה כי קא משתבע שיאכל וחזינן ליה בתר הכי דקא אכיל דברים שאינן ראוין לאכילה גלי אדעתיה דלמיפטר משבועה נפשיה הוא דקא מהדר ואכיל להנהו מידי ואגלאי מילתא למפרע דכי אשתבע שיאכל ואפי' על דברים שאינן ראוין לאכילה אכוין אבל לענין אחיובי אשבועה כיון דאשתבע שלא יאכל וקא חזינן ליה בתר הכי דקא אכיל דברים שאינן ראוין לאכילה גלי אדעתיה דהך שבועה דאשתבע דאדברים שהן ראוין לאכילה הוא דאיכוין דמשום הכי קא אכיל להו השתא להני דברים שאינן ראוין לאכילה ולענין לשעבר לא מיבעיא לענין אפטורי משבועה כגון שנשבע שאכל והוא אכל דברים שאינן ראוין לאכילה דפטור משבועתו הוא דהא ודאי אחשבה לאכילתו ושויא אכילה אלא אפי' לענין אחיובי אשבועה נמי כגון דאשתבע שלא אכל והוא אכל דברים שאינן ראוין לאכילה כיון דלשעבר הוא הא ודאי אחשבה לאכילתו והויא לה אכיל' הנהו מידי אכילה ומיחייב אשבועתו והיינו דתנן קונם שאין אשתי נהנית לי אם אכלתי היום והוא שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה ואוקימנא משום דכיון דלשעבר הוא בעידנא דאשתבע אחשבה לאכילתו אכילה:

ודייקינן בשלמא לריש לקיש דמוקים לה למתני' דקתני שבועה שלא או כל ואכל נבלות וטרפות שקצים חייב במפרש חצי שיעור דלא מושבע מהר סיני הוא והיינו דקא פטר רבי שמעון פי' משום דקא סבר חצי שיעור אסור מן התורה והוה ליה מושבע מהר סיני כדתניא ר' שמעון אומר כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן בלבד אלא לרבי יוחנן דמוקים לה בכולל דברים האסורים עם דברים המותרים מאי טעמא דר"ש דפטר ומהדרינן ר' שמעון לטעמיה דר' שמעון לית ליה איסור כולל דתניא ר"ש אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור פי' פטור מחיוב יום הכפורים משום דאין איסור יום הכפורים חל אאיסור נבילה ואילו הוה ליה איסור כולל כי אכיל לה לנבילה ביום הכפורים הוה מחייב ליה נמי משום איסור יום הכפורים דכי היכי דמיחייב משום נבלה משום דמעיקרא אסור הוא בנבלה ומותר בשחוטה חל עליה יום הכפורים מיגו דאיתסר בשחוטה ובכולהו מילי דאכילה איתסר נמי בנבילה.

בד"ה באיסור הבא כו' וא"ת והא נמי איתא כו' וקחשיב מוקדשין אע"ג דאיסור הבא מעצמו כו' עכ"ל למאי דמסיק לקמן דמוקדשין איירי בבכור דקדושתו מרחם ודאי דלק"מ אלא דמשמע דלא מוקמי ליה הכי בבכור אלא לרבא דסבר כר"י דאית ליה איסור כולל אפי' באיסור הבא מעצמו דעליה דרבא מתיב רבא בריה דרבה יש אוכל כו' ואם איתא משכחת ליה ה' כו' ומשני דאיסור הבא מעצמו לא קתני ופריך הרי הקדש כו' ומשני בבכור כו' ואהא קשיא להו למאי דלא אסיק רבא בריה דרבה אדעתיה למימר דמוקדשים איירי בבכור ולפי סברתו דהיינו כר"ל דלית ליה איסור כולל באיסור הבא מעצמו אדמקשה ליה לרבא ואם איתא משכחת לה ה' כו' טפי תקשי לנפשיה מ"ש דמוקדשים דחייב בה באיסור כולל הבא מעצמו ואהא תירצו דהכא איסור הבא על עצמו ולא חל באיסור כולל מה שאין כן מוקדשין דאיסור הבא מעצמו על כל העולם הוא ולא פריך התם הרי הקדש אלא לרבא דס"ל כר"י ואיסור הבא מעצמו על עצמו נמי חל באיסור כולל אלא דלא תני ליה התם משום דהוי איסור הבא מעצמו א"כ לא ה"ל למתני נמי הקדש אע"ג דאיסורא על כל העולם כיון דמ"מ דאיסור הבא מעצמו הוא והדברים ברורים באין גמגום אבל הארכתי בהם לפי שראיתי האבן ל"ב כתב בזה דרך רחוק ודחוק ע"ש:

בד"ה האוכל נבילה כו' דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טרפה כו' והיכי חיילי כולם כו' ומה"ט תקשי כו' איסור אבר מן החי היכי משכחת ליה דלא קיימא לאברים במעי האם כו' עכ"ל ובאיסור חלב וכן באיסור טרפה לא תקשי להו בפשיטות דהיכי משכחת מעולם איסור חלב או איסור טרפה דהיכי חיילי על איסור שאינו זבוח דקיימא במעי האם די"ל דמשכחת לה איסור חלב או איסור טרפה בזבוחה דפקע ליה איסור שאינה זבוחה בשחיטתה וחלו אז איסור חלב או טריפה שהיתה לה בחייה וק"ל:

בד"ה אלא הן כו' וקשיא לפי' כו' אמאי נקט בלא כולל בכולל נמי שאר לילות עם לילי פסח כו' עכ"ל ולאידך גיסא אם נאמר בכולל מפורש דחייב לא תקשי לה אמאי נקט ברישא כולל סתם שלא אוכל מצה דחייב קרבן הא אפי' בכולל מפורש דחייב די"ל דכולל סתמא משמע נמי כולל מפורש כי מתני' דהכא דסתמא קתני ור"י מוקי לה בכולל מפורש אבל בסיפא דקתני שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח לא משמע להו לכאורה דכולל נמי היתרא דהיינו שאר לילות וק"ל:

בד"ה אלא כדרבא כו' דשייך לשון אכילה גבי נבילה סרוחה דכמה שקצים ורמשים איכא דלא חזו לאכילה טפי מנבילה סרוחה כו' עכ"ל נראה דהנך שקצים ורמשים דרישא ע"כ נמי במוסרחין ממש דאל"כ בשקצים ורמשים דרישא תקשי כדפרכינן הא ליתא בהן לבטל שבועות הר סיני ואע"ג דבלאו מוסרחין נמי לא חזו לאכילה כדמייתי מסיפא מ"מ בלאו מוסרחין איסורא הוא דרביע עלייהו וליתנהו בהן אך קשה דמשקצים ורמשים דרישא נמי היה יכול לדקדק כן דשייך לשון אכילה גבי נבילה סרוחה דכמה שקצים ורמשים איכא דלא חזו לאכילה טפי מנבילה סרוחה וי"ל בדוחק דברישא כיון דאיירי במפורש דקאמר לא [* אוכל שקצים ורמשים הא ע"כ אחשבי' בדיבורא בלשון אכילה] מה שאין כן בנבילה אע"ג דבמפורש קאמר נמי לא אוכל נבילה אימא לא אחשביה לנבילה מוסרחת בלשון אכילה כיון דאיכא לפרושי דבנבילה שאינה מוסרחת קאמר ואהא מייתי שפיר מסיפא דקאמר סתם אם אכלתי היום ואיכא לפרושי ביה מידי דבר אכילה ממש ואפי' הכי קתני דיש במשמעות דאכלתי נמי שקצים ורמשים וכיון דאיכא בהו דלא חזו לאכילה טפי מנבילה מוסרחת אם כן נבילה מוסרחת נמי ע"כ ישנו במשמעות דלא אוכל נבילה דקאמר ומה שהקשה ר"י לקמן מאי מייתי אף אנן נמי תנינא כו' אדרבה תקשי ליה מינה כו' ר"ל דבסיפא אף בסתם לא אוכל משמע נמי שקצים ורמשים והכא בנבילה לא משמע מוסרחת אלא באומר לא אוכל נבילה ולא באומר סתם לא אוכל ומיהו לפי זה הא דמייתי כדרבא שלא אוכל עפר דחייב דמיירי במפורש ואחשביה בדבורו אינו ראיה לנבילה מוסרחת אלא דשייך לשון אכילה בכה"ג והך מלתא מצי לאתויי נמי משקצים ורמשים דרישא וצ"ע:

בד"ה אלא כדרבא כו' אלמא אפי' באין סרוחה חלה שבועה לרבנן ע"י כולל כו' עכ"ל ר"ל וקשה לאותו פירוש דאיירי דוקא בנבילה מוסרחת ואיירי במפורש אבל באינה מוסרחת לא חלה השבועה ע"י סתם כולל והכא בתוספתא תני אפי' לבטל מצוה חלה שבועה לרבנן ע"י כולל באינה מוסרחת מיהת בסתם כולל וכתב אבן ל"ב וקשה לר"ל מהך ברייתא דמוכח לרבנן דאית להו איסור כולל באיסור הבא ע"י עצמו ואפשר לומר דר"ל ס"ל דברייתא מיירי במפרש חצי שיעור וכדאוקי למתניתין עכ"ל אבל קשה דאכתי תקשה לר"ל מהך ברייתא דהביאו התוס' לעיל בירושלמי שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בלילי פסח חייב דאלמא דבאיסור כולל חיילא שבועה אפי' לבטל מצוה וכ"ש שיהיה חל לקיים מצוה וקשה לר"ל ויש ליישב לפי מה שתירץ ריצב"א דלא חלה התם השבועה אלא בסתם כולל ולא בכולל מפורש וה"נ ר"ל בכולל מפורש איירי וה"נ מהך תוספתא לא קשה לר"ל דהך תוספתא איירי בכולל סתם ודו"ק:

בא"ד אלא משום ר"ש דלדידיה לא חיילא שבועה אדברים האסורים כו' עכ"ל הקשה אבן ל"ב דמאי אצטריך ליה לקונטרס לפרש דמשכחת הן אליבא דר"ש והלא ר"ש פוטר משום דלית ליה איסור כולל לא חיילא שבועה לא בלאו ולא בהן עכ"ל אין מקום לקושייתו דלר"ש נמי בלאו חיילא השבועה מיהת אדברים המותרים וכן בהן אלא משום דבמתני' לא הוזכר פלוגתייהו אלא בלאו אבל בהן לא הוזכר פלוגתייהו במתניתין הכא כמו שהוזכר בתוספתא נקט רש"י מלתא דפסיקא לכ"ע דחיילא השבועה אדברים המותרים בהן אפי' לר"ש וה"ה במתני' בלאו מודה ר"ש דחיילא מיהת אדברים המותרים וק"ל:

בא"ד ומיהו י"ל דמשכחת הן בתאנים השוערים אבל בלא כולל כו' עכ"ל ר"ל דמעיקרא שנשבע שלא אוכל תאנים לא היו תאנים השוערים בכלל ולא חלה השבועה עליהם והשתא שנשבע הן שאוכל תאנים וענבים שכולל התאנים וענבים שהוא דבר מותר גלי אדעתיה שרצה להתיר עצמו בדבר המותר והוה בכלל תאנים נמי תאנים השוערים וכמ"ש לעיל כה"ג גבי נבילה מוסרחת מיהו לשיטת הקונטרס לא קים לן בהך סברא ומזה יתיישב מה שהקשה אבן ל"ב בזה אמאי לא תירצו כן אקושי' קמייתא דמש"ה נקט שבועה שלא אוכל תאנים ולא נקט סתמא לאשמועינן דאפי' דקאמר תאנים וענבים דנראה לכאורה דלא משכחת הן אשכחינן ליה להן בתאנים השוערים עכ"ל דרש"י לית ליה האי סברא ולא האי תירוצא אלא שכתבו כן לפי שיטתם דלעיל די"ל הכי ולא תצטרך לומר כמ"ש לפי שיטת הקונטרס דלאו דוקא נקט תאנים וענבים אלא אפי' אוכל סתם ודו"ק:

גמ' כל שהוא למכות ולא אמרי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה האוכל נבילה כו' כמו וזבחת ולא גיזה כו' כצ"ל:

בד"ה אלא הן כו' דהוי בקום עשה ודאי חיילא כצ"ל ונ"ב פי' האכילה קורא קום עשה והר"ן נמי הביא דעת הרמב"ן כדברי ר"י אלא שקרא שבועה שאוכל ולא אכל קום עשה ר"ל קום עשה עבירה כדי לקיים שבועתך ע"ש:

בד"ה אלא כדרבא כו' לשון אכילה אפי' במסרחת הא שלא לאכול עפר ואכל כו' כצ"ל:

בא"ד דאז ודאי הוי לשון אכילה כצ"ל ונ"ב פי' אבל בסתם לא הוי נבילה בכלל אכילה ומהכא מוכח דאף מן הסתם הוי נבילה בכלל אכילה וק"ל:

בא"ד דמשכחת הן בדברים המותרים קשיא דאפי' באיסורים נמי כו' משכחת כו' דאפי' וכו' הא ליתא בהן כו' כצ"ל:

בא"ד דמשכחת הן בתאינים השוערים כו' כצ"ל ונ"ב פי' תאנים רעים שאינם בכלל תאנים כמו נבילה סרוחה וק"ל:

תד"ה האוכל (בסופו). כמו (בכורות ט"ו) תזבח ולא גיזה. כ"ה הגי' הישנה ונכונה דכ"ה בכה"מ בגמרא דהובאה שם דרשה זו דתזבח כתיב גבי פהמ"ק שנפדו וההגהה שבגליון (והיא מהרש"ל) תמוה דוזבחת כתיב אצל חולין גבי בשר תאוה ולא שייכא שם איסור גיזה:

תד"ה אלא הן. וקשה לריצב"א כו'. עמש"כ לקמן (כ"ז):

תד"ה אלא כדרבא. דה"פ כדרבא דשייך לשון אכילה כו'. גם בכאן ההגהה שבגליון והיא מרש"ל תמוהה:

בא"ד וע"ק לר"י מדתניא כו' ואכל אוכלין אסורין כו'. נראה דפלוגתייהו נמי אם לא ישיג אוכלין המותרין אם חל שבועתו על אוכלין אסורין ע"י כולל או לא דבאם אכל לחודא לא שייך כ"כ כולל:

בא"ד וא"ת לפ"ה כו' בחזר ואמר שבועה של"א סתמא סגי. לכאורה לפמש"כ לעיל (כ"ג) בד"ה כגון כיון דאמר שבועה שלא אשתה ברישא גלי אדעתיה כו' ע"ש ה"נ א"ל הכא ודוחק לחלק דהתם אמרינהו בהדדי והכא איירי בלא כ"ד מדקאמר וחזר ואמר ועוד דהתם ג"כ הגי' שלפנינו והדר אמר שלא אוכל אלא דבתוס' שם לא הועתקו אך י"ל דהתם משום דעיקר שם אכילה הונח בעצם על אכילה ממש רק דנעשה אח"כ שם משותף גם על שתייה להכי מהני גילוי דעת משא"כ הכא דכל האוכלים נכללים בשוה בשם אכילה לא מהני ג"ד וכה"ג מחלקי התוס' לקמן (כ"ו ב') ד"ה גמר לענין חשוב הלב ע"ש:

בא"ד דלקמן בס"פ משמע דלקרבן איירי כו'. לכאורה נראה דר"ל והתם מיירי שאמר של"א ענבים ומין אחר אבל א"א לומר כן דהא בנדרים מפרש טעמא מיגו דחל שבועה על ענבים חייל כו' והל"ל מיגו דחל על ענבים ומין אחר חייל נמי אענבים ותאנים כשאר כולל דעלמא ועוד אמאי ר"ה לא ס"ל כרבה שם בהא וצ"ע:

תוס' ד"ה אלא וכו' בתאנים השוערים. כלישנא דקרא כתאנים השוערים אשר לא תאכלנה מרוע (ירמיהו כ״ט:י״ז):

תוס' ד"ה האוכל נבלה ביוה"כ כו' מה שהקשו תוס' למ"ד לאו לאיברים עומדת עי' מסכת חולין ק"ב ע"ב ס"ל לרש"י דלכ"ע לבשר מן החי עומדת ועי"ש בתוס' ד"ה שאין כו' ובחידושינו שם ומה שהקשו עוד כי מתה פקע איסור אמ"ה עי' בחולין ט' ע"א מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן ומ"ש בחידושי הרשב"א שם דמוחזקת מאיסור לאיסור נשארה בחזקתה הראשונה וכה"ג כ' במסכת יבמות ל"א ע"ש וק"ל ואין להאריך בכאן:

ד"ה אלא הן היכא משכחת לה כו' עי' מ"ש מורי נ"י בספר כתובה בקונטרס שבת אחים בחידושי א"ע סי' קי"ח סט"ו ומ"ש בנו ידידי הרבני מה' צבי הירש נ"י בק"א שלו לישב קו' הריצב"א וקושייתם כבר הקשה פר"ח באו"ח סימן תפ"ה ועי' בחק יעקב שם סק"ב. ולא יכלתי לעמוד על דבריו שכ' שהש"ע מחולק על הריצב"א ולא ראיתי מזה שום רמז שדברי השו"ע הן הנה דברי הירושלמי בעצמו והפי' שסובל לשון הירושלמי ה"נ לשון השו"ע וצ"ע:

והנה במשנה למלך פרק ה' מהל' יסודי התורה נסתפק אי יוצאין באכילת מצה שלא כד"א דשאני מצות אכילה מאזהרת לא תאכל ע"ש ואם כן יש לישב קו' הריצב"א דלהכי חייב באוכל מצה דה"ל למיכל שלא כד"א ולא נשבע כלל לבטל המצוה (דנשבע שלא יאכל כוונתו דרך אכילה דוקא) משא"כ בסיפא בשלא יאכל מצה בליל פסח דסיפא מדפרט ליל פסח דעתו אכל שיוצאין בו בלילי פסח דמשום הכי מותר בבציקות של נכרים ומצה עשירה כמ"ש הריב"ש ועי' ביו"ד ס"ס רט"ו ועי' תשובת מהרי"ט ח"ב השייכים ליו"ד סי' מ"ז באריכות ואם כן ה"ה נמי דאסור בשלא כד"א דה"ל כמפרש ולק"מ קו' הריצב"א:

ואולי אי הוה ס"ל לחלק בין מצות אכילה לאזהרה שלא תאכל אם כן ה"ה בשבועה נהי בנשבע שלא יאכל בעינן הראויה לאכילה מ"מ בנשבע שיאכל הכל בכלל ועי' תוס' סוף פרקין ד"ה שבועה כו' והו"מ לשנויה הכי בקיצור דהן משכחת ליה בשכ"א ועי' גי' הר"ן באמת בכה"ג:

מיהו מאי שהקשו תוס' דה"ל להירושלמי למינקט רבותא טפי בנשבע שלא לאכול בלילי פסח ובשארי הלילות יש לומר דבכולל גם שאר הלילות א"כ אוסר עצמו נמי במצה עשירה ובציקות נכרים דחזינן דאין דעתו דוקא אמאי שיוצאין בו שהרי אוסר גם בשאר לילות (ואפשר דפרט נמי לילי פסח לאסור אפי' שלא כד"א) ואם כן לילי פסח גופא מיקרי כולל סתם שכולל שארי מצות עם מצת מצוה ודו"ק:

והנה תי' הר"י לחלק בין שב ואל תעשה לקום ועשה פשוט כוונתו כיון דיש לפנינו ב' מצות הא' קיום שבועתו והב' מצות ה' לאכול מצה או שלא לאכול נבלה ומי נדחה מפני מי אמרינן לעולם שב ואל תעשה עדיף שב ואל תאכל מצה אף ע"פ שנדחה מצות ה' ית' ולא תקום לעבור על שבועתך וכן שב ואל תאכל נבלות ודחה שבועתך ואל תקום לעבור על אזהרת ה':

ודע דלפע"ד לולי שבעלי תוספות שהמה תלמידי הר"י והריצב"א לא נחתו לכך הייתי אומר שמעולם לא פליגי הר"י והריצב"א ולענין אכילת מצה כ"ע ל"פ דאין חילוק בין כולל סתם לכולל מפרש וכדמוכח בירושלמי שאינו מחלק בכך כמו שהקשו בתוס' רק בענין אכילת נבלות הוא דמחלקינן והדין נותן במפרש שאוכל נבלות ושחוטות א"כ א"נ אכל כזית שחוטה לא יצא עדיין ידי שבועות עד שיאכל ג"כ כזית נבלה ואמרינן ליה שב ואל תעשה ולא חיילי שבועה אנבלה משא"כ בנשבע סתם שאוכל ואירע לו שאכל נבלות אמרינן שיצא ידי שבועתו בזה לכ"ע והר"י מודה בזה. והשתא לק"מ מה שהקשו תוס' לקמן מתוספתא דנשבע שאוכל ואכל פגול נותר וטמא דכה"ג הר"י מודה כנ"ל. ונלפע"ד דמשו"ה פי' רש"י דאיתא בהן בדבר היתר ולא פי' בדבר איסור ודחקו תוס' לקמן משום ר"ש פי' כן ולפי הנ"ל פשוט הוא דבנשבע שאוכל ואינו מצוי לו כ"א נבלה לא אמרינן קום אכול כ"א כשאירע שאכל יצא בזה ואם כן לא הוה ממש איסור בהן כ"א בדבר היתר דאמרינן לו קום אכול. ונלפע"ד דגם היש גורסין סוברים [כך] ומשום דדחיקא להו למימר איתא בהן בכה"ג משום דליתא ממש בדבר איסור לכן גרסו אלא משכחת כדרבא בנבלה מוסרחת אבל מודים הם דנבלה לאו עפר מיקרי דראויה לאכילה ואריה רביעה עלה דאל"ה ק' ממסקנת הש"ס לעיל כ"ב ע"ב אלא תפשוט דבעי רבא כו' אלא ע"כ הני י"ג לא נאדו מפירש"י אלא משום דס"ל דסתם לא אוכל ליתא בהן לענין דבר איסור כנ"ל ברור ודו"ק היטב בכל זה:

ולפע"ד הא דלא פירש"י כגירסתם לאו משום דלא מקרי אכילה בכה"ג דמוסרחת דהרי להרמב"ם שבועה שאוכל ואכל עפר יצא ידי שבועתו דמחלק בין שלא אוכל לשאוכל אלא משום נהי דאכילה מיקרי מ"מ נבלה לא מקרי דנבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה ולהדיא אמרינן במנחות כ"ג ע"א דנבלה מוסרחת מיקרי שחוטה ע"ש:

והנה הראב"ד ז"ל פי' לחלק בין נשבע קודם פסח מהני כולל משא"כ בנשבע בלילי פסח שכבר חל עליו חובת מצה אפי' כולל לא מהני ועי' בחק יעקב ואם כן בנבלה דלעולם מוטל איסורו עליו אינו חל לעולם: ויש להסתפק במופלא סמוך לאיש שאינו מוזהר על הנבלה ונשבע עליה מה דינו לכשיגדיל א"נ ישראל במלחמה דשרי כתלי דחזירי ונשבע לאכול מה דינו בשובו ממלחמה דהרי נשבע קודם חול האיסור וכן הנודר מן היין מפסח ולהלן ושוב נשבע עליו שישתנו וכיון שחל השבועה קודם חול האיסור מה דינו ויש להסתפק ולהתיישב בכל זה ודוק. ועי' בש"ך חו"מ סימן ע"ג ס"ק י"א:

ד"ה אלא כדרבא כו' דכמה שקצים ורמשים איכא כו' וכ' המהרש"א דשקצים ורמשים דמציעתא משכחת במוסרחים טפי דאז איתא בהן וצ"ע בע"ז ס"ח ע"ב מאי דהוה בעי רב ששת למימר אליבא דרב וע"ש תוס' וה"נ אליבא דרב ושמואל ור' יוחנן קיימי' וצ"ע:

בא"ד וע"ק לר"י מדתני' בתוספתא דשבועות עי' במהרש"א דבעי למימר דריש לקיש מודה בכולל סתם דמהני אפי' באיסור הבאה מעצמו ולפ"ז נ"ל הא דלא מוקי מתני' בכולל סתם וכר' יוחנן משום דקשה מ"ש רישא דס"ל לר"ל דנבלה מקרי אינה ראויה לאכילה כעפר ולכן נמי לקמן מקשה לרבא משכחת לה חמש בשבועה אתמרים וחלב ולא מקשה נמי לריש לקיש דמשכחת בנשבע סתם שלא אוכל ע"כ משום דבכה"ג הוה חלב כעפר ואינו חל אפי' בכולל אבל בתוספתא דמיירי בשבועה שאוכל דאז יוצא באוכל פגול משום דבשבועה שאוכל אפי' עפר מהני כמ"ש לעיל לדעת הרמב"ם כצ"ל דעת המהרש"א:

אבל קשה מש"ס דלעיל כ"ב ע"ב אלא תפשוט כו' ודו"ק:

והקו' הראשונה יש לישב קצת דודאי איכא שרצים דמאיסי טובא ואהנהו קאמר שם בע"ז דחידוש הוא מיהו איכא נמי דלא מאיסי ועולה על שלחן מלכים כמשמע שם ובסיפא דמתני' דהכא איירי סתם אפי' אי אכל הנהי דמאיסי אשתו אסורה וכן מדייק לשון התוס' דכמה שקצים ורמשים איכא כו' ומ"מ במיצעתא בנשבע שלא לאכול שקצים ורמשים סתם איתא בשאוכל הנהי דלא מאיסי ונסרחו כך יש לישב אבל קו' השניה צ"ע:

באסור הבא מעצמו ל"א והקשו תוס' ממוקדשין כו'. וי"ל הטעם דבשאר אסור ע"כ כיון דחל אהיתר עכ"פ חל על אסור משא"כ שבועה ונדר דהותר מקצתו הותר כולו דכ' ככל היוצא כו' א"כ אדרבא אם לא יחול על אסור גם על ההיתר לא יחול. וכדפליגי בש"ס חולין פרק כ"ה בב"ח כיון דאכילה כו' אבשול ג"כ ע"ש. ול"ק ממוקדשין דלא שייך כנ"ל. אך לא מצינו שיהי' חשיב הותר מקצתו כו'. ועיקר נראה דהפי' הוא בשלמא אסור הבא מאליו כיון דחל יה"כ ממילא אסור יה"כ על כל מאכל דא"א שיחול לחצאין וכן כל אסור וחשיב כולל. משא"כ גבי שבועה דאין האסור רק מה שאסור על עצמו וכמו כן אם הי' נשבע על שחוטה לחוד היה שייך לא יחל רק שכלל ונשבע גם על נבלה אבל מה צירוף יש לאסור והיתר שנאמר כיון שחל אסור שבועה על ההיתר יחול על האסור הא כמו אלו נשבע על ההיתר לבד הי' אסור כן עכשיו יחול ג"כ על ההיתר לבד ואף שאינו חל על האסור כאלו לא נשבע על האסור רק אהיתר כנ"ל כיון שאם נשבע ע"ז לחוד ג"כ לא יחל כמו נשבע על שתיהן כנ"ל. ולא קשה ממוקדשין דג"כ א"א שיהי' אסור הקדש חל על הבשר ולא על החלב וכה"ג דהוא אסור אחד שחל הקדש וממילא הכל אסור מפני אסור זה לחוד. משא"כ שבועה דאין אסור שבועה דשחוטה גורם אסור על נבלה רק שנזדמן שכללם בלשון א' לא חשיב צירוף דיהי' חשיב כולל לר"ל כנ"ל. ואפשר דטעמיה דר"י. דלכאורה לא דמי לשאר אין אסור חל על איסור ששניהם איסור אכילה וכה"ג וכבר אסור לא שייך שנאסר עוד משא"כ בל יחל דאין שייך לאכילה כלל וכמו דסבר ר"ע במשנה י"ט על כל שהוא היכן מצינו מדבר כו' ע"ז רק רבנן פליגי דאכילה דלשון ב"א ג"כ כזית ע"ש. אבל לענין איסור חל על איסור שפיר י"ל ס"ל ואף שהוא נבלה ואסור באכילה מ"מ עובר בל יחל דחל על הלוך ודבור וכה"ג דאין אסור זה שייך לאכילה שלא יוכל לחול. רק הטעם דהתחלת השבועה אינו שבועה שיחול אסור כלל. כיון שכבר מושבע מה"ס לקיים הלאו. ומה"ט לע"ד נקיט הש"ס מושבע כו' לא אין אחע"א וכן לקמן כ"ז ריב"ב מק"ו ע"ש בתוס' ד"ה מצוה שהקשו מאין איסור חל על איסור ולהנ"ל א"ש. רק לדידן אימעט מלהיטב כו' ע"ש דא"א לשבועה לחול. ולכך בכולל שעכ"פ השבועה חלה שוב יש בל יחל דלענין איסור בל יחל לא שייך שלא יחול כנ"ל:

ובזה מיושב מה דמאריך הש"ס מידי הוא טעמא אלא משום כולל ר"ש לטעמיה כו' שמיותר. ולהנ"ל א"ש דלכאורה גם מאן דל"ל כולל י"ל דבשבועה מודה כנ"ל דאסור גברא חל. כמ"ש הר"ן על קונם דחל על מצוה כיון דלא אסור חפצא כן להיפוך אסור גברא. ולכך מייתי מיה"כ דגם זה תליא בכולל. דיה"כ ג"כ כנ"ל שאינו אסור אכילה על המאכל רק שהאדם נאסר בבטול ענוי והא ע"כ מבטל ענוי גם באכילות אסור ולא שייך לכאורה כלל אין איסור חל על איסור ואעפ"כ לר"ש לא חל אנבלה דא"י לאסור בטול עינוי דיה"כ רק בהיתר לא מה שכבר אסור לו כיון דל"ל כולל ולכך גם בל יחל דגבי שבועה ג"כ לא מהני כולל כנ"ל:

תוס' ד"ה האוכל. דחו ד' רש"י בנתנבלה בי"ה דהוי אסור ב"א. ולע"ד כיון דאיסור נבילה בכזית ואכילת יה"כ בכותבת א"כ לעולם לא חשיב איסור בב"א דכשאוכל כזית עבר אלאו דנבלה ועדיין אינו אסור כלל מה"ת משום יה"כ. וכשמוסיף ואוכל עוד כזית לתשלום ככותבת א"א שיחול למפרע על הכזית שאכל שיצטרף דאין אסור יה"כ חל על נבלה. וממילא הוי זית נבלה וזית משום יה"כ שאינו מצטרף לככותבת כדאמר במעילה בטמאה וטהורה דאינו מצטרף לזית נבלה כיון דאחצי זית טמאה א"י אסור נבלה לחול הוי ח"ז טמאה וח"ז נבלה כן בהנ"ל כיון דעל הכזית לא חל רק נבלה שקדם דלא הי' אסור יה"כ שוב נשאר על כזית זה רק אסור נבלה לחוד לא יה"כ ואף שאוכל עוד לתשלום ככותבת אינו מצטרף והוי חצי שיעור כדאמר בש"ס לקמן כ"ט ע"א בהפריש קרבן. ושם דשניהם אסור שבועה בעי הפריש קרבן משא"כ הנ"ל דב' אסורים לא מצרפי כנ"ל ואף לר"ש דכ"ש למכות מ"מ גבי יה"כ נראה דמודה דאף מלקות ליכא דלא מיתבא דעתי' כנ"ל. וא"כ נתנבלה ביה"כ לא חשיב אסור ב"א שיחול דלעולם לא יהי' בב"א כנ"ל. רק דמ"מ לדידן נראה כמו דאית לן כולל והיינו משום דשם אסור חל לענין היתר חל גם על האסור וא"כ דנין רק על חלות האסור לא על האכילה י"ל שפיר דכה"ג חל ג"כ דניהו (חסר):

גמרא באיסור הבא על ידי עצמו לא אמרינן. דין איסור כולל חל על איסור אחר ניתן לבאר בשני אופנים:
א) איסור שחל במקצתו חל בכולו, הואיל והאיסור הכולל חל במקצתו - זאת אומרת על החתיכות הנוספות - חל בכולו, גם על החתיכה שכבר נאסרה ע"י האיסור הראשון.
ב) אין האיסור הכולל כפל של האיסור הראשון אלא הוא מהווה איסור ששונה בעצם חלות שמו מהראשון ולכן חל עליו.
לביאור הראשון מתפרשת הגמרא בדרך נאותה מאד. דוקא באיסורי תורה דעלמא שייך הדין מיגו שחל האיסור במקצתו חל בכולו ולפיכך חל איסור כולל על איסור הראשון. אולם חלות שבועה ניתנת להיחלק וכפי שיוצא מן המשנה ומסוגיא דלעיל (כב: - כג.), עקב כך כשנשבע לאסור דבר האסור וכולל בשבועתו גם דברים המותרים מתחלקת השבועה, מקצתה הבאה לאסור הדברים המותרים חלה, אבל לא מקצתה הבאה לאסור את הדבר שהוא כבר אסור. הקדש איפוא אינו כאיסור הבא על ידי עצמו שכן איסור ההקדש אינו ניתן להיחלק, וכן מבואר בתוס' כאן ד"ה באיסור.⁶⁸
שם. תוס' ד"ה האוכל. וז"ל כי מתה פקע איסור אבר מן החי וחלו איסור נבילה ואיסור יוה"כ בבת אחת וכו'. התוס' בעלמא סוברים שאין מחזיקים מאיסור אבר מן החי לאיסור נבילה, שלא כדעת רש"י במס' ביצה (כה.) (עיי"ש בתוס' ד"ה בחזקת איסור עומדת) הסובר שמחזיקים מאיסור אבר מן החי לאיסור נבילה. ומסתבר שרש"י לפנינו כשיטתו שם שאמר שבספק שחיטה מחזיקים מאיסור אבר מן החי לנבילה כי סובר שאבר מן החי ונבילה מהווים איפוא שם אחד, וה"ה בנוגע לאין איסור חל על איסור מאחר שאיסור אבר מן החי קדים ליוה"כ משפקע אמ"ה איסור הנבילה ממשיכו ומנע את איסור יוה"כ מלחול כי נחשב לאיסור הקדום וכאבר מן החי.
ואמנם בדין מחזיקים מאיסור לאיסור קיימת מחלוקת בין הראשונים והפוסקים בכל התורה כולה ולאו דוקא באבר מן החי ונבילה ולכאורה אין שייכות לנידון דידן ואיסור חל על איסור (עיין ביבמות ל: בתוס' ד"ה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת, ברמב"ן ברשב"א ובר"ן שם וגם בש"ך יו"ד סי' נ' אות ג' ובפוסקים אחרים). אך יתכן ששיטת רש"י שם וכאן מתפרשת באופן שלא תהיה תלויה במחלוקת זו אלא משום שהוא סובר שאבר מן החי ונבילה מהווים איפוא שם אחד. ועלינו להבין את השייכות בין שני האיסורים.
ונראה, דהנה הגר"ח זצ"ל ביאר שבעצם מהווים איסורי הטריפה והנבילה שם אחד,⁶⁹ והביא לכך כמה ראיות:
א) כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' מאכ"א (הל"ח - ט') וז"ל: נמצאת למד שהתורה אסרה המתה והיא הנבלה ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה ואע"פ שעדיין לא מתה והיא הטריפה. וכשם שלא תחלוק במיתה בין מתה מחמת עצמה בין שנפלה ומתה בין שחנקה עד שמתה בין שדרסתה חיה והרגתה כך לא תחלוק בנוטה למות בין שטרפתה חיה ושברתה בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה וכו' הואיל והיא נוטה למות מכל מקום הרי זו טרפה וכו' וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה ואי אפשר לה לחיות מחמת מכה זו אסורה, מכאן אמרו חכמים זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה וכו' עכ"ל. אין בדרך של הרמב"ם להביא דרשות או לימודים בין הלכותיו וא"כ קשה למה איפוא השוה כאן הטרפה לנבלה, אלא ההשוואה באה ללמדנו שבעצם חלות דיניהן מהוות טרפה ונבלה חלות שם איסור אחד ולכן דומות הדדי בדיניהן.
ב) בפ"ד ממאכ"א הלט"ו קובע הרמב"ם שכל איסורין שבתורה אין מצטרפין זה עם זה. ובהלי"ז שם מפרש הצטרפות הנבלה עם הטריפה "הואיל והטריפה תחילת נבילה היא", וביאר הגר"ח זצ"ל שהרמב"ם התכוון ליסוד הנ"ל שטריפה דומה לנבילה.
ג) ודומה שמקור דברי רמב"ם הוא הספרי פרשת ראה (סי' ק') וז"ל לא תאכלו כל נבילה, אין לי אלא נבילה, טריפה מנין ת"ל נבילה, כל נבילה עכ"ל, ומתבקשת השאלה והרי הטרפה נאסרת בלאו מפורש בפ' משפטים,⁷⁰ ועלינו איפוא להסיק שיתור כל נבלה בא ללמד שאיסור טרפה משתייך לאיסור נבילה, ושניהם משם אחד ומצטרפים, וכפי שפסק הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות.
ד) כתב הר"ן בחידושיו למס' חולין (לז: ד"ה ליכתוב) ז"ל כל איסור נבלה חל הוא אאיסור טרפה וכו' איסור טרפה אינו אלא מחמת שאיסור נבלה מתקרב וכו' שכיון שאיסור טרפה חל מחיים א"א שלא יחול איסור נבלה לאחר מיתה וכו' עכ"ל, מבואר בעליל שאיסור טרפה התחלת איסור נבלה ובעיקר שם אחד הם.⁷¹
ה) חולין (לב:): דבעי ר' זירא ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן מהו, מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהרה מידי נבילה. ופשיטא שאילו נאסרה הבהמה באיסור נדר בין סימן לסימן ששני הסימנים מצטרפים להוות שחיטה כשרה. וספקו של ר' זירא מוגבל לכשנטרפה הבהמה בלבד. שחיטת הטריפה ושחיטת הכשרה שונות הן בחלות היתרן. איסור הטרפה אינו איסור צדדי בעלמא; הטריפה מעכבת בהיתר השחיטה, והיא מהווה איפוא שם אחד עם נבילה. משום כך נסתפק ר' זירא אם איסור הטרפה שנולד בין שחיטת סימן א' לסימן ב' מעכב את חלות הטהרה של השחיטה.
ו) חולין (עה.): השוחט את הטריפה ונמצא בה בן ט' ח' וכו', ופשיטא שהוולד אסור באכילה. ואילו היתה שחיטת הטרפה כמו כל שחיטה דעלמא זולת שחל איסור אכילה בלבד על האם עקב היותה טריפה מהראוי שהוולד יותר באכילה, שהרי אינו טריפה. ויוצא מכאן ששחיטת הטריפה אינה שחיטה גמורה המתרת באכילה, ומאחד שחסר היתר השחיטה באם שהיתה טריפה אף לגבי הוולד חסר היתר שחיטה לאכילה.
ז) במחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש בחולין (קב:) פסק הרמב"ם (פ"ד ממאכלות אסורות הל"י) שבשר מן החי אסור מדין טריפה. ולכאורא יפלא הרי בבשר מן החי אין הבהמה עצמה טריפה. אלא שעיקר איסור הטריפה היינו מפני שהשחיטה לא התירה את הבהמה באכילה, ובשר מן החי הואיל ונחתך מן הבהמה לפני שחיטתה חסר לו היתר שחיטה.
ח) תנן פ"ק דחולין (יג.) ששחיטת עכו"ם נבילה ומטמא במשא. ופסק הרמב"ם בפ"ב מאבות הטומאות הל"י וז"ל שחיטת עכו"ם נבילה ומטמא במשא וכו' וקרוב בעיני שאף זה מדברי סופרים וכו' וא"ת והלא היא אסורה באכילה דין תורה, לא כל האסור באכילה מטמא שהרי הטריפה אסורה וטהורה וכו' עכ"ל, ועולה התמיהה כיצד ניתן לדמות שחיטת עכו"ם לטרפה והלא הרבה דברים כגון ערלה וכלאי הכרם אסורים באכילה ועכ"ז אינם מטמאים, והטרפה לכאורה כמוהם. בשחיטת עכו"ם, לעומת זאת, איסור אכילת הבהמה הוא מדין נבלה שהרי העכו"ם אינו בר שחיטה ובדין הוא שאף טומאת הנבילה תחול מן התורה.
ומוכרחים אנו להסיק שלדעת הרמב"ם עיקר איסור הטרפה חל מפני שחסר לבהמה היתר שחיטה, ובכן היה בדין שתטמא טרפה כמו נבילה. אלא שדין חלות השחיטה בטרפה מתחלק: אמנם אין השחיטה מתרת איסור אכילת הנבילה; עכ"ז שחיטת הטרפה מטהרת מידי טומאת הנבילה. עקב כך מעלה הרמב"ם שכשם שבטריפה מטהרת השחיטה מטומאת נבילות מה"ת בלי שהתיר באכילה, הוא הדין בשחיטת עכו"ם.⁷²
בהתאם להנ"ל יתכן שרש"י סובר שכן דינו של אבר מן החי. מאחר שאיסור אבמה"ח הוא מפני שחסר היתר השחיטה מהווה הוא שם אחד עם איסור הנבילה, ולכן בספק שחיטה מחזיקים דוקא מאיסור אבר מן החי לאיסור הנבילה. וה"ה באיסור חל על איסור סובר שאיסור הנבילה מהווה המשך של האיסור דאבר מן החי שקודמו ולכן איסור יוה"כ נמנע כי איסורו בא לבסוף ואינו חל, ודו"ק היטב.
שם. תוס' ד"ה אלא הן היכי משכחת לה. ז"ל ותירץ דהכא דוקא לא חיילא שבועה משום שהזכיר נבילה ונשבע עליה לאוכלה אבל התם דלא מדכר פסח חיילא עליה שבועה עכ"ל. שיטת הריצב"א מתפרשת בשתי דרכים:
א) יתכן שלדעתו דין הנשבע לבטל את המצוה תלוי במעשה השבועה ולא בחלות השבועה. משום כך כשמזכיר את ביטול המצוה במפורש בלשון השבועה מעשה השבועה הוא לשוא ובטל. מאידך כשנשבע שלא יאכל מצה סתם בלי להזכיר את ביטול המצוה במפורש, אין מעשה השבועה לשוא, אלא חלות השבועה באה לבטל את המצוה, ולכן חלה השבועה כי אינה לשוא במעשה הפלאתה.
ב) עוד י"ל שכולל סתם מועיל מפני ששבועת שוא היא שבועה שאין בה קיום או ביטול אלא שיצאה מפיו לבטלה. אך כל זה בנשבע לבטל את המצוה בלי כולל, ברם בשבועה בכולל הרי יש חלות קיום בנוגע לדבר הרשות שנכלל בה, ומאחר שיש קיום בעצם השבועה חלה השבועה בכולה - ואפילו לבטל את המצוה. במה דברים אמורים כשהשבועה אינה ניתנה להיחלק לשתים - בכולל סתם. אכן בשבועה מפורשת לבטל את המצוה וכלל בה גם דבר רשות השבועה מתחלקת לשתים: חלק השבועה לבטל את המצוה נחשב לשוא ואינו חל ואילו החלק השני בנוגע לדבר רשות חל כשבועת ביטוי. (ואין להקשות למה לא נאמר כאן שבועה שבטלה מקצתה בטלה כולה כי הדין ההוא חל דוקא כשמקצת השבועה בטעות ולא כשמקצת השבועה לשוא. ועיין בר"ן בנדרים כן. ומש"כ בשם הרמב"ן לחלק בין נדר שהותר ע"י פתח לבין נדר שהותר בחרטה).
בא"ד. ור"י מפרש דודאי שב ואל תעשה כדאיירי הכא לא חיילא דקאמר שבועה שאוכל ולא אכל אבל התם בנשבע שלא לאכול ואכל דהוי בקום ועשה ודאי חיילה עכ"ל. שיטת הר"י מתפרשת בכמה אופנים:
א) יתכן שכולל מועיל להפקיע את דין שבועה לבטל את המצוה שהיא שבועת שוא. עכ"ז אף שתחול השבועה לא תדחה למעשה את איסור הנבילה. בשבועות ליכא קיום מצות עשה, וכפי שנתבאר בשיעורים בענין נדרי גבוה, ולכן לא ניתן לומר שידחה עשה דשבועה את איסור הנבילה. מאידך בנשבע שלא יאכל מצה אין המצוה דמצה דוחה את איסור השבועה שכן יש בשבועה ל"ת ועשה ועשה דמצה אינו דוחה ל"ת ועשה. יוצא איפוא שדין הנשבע הוא בכל אופן להיות שב ואל תעשה; הנשבע בכולל לאכול נבילה אסור לו לאכלה, והנשבע שלא יאכל מצה לא יאכלנה בליל הסדר. הדין של לאו והן דורש אליבא דהר"י שיהיה קיום שבועה למעשה ולא רק חלות שבועה. משום כך שבועה בכולל לא לאכול נבילה ליתא בלאו והן כי כשנשבע לאכול נבילה בכולל לא יאכלנה למעשה וכנ"ל, ולפי"ז הר"י פוטר את הנשבע מקרבן בלבד אך אין השבועה לשוא.
ב) ברם משמעות שיטת הר"י שבתוס' היא שהשבועה לאכול נבילה בכולל לשוא ושלא כפירוש הראשון, אלא שלדעת הר"י יש שני דיני שוא: דין אחד של שבועת שוא כשנשבע לבטל מצוה בלי כולל, ובאופן זה גוף השבועה לשוא היא ולבטלה שהרי שייכת למצוה בלבד. דין שני של שבועת שוא כשנשבע לאכול נבילה בכולל ושאסור לו לקיים את השבועה בפועל ולאכלה. באופן זה עיקר השבועה אינה לשוא אך מכיון שהשבועה לא תתקיים למעשה שכן אסור לו לאכול את הנבילה הופך דין השבועה להיות שבועת שוא. ונראה שדין זה נכלל בדין שבועה שא"א לקיים דהוי' שבועת שוא. (ועיין ברש"י דף כו. ד"ה מאי מיעט מיעט מצוה ובשיעורים שם). סמוכים ליסוד הזה נמצא בפסוק "נשבעתי ואקיימה לשמור" כלומר ששבועה חלה דוקא כשמהוה בת - קיום במציאות וכל שבועה שאינה למעשה בת - קיום אינה חלה כשבועת ביטוי והופכת להיות לשוא.
ג) ניתן לפרש הר"י בהתאם ליסוד שביארנוהו באריכות בשיעורים (לעיל כ: בתוס' דכי ובשיטת הרמב"ן שם ולקמן במלחמות ד' ספ"ג). יש דין מיוחד של קיום שבועה וביטול מצוה אינו יכול להוות קיום שבועה ולא חלה איפוא שבועה לבטל את המצוה. ונראה שבכולל מצוה ורשות ביחד בשבועה אחת בשב ואל תעשה - כגון מי שנשבע שלא לאכול מצה כל השנה כולה - יש קיום שבועה אחד, דהיינו מניעת הפעולה כשהגברא במעמד שב ואל תעשה. עקב כך אין השבועה נחשבת לשבועה המבטלת מצוה בלי קיום שבועה כי ישנו קיום שב ואל תעשה אחד. לעומת זאת כשנשבע בקום ועשה והוא כולל ביטול מצוה עם רשות, כגון הנשבע לאכול נבלה וכשרה, כל פעולה ופעולה קיום שבועה בפני עצמה ומכיון שלא יתכן להחשיב את ביטול המצוה לקיום שבועה הופכת השבועה להיות שוא, ודו"ק היטב כי דברי רבנו נ"י מאירים לעינים.
ענין שיטות הרמב"ם והראב"ד בנשבע לבטל את המצוה ודין כולל
א

הרמב"ם בחבורו (פ"ה מהל' שבועות הל' י"ח) קבע כירושלמי, וז"ל נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים הרי זה אסור לאכול מצה בלילי הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח אלא כלל עתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילתה בו מצוה ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים חלה על ליל הפסח וכן כל כיוצא בזה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם או שלא יעלה עליו בגד שנה או שנתים, עכ"ל. ובפ"ד מהל' שבועות הל' י' כתב הרמב"ם וז"ל וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה ואכלה כולה באותו היום אינו חייב אלא אחת וכן כל כיוצא בזה שאין שבועה חלה על שבועה, עכ"ל. והראב"ד משיג וז"ל א"א גם זה שבוש הוא שבתחלה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע על אותו ככר לעולם וכו' עכ"ל. לדעת הראב"ד עקב הוספת זמן נהייתה שבועת כולל והשבועה השניה חלה על הראשונה ואילו הרמב"ם סובר שהוספת זמן אינה עושה את השבועה לשבועת כולל ואין השבועה השניה חלה על הראשונה אף שהיא הוסיפה זמן על זמן האיסור הראשון. וקשה אליבא דהרמב"ם, דמה שונה הוספת זמן שבכך לא חלה שבועה על שבועה מן כולל זמן היתר יחד עם זמן מצוה בשבועה לבטל את המצוה שהשבועה חלה וכגון שנשבע שלא יאכל מצה שנה שחלה לאסור מצה בליל פסח.
ונראה שהרמב"ם מבחין בין דין הכולל בשבועה לבטל את המצוה לבין דין הכולל באין שבועה חלה על שבועה ואין איסור חל על איסור. ההלכה קובעת ששבועה המבטלת מצוה והיא מוגבלת למצוה בלבד מהווה שבועת שוא כי בשבועה זו ליכא דין של קיום או ביטול ומאחר שכולה חלה בנוגע למצוה בלבד לבטלה היא. לעומת זאת בכולל היתר עם המצוה השבועה כשיוצאת מפיו אינה לבטלה שכן יש לה קיום ובטול ולכן חלה בכולה. בהתאם לכך גם הוספת זמן היתר על גבי זמן המצוה מהווה כולל והנשבע שלא יאכל מצה שנה חלה השבועה.
אחרת דין הכולל באין איסור חל על איסור. שם חלה שבועת הכולל מטעם מיגו שהאיסור השני חל במקצתו חל בכולו. וזה שייך רק כשמקצת חלות האיסור השני פועלת מיד אבל לא כשהיא פועלת לאחר זמן בלבד. משום כך בנשבע שלא יאכלנה אחרי שנשבע שלא יאכלנה היום שהשבועה השניה מוסיפה איסור רק לאחר זמן אי אפשר שיחול הדין דכולל והאוכלה איפוא אינו חייב אלא אחת.⁷³
ב

בשיטת הראב"ד הקושי הוא לאידך גיסא. בנוגע לדין איסור חל על איסור פסק שע"י הוספת זמן נחשבת השבועה השניה לשבועת כולל וחלה. מאידך בכולל בשבועה לבטל את המצוה מגביל הראב"ד (השגות הראב"ד על המאור הקטן בסוף מס' פסחים) דין הירושלמי שחלה שבועה שלא לאכול מצה כל השנה להנשבע בשאר ימות השנה שהשבועה חלה מיד ולפני פסח. אולם אם נשבע בתוך ימי הפסח שקדמה מצות מצה לשבועתו לא חלה השבועה. ועלינו להבין את ההבדל בין כולל בשבועה על שבועה לכולל בנשבע לבטל מצוה.
ונראה שלדעת הראב"ד דין הכולל בשבועה לבטל את המצוה נאמר בחלות השבועה, זאת אומרת מיגו שחלה השבועה במקצתה דהיינו לזמן היתר ממילא חלה בכולה דהיינו גם לזמן למצוה. משום כך אין השבועה חלה לכתחילה בתוך ימי הפסח לבטל את המצוה. אולם בשכבר חלה בשאר ימות השנה נשארת השבועה בחלותה כשמגיעים ימי הפסח וזמן המצוה.
ברם בנוגע לדין הכולל באיסור חל על איסור סובר הראב"ד שאינו מדין מיגו אלא דין הוא בעצם חלויות שמות של שני האיסורין, כלומר, הואיל והאיסור השני מוסיף איסור בעצם שמו על גבי האיסור הראשון לכן חל. עיקר דין אין איסור חל על איסור הוא שאין התורה מחייבת עבור כפלות איסורים, וזה דוקא כשהאיסור השני כופל את איסורי הראשון. אך בכולל כשהאיסור השני מוסיף איסורים מהווה הוא איסור אחר בעצם שמו ולפיכך חל. בהתאם לכך העלה הראב"ד שהוספת זמן מהווה כולל בנוגע לאיסור חל על איסור שכן ע"י כך נחשב האיסור השני לאיסור אחר בעצם חלותו וגופו, ומשום כך חלה השבועה השניה אף ביום הראשון של השבועה הראשונה.
העולה מדברינו הנ"ל שלפי הריצב"א דין הנשבע לבטל את המצוה וכולל תלוי במעשה השבועה, לדעת הרמב"ם דין הנשבע לבטל את המצוה תלוי בעצם שם השבועה ואילו דין איסור חל על איסור בכולל תלוי בחלות האיסור השני, ואליבא דהראב"ד הדין של נשבע לבטל את המצוה וכולל תלוי בחלות הכולל אבל דין הכולל באיסור חל על איסור תלוי בעצם שמות האיסורין ולא בשעת חלותן, והדברים מאירים, ודו"ק.⁷⁴
ג

כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' נדרים (הל"ט) וז"ל הנודר שיצום בשבת או ביום טוב חייב לצום שהנדרים חלים על דברי מצוה כמו שבארנו. וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו ופגע בו יום זה והרי הוא יום טוב או ערב יום הכפורים הרי זה חייב לצום ואין צריך לומר ראש חדש. פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכין חזוק וידחה נדרו מפני גזירת חכמים עכ"ל.
פשוטם של דברי הרמב"ם מורה שהנודר לצום כל יום ראשון ופגע בו יו"ט, חייב לצום רק משום שהנדר חל לבטל דבר מצוה. והנה מתבקשת השאלה הרי כשנדר לצום כל ימיו זהו נדר הכולל בין יו"ט בין שאר ימי היתר, ולדעת הרמב"ם כשנשבע שלא לאכול מצה כל השנה חלה שבועתו שכן כלל היתר עם המצוה, ולמה איפוא לא יחול נדר כשבועה מדין הכולל.
ואולי סובר הרמב"ם שכולל אינו פועל חלות שבועה לגבי חיובי ואיסורי השבועה כי אם לגבי אמת ושקר בשבועה, דהיינו, הנשבע בכולל חייב לאמת את דברי השבועה אך אין השבועה חלה לגבי חיובי ואיסורי שבועות דעלמא (ועיין בשיעורים לעיל שמבואר שיש בשבועות שני דינים - חלות חיובים ואיסורים ודין אמת ושקר, ועיין אף לעיל בהערה 73, ואכמ"ל). כ"ז יתכן בשבועות שכן יש בהן הלכות אמת ושקר - משא"כ בנדרים. עקב כך לא חל דין הכולל בנדרים ונדר שחל לבטל את מצוה בין בפרט ובין בכולל הוא בתורת נדרים דוקא, וצ"ע.
שם. בעה"מ ספ"ג שבועות (דף יב: בדפי הרי"ף דפוס ווילנא). ז"ל ובנשבע לקיים מצות עשה השבועה והנדר חלין עליו למלקות וכו' אבל במצות לא תעשה אין הנדר חל עליו כלל בביטולה אף לא בקיומא עכ"ל. בדין הנדר לקיים מצות עשה יש מחלוקת בין הראשונים. לדעת הר"ן (נדרים ח' ד"ה והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא) אינו חל אבל הר"ר אליעזר בתוס' (שם ד"ה נדר גדול נדר לאלהי ישראל) סובר שחל בדומה לדין נדר צדקה,⁷⁵ וכפי הנראה סובר הבעה"מ כתוס' וכרא"ש (שם ד"ה נדר גדול נדר לאלהי ישראל) שנדר לקיים מצות עשה חל. אך דבריו האחרונים תמוהים כי בנדר לבטל מצות לא תעשה כגון שנדר לאכול חמץ בפסח גם בלי הטעם של ביטול מצות לא תעשה לא יתכן שיחול הנדר כי אין הנדרים חלים בקום ועשה.⁷⁶ ואין לומר שבניגוד לשאר ראשונים סובר הבעה"מ שאף נדר בעלמא חל בקום ועשה ומהוה חובת גברא לקיימו, שהרי מבואר במס' נדרים (יג: וגם עיין בדף ט"ו א) שהשבועה חלה לאסור דבר שאין בו ממש מאחר שהחלות על הגברא ואילו נדר אינו חל לאסור דבר שאין בו ממש הואיל וחלותו מוגבלת לאסור חפצא באיסור. ולפי בעה"מ שחל דין נדר בעלמא על הגברא בקום ועשה בלי חלות איסור חפצא למה לא יחול נדר לאסור דבר שאין בו ממש מדין איסור גברא.
ועלינו להסיק שבעה"מ מכיר בשני מיני נדר: נדר לעשות מעשה בקום ועשה ונדר לאסור דבר בשב ואל תעשה. נדר שהוא בקום ועשה חל על הגברא ולא בחפצא ומקורו בדין נדר גבוה "הרי עלי להביא קרבן" שמקורו בפסוק "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת" וגו'. נדרי איסור לעומתם, נלמדים מפרשת מטות "איש כי ידור נדר" המשמש כמקור לדין ההתפסה בחפצא של איסור. נדר של איסור חל כאיסור חפצא ואינו אוסר איפוא כי אם דבר שיש בו ממש ולא חל על הגברא בדבר שאין בו ממש.⁷⁷
לכאורה כוונת בעה"מ כנ"ל שנדר שהוא בקום ועשה לעבור על ל"ת לא חל. ברם הרמב"ן פירש כוונת בעה"מ שמדובר בנדר לאיסור חפצא ואינו חל לבטל מצות ל"ת בשב ואל תעשה. והקשה, למה איפוא סד"א שנדר חל לבטל מצות ל"ת של עונה.
ונראה שלפי פירוש זה סובר הבעה"מ שנדר לבטל מצות עשה אינו סותר את המצוה - כי הנודר דומה למי שאין לו חפצא של מצוה שהוא פטור מעיקר חובת המצוה. דין האנוס באי - קיום מצות עשה דומה לדין "אל יבזבז אדם יותר מחומש" המהווה פטור גמור מחובת המצוה ואינו פטור עונשים בלבד, ומאחר שאינה קיימת מצות עשה כלל חל הנדר. אולם אין בכח נדר להפקיע חובת ל"ת מעיקרה. דין אנוס בקיום ל"ת אינו כי אם פטור עונשים, ויוצא איפוא שנדר לבטל מצות ל"ת עומד בכל אופן בניגוד למצות ל"ת ועקב כך אינו חל.
לאור הבחנה זו ניתן לומר שמעונה אין קושי' על בעה"מ כי האנוס בעונה פטור לגמרי מחובת המצוה ומשום כך הנדר יחול להפקיע את המצוה, וצ"ע בזה.
שם. מלחמות ה' (ספ"ג)
א) ז"ל דומיא דנדרים שחלים על דבר מצוה כדבר הרשות ואינם חלים לבטל מצות לא תעשה בידים וכן שבועות בכולל וכו'. הרמב"ן כאן כר"י הנ"ל (בתוס' ד"ה אלא הן היכי משכחת לה) שכולל מועיל דוקא בשבועה בשב ואל תעשה ולא בשבועה בקום ועשה, ועיי"ש בביאור. אך נותר עלינו לציין שממה שהביא הרמב"ן הוכחה מדין הנדר שאינו מבטל ל"ת בידים - והרי נדר בעלמא אינו חל לכאורה בקום ועשה, וע"כ שגם לדעת הרמב"ן יש נדר בעלמא בקום ועשה (ולאו דוקא נדר לקיים מצוה) וכנ"ל בבעה"מ.
ב) בא"ד וכן ממה שאמרו והא ליתא בלא אניח תפילין. ואמאי משכחת לה בכולל עכ"ל. נראה שלפי בעה"מ שבועה בכולל אינה יכולה לשמש איתא בלאו והן בעבור שבועה פרטית, ולכן הנשבע בדרך פרט על תפילין בלחוד אף שהיה יכול לישבע שלא להניח תפילין בכולל עכ"ז ליתא בלאו והן.
ג) בא"ד - ולדברי בעה"מ ז"ל קשה ממנו דהא משכחת לה בשבועה דומיא דנדר דאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה עכ"ל. הנה ביארנו למעלה (יט: בדין גברא וחפצא בשבועות ובנדרים אות ב') שאיסור חפצא בשבועה אליבא דהרמב"ם אינו אסור בלאו דשבועת שקר, "לא תשבעו בשמי לשקר", כי באיסור חפצא ליכא חוב על הגברא לאמת את דבריו אלא איסורו כמו איסורי החלב והדם ונאסר דוקא משום בל יחל דברו. דומה שכך גם דעת בעה"מ, וממילא א"א להחשיב שבועה בלשון נדר כדאיתא בלאו והן. רק שבועה שחלה מדין שבועת שקר והיא מחייבת קרבן שבועה איתא בלאו והן, אבל שבועה בלשון נדר אף אם לוקין עליה אליבא דבעה"מ משום בל יחל - אין בו חיוב קרבן שבועה.
ד) בא"ד אבל אני אומר שאע"פ שאיסור השבועה חלה עליו בכולל אם עבר ועשאה אינו חייב קרבן דכי כתיבי קראי בדבר הרשות כתיבי ואימעיט דבר מצוה וכו'. דברי הרמב"ן כאן מתפרשים ע"פ המבואר במס' נדרים (ט"ז: - י"ז א) שישנן שתי גזה"כ למעט את הנשבע לבטל את המצוה: א) "לא יחל דברו", דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים, למיפטריה מן לאו דשבועה; ב) "להרע או להיטיב", מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שאין הרשות בידו, ולמיפטריה מקרבן שבועה. לפי הרמב"ן חלות הכולל לבטל את המצוה מתייחסת רק לדין מיחל הוא לחפצי שמים, כלומר בנוגע להלאו דבל יחל. ואילו ביחס לפרשת שבועת ביטוי וחיוב קרבן השבועה אף שבועה בכולל לבטל את המצוה ממועטת ע"פ גזה"כ להרע או להיטיב. אך אין לנו הכרע אם נתמעט כולל אליבא דרמב"ן מכל פרשת הביטוי דהיינו בין לקרבן ובין לענין הלאו דשבועת שקר או"ד נתמעטה שבועה בכולל מקרבן בלבד אבל חלה בנוגע ללאו דשקר, וצ"ע.
ה) בא"ד ואף ר"ח ז"ל כתב בפירושיו כו' דאלמא אין שבועה סתם חלה על האיסורין לא אמרו אלא במקיים את המצוה בשבועתו שזה לא נתכוון אלא שלא אוכל כלום ולעשות כונתו דיו שאסר על עצמו בשבועה מה שלא אסרה עליו תורה, אבל האומר שבועה שלא אוכל מצה אע"פ שלא פירש לא של מצוה ולא של רשות הכל בכלל שאם נאמר לא נדר אלא על של רשות נמצא שהוא אוכל מצה והוא אמר שלא יאכל כלל עכ"ל. דבריו זקוקים לביאור.
ונראה לבארם עפ"מ שהסברנו בשיעורים לעיל (כ: בתוס' ד"ה דכי לא נדר ובד"ה שיטת הרמב"ן בדין נדר לקיים דבר מצוה) שיש דין קיום שבועה. והנה בנשבע סתם שלא יאכל אין מאכלות אסורות בכלל קיום השבועה שכן באי - אכילתם כבר יש קיום מצוה אחרת מדאורייתא. ומאידך בנשבע שלא יאכל מצה, לעומת זה, שנשבע לבטל את המצוה דאורייתא בכולל, מהוה אי - אכילת המצה קיום שבועה שהרי נשבע לבטל מצוה דאורייתא.
לאור יסוד זה ניתן להבין את השקלא וטריא שבסוגיא דידן. בתחילה מחלקת הסוגיא בין הנשבע סתם למפרש, כי דברים אסורים אינם נכללים בנשבע סתם משא"כ במפרש. ולכאורה ההבחנה מחוסרת ביאור. ברם לפי הנ"ל י"ל שמאחר שמאכלות אסורות אינן מהוות קיום בשבועה סתם אינן איפוא בכלל השבועה. ואילו בשבועה מפורשת יש קיום שבועה אף במאכלות אסורות שכן יש בהן שבועה מפורשת.
ובביאור קושית הגמרא "מפרש נמי כו' אמאי מושבע מהר סיני הוא וכו'", נראה לומר שמאחר שאנו מושבעים לקיים את התורה עקב השבועה שהשביע משה רבנו את בנ"י על כל התורה בברית סיני וערבות מואב ואיסורי אכילה כלולים באותה השבועה, כיצד תחול עליהם שבועת גברא בעלמא, כלומר לא יתכן שיהיה בדברים אסורים קיום שבועת הגברא מכיון שיש בם מכבר קיום שבועת סיני. לפי"ז אין קושית הגמרא מדין אין איסור חל על איסור, כי אם מדין קיום שבועה. ואמנם כן משמע מפרש"י שכתב (בד"ה דהאי אי אישתבע והדר אישתבע) וז"ל הרי כבר מושבע ועומד הוא עליהן ואין שבועה חלה על שבועה עכ"ל, כלומר שחסר כאן קיום שבועה, ולא שכוונתם על אין איסור חל על איסור.
ומתרצת הגמרא שמדובר בכולל דברים מותרים עם הדברים האסורים, ובאופן זה שייך קיום שבועה גם בדברים אסורים.
ו) בא"ד למדנו שהנדרים חלין על האיסורין עכ"ל. עיין בשיעורים (כ:) בתוס' ד"ה דכי ושם בד"ה בשיטת הרמב"ן וכו' ובענין נזירות חלה על נזירות. הרמב"ן סובר שבנדרים בעלמא לא איתמר איפוא את הכלל של אין איסור חל על איסור, ועיין בשיעורים שהארכנו בביאור שיטתו.
ז) בא"ד ופריק באומר הנאת תשמישך עלי וכו'. בביאור קושית הגמרא בנדרים (טו:) "והא משתעבד לה מדאורייתא דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע", נראה שעלינו לחלק בין החיוב לקיים מצוות דעלמא לחיובי הבעל לקיים מצות עונה עם אשתו. בעונה יש לאשה שעבוד ממש (הדומה לשעבודי ממון) על גופו של הבעל, דהיינו החפצא של הגוף שלו משועבד לה עבור תשמיש. עקב כך אינו יכול לאוסרו בנדר כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. במצוות אחרות, לעומת זאת, אין גוף האדם משועבד כחפצא לקיום המצוות אלא הגברא משועבד ומחוייב לקיימן, ולכן אפשר לנדור ולאסור את החפצא של גופו למצוה כגון כשנדר "גופי אסור בישיבת סוכה" שחל. אמנם לפי"ז צ"ע בלשונו של הרמב"ן לעיל, וז"ל אבל שבועה איסור נפשיה מן חפצא הוא וכיון דמשועבד למצוה לא מצי פטר נפשיה מינה כדאמרינן נמי התם בהנאת תשמישי עליך, עכ"ל, ולכאורה אין להשוותן. ועוד צ"ע שהרי להלן במלחמות ייסד הרמב"ן את שיטתו בגזה"כ מיחל הוא לחפצי שמים ולא כמוש"כ משום שמשועבד גופו למצוות. ועוד יותר תמוה שהתינח בנשבע לבטל את המצוה י"ל שהשעבוד על גופו מפקיע חלות שבועה, אמנם הרמב"ן סובר שאף שבועה לקיים מצוה אינה חלה, ואין מקום לבאר שהוא משום שמשעובד למצוות שהרי נשבע לקיימה אלא שאינה חלה מטעם מיחל הוא לחפצי שמים שמפקיע אף שבועה לקיים מצוה וכדמבואר ברמב"ן להלן, ובכן צע"ג בדבריו כאן.
ח) בא"ד וכן בדין אם חלין בבטול לא תעשה במקום שהוא שב ואל תעשה כו' כ"ש בקיום לא תעשה דחלין עכ"ל. הדברים זקוקים לביאור שכן דין "דאיתא בלאו והן" נמצא רק בקרבן שבועה ולא בנדרים, אך הם מתבארים היטב עפ"מ שהעלינו בשיעורים לעיל (כ: בתוס' ד"ה דכי ובשיטת הרמב"ן שם) שלדעת הרמב"ן יש הלכה של קיום נדר, ונדר חל לקיים מצות רק מפני שניתן לבטלן ע"י הנדר, כי מאחר שנדר אלים שמבטל את המצוות חל גם לקיימן וקיומן נחשב לקיום נדר. אלמלא כך לא היה חל הנדר מאחר שאין בו קיום נדר, עיי"ש. יוצא שדברי הרמב"ן כאן בהתאמה מלאה לשיטתו בחידושיו.
ט) בא"ד אבל לעבור על המצות לא תעשה בדבר שהוא עושה מעשה אין שום דבר חל עליו שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו בנדר ולא דבר האסור לו מסיני עכ"ל, מוסבר ע"פ דרך הנ"ל שלא יתכן קיום נדר ע"י ביטול מצוה בקום ועשה ואפילו בכולל.
י) בא"ד ואילו בשבועות אינו כן שאפילו לקיים מצות עשה אינן חלות לא לקרבן ולא למלקות דלא יחל דברו כתיב וחפצי שמים אינן בכלל למעוטינהו מלאו דבשבועה וכו'. מבואר בגמרא שבועות (כז.) שריב"ב מחייב קרבן בנשבע לקיים את המצוה דלית ליה גזה"כ להרע או להיטיב, אבל מודה הוא שהנשבע לבטל את המצוה פטור ושבועתו שוא, ודין זה נלמד (בנדרים טז:) מגזה"כ לא יחל דברו אבל מיחל לחפצי שמים. יוצא איפוא שאף בנשבע לקיים את המצוה ליתא ללאו אליבא דריב"ב, ומתבקשת השאלה מה אליביה מחייבו של הקרבן.
ויתכן שלריב"ב נשבע לקיים את המצוה נתמעט בגזה"כ מלאו דבל יחל בלבד, אבל איתא ללאו לא תשבעו בשמי לשקר, ובגללו מחייב בקרבן שבועה. (ודומה איפוא לשיטת הרמב"ם במי שנשבע על חבירו שנאסר באיסור שקר ולא בבל יחל, ועיין בשיעורים לעיל (כ:) בשיטת הרמב"ם באזהרות השבועות אות ב'). השבועה לבטל את המצוה, לעומת זאת, מהוה חפצא של שבועת שוא והיא מופקעת לגמרי מדין שבועת ביטוי בין לענין בל יחל בין לענין שבועת שקר וקרבן שבועה.
יא) בא"ד ולא אמרו נשבעין לקיים את המצוה אלא לומר דלא מיקרי מוציא שם שמים לבטלה אלא זריז ונשכר הוי דקא אחיל שם שמים עליה דמילתה לזרוזי בה נפשה וכו' עכ"ל. אליבא דהרמב"ן אין בשבועה לזרוזי נפשיה במצוות חלות שבועה כלל. ויעויין בשיעורים למס' נדרים (ח. ד"ה דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה) שביארנו אליבא דהרמב"ם שקיימת איפוא חלות שבועה לזרוזי נפשיה ונכללת במצות ובשמו תשבע, עיי"ש באריכות.
שם. הר"ן ספ"ג שבועות (דף י"ב: בדפי הרי"ף דפוס ווילנא). ז"ל והא תנן (כב:) שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין דהיינו נבלות פטור אלמא אין דעת הנשבע לעבור על המצות וה"נ הו"ל למימר שהנשבע שלא לאכול מצה אין דעתו על המצות של לילי הפסח לא דמי דהתם כיון שהוא מקיים מצוה בשבועתו [שלתענית נתכוין] ראוי לומר שלא נתכוין לאסור דברים האסורים עליו כבר שזה לא נתכוין אלא שלא יאכל כלום ולא היה צריך לישבע על מה שהוא אסור עליו כבר וכו'. ראה למעלה את פירושנו לדברים אלו במלחמות ה'. ברם משמעות גירסא אחרת שבר"ן המוסיפה את המילים "שלתענית נתכוין", מורה שלהר"ן דין תענית אינו חל על מאכלות אסורות, ומשום כך בנשבע סתם שלא יאכל שקיבל עליו תענית אין דברים אסורים בכלל.
לביאור שיטת הר"ן נראה לומר שיש שני דינים בתענית: א) איסורי תענית; ב) קיום מצות תענית. הר"ן סובר שכדי לקיים מצות התענית די באי - אכילת דברים מותרים. קיום התענית אינו שייך בדברים אסורים ולפיכך אינם נאסרים אף באיסורי תענית, ולכן כדי לקיים מצות התענית די באי - אכילת דברים מותרים.⁷⁷
שם. תוס' ד"ה אלא כדרבא וכו'. וז"ל פי' בקונטרס וכו' בנבילה המסרחת והקשה חדא דמסרחת לא מיקריא נבילה ואר"ת דאין זו קשיא דשפיר מיקרי נבילה מדאיצטריך קרא למעוטי לר"ש עכ"ל. נראה שלפי רש"י נבילה שאינה ראויה לגר אינה נבילה כלל, ואילו לר"ת היא קרויה נבילה אלא שהותרה באכילה. והנה בנוגע לטומאת נבילות פסק הרמב"ם בפ"א מאבות הטומאות (הל' י"ג - י"ד) שבשר נבילה שהיה סרוח מעיקרו ואינו ראוי למאכל אדם טהור אבל אם לכתחילה היה ראוי לאכילת אדם ונפסד והבאיש עדיין מטמא עד שנפסל מאכילת כלב. ומשמע מפסקו כר"ת שנבילה שאינה ראויה לאכילת אדם קרואה נבילה ולכן מטמאה אלא שהותרה באכילה.
בא"ד ור"מ מוקי לה בסרוחה מעיקרא עכ"ל, כלומר, אליבא דר"מ איסור נבילה אינו חל בסרוחה, אבל נבילה שנפסלה אחרי שנאסרה עדיין באיסורה עומדת. אין סרחון מפקיע עצם החפצא של נבילה אלא דין הוא באיסור. וכן דעת הר"ת אף אליבא דר"ש שדין נפסל מאכילת אדם הוא דין היתר אך אין כאן מפקיע של עיקר השם של נבילה ולפיכך כלולה בשבועה על אכילת נבילה.
בא"ד ומתוספתא שהבאתי יש ראייה לריצב"א דאפי' בלא קום עשה חייל על ידי כולל בשאין מזכיר האיסור עכ"ל. ויתכן אליבא דר"י שאף שהשבועה שאוכל אינה חלה בכולל לחייבו לעבור על איסור תורה בקום ועשה ואינו מחוייב לאכול נבילות וטריפות מ"מ אם אכלן פטור הוא מקרבן שבועה שכן סוכ"ס אכל ולא שקר למפרע את דברי השבועה שאוכל, ברם אינו משמע כן מהר"י, וצ"ע.
⁶⁸ עיין להלן בשיעורים ד"ה שיטות הרמב"ם והראב"ד בנשבע לבטל את המצוה ודין כולל ובדף (כד:) ד"ה אמר רבא מאי טעמא וכו'.
⁶⁹ עיין בחידושי מרן רי"ז הלוי דף ע"ט.
⁷⁰ ע"ש בהגהות הגר"א ובתורה תמימה.
⁷¹ עיי"ש בסוגיא דמסוכנת (חולין לז. - לז:) ובתוס' (לז:) ד"ה ומה ובחידושי הרמב"ן שם. ועיין ברש"י זבחים (סט:) ד"ה טרפה וכו' ובתוס' (שם) ד"ה אי טרפה חיה.
⁷² ואמר מו"ר שליט"א ששמע מאביו הגר"מ זצ"ל שזקנו הגר"ח זצ"ל חידש את התורה הנ"ל בדין הטריפה בגיל שלש עשרה לכבוד כניסתו לעול המצוות ושבאותה שעה קרא עליו אביו מרן רבינו בית הלוי זצוק"ל את הפסוק במשלי (ט"ו) בן חכם ישמח אב.
⁷³ ואמר מו"ר נ"י שיש לעיין בדין שבועה לבטל את המצוה בכולל האם חלה לכל דיני השבועות - כלומר בין בנוגע לאיסור לא תשבעו בשמי לשקר ובין בנוגע לחלות איסור בל יחל או"ד שחלה בנוגע לאיסור שקר בלבד ולא בנוגע לבל יחל. ויתכן לחלק בין שני האיסורים עפ"מ שמבואר פעמים רבות ברשימות השיעורים, ודו"ק.
⁷⁴ עיין בחו"מ סי' ע"ג סעיף ה' ובש"ך שם אות י"א ובקצה"ח שם אות ג'.
⁷⁵ עי' בחלק הענינים בענין נדרי גבוה אות ב' ובענין צדקה אות ב'.
⁷⁶ וכן תמה הגרע"א זצוק"ל בגליון הש"ס על הגמ' בנדרים (ג:) וז"ל לידור לעשות מעשה לא משכחת לה וכו'.
⁷⁷ עיין לעיל בשיעורים רפ"ג בדין גברא וחפצא בשבועות ובנדרים וגם בענין נדרי גבוה אות ג', כמו"כ לעיל (כ:) ד"ה שיטת הרמב"ן בדין נדר לקיים דבר מצוה ולהלן (כד.) ד"ה מלחמות ה' (ספ"ג) אות א' ואף בשיעורים (כה.) ד"ה תוס' ד"ה חומר בנדרים כו' וד"ה רש"י ד"ה שאין בהן ממש. ועיין ברש"י (המפרש) נזיר (ד.) ד"ה והרי מושבע וכו' שסובר כבעה"מ, וכן המאירי רפ"ג דשבועות.
⁷⁷ עיין לעיל בשיעורים (כ.) ד"ה שיטת הרמב"ם בהתפסה אות ג'.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1992–1996), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.