דף כה - א
ומתרצינן: בחטאת קאמרינן. רק לגבי החטאות אמרתי שהתנא מונה רק אותן החטאות הבאות על דבר שזדונו כרת, ולא לגבי האשם. ושבועת ביטוי חייבים עליה חטאת, ולכן לא נמנתה, שהרי כאמור, החטאת שלה באה על דבר שזדונו לאו.
רבינא אמר: כי קתני, מידי דחייל רק אמידי דבר אכילה הוא. כגון נותר וחלב ואכילת קודש בטומאה ויום הכפורים, שהאיסור שלהם שייך רק באוכלין. ואילו שבועה, דחיילא אפילו אמידי דלא בר אכילה הוא, לא קתני!
ומקשינן: והרי הקדש, דחייל נמי אעצים ואבנים, ובכל זאת מונה התנא אשם מעילות, למרות שהקדש שייך גם בעצים ואבנים!?
ומפסקינן: אלא, כי קתני, מידי דחייל רק אמידי דאית בה מששא, שאפילו הקדש אינו יכול לחול רק על דבר שניתן למשש בידים. ואילו שבועה, דחיילא אפילו אמידי דלית ביה מששא, כגון "שבועה שאישן" וש"לא אישן", שהשינה היא דבר שלא ניתן למשש, לא קתני!
מתניתין:
אחד דברים של עצמו, ואחד דברים של אחרים. בין אם היתה השבועה בנוגע לנשבע עצמו, ובין אם היתה בנוגע לאדם אחר.
ואחד דברים שיש בהן ממש, ואחד דברים שאין בהן ממש. בין אם היתה השבועה בדבר שיש בו ממש, ובין אם היתה בדבר שאין בו ממש, כגון שינה, וכגון דבר שאין בו תועלת לאדם כגון זריקת צרור לים, חייב עליהם משום שבועת ביטוי.
כיצד?
דברים של אחרים: אמר "שבועה שאתן דבר מה לאיש פלוני", או שאמר "שבועה שלא אתן לו", או "שבועה שנתתי", או "שלא נתתי לו".
דברים שאין בהם ממש: אמר "שבועה שאישן", או "שלא אישן", "שישנתי", או "שלא ישנתי".
או שאמר "שבועה שאזרוק צרור לים", או "שלא אזרוק", "שזרקתי", או "שלא זרקתי".
רבי ישמעאל אומר: אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא אם נשבע על העתיד לבא. וחולק על התנא קמא שבמשנה שבתחילת הפרק, שמחייב גם כשנשבע על העבר כגון "שאכלתי ושלא אכלתי".
שנאמר בפרשת קרבן שבועה [ויקרא ה ד] "להרע או להיטיב". משמע דוקא כשנשבע להבא.
אמר לו רבי עקיבא: אם כן, שאתה מדייק שצריך להיות דוקא בדומה למה שכתוב בפסוק "להרע או להיטיב", אם כן אין לי שהוא יהא חייב משום שבועת ביטוי אלא כשהוא נשבע על דברים שיש בהן הרעה והטבה, כגון אוכל" שמטיב עם עצמו ו"שלא אוכל" שמענה את עצמו.
דברים שאין בהן הרעה והטבה, מנין שהוא חייב עליהם?
אמר לו רבי ישמעאל: מריבוי הכתוב שנאמר [שם] "לכל אשר יבטא האדם בשבועה" אנו למדים שאף דברים שאין בהן הרעה והטבה חייבים עליהם.
אמר לו רבי עקיבא: אם ריבה הכתוב לכך שחייבים גם על דברים שאין בהן הרעה והטבה, ריבה הכתוב גם לכך שחייבים גם על שבועה שעל העבר.
גמרא:
תנו רבנן: יש חומר בנדרים מבשבועות, וכמו כן יש חומר בשבועות מבנדרים -
חומר בנדרים מבשבועות בכך שהנדרים חלים על דבר מצוה לבטל את קיום המצוה, כשם שהם חלים בדבר שהוא רשות, כגון אדם שאוסר על עצמו בקונם לשבת בסוכה - אסור לו לשבת בסוכה למרות שהוא מבטל בכך מצות סוכה. [105] מה שאין כן בשבועות שאינן חלות לבטל את המצוה, שהנשבע שלא לשבת בסוכה, אין השבועה חלה עליו. [106] חומר בשבועות מבנדרים בכך שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש כגון שנשבע שלא אישן, כשם שהן חלות על דבר שיש בו ממש. מה שאין בנדרים שאינם חלים על דבר שאין בו ממש, כגון אם אמר "קונם שלא אישן", אין הנדר חל עליו, היות והשינה הוא דבר שאין בו ממש, אלא אם כן יאמר "קונם עיני בשינה", שאז חל הנדר על העין שיש בו ממש. [107]
שנינו במשנה: כיצד? אמר שבועה שאתן לפלוני ושלא אתן.
והוינן בה: מאי היתה שבועתו שנשבע אתן לפלוני?
אילימא נשבע שיתן צדקה לעני, הרי מושבע ועומד מהר סיני הוא על נתינת צדקה שנאמר [דברים טו י] "נתון תתן לו". וכיצד יכולה השבועה לחול על כך!? [108]
ומתרצינן: אלא, מדובר שנשבע שאתן מתנה לעשיר, שאין בו מצוה. [109]
שנינו במשנה: שאישן ושלא אישן.
ותמהינן: איני! והאמר רבי יוחנן: האומר "שבועה שלא אישן שלשה ימים", מלקין אותו על שעבר על שבועת שוא, שהרי דבר שאי אפשר הוא שאדם לא יישן במשך שלשה ימים, ונמצא שמיד שנשבע כבר היתה זו שבועת שוא, ולכן לוקה עליה מיד, וישן לאלתר. אם ירצה יכול לישון מיד, כי השבועה לא חלה עליו כלל.
וכיצד אומרת המשנה שחלה עליו שבועה שלא יישן?
ומתרצינן: התם מדובר דאמר שלא יישן שלשה ימים, שהוא דבר בלתי אפשרי. הכא מדובר דלא אמר שלשה ימים, אלא נשבע על פחות מכן, [110] ולכן חלה שבועתו. [111]
שנינו במשנה: שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק.
איתמר: האומר "שבועה שזרק פלוני צרור לים", או "שלא זרק" -
רב אמר: חייב משום שבועת ביטוי.
ושמואל אמר: פטור.
ומבארינן: רב אמר: חייב שהרי איתיה ב"לאו והן" ששבועה זו אפשר לישבע גם בחיוב וגם בשלילה, שהוא יכול לישבע שזרק פלוני ושלא זרק.
ושמואל אמר: פטור כי ליתיה בלהבא. שאינו יכול לישבע שפלוני יזרוק או לא יזרוק צרור בעתיד, שהרי פלוני אינו ברשותו שיוכל לחייב אותו על ידי שבועתו, ואם ישבע כך תהא זו שבועת שוא ולא שבועת ביטוי. ולכן גם כשהוא נשבע על העבר, אין זו שבועת ביטוי להתחייב עליה קרבן, כיון שאי אפשר לישבע להבא, שזו עיקר שבועת ביטוי, שנאמר "להרע או להיטיב".
והוינן בה: לימא רב ושמואל, בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא, קא מיפלגי -
דתנן במשנתנו: רבי ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא, שנאמר "להרע או להיטיב".
אמר לו רבי עקיבא: אם כן, אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה.
דברים שאין בהן הרעה והטבה, מנין?
אמר לו רבי ישמעאל: מרבוי הכתוב.
אמר לו רבי עקיבא: אם ריבה הכתוב לכך, ריבה הכתוב לכך.
ואם כן נאמר, רב דאמר כרבי עקיבא, המחייב בשבועת ביטוי אף בלשעבר, ולכן סובר רב בנשבע לשעבר שזרק פלוני או שלא זרק שהוא חייב.
ושמואל פוטר משום דאמר כרבי ישמעאל, שאין חייבים משום שבועת ביטוי רק בשבועה דלהבא? [112]
ודחינן: אליבא דרבי ישמעאל כולי עלמא לא פליגי שאין חייבים על שבועה שזרק פלוני.
כי השתא, אפילו אם נשבע על עצמו, שהוא מילתא דאיתא בלהבא, שהאדם יכול לישבע לחייב עצמו לעתיד, בכל זאת לא מחייב עלה רבי ישמעאל. כאשר הוא נשבע לשעבר.
כל שכן אם הוא נשבע על אדם אחר, שהוא מילתא דליתא בלהבא, שאינו יכול לישבע על אחר בנוגע לעתיד, מיבעיא למימר שאינו חייב משום שבועת ביטוי אם נשבע עליו על העבר.
אלא בהכרח, כי פליגי רב ושמואל, אליבא דרבי עקיבא הוא דפליגי:
רב סבר כרבי עקיבא, ולכן הוא מחייב בלשעבר אפילו כשנשבע שזרק פלוני, כי לדעת רב אין חילוק בין אם הוא נשבע על עצמו או נשבע על אדם אחר.
ושמואל אמר: עד כאן לא מחייב רבי עקיבא התם, בנשבע לשעבר, אלא מלתא דאיתא בלהבא, בשבועה שאדם נשבע על עצמו שיכול לישבע ולהתחייב על להבא, רק אז מחייב רבי עקיבא אפילו לשעבר, וכגון שנשבע שזרקתי. אבל מידי דליתיה בלהבא, בשבועה על אדם פלוני, לא מחייב עלה רבי עקיבא כשנשבע לשעבר שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק.
הערות
[105] הראשונים הקשו מדוע לא נאמר שיבא עשה של מצות סוכה וידחה את הלאו של "בל יחל" האמור בנדר? ותירצו שבנדר יש גם עשה של "ככל היוצא מפיו יעשה", ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. החינוך [ל]. רשב"א נדרים [טז ב]. ובנמוקי יוסף בנדרים [שם א] תירץ שנדרים איסור חפצא הם ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו, שלא אמרה תורה לעשות מצוה באיסורי הנאה, ולכן אין לומר כאן עשה דוחה לא תעשה. וכתב הקהילות יעקב בנדרים [טו] שהנמוקי יוסף חידש לנו שעל איסור חפצא לא אומרים עשה דוחה לא תעשה, והביאור הוא משום שאיסור חפצא הוא מצד עצמו פגום למצוה, שלא נתכוונה התורה שיעשה אדם מצוה בדבר שהחפצא עצמה אסורה לעשות בה את מעשה המצוה. בחידושי הגרש"ש על נדרים [א] מבאר שהחילוק בין איסור גברא לאיסור חפצא, שבאיסור גברא מטרת האיסור שהאדם לא יאכל את האיסור ויתגאל בדברים המטמטמים את הגוף והנפש, ובאיסור חפצא המטרה היא שהחפץ לא יאכל מפאת קדושתו כמו בהקדש וקונמות. ועשה דוחה לא תעשה שייך רק כששניהם על הגברא, שהעשה מתקן את העבירה של הגברא, אך באיסור חפצא, העשה לא יכול לתקן את חילול הקדש של החפצא, לכן לא אומרים עשה דוחה לא תעשה. וזה גם הטעם שלא מצינו שאדם שאין לו תפילין יהא מותר לו לגזול מהשני מדין עשה דוחה לא תעשה, משום שבאיסור גזילה יש שני מטרות: שהאדם לא יגזול ושהבעלים לא יהיו נגזלים, והעשה יכול רק לתקן את העבירה של הגזלן אבל הפסד הנגזל לא יתוקן על ידי המצוה, לכן לא אומרים עשה דוחה לא תעשה.
[106] הגמרא בנדרים [טז ב] מבארת שהחילוק בין נדרים לשבועות הוא שבנדר הוא אוסר את הסוכה עליו, והסוכה עצמה הרי לא נצטוותה שיעשו בה מצוה, לכן חל עליה הנדר. אבל בשבועה שהאדם אוסר על עצמו את הסוכה, אין השבועה יכולה לחול, שהרי הוא משועבד לעשות מצוה. והקשו תוס': אם כן במה חמורים נדרים משבועות, שהרי גם שבועה יכולה לחול באופן שיאסור הסוכה על עצמו בשבועה, שיאמר "ישיבת סוכה עלי שבועה" שאף בלשון זה חלה השבועה כמו שאמרו לקמן [כט א] "יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה" [כך גירסת התוס' שם] ? ואף שהגמרא בתחילת נדרים [ב ב] אומרת את החילוק בין נדרים לשבועות, שנדרים הם איסור חפצא ואילו שבועות הן איסור גברא, היינו שנדרים הם רק באופן שהאדם אוסר את החפץ על עצמו, שהרי לא שייך שהאדם יאסור עצמו כקרבן ויאמר "קונם גופי על חפץ זה", ואילו שבועות הן גם באופן של איסור גברא, ולעולם בשבועה אפשר גם באופן של איסור חפצא. ותירצו תוס' שזו אכן כוונת הברייתא, שנדרים חמורים משבועות בכך שהנדר חל על דבר מצוה באותה מדה שהוא חל על דבר הרשות, שהרי הנדרים הם רק באופן של איסור חפצא ואפילו בדבר הרשות, ואיסור חפצא שייך גם על דבר מצוה, מה שאין כן שבועות שלא בכל אופני השבועה היא חלה על דבר מצוה, שבאופן של איסור גברא היא חלה רק על דבר הרשות ולא על דבר מצוה. ועוד כתבו בשם הר"י שאמנם אפשר לומר את השבועה גם בלשון של איסור חפצא, אך החלות הוא תמיד רק על הגברא, וכפשטות דברי הגמרא בתחילת נדרים ששבועות הן רק איסור גברא, וכשהוא אומר בלשון "יאסרו כל פירות עולם עלי בשבועה" אנו מפרשים את דבריו כאילו אמר "שבועה שלא אוכל פירות" ומדין יד הוא [וכן להיפך בנדרים], ולכן לא שייך בשבועה לעולם שתחול על דבר מצוה שהרי הגברא משועבד לקיום המצוה. ועוד כתבו בשם ר"ת שגם הלשון בשבועה צריך להיות רק בלשון של איסור גברא, ומה שאמרו לקמן "יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה" אין זה לשון הנשבע, אלא הגמרא אומרת שהנשבע אסר על עצמו כל פירות שבעולם בשבועה, והיינו על ידי שאמר "שבועה שלא אוכל פירות". תוס' ד"ה מה ובנדרים [טז ב] ד"ה הא. דעת הר"ן, כמו שכתבו התוס' בתחילה ששבועה שייך בין באיסור גברא בין באיסור חפצא, ונדרים שייך רק באיסור חפצא. והסביר זאת הר"ן, שבנדרים עיקר הנדר הוא על ידי התפסה [ראה לעיל הערה 16 בשמו], וזה לא שייך רק על החפצא [ובכל זאת אם יאמר את הנדר בלשון שבועה יחול מדין יד]. אבל שבועה עיקר מהותה שהוא אומר שהדבר יהא מקויים עליו כמו שהשם יתברך קיים, ואם כן אין הבדל בין איסור גברא לאיסור חפצא, שגם אם יאמר "ישיבת סוכה עלי שבועה" משמעות הדברים שאיסור ישיבת סוכה מקויים עלי כמו שהשם יתברך קיים. וראה עוד לעיל הערה 7 בענין נדר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר.
[107] גם כאן החילוק הוא ששבועה הואיל והיא איסור גברא לכן היא יכולה לחול גם על דבר שאין בו ממש, שהרי האדם אוסר על עצמו שלא יעשה כך וכך, והוא עצמו יש בו ממש. מה שאין כן בנדר שהוא איסור חפצא, אם הוא דבר שאין בו ממש לא נתפס עליו האיסור. ר"ן. והוסיף הר"ן, שכאן לא נכלל בדברים שאין בהן ממש גם אזרוק צרור לים כמו במשנה, שהרי גם בנדרים חל אם יאסור בקונם זריקת צרור עליו למרות שאין לו הנאה מזריקת צרור לים [כמבואר בנדרים טז ב ראה שם בר"ן]. ולא היה צריך התנא של הברייתא לפרש שהכוונה רק לשינה ולא לזריקת צרור, שהרי כל הטעם ששבועה עדיפא מנדר הוא כאמור משום ששבועה הוא איסור גברא ונדר הוא איסור חפצא, אם כן פשיטא שאין בכלל זה זריקת צרור לים.
[108] היה יכול לתרץ שהוא כבר נתן צדקה כפי השגת ידו, והרי אדם אינו חייב לתת כל אשר לו לצדקה, או שנשבע לתת לעני שאינו מבקש ממנו עתה צדקה, שאין אדם חייב לפרנס את כל העניים שבעולם, או שנשבע לתת מתנה גדולה לעני, שאינו מחוייב לתת לו אלא כדי פרנסתו לעכשיו ולא להעשירו, אלא שכל זה נכלל בתירוץ של הגמרא שמדובר במתנה לעשיר, שכל מה שלמעלה מצורכו של העני עכשיו, הוא נחשב עשיר. רא"ש ורשב"א. הנצי"ב מבאר שאפילו באופן שאינו מחוייב לתת לעני, כיון שאם יתן לו מקיים מצוה, הרי זה נחשב למושבע ועומד מהר סיני. וראה לקמן הערה 113.
[109] הקשה הריטב"א: איך יכולה לחול שבועה כזאת שהרי אין הדבר בידו שהלה יסכים לקבל ממנו מתנה, ונתינה בעל כרחך לא שמיה נתינה? ותירץ שאין משמעות לשונו "שאתן" אלא שיעשה מה שבידו, דהיינו שיניח לפניו או שיזרוק לידו או לרשותו, ואם הוא לא ירצה לקבל הרי הוא נפטר משבועתו.
[110] כך מפרש הרא"ש [כא] שאם היה אומר סתם "שלא אישן" היה משמעותו לעולם, שאם לא כן איזה זמן תתן לו, שלא מסתבר שיאסר רק לרגע אחד. והרשב"א כתב שגם בסתמא אנו אומרים שהוא לא נתכוין לישבע אלא רק על מה שניתן לקיים דהיינו רק עד שלשה ימים.
[111] לפי ההוה אמינא של הגמרא שהוא נשבע לעולם, אם כן למה לא הקשו על המשנה בתחילת הפרק "שבועה שלא אוכל" שהוא דבר שאי אפשר שלא יאכל אדם לעולם? ויש לומר ששם לא היה התנא צריך לפרש שהכוונה היא שלא יאכל עתה, שפשיטא היא שאי אפשר לאדם שלא יאכל לעולם. ועוד שאפשר שמדובר שנשבע על ככר שלפניו שלא יאכלה. תוס' ד"ה איני. ובעיקר הדבר כתב הר"ן, שהוא מסתפק במי שנשבע שלא יאכל חדש ימים האם דינו כמי שנשבע שלא לישון שלשה ימים, שהרי גם זה דבר שאי אפשר לעמוד בו, ואם כן לא חלה השבועה כלל ומותר לו לאכול מיד, או שהשבועה חלה, ואסור לו לאכול עד שיגיע למצב של סכנה, ורק אז יאכל. וכתב שנראה לו שיש לחלק בין זה לבין נשבע שלא לישון שלשה ימים, ששם הדבר בלתי אפשרי במציאות שעל כרחו הוא ירדם בתוך שלשה ימים. אבל כאן הוא יכול שלא לאכול חדש ימים, אלא מה נאמר שאם כן הוא ימות, הרי כשיגיע למצב סכנה תידחה שבועתו מפני פיקוח נפש, ועדיין שבועתו קיימת לגבי שאסור לו לאכול רק כדי הצריך לו לקיומו ולא יותר. אך הרמב"ם בהלכות שבועות [א ז] פסק שגם הנשבע שלא יטעום כלום שבעת ימים רצופים בכלל שבועת שוא הוא, כמו שלא אישן שלשה ימים, מפני "שנשבע על דבר שאין בו כח לעשותו". וכתב הר"ן, שתימה הוא שהשוה הרמב"ם ביניהם, שהרי כאמור יש לחלק בין הנושאים. אך כתב הר"ן, שהדין של הרמב"ם הוא אמת, אך לא מטעמו של הרמב"ם כיון שהוא דבר שאי אפשר לקיימו אלא משום שהוא נשבע לעבור על דברי תורה, שהרי הוא נשבע להמית את עצמו, שהוא מפורש בתורה שהוא אסור שנאמר "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" או מ"השמר לך ושמור נפשך מאוד", ולכן לא חלה השבועה עליו ומלקין אותו משום שבועת שוא ואוכל לאלתר. וכתבו האחרונים שיש נפקא מינה בין שיטת הר"ן לשיטת הרמב"ם, לגבי נדר, שאם יאסור על עצמו בנדר כל המאכלים שבעולם, הרי לפי הרמב"ם לא יחול הנדר כיון שהוא דבר שאי אפשר לקיימו, ואילו לפי הר"ן, יחול הנדר שהרי נדרים חלים לבטל את המצוה. ועוד ביארו האחרונים את מחלוקת הרמב"ם והר"ן, שהרמב"ם סובר שגם דבר שאי אפשר לו לאדם לקיים מחמת איסור נחשב כדבר שאי אפשר לקיימו, שהרי יסוד הענין של שבועת ביטוי בלהבא הוא לחייב את עצמו לעשות כך וכך, וכל היכא שלמעשה אין שבועתו מחייבתו, אין על זה תורת שבועת ביטוי כלל שהרי הוא פטומי מילי בעלמא, ולא שייך לומר עליו "ככל היוצא מפיו יעשה". ולכן אף שאפשר לו לאדם מצד המציאות שלא לאכול לעולם ולמות ברעב, אך כיון שמצד הדין הוא אסור בכך הרי זה נחשב כדבר שאי אפשר לעמוד בו [ומה שצריך פסוק למעט את הנשבע לבטל את המצוה, משום שלולי הפסוק היתה השבועה חלה והוא אכן היה מקיים את השבועה ומבטל את המצוה. אבל כאן גם לאחר שהשבועה חלה אין ביכולתו לקיימה מפני פיקוח נפש]. ודעת הר"ן, שרק דבר שבמציאות לא ניתן לקיימו הוא שבועת שוא ולא מה שנמנע רק מצד הדין. ראה אפיקי ים [א כח] וקהילות יעקב. [כא] וזכרון שמואל [נה]. המחנה אפרים בהלכות שבועות [יט] מקשה על הר"ן, שאם כל הטעם משום נשבע לבטל את המצוה, הרי יכולה השבועה לחול בכולל, משום שכלל בשבועתו גם את הימים הראשונים שבהם מותר לו להתענות? בקובץ הערות [לג ה] כתב שהקושיא אינה מובנת שהרי כל יום מהשבעה הוא חלק מהאיסור ואין כאן כולל. והראיה, שהרי בכל כולל, השבועה חלה לפחות על ההיתר, אפילו לפי המאן דאמר שאינו סובר איסור כולל, [שהרי זה כל הענין של כולל, שמיגו שהוא חל על ההיתר לכן חל גם על האיסור], וכאן אין השבועה חלה כלל אפילו על יום אחד, והיינו משום שכל יום ויום הוא חלק מביטול המצוה. [וראה שם שהביא ראיה מזה שבנשבע במפורש שלא לאכול חצי שיעור מהאיסור, אינו חייב אם עבר על השבועה אלא אם כן אכל רק חצי שיעור אבל אם אכל שיעור שלם אינו חייב על השבועה, ולא אמרינן שהשבועה תחול גם על שיעור שלם בכולל, משום שגם החצי שיעור הוא בכלל האיסור [וראה לעיל הערה 85 תירוץ מרע"א על קושיא זו]. אך תימה שלפי דבריו לא היתה צריכה השבועה לחול אפילו על חצי שיעור, כמו בנשבע שלא לאכול שבעה ימים שהשבועה לא חלה אפילו על יום אחד?].
[112] קשה הרי שמואל אמר בפירוש שהטעם הוא משום דליתיה בלהבא ולא משום שאין כלל שבועה בלשעבר? ויש לומר ששמואל לא אמר כלל טעם, והגמרא היא שהוסיפה את הטעם, וכעין זה יש בכמה מקומות בש"ס, ולכן דנה הגמרא עתה שמא אין זה הטעם אלא משום שהוא סובר כרבי ישמעאל, שאין שבועה רק לעתיד. תוס' ד"ה ושמואל.
ואסיקנא שבועה חיילא אמידי דלאו בר מששא הוא.
כגון שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק :
מתני' אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים [א'] יש בהם ממש וכו'.
ת"ר חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועה.
חומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש מה שאין כן בנדרים:
פיסקא שאתן לפלוני ושאל אתן אוקימנא בנשבע ליתן מתנה לעשיר. אבל ליתן צדקה לעני מושבע מהר סיני הוא שנאמר נתון תתן לו ואין שבועה חלה על שבועה.
שאישן ושלא אישן כו'. אוקימנא בנשבע שלא ישן פחות מג' ימים. אבל הנשבע שלא יישן דג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר:
שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק כו'. אתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים ולא זרק. שבועה שלא זרק וזרק. רב אמר חייב דהא איתא בלאו והן. ושמואל אמר פטור דהא ליתא בלהבא. פי' ליתיה בזרוק. כלומר אינו יכול לכוף חבירו לזרוק צרור לים (המלח) מיכן ולהבא. ואיתנא לאוקמי חלוקתם בחלוקת רבי ישמעאל ור' עקיבא ולא עמדה.
ואסיקנא כי פליגי אליבא דרבי עקיבא רב כר' עקיבא ושמואל אמר לך כי קא מחייב ר' עקיבא לשעבר במידי דאיתיה להבא אבל במידי דליתיה להבא לא מחייב אלא בפלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן פליגי.
חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועות. איכא דקשיא ליה והא שבועות נמי חלות על דבר מצוה כדבר הרשות דהכי אמרי' במסכת נדרים פרק ואלו (נדרים) [מותרין - טז,ב] מנין שאין נשבעין לעבור על המצות ת"ל לא יחל דברו אבל מיחל חפצי שמים מאי שנא [נדר] דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי הכתיב או השבע שבועה לא יחל אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא (אוכל) [אהנה] מן הסוכה אמר רבא וכי מצות ליהנות ניתנו אלא הא דאמר מצות סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ושאין נשבעין על המצות מנא לן כו' זו היא גרסת מסכת נדרים.
ופירש רש"י ז"ל דהכי קאמ', אם אמר מצות סוכה עלי אסור לישב בסוכה והיינו לה' אפי' לחפצי שמים ואי הכי קשיא דהא אשכחן שבועות שחלין על דבר מצוה כדבר הרשות ומאי חומרא דנדרים ואיכא למימר התם מפני שאמרן בלשון נדר וארכבה אתרי רכשי אנדר ואשבועה והכא הכי קאמרי' חומר בנדרים שאמרן בלשון נדר מבשבועות שאמרן בלשון שבועה אבל אמ' שבועה בלשון נדר כנדר דמי ומשום חומר דנדרים הוא שחלה על דבר מצוה.
ויש מפרש אותה השמועה שבמס' נדרים בלשון אחר דה"ק טעמא דאמרי' שהנדרים חלים על דבר מצוה ולא השבועות מפני שלשון הנדרים הוא שאומר הנאת סוכה עלי והוא מידי דמיתסר חפצא עליה הילכך חאיל אפי' אדבר מצוה שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו כדאמרינן גבי הנאת תשמישך עלי דאע"ג דמשעבדא לה מציא מדרא ליה אבל השבועות אינן חלים על דבר מצוה מפני שלשון השבועות שהוא שאומר שלא אשב בסוכה וכיון דמשועב' לאותה מצוה לא מצי מדיר לה כדאמרי' הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו ומשום האי טעמא ידעינן דהא דכתיב לא יחל דברו אבל מיחל לחפצי שמים לאו אנדר קאי אלא אשבועה ובעינן תו ודאין נשבעין לעבור על המצות מנא לי כו' ובעינן נמי תרי קראי למה לי ומפרקי חד למיפטריה מקרבן בועה וחד למיפטריה מן לאו דשבועה.
ולהאי פירושא קושיין איפריקא לה דלא חיילה שבועה לבטל אפילו אמר הנאת סוכה עלי שבועה דהואיל דהזכיר שם שבועה מידי דאסר נפשיה מן חפצא הוא ומיהו בדבר הרשות שבועה היא אע"ג דאמר עלי כדאמרינן לקמך ולא כדברי האומר דלא שבועה ובפרקין לישנא בעלמא קאמר ולא שהנשבע אומר בלשון זה.
ובנדרים ירושלמי (א,א) מצאתי שנחלקו בענין זה, והכי גרסי' התם <בירושלמי לפנינו איתא באופן אחר> ר' יוסי פתר לה כולה באסור אסר ה) הריני עלי איסור אסר היא עלי איסור שבועה הרי היא עלי איסור שבועה הרי היא עלי אסור הרי היא עלי שבועה אסור אמ"ר יודן בנדרים אסור ובשבועות מותר אסור הרי היא עלי אסור הרי היא עלי אסר אסו' שבוע' הרי היא עלי מותר הרי היא עלי שבוע' מות' אמ"ר מנא אסר הרי היא מותר הרי עלי אסר אסו' שבועה הרי עלי אסור הרי עלי שבוע' מותר.
הא נראה שלש מחלוקות בדבר, דרבי יוסי סבר שבועה שאמרה בלשון עלי אסור בה ורבי יודן מתיר אבל בנדרי' שאמרן בלשון זה ו) לא אמרו כלום ופירש ר' מנא שהן מותרין אבל בשבועה חלק בין שהזכיר שבועה בתחלה בין שהזכיר בסוף ונקטי' לחומר' בשבועות שאמרן בלשון עלי שהן אסורות לעולם.
וגמרא דילן נמי מסייע להו. בשבועות לשון עלי כדאמרינן לעיל והטעם שכתבנו למעלה נכון הוא אפי' למי שמפרש השמוע' שבמסכת נדרים כדברי רש"י ז"ל והוא הטעם לנדרים שאינם חלים על דבר שאין בו ממש.
א' דברים... כיצד. וא"ת וכי אמר שבועה שאתן מאי הוי דהא אם ירצה לקבל השני יקבל ואם לאו לא יקבל והוה לה שבועת כיזרוק פלוני צרור לים ולא יזרוק שהוא פטור, וכדברי רש"י חייב משום שבועת שוא שכן פירש לעיל שבועה שיזרוק פלוני צרור לים ז"ל, יזרוק או לא יזרוק אין זו שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לכופו לזרוק ושלא לזרוק, ויש לומר דנשבע סתם אתן מנה לפלוני אין במשמע אלא כשרוצה לקבל הא אינו רוצה פטור, וכתב הרמב"ן וז"ל: וכן הדין בדיני ממונות שדי נתונה לך מעכשיו אם איני נותן מנה לך מכאן ועד יום פלוני ורצה ליתן והלה אינו רוצה לא קנה שדה, וגדולה מזו אמ' לענין גיטין פרק כל הגט (גיטין ל, א) בההוא דאמר אי לא מפיסנא ליהוי גיטא ומסקנא הא פיסה ולא אפיסה, אלא דהתם טעמא אחרינא הוא משום דאונס חשבינן ליה, ומי' ההוא טעמא שייך הכא דכיון שאמר אתן והלה לא רצה לקבל, אפילו תימא שיש במשמע שאתן ממש, הא אניס ואונס רחמנא פטריה בין לנדרים בין לשבועה כדאיתא פרק ג' דנדרים (כז, א), וההיא דאמרינן (גיטין עד, ב) האומר לאשה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז שאם נתנם בע"כ אינה מגורשת, התם שאני דהא אמ' דטעמא משום דלציעורה קמיכוין והא לא ציערה. ועוד דהתם כיון דמקבל הוא דאתני עד שיהו נתונין לו ממש אתני ולדעתו, ולא דמיא להא שמתנה הנותן על דעת עצמו.
חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים על דבר מצוה כדבר הרשות. כלומר אפילו בלא כולל והשבועות אין חלות על דבר מצוה אלא בכולל, וכדאמרינן פרק אלו נדרים מותרים (טז, ב) מאי שנא נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה אלא יחל דברו כתבתיה שם בארוכה בסיעתא דשמיא.
אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא. יש מגדולי רבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דדוקא כשהעני שואל ממנו צדקה דהשתא (ליתן) מושבע ליתן לו, הא לעני דעלמא שבועה חלה עליו דאינו חייב ללכת ולפרנס עניים במידי, ונ"ל ג"כ דדוקא במתנה מועטת כדי פרנסה לשעה כמו שאמרו לו (ב"ב ט, א) נותן לו פרנסת לינה הא ביותר מכאן חייב דאינו מושבע להעשירו, וכל זה נכנס בכלל מה שאמרו אלא לעשיר, דלמעלה מן הצריך לו עכשיו עשיר הוא.
ונשבע ליתן לעשיר שאמרו שהוא חייב משום שבועת ביטוי, דוקא כשאותו אחר רוצה לקבל, אבל אם אינו רוצה לקבל נפטר זה משבועתו שלא על דעת שיקבל האחד בע"כ נשבע, וכן בכל תנאי' דעלמא כיוצא בזה, וכדאמרינן בגיטין (ל, א) הרי זה גיטיך אי לא פייסתיך פייסה ולא איפייסה,ואסיקנא דאין זה גט דלאו תרקבא דדינרי יהיב לה דהא פיסה ולא איפייסה, וכן הדין בכל דיני ממונות באומר שדי נתונה לך אם לא נתתי לך מאתים זוז נותן לו ולא רצה לקבל כבר קיים זה תנאי ומעות לא קבל ושדה אין לו, ולא שייכא בהא ההיא דנתינה בעל כרחו דאי בעי' לן בפרק מי שאחזו (גיטין עד, ב) אי שמה נתינה או לא, דההיא במתני' ליתן את שלו ע"מ שיתן לו חברו מאתים זוז באומר לאשתו הרי זה גיטיך ע"מ שתתני מאתים זוז דהאשה שלו ואינה רוצה לקבלם ושתפטר אשתו ממנו, וכן בבית בערי חומה (גיטין שם), וכבר כתבתיה שם (עה, א) בארכה, בסיעתא דשמיא.
דאמר ר' יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר. ה"פ מלקין אותו מיד מפני שנשבע לשוא וישן אימתי שירצה.
התם דאמר ג' ימים הכא דלא אמר ג'. ק"ל אדרבה כל שלא נתן קצבה לעולם משמע דאי לא בלא אישן אין כאן עסק לשבועת ביטי, דאפילו עמד רגע בין שבועתו לשינתו קיים שבועתו, אלא כל סתם בלא קצבה לעולם משמע, והכי מוכח בפרק ארבעה נדרים (נדרים כח, א) גבי נודרין לחרמין יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך, ואקשינן כיון שאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אתסרו עליה, ופרקינן באומר בלבו היום, ואף על גב דאמר מר דברים שבלב אינן דברים הכא אגב אונסיה אמר לו בלבו, דאלמא דוקא באומר בלבו ומשום אונסיה הא סתמא לעולם משמע, וי"ל דכל האומר סתם ודאי אם אפשר להיות כן לעולם כגון אכילת פירות שאפשר לחיות בלי אותן פירות אסור בהן לעולם, וכן בנשבע שלא אישן צריך שלא יישן יום או יומים עד פחות מג' ימים, דמסתמא כל מה שאפשר לו לעמוד בלא שינה נשבע, אבל שלשה על מה שאי אפשר לא נשבע שהרי אי אפשר לעמוד בלא שינה ג' ימים כנ"ל.
רב אמר חייב ושמואל אמר פטור, לימא בפלוגתא דר' עקיבא ור' ישמעאל קא מיפלגי. יש ספרים דגרסי הכי, ויש ספרים דגרסי רב אמר חייב ושמואל אמר פטור, רב אמר חייב דהא איתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור דהא ליתיה בלהבא, ולפי גירסא זו תיקשי לן כי אתא לאוקומי פלוגתייהו כדר' ישמעאל ור"ע היכי מצי אמר שמואל דאמר כר' ישמעאל דהא שמואל לא פליג עליה דרב בזרק פלוני ומשום דלית ליה בלשעבר, אלא משום דאע"ג דאיתיה בלשעבר ולאו והן הא בעי' אף דאיתיה בלהבא, ור' ישמעאל לית ליה בלשעבר, ועוד דלקמן (שבועות כה, ב) דאתי לאוקומי פלוגתייהו כדר' יהודה ן' בתירא ורבנן היכי מצי למימר דרב כר' יהודה בן בתירא, דהא ר' יהודה ן' בתירא לא קפיד בלאו והן ודרבנן אמרי בהדיא משום דאיתיה בלאו והן, אלא הגירסא הראשונה נראה עיקר, אלא דאיכא למימר דאותה גירסא אחרת נאמרה לפי המסקנא, ואלו שבאו לאוקומי פלוגתייהו כדר' ישמעאל ור' עקיבא וכדר' יהודה בן בתירא ורבנן לא הלכו בזה אלא אחר עיקר דברי רב ושמואל עצמן, והן לא אמרו בדבריהם בפירוש כן.
בחטאות קאמרינן הכי יכול לתרוצי לעיל כי אמרינן מידי דאית ביה שאלה לא קתני דפרכינן והרי הקדש דלימא ליה בחטאות קאמרינן וכן באידך דרבינא דבסמוך כדפרכינן ליה והרי הקדש אלא דלא ניחא ליה לתרוצי הכי כיון דאית להו תירוצא אחרינא ותדע דאוקמתא דלעיל דאמרינן דלא קתני מידי דאית ביה שאלה דפריך ליה והרי הקדש כלומר דאית ביה שאלה כב"ה דאמרי יש שאלה בהקדש יכול היה לתרוצי דמיירי בהקדש שבא כבר ליד כהן דהכי סתמא דמלתא כיון שבא לידי נותר ואמרינן בערכין דבהקדש שבא ליד כהן ליכא שאלה אלא דכיון דאית ליה תירוצא אחרינא לא חש לתרוציה וכן דרך הש"ס במקומות הרבה ותו לא מידי:
הא דתנן שהנדרים חלים ע"ד מצוה כדבר הרשות משא"כ בשבועה איכא למידק כגון בפ"ק דנדרים חומר בנדרים כיצד סוכה שאני יושב תפילין שאני לובש בנדרים אסור בשבועות מותר והוינן בה מ"ש נדר דכתיב כי ידור וגו' שבוע' נמי כתיב בה לי"י לא יחל ואסקה לרבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ופירוש רש"י ז"ל דאם אמר ישיבת סוכה עלי הרי הוא אסור בה מדין שבועה וכי קתני שאין נשבעין כשאמר בלשון שבועה שלא אשב בסוכה וא"ת היכי קתני הכא משא"כ בשבועה וי"ל דה"פ דאלו הנדרים חלים בדבר מצוה באותו לשון שחלים על דבר הרשות משא"כ בשבועה שאינה חלה על דבר מצוה בלשון שחלה על דבר הרשות ומיהו אין פירוש רש"י ז"ל מחוור שם דהתם הכי פירושו דל"ד נדר לשבועה דנדר סוכה אמר ישיבת סוכה עלי והוי איסור חפצא ואין מאכילין דבר האסור לו ואלו שבועה הוא בחיוב גברא ולפיכך אינה חלה שכבר נשבע לקיימה בחיוב גברא וכדברירנא התם בס"ד:
אלא מתנה לעשיר ה"ה דמצי לאוקימה בעני במתנה מרובה אלא דניחא ליה לאוקומיה בסתם נתינה שהיא שוה פרוטה וא"ת היכי חיילא שבועה שאתן דהא אמרינן בגיטין דנתינה בע"כ לא הוייה נתינה וא"כ נשבע זה ע"ד שאין בידו וי"ל שאין במשמע לשון שאתן בשבועת ביטוי אלא שיעשה מה שבידו או שיניחנו לפניו או שיזרקנו לידו או לרשותו לפניו ואם לא רצה לקבל הרי הוא פטור:
והאר"י וכו' פי' דקס"ד דמתני' בנשבע שלא ישן סתם משמעותו לעולם. מלקין אותו ויישן לאלתר פי' מלקין אותו משום שבועת שוא וישן לכשירצה כמ"ש במקומות אחרים. הכא לאלתר יש שפי' כן בפי' ויש לפרש דסתם שלא אישן כיון דלעולם הוי שבועת שוא מסתמא לא נשבע אלא מה שבידו ולאלתר ל"ד אלא תוך ג' ימים. רב אמר חייב דהא איתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור דהא ליתא בלהבא פי' תלמודא מפרש השתא מאי דקאי אמסקנא והדר שקיל וטרי עלה לברורא ויש כיוצא בזה בתלמוד והיינו דאמרינן נימא רב ושמואל וכו' והוי יודע דכל מאי דבעינן לאו והן או להבא ולשעבר אינו אלא לענין קרבן והכי מפורש בשמעתין דאמרינן אכלתי ולא אכלתי לקרבן לא הנחתי תפילין למלקות:
ההקדש חל על כל דבר ואפי' על העצים והאבנים שכל שאינו ראוי למזבח ראוי הוא לבדק הבית כמו שיתבאר במקומו מעילה י"ג א':
זה שכתבנו שהשבועה חלה על חצי שיעור יש חולקי' בה ממה שנחלקו ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש בחצי שיעור אם הוא אסור מן התורה או מדברי סופרי' ולדעת ר' יוחנן אסור מן התורה כמו שהתבאר באחרון של יומא ע"ג ב' ואחר שהוא מן התורה אין שבועה חלה עליו שאין שבועה חלה על איסור תורה אף במקום שאין שם מלקות ומ"מ גדולי המחברי' כתבוה כשטתנו ונראין הדברים שאף ר' יוחנן לא אמרה אלא משום דחזי לאצטרופי כמו שהתבאר שם וזה שנשבע על חצי שיעור כבר גלה בדעתו שאין כונתו על שיעור שלם והרי הוא מפקיעו מאיסור תורה שלא אסרתו אלא משום דחזי לאצטרופי והוא בהתחלת אכילה הא כל שאינו מכוין להתחלת אכילה אלא שמחשב להיות כל אכילת האיסור בחצי שיעור זה אינו מן התורה שאין שם אכילה עליו כך נראה לי וגדולי הדורות כתבוה במסכת יומא שאין שבועה חלה על חצי שיעור ובאמת סוגיא האמורה שם מעידה כן להדיא אלא שאנו מפרשי' אותה אף לשטתנו כמו שיתבאר שם בע"ה וכבר כתבנו דבר זה למעלה כ"א ב':
ממה שכתבנו למדת שיש בענין הכולל דינים חלוקים מהם להיות השבועה חלה בהם על מה שלא היתה ראויה לחול ומהם שאף הכולל אינו מכניסם בכלל שבועה מהם שכבר נזכרו ומהם שלא זכרנום עדין והריני חוזר עכשו לסדר ביחד כל דיני הכולל הן הדיני' שהזכרנו הן הדינין שלא הזכרנו וכיצד הם דינין אלו:
הראשון כל שנשבע לקיים את מצות לא תעשה שבועה חלה עליו בכולל כגון שבועה שלא אוכל שחוטות ונבלות שאם אכל הנבלה חייב משום שבועת בטוי קרבן בשגגתה ומלקות בזדונה שמתוך שחלה על השחוטה חלה על הנבלה:
השני נשבע לעבור על לא תעשה אין שבועה חלה אף בכולל ר"ל שבועה שאוכל נבלות ושחוטות אין השבועה חלה על הנבלות כלל כמו שביארנו ושבועת שוא גם כן אין כאן שהרי חלה השבועה על השחוטות וכל ששבועתו חלה על קצת דבריו אין כאן שבועת שוא וכן אם אמ' שבועה שאוכל כל ימות השנה או שלא אתענה לעולם אין שבועה חלה על יום הכפרי':
השלישי נשבע שלא לקיים מצות עשה שבועה חלה בכולל ר"ל שאם אמ' שבועה שלא אשב בצל ולא אוכל מצה הואיל ולא הזכיר צל סוכה ולא מצת מצוה שבועתו חלה אף על של מצוה וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה או שלא אוכל מצה בכל השנה ובלילי הפסח אסור לאכול מצה ובראשון של נזיר ג' ב' אמרו מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות מאי היא אילימא קדושא ואבדלתא מושבע מהר סיני הוא ואנו מפרשי' אותו בתמיהא וכן יין (וקדוש להבדלה) [לקדוש והבדלה] מושבע מהר סיני הוא עליו שיצטרך להביא איסורו לנזיר מן המקרא והלא קדוש על היין אינו מה"ת ועוד יקדש הוא ויטעום אחר אלא שאמ' שבועה שאשתה וחזר ואמ' הריני נזיר שחל איסור בכולל ולא חל בו מטעם נדרים חלין על דבר מצוה שלא אמרוה אלא באומר קונם יין עלי שהוא איסור החפץ עליו אבל נזירות איסור עצמו על החפץ הוא כשבועה אלא שמדין כולל הוא אמורה ומה שהוצרך להביאה מן המקרא אע"פ שאף בשבועה אנו אומרי' כן כבר ביארנו בשם קדמונינו הטעם בראשון של נזיר ויראה שאפי' אמ' שבועה שאשתה היום אע"פ שחיוב השתיה קודם לשבועת המניעה הדין כן וכן הדין אם אמ' בליל הפסח שבועה שלא [אוכל] מצה אע"פ שחל עליו חיוב מצה וגדולי המפרשי' נוטים בזו של לילי הפסח לדעת אחרת וכבר כתבנוה במסכת תענית י"ב א':
ויש חולקין בזו לומ' שאין הכולל חל בבטול מצוה כלל ואומרי' שזו שבתלמוד המערב חולקת עם תלמוד שלנו וכבר הטלנו פשרה ביניהם לומ' שב ואל תעשה שאני ואף גדולי הפוסקי' הביאוה בהלכותיהם במסכת פסחי' וכן כתבו בתשובותיהם שאע"פ שמי שנדר לצום בשבת אין הנדר חל עליו אם קבל עליו לצום כל ימי השנה או החדש מתענה אף בשבתות והדבר דומה לדעתנו לנשבע לעבור על דברי סופרי' ששבועתו חלה ואין אומרי' לו קום עבור על המצוה לקיים שבועתך וכן אין אומרין לו עבור על השבועה וקיים את המצוה הואיל וחלה בהדיא על של רשות הרי היא תלויה ועומדת על של חובה ואומרי' לו עמוד בעצמך שלא לקיים את המצוה עד שתשאל על השבועה ויש מתרצי' שמצות עשה חיובו שעבוד הוא שהוא משועבד למצוה ובכולל הופקע שעבודו מכח שעבודו לשבועתו אבל לא תעשה כשהוא נשבע לאכלו הרי הוא כאלו נשבע שהוא מותר ודומה לעמוד של אבן שהוא של זהב ושמא תאמ' הרי אמרו במסכת נדרים ט"ז א' חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלים על דבר מצוה מה שאין כן בשבועות כיצד קונם [סוכה] שאני עושה לולב שאני נוטל בנדרים אסור בשבועות מותר ר"ל שאם אמ' שבועה שלא אשב בסוכה ולא אטול לולב אין השבועה חלה כלל והרי הוא יושב והרי הוא נוטל ואע"פ שבלשון כולל הוא מדבר שהרי לא הזכיר סוכת מצוה ולא לולב של מצוה תשובתך שסוכה ולולב פרטי המצוה הם שאלו לא היה דעתו לשל מצוה לא היה מזכיר אלא צל בעלמא ודקלים בעלמא מה שאין כן במצה שאדם מזכיר תמיד מצה בלא מצת הפסח הרי אמרו שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה ואם תמצא לומ' שאדם מזכיר שם סוכה בשל רשות רגילות הלשון להזכירה בשם לווי סוכת רקב"ש סוכת גנב"ך ואם אתה מפרש על כל פנים שסוכה ולולב נזכרין בתורת רשות יש לך לפרש קונם סוכה וקונם לולב בשמזכיר בהם של מצוה וראיה לדבר שלא דברו שם אלא בשל מצוה שהרי שתפו בה תפלין שאני מניח:
למדת שכל שנשבע לבטל מצוה בפרט אם עשה ולא תעשה אין בו בטוי אלא לוקה משום שוא בין שקיים שבועתו בין שלא קיימה ואם על ידי כולל יש בו בטוי במניעת עבירה ובמניעת מצות עשה ואין בו שוא אבל בעשיית עבירה בכולל אין בו לא בטוי ולא שוא וכל אלו בלשון איסור עצמו על החפץ אבל איסור החפץ על עצמו חלין אף בבטול מצות עשה פרטית שאין הדבר תלוי בנדר ושבועה אלא בלשון נדר ולשון שבועה ויש מי שאומר שהיא חלה בכולל אף על עשיית עבירה ומפרשי' בהן היכי משכחת לה שיהא מותר לישבע לכתחלה כמו שנשבע לכתחלה בלאו שלה ואין הדברים נראין כלל:
הרביעי בקיום מצות עשה שאם נשבע עליה בפרט בדבר שאין השבועה מוספת על המצוה כלום אין השבועה חלה עליה כלל אלא שאין כאן שבועת שוא אם הוא נשבע דרך הערה וזירוז לעצמו אחר שקיימה אבל אם לא קיימה לוקה משום שבועת שוא וי"א מתורת בטוי שלא נמעטה אלא מקרבן ואם המצוה ענין שהשבועה מוספת עליה כגון שאמ' שבועה שאשנה פרק זה והרי היה יכול לפטור עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית הרי זו שבועה גמורה למלקות ולקרבן וכמו שאמרו בנדרים ח' א' האומר אשנה פרק זה או מסכתא זו חייב הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית וכן בנדר או נשבע ליתן צדקה הואיל ואם רצה פטר עצמו בפחות:
החמשי הוא שתדע שאין כולל אלא במזכיר את הרשות והמצוה אבל שאוכל סתם או שלא אוכל סתם אין זה כולל ושלא כדעת רבני צרפת ומעתה שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל סתמא אין אומרין שכלל בשבועתו האחרונה אף התאנים שכבר היה מושבע עליהן אלא למה שהיה צריך לו לאסור נשבע וראיה לדבר מה שתרצו דאמ' שלא אשתה והדר אמ' שלא אוכל ואם אתה אומר שלא אוכל כולל אף מה שהיה נאסר בו מתחלה יתחייב שלש שהרי שתיה בכלל אכילה וכן אמרו למעלה כ"ג ב' רישא בסתם וסופא במפרש אלמא בסתם לא חלה השבועה על הנבלות כלל ומה שכתבנו למעלה כ"ג ב' שסוגית תלמוד המערב בשבועה שלא אוכל מצה מעידה כדבריהם אין זה כלום שאין דברינו אלא בלא תעשה שכשאמ' שלא אוכל לא חלה על מה שאינו בר אכילה אבל בעשה כל שאמ' שלא אוכל כל שכן שאסר על עצמו מה שהוא חייב באכילתו וודאי שלא אוכל כולל הוא במצות עשה ודברינו במצות לא תעשה הם אמורים וראיה גדולה לדבר זה ממה שאמרו בסוגיית ארבע חטאות שלא אוכל תמרים וחלב אלמא שלא אוכל סתמא לא היה קורא כולל ויש מי שאמ' שכל שמזכיר המצוה אינו כולל כגון אם יאמר נבלות ושחוטות הואיל והזכיר הנבלות אין בידו לאסור אף על ידי כולל ומפרשי' שלא אוכל שום בשר או שהיו לפניו נבלות ושחוטות ונשבע שלא יאכל מהם והפסד סברתם נראה לעין מתמרים וחלב שכתבנו:
המשנה הרביעית וענינה בביאור החלק הראשון גם כן אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים ואחד דברי' שיש בהן ממש ואחד דברים שאין בהן ממש כיצד שבועה שאתן לפלני ושלא אתן שנתתי ושלא נתתי שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק שזרקתי ושלא זרקתי שאישן ושלא אישן שישנתי ושלא ישנתי ר' ישמעאל אומ' אינו חייב אלא על העתיד לבא שנ' להרע או להיטיב אמ' לו ר' עקיבא אין לי אלא דברי' שיש בהן הרעה או הטבה שאין בהן הרעה או הטבה מנין אמ' לו מרבוי הכתוב אמ' לו אם רבה הכתוב לכך רבה הכתוב לכך אמר הר"ם פי' רבוי הכתו' הוא אמרו או נפש כי תשבע לבטא בשפתים ואמרו אחר כן להרע או להיטיב מיעוט לכל אשר יבטא האדם בשבועה רבוי אחר ר' עקיבא אומ' רבה ומעט ר' ישמעאל אומ' בזה כלל ופרט וכלל ויהיה היוצא ממחלקותם כפי מה שראוי מן העקרים הנעשים בהקשות הלמדות ברבוי ומעוט או בכלל ופרט מה שאתה רואה וענין לעתיד לבא שישבע על הדברים הבאים שישבע שיעשה אותם או שלא יעשה אותם והלכה כר' עקיבא נשבע לבטל את המצוה ולא בטל פטור לקיים את המצוה ולא קיים פטור שהיה בדין שיהא חייב דברי ר' יהודא בן בתירא ומה אם הרשות שאין מושבע עליה מהר סיני חייב מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני אינו דין שיהא חייב אמרו לו לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן תאמ' בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן פי' אמ' רחמנא להרע או להיטיב אמנם הוא מחוייב בשבועה על דבר שאפשר בו שייטיב במקום להרע או להרע במקום להיטיב והם דברי הרשות ובהם יתכן לאו והן הוא ישבע שיעשה אפשר לו או שלא יעשה ואפשר לו ואמרו בנשבע לבטל את המצוה פטור ר"ל פטור מקרבן שבועת בטוי וחייב מלקות משום שבועת שוא ואין הלכה כר' יהודה:
אמר המאירי אחד דברים דברים של עצמו ואחד דברי' של אחרים כלומ' שאע"פ שמלת להרע או להיטיב משמע לעצמו הוא הדין לשל אחרים כגון שאתן ושלא אתן שנתתי ושלא נתתי ומפרש לה בגמ' במתנה לעשיר שאין שם בטול מצוה או קיומה והוא הדין לעני וכשהוא פורט מתנה ביתר מן החיוב על הדרך שביארנו וביאר אח"כ שהיא חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש שהרי שבועה ענינה איסור עצמו על החפץ והשבועה חלה בעצמו ואין לנו על החפץ אם יש בו ממש אם לאו והוא שאמ' שאישן ושלא אישן ר"ל תוך שלשה ימים שישנתי ושלא ישנתי וביאר אח"כ דבר אחר שהוא כעין דבר שאין בו ממש ר"ל שאע"פ שיש ממשות בדבר אין בו שום תועלת או נזק אלא שהוא פעולת הבל ושחוק כגון שאזרוק צרור לים או שלא אזרוק שזרקתי ושלא זרקתי ר' ישמעאל אומ' אינו חייב קרבן אלא על העתיד שהרי להרע או להיטי' להבא משמע אמ' לו ר' עקיבא א"כ כלומ' שאתה הולך אחר דקדוק הלשון אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה כגון שנשבע שיתענה או שיאכל ומהיכן אתה מרבה דברים שאין בהם הרעה והטבה כגון זריקת צרור לים אמ' לו מרבוי הכתו' אמ' לו אם רבה לכך רבה בכלן לשעבר גם כן והלכה כר' עקיבא:
נשבע לבטל את המצוה בפרט ולא בטל פטור משבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא על שנשבע לעבור לקיים ולא קיים פטור מן הבטוי ואף שבועת שוא אין כאן הואיל ודרך הערה הוא עושה אלא שקצת מפרשי' חדשו בזו קצת תנאי' יתבארו בגמ' בע"ה שהיה בדין שיהא הנשבע לקיים את המצוה ולא קיימה חייב משום שבועה אלא שאין חיוב שבועה אלא במה שאפשר לישבע עליו בלאו והן:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:
זה שביארנו שהנשבע לקיים את המצוה אע"פ שאין כאן דין שבועת בטוי אינו לוקה משום שבועת שוא טעם הדברים ששבועת שוא חלוקה על שני פנים האחד שוא שיש עמו שקר כגון שנשבע לשנות את הידוע וכגון נשבע לבטל את המצוה וכגון נשבע לעשות מה שהוא נמנע והשני שאין בה שקר אלא חנם כגון נשבע על מה שהוא ידוע לכל ואין לשבועתו שום צרך ובכלל זה כל ברכה לבטלה שיש בה משום לא תשא והנשבע לקיים את המצוה אין בה אחת משתי אלו שקר אין כאן שהרי הענין כך הוא וחנם אין כאן שדרך זירוז והערה הוא עושה והוא שאמרו בנדרים ח' א' שארי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה ומ"מ שבועת בטוי אינה חלה כלל הואיל ומ"מ כבר הוא מושבע ועומד ואע"פ שדבר זה ר"ל מה שאמרו שארי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה אינו מונח אלא במצות עשה יש לדונה אף בלא תעשה כגון שראה יצרו מתגבר עליו ומקפחו לעבור ומתחזק בכבישת יצרו וקופץ ונשבע שאע"פ שאין כאן בטוי לא לקרבן ולא למלקות מ"מ אין כאן שבועת שוא והוא שאמרו הרואה יצרו מתגבר עליו יהא קופץ ונשבע והוא תקנה להנצל מן העבירות והענין הוא שאמרו הגאונים שהשבועו' בשעתן חמורות לבני אדם ביותר והרי הועילתהו שבועה זו לשעה אבל אם נשבע עליה שלא לשום צרך כגון שלא הורגל באותה עבירה ואף יצרו אינו מתגרה בו לעשותה אין כאן הערה שהרי לשעה אינו צריך לה ואם ליראת מה שיארע לאחר זמן מאחר שמ"מ על שבועה ישנה הוא בא לסמוך אין לך שבועה חמורה יותר משל סיני שהושבעה בסיני ונשנית באהל מועד ונשתלשה בערבות מואב ויש כאן מלקות משום שבועת שוא לדעת גאונים אלו ומ"מ במצות עשה אין לחלוק בה שבכל שעה ושעה הוא צריך להתעורר על עשיתה וי"מ כן אף במצות עשה כל שנשבע על המצוה קודם זמנה הרבה לעשותה בזמנה ומ"מ יראה שבכלם אין שבועת שוא שהשבועה שאדם עושה מעצמו חמורה לו לאדם אף לאחר זמן יותר משבועת סיני שהיא בריחוק גדול ובנחלת אבות ואלמלא שכן לא נשמט התלמוד שלא לגלותה ושרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה סתם נאמרה בין לשעתו בין לאחר זמן וכן אע"פ שבמקומה בראשון של נדרים ח' א' היא אמורה בקיום מצות עשה מ"מ יש לה מקום אף בלא תעשה שהרי כתי' בה נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וכל לשון שמירה הוא מונח על מניעת הדבר וכן עקר ולחכמי הדורות שלפנינו ראיתי שהנשבע לקיים מצות עשה שבועת בטוי חלה עליו שאם לא כן מהו שאמרו שארי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה וכו' ואם אין שבועה אין זירוז ואין הדברים נראין שלא אמרו כן אלא להערת עצמו שאף בדבור חזק וכפול אדם מתעורר כל שכן בשבועה או אזכרת השם אע"פ שאין כאן קרבן או מלקות:
כבר ביארנו שיש לשבועה חומר על הנדר שהנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש והשבועה חלה בו וטעם הדבר הוא שהשבועה הוא איסור עצמו על החפץ והרי האיסור חל על עצמו ממש אבל הנדר הוא איסור החפץ על עצמו כגון קונם שינה עלי והרי נמצא לדבריו האיסור חל על השינה שאין בו ממש ואי אפשר הא אם הפך את הדברים ונשבע בלשון נדר ר"ל שינה עלי שבועה או נדר בלשון שבועה ר"ל קונם עלי שלא אישן הרי זה חל בנדר ולא בשבועה וכל שכן בקונם עיני בשינה שהרי יש בו ממש:
רבינא אמר כי קתני מידי דחייל אמידי דבר אכילה ולא חייל אמידי דלאו בר אכילה כגון חלב ונותר ומוקדשין וטמא שאכל את הקדש ויו"הכ דהני כולהו חיובן באכילה הוא אבל שבועה דחיילא נמי אמידי דלאו בר אכילה לא קתני:
ואקשינן והרי הקדש דחייל ואפי' אעצים ואבנים דלאו בני אכילה נינהו וקתני אלא כי קתני מידי דחייל אמידי דאית ביה מששא אבל שבועה דחיילא אפילו על מידי דלית ביה מששא כגון שבוע' שאזרוק ושלא אזרוק לא קתני.
מתני' אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים וכו' שאזרוק לים ושלא אזרוק שזרקתי ושלא זרקתי.
איתמר שבועה שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק רב אמר חייב ושמואל אמר פטור רב אמר חייב אתיא בלאו והן שהרי אפשר שישבע שזרק ואפשר שישבע שלא זרק ושמואל אמר פטור ליתיה בלהבא שאם ישבע שיזרוק איש פלוני צרור לים או שלא יזרוק שבועת שוא הוא ואינו שבועת ביטוי לפי שאין חייבין להבא משום שבועת ביטוי אלא כשישבע על דבר שיש בידו לקיימו אבל דבר שאין בידו לקיימו כגון שיזרוק איש פלוני ושלא יזרוק שבועת שוא היא ולאו שבועת ביטוי לימ' בפלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן קא מפלגי דתנן אמר רבי יהודה בן בתירא ומה אם הרשות שאינו מושבע עליו מהר סיני הרי הוא חייב עליה מצוה שהוא מושבע מהר סני כשישבע שיעשה אותה אינו דין שיהא חייב עליה אמרו לו לא אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן פי' שהרי אם נשבע שיעשה או אם נשבע שלא יעשה חייל' שבועתו ומקוים ביה להרע או להטיב דהיינו הן ולאו תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן שהרי אם נשבע שלא יעשה מצוה לא חיילא שבועתו כלל דמושבע ועומד מהר סיני הוא שיעשה אותו נמצא עכשיו שרבי יהודה בן בתירא מחייב מי שנשבע לקיים את המצו' ולא קיים משום שבועת ביטוי ואע"ג דלא משכחת לה בלאו ורבנן אינן מחייבין אותו משום דהא לא משכחת לה בלאו וממילא שמעת דמאן דבעי לאו והן בעי להבא ולשעבר ומאן דלא בעי הן ולאו לא בעי להבא ולשעבר דהא כי היכי דכתיב להרע או להטיב דהיינו לאו והן הכי נמי כתיב להבא ולשעבר דהא כתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה דאיתרבי מיניה לשעבר והיינו דאמרינן לימא בפלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן קא מפלגי ומהדרינן אליבא דרבי יהודה בן בתירא כולי עלמא לא פליגי השתא לאו והן לא בעי להבא ולשעבר בעי כלומר לאו והן דכתיב בהדיא לא בעי להבא ולשעבר דלא כתיבי בהדיא אלא מריבויא דקרא היא דקא אתי לא כל שכן כי פליגי אליבא דרבנן כו'.
בד"ה משא"כ בשבועה כו' ולכך חלה נמי השבועה על השינה כו' מסיק רבינא דנדרים נמי חלים מדרבנן כו' עכ"ל נראה שהוצרכו לכל זה לתירוץ הר"א בשם ר"י משום דדבר שאין בו ממש תרי גוונא משמע כגון שינה וכגון שאזרוק כו' כפרש"י במתני' ולתירוצם קמא מצינן לפרושי נמי הכא שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש בהני תרי גווני ומדרבנן משום דלשון שבועה חמורה דשייך וחלה בין מתסר חפצא עליו ובין אוסר עצמו על החפץ אבל בנדרים דלא חלים אלא במתסר חפצא עליה לא החמירו בו חכמים למתסר בהו באין בו ממש אבל לתירוץ הר"א בשם ר"י דלשון שבועה לא שייך אלא על עצמו וקונם לא שייך אלא על החפץ א"כ דלאו משום דלשון שבועה חמור החמירו לאסור בהם אין בו ממש אלא מדינא הוא ולא בתרי גווני דאין בו ממש איירי הכא אלא בחד גוונא דהיינו בשינה ולכך חלה נמי שבועה על השינה דאסר נפשיה עליה כו' (א) ובפרק שני דנדרים מסיק רבינא כו' ר"ל דע"כ לית לן למימר דמשום חומרא דשבועות החמירו מדרבנן באין בו ממש ולא מדינא הוא דהא אמרינן התם דבנדרים נמי חלים מדרבנן בדבר שאין בו ממש וע"כ חומר בשבועות מבנדרים כו' מדינא קאמר ובההוא גוונא דאין בו ממש דהיינו שינה איירי כמ"ש ואבן ל"ב כתב בזה דרך אחרת בכוונת התוס' ואין להאריך בדחוקיו וק"ל:
בא"ד והשתא א"ש הא דאמר כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל וכ"ש הא דקאמר חומר בנדרים מבשבועות עכ"ל ועוד בא"ד והשתא נמי ניחא חומר בנדרים מבשבועות עכ"ל כתב מהרש"ל וה"ה הא דקאמר בריש נדרים לאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא עכ"ל ודבר תמוה הבין בדברי התוס' דלמה הכא בתירוץ הר"א בשם ר"י לא נקטו ד"א אלא הך דקאמר לאפוקי שבועות כו' ולקמן בפי' ר"ת כתבו דההיא דחומר בנדרים כו' נמי ניחא דמשמע דההיא דלאפוקי שבועות כו' ניחא וההיא דחומר בנדרים נמי ניחא אבל לפי הר"א בשם ר"י אינו ניחא ואי הוה ניחא להו לעיל לפי' הר"א בשם ר"י ודאי דהוה נמי ניחא לפי' ר"ת ולא הוצרכו להזכירו שם אבל הנראה משום דלתירוץ קמא נדחקו בהנך תרתי דהיינו בהא דקאמר לאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא היינו נמי כמו בכה"ג ולא הוי דומה דבנדרים דמתסר חפצא עליה דהיינו דוקא בכה"ג ועוד נדחקו בהך דחומר בנדרים בשבועות דמדינא אדרבה שבועה חמורה דחלה בכל גווני בין דמתסר נפשיה מן חפצא ובין דמתסר חפצא עליה אלא (דה"ק) דהיינו חומר בנדרים דבכל ענין דחל על דבר רשות חייל על דבר מצוה כו' אבל שבועה בכל ענין שבועה אינה חלה על דבר מצוה כו' כמ"ש וכל זה נראה דוחק דמ"מ מדינא הא שבועה חמורה דבמצוה חלה כמו בנדרים וברשות חלה השבועה בכל גוונא ובא הר"א בשם ר"י לפרש דבשבועה בכל לשון שיאמר לא שייך אלא על עצמו וגבי רשות חלה בכל לשון וגבי מצוה אינו חלה בכל לשון והשתא קאמרי דא"ש לפי' הר"א בשם הר"י הא דאמר לאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא דהוי נמי דוקא דבכל לשון שיאמר לא שייך אלא דאסר נפשיה מן חפצא אבל הך דחומר בנדרים מבשבועות אכתי לא אתי שפיר דאם הנדרים חמירי דחלים על דבר מצוה הא זיל לאידך גיסא דשבועות חמור לגבי רשות דבכל לשון שיאמר משמע על עצמו דאסר נפשיה מן חפצא משא"כ בנדרים דלא חלה כלל בלשון שבועה אלא בלשון נדר דמתסר חפצא עליה אבל לפי' ר"ת דבשבועה נמי אם אמר בלשון נדר אינו כלום אפי' בדבר הרשות משום דלא משמע אלא דאסר חפצא עליה הוסיפו לומר דהשתא נמי ניחא כו' ר"ל דודאי הא דלאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא ניחא לפי' ר"ת דמשמע דוקא כמו לפי' הר"א בשם הר"י אלא דהא דחומר בנדרים מבשבועות נמי ניחא דהא לענין רשות שוים הם דנדר לא חל אלא בלשון נדר ושבועות אינו חל [אלא] בלשון שבועות והוי נדר חמור דחל על דבר מצוה בלשון נדר מה שא"כ בשבועות דאפי' בלשון שבועה אינו חל על דבר מצוה והדברים ברורים למבין וק"ל:
גמ' אלא כי קתני דחייל אמידי דאית ביה כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה חומר בנדרים כו' דנדרים גופייהו עצמו על הסוכה לא חייל כצ"ל:
בד"ה משא"כ כו' והשתא א"ש הא דאמר כו' נ"ב וכ"ש הא דקאמר חומר בנדרים מבשבועות וק"ל:
בא"ד והשתא נמי ניחא חומר בנדרים מבשבועות נ"ב וה"ה הא דקאמר בריש נדרים לאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא [עיין במהרש"א]:
תד"ה אלא. ודחיק למימר כו' דעדיפא מיניה משני. לכאורה סתרי דבריהם אהדדי ועי' תשו' הגרע"א ז"ל סי' ס"ה כוונה נאותה בדבריהם:
גמרא אילימא צדקה לעני מושבע כו'. והוסיף התוי"ט ותנן לקמן נשבע לקיים כו' פטור הנה בזה פליג ריב"ב שם ומחייב ועי' תוס' שם ד"ה לקיים ונ"ל לפרש דהקושיא היא על ושלא אתן דמודה ביה ריב"ב דפטור ועמש"כ לעיל (כ"ג ב) בתד"ה דמוקי:
תוס' ד"ה איני והא"ר יוחנן כו' שאוכל ושלא אוכל כו' הנה מרישא דמתני' לא מוכח מידי דהרי משכחת שיאכל פחות מכשיעור וימתין כדי אכילת פרס ויחזור ויאכל פחות מכשיעור וכן כל ימיו ועיקר קושייתם מסיפא מדר"ע דמחייב אפי' בכ"ש וק"ל:
ד"ה רב דימי כר"ע הקשה הר"ר עזרא הנביא כו' עי' לעיל דף ד' ע"ב וגם בדף כ"א ע"א לישב קו' תוספות הלז:
ועוד נלפע"ד לפמ"ש המהרש"א לעיל כ' ע"ב דלר"ע אליבא דרב דימי איכא למימר דנפקא ליה לשעבר מלשוא ואידך לשוא קאי אלהבא באם אינו ענין ע"ש רק שכ' דר' יוחנן ע"כ לא ס"ל דאם כן הוה לוקין אלהבא ור' יוחנן אמר לעיל בהדיא דאין לוקין אלאו שאין בו מעשה בנשבע על הככר לאכלו היום ע"ש היטב ואם כן איכא למימר אף למאן דדרש כללי ופרטי מ"מ לא ידעינן אי נרבה בכללא לשעבר או דברים שאין בהם הרעה והטבה כדמקשה לקמן באמת איפוך אנא ומשני מי שאיסורו משום בל יחל כו' והשתא ליתא להאי שינוייה דהא תרווייהו מלשוא נפקא וכ"ש לפמ"ש לעיל כ"א ע"א בישוב דעת הרמב"ם דלמסקנא תרווייהו בכלל שקר נמי איתא ואם כן שקולים הם ויבואו שניהם והש"ס לקמן קאי לר' יוחנן דמשני לקמן ר' ישמעאל ששמש ר' נחוני' כו' ואם כן לר' יוחנן קאמר שפיר משא"כ רב מצי סבר כר"ע אליבא דרב דימי כנ"ל ודו"ק:
גמרא. שהנדרים חלים על דבר מצוה כו' משא"כ בשבועות. במס' נדרים (טז:) מבואר שעיקר החילוק הוא משום שבנדרים אמר ישיבת סוכה עלי ובשבועה אמר שבועה שלא אשב בסוכה, ועיי"ש במפרשים שיסוד החילוק הוא שנדר איסור חפצא הוא ואילו שבועה איסור גברא הוא. אך הבדל זה טעון הסבר שהרי סוכ"ס המצוה מתבטלת ומ"ש איפוא איסור גברא מאיסור חפצא.
לקראת ביאור הדבר עלינו להקדים חקירה בנוגע דין הנשבע לבטל את המצוה שאינו חל מהו דין מי שנשבע על דבר רשות שאיסורו בהכרח יבטל אותו ממצוה אבל לא נשבע על ביטול המצוה עצמה האם גם הוא בכלל הנשבע לבטל את המצוה ששבועתו שבועת שוא או לא. והנה שנינו לקמן (כט.) נשבע לבטל את המצוה - שלא לעשות סוכה עכ"ל, והרי אין המצוה עשיית הסוכה כי אם הישיבה בה,81 אלא שאי - עשיית הסוכה מביאה לביטול הישיבה והמצוה. ולכאורה מוכח שאף ביטול מצוה ממילה הופך את השבועה לשבועת שוא. ברם הרמב"ם בפ"א מהל' שבועות (הל"ו) משמיט הציור של הנשבע לא לעשות סוכה וכותב במקומו וז"ל שלא ישב בסוכה בחג הסוכות עכ"ל, ונראה שלדעתו כשנשבע באופן ישיר לא לקיים המצוה דישיבה בסוכה בכלל נשבע לבטל מצוה הוא ושבועתו שבועת שוא, אבל כשנשבע שלא לעשות הסוכה תחול השבועה אף שהמצוה תתבטל ממילא.81
ובכך מוסבר ההבדל בין איסור גברא לבין איסור חפצא. באיסור גברא נשבע באופן ישיר לא לעשות את המצוה, ולעומת זאת באיסור חפצא אינו אוסר את קיום מצות הגברא באופן ישיר אלא שממילא לא יוכל לקיים את המצוה משום שהחפצא אסור, לפיכך הנשבע שלא ישב בסוכה בחג שבועת שוא היא שנשבע באופן ישיר לאסור את המצוה, ואילו כשנדר ישיבת סוכה עלי לא אסר את המצוה בעצם חלות הנדר אלא שממילא אין לו יכולת לקיים את המצוה. ויוצא איפוא נפקא מינה במי שנשבע שילך למקום שאין שם מצה בליל הסדר שאין עצם השבועה אי - קיום מצות מצה כי אם לעשות פעולה אחרת בקום ועשה באותו הזמן וממילא לא יקיים את המצוה, ודומה איפוא לנדר שמתבטלת המצוה ממילא, ומשום כך חלה. רק כשנשבע נגד עצם המצוה כגון כשנשבע מפורש שלא ישב בסוכה בחג מכיון שגוף השבועה מבטלת מצוה הרי היא בכלל שבועת שוא.82
והנה הרמב"ם (שם ובפ"ה משבועות הל' י"ח) פוסק שהנשבע לא להתעטף בציצית הוי שבועת שוא, ותמה הכסף משנה (שם בפ"ה) הרי אינו מחוייב ללבוש בגד עם ציצית ולמה איפוא תהיה שבועת שוא.
ונראה שלדעת הרמב"ם אף שאין בשבועה זו ביטול חובת הגברא עכ"ז שוא היא כי הקובע של שוא אינו ביטול חובת המצוה, וכנ"ל, שאפילו כשהמצוה מתבטלת ממילא אין השבועה שוא, אך הקובע הוא טיבה של השבועה וחלותה הנוגדת למצוה, ובהתאם לכך גם שבועה לא לקיים מצוה קיומית כמו ציצית בכלל שבועת שוא.
לפ"ז נראה עוד שמי שנשבע לא לשבת בסוכה זו ואמר שמותר יהיה לו לשבת בסוכות אחרות גם הוא נשבע לשוא, שכן אף שיש לו כמה סוכות אחרות בשכונתו ולא תתבטל כלל מחובת המצוה ע"י זאת השבועה, מכל מקום מכיון שעצמה של זאת השבועה ביטול מצוה הוא הריהי שבועת שוא, ודברי רבינו קילורין לעינים.83
שם. רש"י ד"ה שאין בהן ממש. ז"ל ומשמע שאין בהן הנייה כגון שאזרוק צרור לים עכ"ל. מפרש"י יוצא שיש נדר בעלמא בקום ועשה - כגון מי שנדר לאכול ככר זה. ודעתו כנגד רוב הראשונים, עיין בשיעורים לעיל (כד. ד"ה בעה"מ ספ"ג שבועות)
רש"י גם חולק על דעת הר"ן בנדרים (טז: ד"ה אמר רבא כו') כי אליבא דהר"ן קונם זריקת צרור לים אסור ויש נדר לאסור מעשה ע"י נדר אף כשאין בו הנאה ולרש"י אינו חל. ותקשה עליו כקושית הר"ן שם מנדר ישיבת סוכה עלי אסור אע"פ שמצוות לאו ליהנות ניתנו. אך התירוץ מבואר כי בעצם ישיבת סוכה יש הנאה והיא דבר המהנה אלא שההנאה מופקעת ע"פ דין משום שמצוות לאו ליהנות ניתנו. מאידך בזריקת צרור לים בגוף המעשה אין הנאה ולכן אינו חל.
שם. רש"י ד"ה נדר. וז"ל אינו חל על השינה כגון קונם שאני ישן דקונם לשון הקדש הוא ואמאי ליחול הקדש אבל קונם עיני בשינה חל אעין עכ"ל. יש להקשות והרי הקדש בעלמא אינו חל על גופו של אדם וכדאיתא בסנהדרין (טו.) ז"ל ואדם מי קדוש עכ"ל, וכיצד איפוא יחול קונם לאסור עיניו בשינה. ויתכן שהקדש אמנם היה חל בגופו של בן חורין אלא שחסר המקדש כי אין אדם בעלים על גופו ואינו יכול להקדישו בהקדש ממש. אכן אדם יכול לאסור נכסי חבירו על עצמו בקונם אע"ג שאינו בעל הנכסים, ולכך יכול לאסור העין שלו על עצמו כנכסי חבירו אע"פ שאין העין שלו. ויוצא לפי"ז שאפשר לאדם לאסור עיניו דוקא על עצמו, אבל אי - אפשר לו לאסור את עיניו על חבירו כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו בקונם.
אך דברינו לכאורה עומדים בניגוד לגמ' נדרים (פה:) "יקדישו ידי לעושיהן", הרי שבכח האדם להקדיש ידיו כאילו הוא בעלים ממש. ונראה לומר שזה מוגבל לזכות הממון של מעשה ידים שיש לו בגופו, בדבר זה בלבד חשוב כבעלים על גופו, ולכן אפשר להקדישו, אבל לא על שאר עניני הגוף, ובכן לא יתכן לאדם להקדיש את גופו בהקדש דעלמא מאחר שאינו בעלים על גופו.
ראיות ליסוד הנ"ל נמצא בהלכה שאסור לו לאדם לחבול בעצמו (רמב"ם פ"ה מחובל הל"א) ומפסק הרמב"ם (שם הל"ו) שתשלומי נזק חבלה הם קנס ולא ממון. הרי מבואר שאין גופו של אדם שלו לענין חבלה ואינו ממונו - שלא כשורו וחמורו.
שם. תוס' ד"ה חומר בנדרים כו'. ז"ל דנזירות אוסר כל יין עליו הלכך חייל איין מצוה כיין הרשות כו'. יש להעיר לפי מה שהעלו התוס' (לעיל כד. בד"ה אלא הן כו') שחלה שבועה לבטל מצוה בכולל ובסתם בשב ואל תעשה (וכירושלמי), למה לי גזה"כ שנזירות חלה בכולל, נלמד נזירות משבועות.
ויתכן שדין הכולל חל רק ביחס ללאו דלא תשבעו בשמי לשקר ולא בנוגע ללאו דבל יחל דברו. ועקב כך חל הכולל בשבועה בלבד הואיל ויש בה דין אמת ושקר בהפלאה. לעומת זאת דין הנזירות חלות איסורים ולא אמת ושקר במעשה קבלתה. ולכן אלמלא גזרת הכתוב מיוחדת לא היתה חלה נזירות לבטל את המצוה בכולל.84
בא"ד. דנדרים גופייהו כשאוסר עצמו על הסוכה לא חייל עכ"ל. עלינו להבין איפוא מ"ש נזירות שחלה לבטל מצוה משבועה שאינו חלה. ונראה שנזירות מהוה חלות קדושה בגברא, ואינה מהוה איסורי גברא גרידא כמו איסורי שבועה, ולכן חלה לבטל מצוה וכדין איסור חפצא דנדרים שגם כן מהוה חלות קדושה.85
והנה מדברי התוס' יוצא שיש איסורי גברא בנדרים שכן כתבו שרק כשאוסר עצמו על הסוכה לא חל הנדר ומשמע שבענייני רשות חלים נדרים על גברא ואינם דוקא איסורי חפצא. ומתבקשת השאלה מדין שאין נדר חל על שינה. תינח איסור חפצא דנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש עפ"ז למה לא יחול איסור גברא דנדר כמו בשבועות. ונראה שדעת התוס' הוא שניתן לנדור בנדרים איסור גברא רק בדברים שנתפסים גם באיסורי חפצא, דהיינו כשיש בהם ממש. ברם שינה עקב שאינה נאסרת באיסור חפצא גם אינה נאסרת באיסור גברא.86
שם. תוס' ד"ה מה שאין כן בשבועות. ראה למעלה בשיעורים לדף יט: ד"ה דין גברא וחפצא בשבועות ובנדרים.
שם. גמרא. שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר. עיין בר"ן (דף י' בדפי הרי"ף מס' שבועות ד"ה מלקין אותו) שחולק על דעת הרמב"ם בפ"א מהל' שבועות (הל"ז) שמי שנשבע שלא יטעום כלום שבעת ימים רצופים נשבע על דבר שאי אפשר לקיימו ונשבע לשוא. אליבא דהר"ן השבועה נחשבת לאפשר לקיימה, וז"ל ונ"ל דלא דמי לשלא אישן שלשה ימים דהתם היינו טעמא כו' מפני שהוא דבר שאי אפשר דבעל כרחו ישן בתוך ג' והלכך לא חיילא שבועה עליה כלל אבל זה יכול לעמוד בשבועתו, מאי אמרת שימות לכשיסתכן תדחה שבועתו מפני סכנת נפשות כו'. ועלינו לבאר יסוד מחלוקתם.
ונראה ששיטת הר"ן הוא שדין השבועה שא"א לקיימה שהיא לשוא תלוי באיסור שהוא תוצאה מחילול השבועה לאח"כ. לכן הנשבע שלא יטעום כלום ז' ימים ויהיה מותר לטעום אח"כ מטעם פקוח נפש ולא תתחלל השבועה אין השבועה לשוא. אמנם אליבא דהרמב"ם הדין של א"א לקיימה תלוי בקיום השבועה, כלומר, שלא ניתן לקיים את השבועה למעשה. והנה כשנשבע שלא יטעום כלום ז' ימים הרי לא יתכן לקיימה במציאות ומשום כך השבועה איפוא הופכת להיות לשוא. יוצא שלדעת הר"ן חילול השבועה שלאח"כ קובע את דין השוא למפרע, ואילו אליבא דהרמב"ם שבועה שבלתי אפשר לקיימה חשובה לשוא בעצם מעשה השבועה.87
ודומה שהר"ן יבחין בין אונס לבין פקוח נפש. כשנשבע שלא יישן ג' ימים תוך ג' ימים יישן באונס והשבועה תתחלל ותהיה לשוא למפרע. מבואר איפוא שהעובר מאונס מעשה עבירה בידו וחילל את השבועה. לעומת זאת אם נשבע שלא יטעם כלום תוך ז' ימים והוא אוכל משום פקוח נפש ליכא חילול שבועה כלל שכן פקוח נפש מתיר לגמרי את איסורי השבועה עד שאין באכילתו שמץ של מעשה עבירה. וכן חילק הגר"ח זצ"ל, והביא לכך כמה ראיות: א) מתוודים בוודוי יוה"כ "על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון", ומוכח שאף האנוס עשה מעשה עבירה המחייב את העבריין בתשובה ובוודוי. ב) מי שעמד עליו אנס והכריחו לעבור על ג' העבירות אשר דינן יהרג ואל יעבור, ועבר מחמת פחד האנס פטור הוא מעונשים כי דינו כעושה עבירה באונס אליבא דהרמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה הל"ד). וקשה, א"כ למה מחויב לכתחילה ליהרג הרי אנוס הוא, וע"כ שגם באונס הוא מעשה עבירה, וחייב למסור את נפשו עליה שלא לעשותה.88
מבואר במס' נדרים (טו.) שמי שנדר קונם עיני בשינה ג' ימים שהנדר אינו חל. וחלוקים הר"ן (נדרים יד: ד"ה ואלא דאמר קונם עיני בשינה) והתוס' (בגיטין לה. ד"ה ונודרת) אם הנודר לוקה משום בל יחל דברו. הר"ן סובר שאינו לוקה, ואילו לדעת התוס' לוקה. לכאורה שורש המחלוקת הוא כי שיטת התוס' היא שהכרח חילול הנדר שלאח"כ מחייבו בבל יחל למפרע ולכן לוקה.89 אך לפי הר"ן אינו חל בשעת ההפלאה, ולכן בשבועות לוקה משום לא תשא המהוה לאו מיוחד בשבועת שוא, אבל אינו לוקה על נדר, הואיל ואינו מוזהר באיסור מיוחד דנדר שוא. וכאן מזדקרת התמיה על הר"ן, הרי בשבועה שא"א לקיימה, שיטתו כנ"ל שחילול השבועה של אח"כ משוה השבועה לשוא למפרע וכנ"ל, ולמה בנדר לא ילקה משום איסור בל יחל שלאח"כ. ודומה שלדעת הר"ן עלינו לחלק במקום שא"א לקיימה בין דין חלות ההפלאות לבין דין המלקות. אין ההפלאות חלות בין בנדר ובין בשבועה. ברם חיוב המלקות מוגבל לשבועות משום הלאו דלא תשא ואינו חל בנדרים משום בל יחל.
הר"ן מסיק וז"ל אבל נ"ל שהדין דין אמת ולאו מטעמיה אלא משום דה"ל נשבע לעבור על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו לעבור על דברי תורה ממש דמקרא מלא דבר הכתוב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כו' עכ"ל. ועלינו להתבונן בדבריו שכן לדעתו היתר פקו"נ אח"כ משוה השבועה למפרע לאפשר לקיימה מכיון שלא תתחלל, א"כ אף בנוגע לביטול מצוה, הרי בסופו של דבר לא ימית את עצמו כי יטעום בהיתר פקו"נ ולמה איפוא חשובה השבועה למפרע לנשבע לבטל את המצוה.
ונראה ע"פ מה שהסברנו בשיעורים לעיל (כה. ד"ה שהנדרים חלים על דבר מצוה כו' משא"כ בשבועות) שהדין של נשבע לבטל את המצוה אינו תלוי בביטול המצוה אח"כ במציאות אלא בגוף השבועה עצמה, לפיכך אף שלא תתבטל המצוה אח"כ במציאות כי הטעימה תותר מטעם פקו"נ, הלא עצם השבועה באה לבטל מצוה ולחייבו להמית את עצמו ולכן לשוא היא. בכך שונה דין השבועה לבטל את המצוה מדין השבועה שא"א לקיימה, שכן דין שבועה לבטל את המצוה חל בעצם מעשה השבועה ואילו דין שבועה שא"א לקיימה חל בחלות השבועה ובחילולה אחר כך שמתחללת למפרע וכנ"ל.
שם. גמ'. ושמואל אמר פטור ליתיה בלהבא. כבר נידון פעמים רבות ביסוד דין השבועה להבא - אם דומה היא לשבועה לשעבר ומהוה חובה לאמת את ההפלאה או"ד מהוה חלות איסורים וחיובים בדומה לשאר איסורי וחיובי התורה. ויתכן שלפי שמואל מהוה שבועה להבא חובה לאמת את ההפלאה, ולפיכך יש להשוות שבועה לשעבר לשבועה להבא ע"פ הדין של "איתא בלהבא". רב לעומתו סובר שאין להשוותן כי יסוד דין השבועה לשעבר לאמת את ההפלאה, ואילו שבועה להבא מהוה חלות איסורים וחיובים כשאר מצוות התורה.90
שם. רש"י ד"ה ליתיה בלהבא. לפי רש"י שבועה שיזרוק פלוני או שלא יזרוק פלוני שבועת שוא היא מיד בשעת ההפלאה מאחר שאין פלוני ברשות הנשבע. אולם הרמב"ם בפ"ה מהל' שבועות (הל"א - ג') קבע שתלוי במה שפלוני יעשה, וז"ל וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו כו' אינו חייב בשבועת בטוי שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל כו' ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו כו' ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחין שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא עכ"ל. הרי שלדעתו שבועה שהיא תלויה באחרים נקבעת למפרע לשוא על ידי מה שהאחרים עושים אח"כ.
אך להלן ברמב"ם שם (הל' ט"ו) העלה וז"ל וכן האומר לחבירו שבועה שלא אדע לך עדות הרי זו שבועת שוא שאין בידו שלא ידע לו עדות וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. והקשה הלחם משנה מ"ש שבועה שלא אדע לך עדות שהיא שבועת שוא בשעת ההפלאה ובכל אופן - בין ידע בין לא ידע לו עדות אח"כ - משבועה שיזרוק פלוני צרור לים שהיא תלויה במעשיו של פלוני אח"כ. ותי' הלח"מ וז"ל דלא דמי דלעיל אולי חבירו יעשנו מפני שהוא משובח כו' אבל הכא אע"פ שאפשר שיארע כן מ"מ אין בידו דאולי שלא במתכוין יראה עדות לחבירו ואין הדבר בידו ולכך לוקה משום שבועת שוא עכ"ל.
ונראה שר"ל שבנשבע שלא אדע או שאדע לך עדות אין בידו כלל לקיים או לבטל את השבועה שכן יתכן לראות ולדעת את העדות שלא במתכוון, וקיום או ביטול דברי השבועה נעשה ממילא ובידי שמים הוא. באופן הזה עצמה של השבועה א"א לקיימה ולשוא היא בעת ההפלאה.
מאידך כשנשבע על אחרים שיעשו או שלא יעשו כך וכך בידי האחרים לאמת או לבטל את השבועה. ואף הנשבע עצמו יצויר שבידו לכפותם לעשות כדברי השבועה (שהרי הרמב"ם מזכיר אופן כשנשבע על בניו או אשתו ובידו לכפותם על השבועה). עקב כך אין כאן חפצא של שבועה שא"א לקיימה ואין השבועה חפצא של שבועת שוא. השבועה תלויה באמת או שקר המתהווה לאחר זמן ע"י מעשה האחרים. אמנם אף אינה דומה לשבועת ביטוי בעלמא שכן שבועת ביטוי בעלמא חלה על הנשבע בעצמו לקיימה או לבטלה ומהוה שבועה שיש בה חלות קיום או ביטול. ואילו בנשבע על אחרים, אין השבועה כי אם דין אמת ושקר שיתברר לאחר זמן.
ונראה שלדעת הרמב"ם יש שתי הלכות בשבועת שוא: א) חפצא של שבועת שוא והיינו בארבע מחלוקות של שוא כפי שמבואר ברמב"ם פ"א מהל' שבועות (הל"ד - ז'); ב) חפצא של שבועת ביטוי המוזהרת מהפסוק של שוא, וזוהי ההלכה כאן.
שבועה שאחרים יעשו או שלא יעשו כך וכך חפצא של שבועת שקר היא המוזהרת מהפסוק של שוא. ואף שהרמב"ם פסק בשבועות לשעבר ולהבא שמוזהרות מהפסוק של שקר כ"ז בנוגע לשבועות שיש בהן חלות קיום וביטול התלוי בנשבע עצמו, ע"ז נכתב "לא תשבעו בשמי לשקר" - זאת אמרת שמוטל על הנשבע לא לבטל את שבועתו בין עי"ז שמשקר בשעת השבועה בנשבע לשקר לשעבר או כשמבטל שבועתו אח"כ בשבועה להבא. אך בנשבע על אחרים שיעשו או שלא יעשו כך וכך ליכא חלות קיום וביטול שבועה התלוי בנשבע עצמו, ושבועה בעלמא היא שאמיתותה או שקרה יתברר אח"כ ע"י מעשיהם של האחרים וע"ז אין אזהרת לא תשבעו בשמי לשקר אלא אזהרת שוא. אולם שבועת שוא כזו הלכה בפני עצמה היא ואינה נמנית בתוך ד' המחלוקות של שוא שברמב"ם כי בהן החפצא שבועה שוא ואין דיניהן תלויים כלל בבירור האמת או השקר. ואילו בשבועה שיעשו או שלא יעשו אחרים כך וכך הלכת השבועה תלויה בבירור האמת והשקר, והנשבע עובר דוקא אם האחרים אינם עושים כפי שנשבע שיעשו ומתברר שנשבע לשקר, והיינו איסור לשוא.
בכך מתיישבת אף תמיהה אחרת. הנה לכאורה יפלא שהרמב"ם פוטרו ממלקות רק משום שכשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק, והי' לו לפוטרו משום לאו שאין בו מעשה, שהרי בכל שבועות להבא שאין בהן מעשה אין לוקין עליהן, וכן כאן בנשבע על אחרים ליכא מעשה ע"י הנשבע.
ונראה שבדין השבועה לשעבר שלוקין עליה, כמבואר בגמ' (לעיל כא.) "מה שוא לשעבר אף שקר לשעבר", אין עיקר ההבחנה אם היא שבועה לשעבר או להבא אלא בין אם גוף העבירה הוא מעשה השבועה עצמה לבין אם השבועה מחדשת חלות דין קיום לאחר זמן ומעשה העבירה המחייב הוא ביטול קיום השבועה לאחר זמן. בשבועה לשעבר בעלמא עיקר העבירה היא מעשה השבועה עצמו ולכן לוקין עליה כשם שלוקים על שבועת שוא שגוף העבירה היא ההפלאה עצמה. ה"ה בנשבע להבא על אחרים ליכא בשבועה חלות דין של קיום שבועה או ביטולה כי אם הפלאת אמת ושקר בעלמא. גוף העבירה חל למפרע בעצם מעשה השבועה, ובכך דומה לשבועת ביטוי לשעבר, ולכן לוקין עליה כמו בלשעבר ובלשוא עבור מעשה השבועה.
והנה הרמב"ם כתב (פ"ה משבועות הל"ב) וז"ל ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אלא אם כן היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין, עכ"ל. וכבר תמה עליו בעל כ"מ, וז"ל יש לתמוה שלא מצאתי לו ז"ל שכתב בזה אלא בפרק ט"ז מהלכות הנזכרות כתב על לאו שניתק לעשה וכו' אע"פ שהתראה בספק היא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא, עכ"ל. ולא חילק שם בין לאו מפורש לשאינו מפורש וכו', ע"כ לשון הכסף משנה.
ויתכן לחלק אליבא דהרמב"ם בין התראת ספק בקיימו ולא קיימו לבין התראת ספק בנשבע על אחרים שיעשו כך וכך. בנוגע לקיימו ולא קיימו ביארנו (בענין התראת ספק אות א') שלדעת דהרמב"ם עבירת הלאו בלחוד מחייבת את העונש אלא שביטול העשה (ואפילו ממילא ומעצמו) מהוה שעת חלות החיוב. ובכן בנוגע לדין זה פוסק הרמב"ם שהתראת ספק שמה התראה, כי מתרים אותו בשעת עבירת הלאו ויש מעשה עבירה מסוים שנתפס בהתראה. משא"כ בנשבע על אחרים שיעשו כך וכך. הרי ביארנו שבנשבע על אחרים שיעשו או שלא יעשו כך וכך ליכא חלות דין קיום וביטול של חיובי שבועה בפועל אלא שבועה בעלמא של אמת ושקר - כלומר שמעשיהם של האחרים קובעים ומבררים למפרע את הפלאת השבועה לשבועת שקר או לשבועת אמת. יוצא איפוא שמעשה העבירה של השבועה עומד בספק ממש - שכן דין ההפלאה בשעתה אינו מבורר אלא שדינה מתברר אח"כ ע"י מעשי האחרים. באופן זה פוסק הרמב"ם שהתראת ספק לא שמה התראה כי העבירה אינה מסוימת בשעתה אך תלויה בספק מעיקרא. ובכן ביאור דבריו - "לאו שבו מפורש בתורה" - ר"ל שלאיסורו יש מעשה עבירה גמור מבורר ומפורש בשעתו כמו בקיימו ולא קיימו בניגוד לנשבע על אחרים שיעשו או שלא יעשו כך וכך שמעשי האחרים קובעים אם שבועתו היתה אמת או שקר.91
81 עיין ברשימות שיעורים למס' סוכה (קנז - קנח).
81 אך בפ"ה מהל' שבועות (הלי"ד - ט"ו) באופני הנשבע לבטל את המצוה, כתב הרמב"ם וז"ל: כיצד כגון שנשבע שלא יעשה סוכה וכו' הרי זה לוקה משום שבועת שוא, עכ"ל. וצ"ע.
82 עיין בלשון הר"ן (שבועות דף י. בדפי הרי"ף) ובשיטת רש"י ובעה"מ ששבועה על חפצא דמצוה מועלת לבטל את המצוה, ומתבאר ע"פ היסוד דמו"ר נ"י. ועיין בשיעורים למעלה (דף יט: ד"ה רש"י ד"ה שבועה שאוכל לך). ועלינו לעיין מה דינו של הנשבע שילך בדרך בחג הסוכות ויפטר בכך מחובת המצוה. ולכאורה מאחר שהולכי דרכים פטורים ממצות הסוכה, אין להחשיב את השבועה ללכת בדרך בחג כשבועה לבטל מצוה לכל הדיעות ואף שלא כביאור דרבינו שליט"א. לעומת זאת במצוות אחרות, כגון הנשבע בפסח שילך למקום שאין שם מצת מצוה, שחובת המצוה מוטלת עליו וא"א לקיימה - לולי דברי רבינו נ"י שאינו נשבע לבטל את המצוה באופן ישיר - דינו כדין נשבע לבטל את המצוה. ברם כשנשבע סתם שישב מחוץ לסוכה עיין ברשימות השיעורים מס' סוכה (בענין ישיבת סוכה כל ז') דאליבא דמנ"ח נשבע לעשות איסור בידים ולדעת הגר"ח זצ"ל אין איסור כי אם ביטול מצות עשה ממילא, ומרן נ"י חילק שם בין אכילה מחוץ לסוכה לשאר פעולות, ויתכן לפי"ז נ"מ לגבי הנשבע לבטל את המצוה לפי הביאור של רבינו נ"י ברמב"ם הנ"ל ודו"ק ואכמ"ל.
83 עיין לקמן בשיעורים (כה.) ד"ה שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר ובדף כה: רש"י ד"ה ידעתי ולא ידעתי מחלוקת. ועיין במרומי שדה לנצי"ב שכתב כרבינו נ"י, ועיין ברא"ש בנוגע למי שנשבע שלא לתת צדקה יותר מחיובו שחלה מאחר שאינו מבטל חיובו, מאידך אליבא דהמבואר ברמב"ם לא תחול ועיי"ש בנצי"ב.
84 עיין בשיעורים לעיל (כד.) ד"ה שיטות הרמב"ם והראב"ד בנשבע לבטל את המצוה ודין כולל אות ג'.
85 עיין בחלק הענינים בענין נדרי גבוה אות ג'.
86 עיין בשיעורים לעיל (כד.) ד"ה בעה"מ ספ"ג שבועות.
87 עיין ברמב"ם (פ"ה משבועות הל"א) ולקמן בשיעורים (כה:) תוס' ד"ה ואמר עולא כו', לעיל (כ:) ד"ה שיטת הרמב"ם באזהרות השבועות אות ב', ולקמן (כט.) תוס' ד"ה באומר.
88 עיין בר"ן במס' ביצה (יז: ברי"ף דפוס ווילנא ד"ה ומיהא וכו') המבחין בין פקו"נ בשבת שדחויה לבין או"נ ביו"ט שהותרה.
ואמר הגר"ח זצ"ל שפקו"נ בשבת היא מצוה רבה המוטלת במיוחד על חכמי ישראל בעצמם וכפי שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' שבת (הל"ג) וז"ל כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י נכרים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים, כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם עכ"ל, והיה מקפיד להתעסק בעצמו בהצלת נפשות בשבת ולא ע"י נכרים או קטנים וכדעת הט"ז ולא כרמ"א (או"ח סי' שכ"ח סעיף י"ב). והיה רגיל לומר שאינו מיקל בכך באיסורי שבת אלא שאדרבא מחמיר הוא במצות הצלת נפשות וכלשונו של הרמב"ם (שם) וז"ל ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה וכו' ואילו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר גם אני נתתי לכם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, עכ"ל. וסבר למעשה שיש כאן חובה מיוחדת שהצלת נפשות תיעשה ע"י גדולי ישראל וכפי שפסק הרמב"ם, ועיין בט"ז סי' שכ"ח סק"ה שכ' וז"ל כדי להורות הלכה למעשה ברבים עכ"ל, וכן איתא בערוך השולחן שם סי' שכ"ח סעיפים ו' - ז', ובפמ"ג במשבצות זהב שם אות ה' כ' וז"ל וע"י גדולי ישראל ות"ח יותר מצוה להורות הלכה שיהיו נזהרים בפקוח נפש עכ"ל. אליבא דהגר"ח זצ"ל צריכים גדולי ישראל להראות בפני כל נכונותם להציל נפשות בעצמם ואף ע"י חילול שבת כי המצוה הגדולה הזו מוטלת במיוחד עליהם ועל גופם ומצותם היא מדין קדימה למצוות. ואף פסק שחייבים לחלל שבת כדי להציל ילד ישראל מלהתגייס לצבא הרוסי כי הצלה משמד בכלל פקו"נ היא וכט"ז (ש"ו: סק"ה), והיה מקפיד להתעסק בעצמו לשם שיחרורם, ואכמ"ל. (מפי מרן מו"ר נ"י ששמע את הדברים מפי אביו מרן הגר"מ הלוי זצ"ל במסורה מפי אביו מרן הגר"ח זצ"ל).
89 ויפלא למה לוקה, לכאורה לאו שאין בו מעשה הוא. ועוד צ"ע בסוף דברי התוס' שם שאמרו שבנודרת על תנאי הו"ל אפשר לקיים - ומשמע שעיקר העבירה מתהווה בשעת ההפלאה ולא שהעבירה אח"כ מחללת את הנדר למפרע, ודו"ק.
90 עיין בשיעורים לעיל (כ:) ד"ה כי אתא רב דימי וכו' ושם בד"ה שיטת הרמב"ם באזהרות השבועות וגם בדף (כא:) ד"ה שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב אות א'.
91 עיין בשיעורים (כ:) ד"ה שיטת הרמב"ם באזהרות השבועות אות ב' ובענין התראת ספק אות ג'.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1992–1996), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
בחטאת קאמר. הא דאמרי' דבר שזדונו לאו לא קתני בחטאת הוא דאמר ושבועת ביטוי חטאת היא: דלית ביה מששא. שאישן ושלא אישן שהשינה אין בה מששא: שאזרוק צרור לים לא גרסי' הכא: מתני' אחד דברים של אחרים. כדמפרש שאתן לפלוני כו': שאין בהן ממש. תרי גווני משמע שאין בהן ממש כגון שינה ומשמע שאין בהן הנייה כגון שאזרוק צרור לים: א''כ. דדייקת להרע או להיטיב אין לי כו': מריבוי הכתוב. לכל אשר יבטא: גמ' הנדרים חלים על דבר מצוה. קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל אסור ובנדרים מפרש טעמא בפרק ואלו מותרין (דף טז:): מה שאין כן בשבועות. כדתנן במתני' ויליף לה לקמן (דף כז.) מקראי: נדר אינו חל על השינה כגון קונם שאני ישן דקונם לשון הקדש הוא ואמאי ליחול הקדש אבל קונם עיני בשינה חל אעין: מלקין אותו. משום שבועת שוא דדבר שא''א הוא ומשנשבע יצתה לשקר אלמא לאו שבועת ביטוי הוא דקתני וישן לאלתר: ליתיה בלהבא. יזרוק פלוני או לא יזרוק אין זה שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לזרוק ולא לזרוק: רב כר''ע. דמחייב בלשעבר: ושמואל כרבי ישמעאל. דמחייב ליה להבא: אליבא דר' ישמעאל כ''ע לא פליגי. כלומר דרב ודאי תנאי היא דלא מחייב ליה רב אליבא דרבי ישמעאל וליתא לפלוגתא דרב ושמואל אליביה כדמפרש ואזיל: כי פליגי אליבא דר''ע. כלומר אבל בדר''ע פליגי ולאו דשמואל כתנאי דאפי' לר''ע פטר ליה שמואל וכל שכן לר' ישמעאל:
אלא כי קתני מידי דחייל אמידי דבר מששא כו'. תימה דבסוף מכות (דף כב. ושם) דקאמר וליחשב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביו''ט ודחיק למימר האי תנא לית ליה איסור. כולל ולישני כי הכא דלא קתני מידי דחייל אמידי דלאו בר מששא וי''ל דעדיפא מיניה משני התם: חומר בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות. בפ''ב דנדרים (דף טז:) נפקא לן מדכתיב לה' ובריש מסכת נזיר (דף ה. ושם) דרשינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ותימה תרי קראי למה לי הא איתקוש נדרים ונזירות אהדדי בריש מסכת נדרים (דף ג) וי''ל צריכי דנזירות . אוסר כל יין עליו הלכך חייל איין מצוה כיין הרשות אבל נדרים שאינו אוסר עליו אלא המצוה כגון סוכה ושופר ולולב ותפילין אימא דלא חייל ואי כתיב נדרים ה''א לפי שאוסר המצות עליו אבל בנזיר שאוסר עצמו על היין לא חייל דנדרים גופייהו כשאוסר עצמו הסוכה לא חייל: מה שאין כן בשבועות. בפרק ב' דנדרים (דף טז:) פריך מ''ש נדר דכתיב כי ידור נדר לה' שבועה נמי הכתיב או השבע שבועה לה' ומשני הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שלא אשב בסוכה משמע דבנדרים לפי שאוסר סוכה על עצמו ראוי שיחול הנדר שאוסר הסוכה עליו כקרבן וסוכה אינה מצווה לעשות מצוה אבל שבועה שאוסר עצמו על הסוכה אין השבועה חלה דמשועבד הוא לעשות מצוה ותימה א''כ מה חומר יש בנדרים מבשבועה שבועה נמי חיילא כה''ג כי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה דאסר חפצא עליה דבאסר חפצא עליה חלה נמי שבועה כדאמר בשילהי (פ''ק) (דף יג) ובפ' ד' נדרים (דף כד:) גבי שבועת שוא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר והדאמר בריש נדרים (דף ב:) איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה ולאפוקי שבועה דאסר נפשיה מן חפצא היינו דהוי נמי כה''ג דאסר נפשיה מן חפצא אבל נדרים וחרמים אינן אלא בענין דמיתסר חפצא עליה וי''ל דהיינו חומר בנדרים דבכל ענין דחל על דבר הרשות חל על דבר מצוה דהיינו כשאוסר חפץ על עצמו אבל כשאוסר עצמו על החפץ אינו חל אפי' בדבר הרשות כשאומר קונם גופו על החפץ דקונם היינו כקרבן ולא שייך על עצמו אבל בשבועה בכל ענייני שבועה אינה חלה על דבר מצוה כדבר הרשות דהיינו כשאוסר עצמו על החפץ ורבינו אלחנן תירץ בשם ר''י דבשבועה אפי' כשיאמר ישיבת סוכה עלי שבועה אסר נפשיה מן חפצא דלשון שבועה לא שייך אלא על עצמו וקונם לא שייך אלא על החפץ שאוסר על עצמו כקרבן ולכך חלה נמי שבועה על השינה דאסר נפשיה עליה אבל בנדר אסר שינה עליו ואין בה ממש ובפ''ב דנדרים (דף טו.) מסיק רבינא דנדרים נמי חלים מדרבנן על דבר שאין בו ממש והשתא אתי שפיר הא דאמר בריש נדרים (דף ב:) לאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא ור''ת מפרש דלקמן (דף כט.) ובפ' ד' נדרים (דף כד:) לא מיירי שאמר בלשון זה יאסרו עלי בשבועה אלא ה''ק כשאומר לשון שע''י שבועה אוסר פירות עליו ומיירי שאומר שבועה שלא אוכל פירות וברוב ספרים ל''ג בשבועה אבל אמר יאסרו בשבועה אינו כלום אפי' בדבר הרשות משום דאסר חפצא עליה והשתא נמי ניחא חומר בנדרים מבשבועות: איני והא''ר יוחנן. למאי דס''ד השתא דלעולם קאמר תימה דתקשה ליה בריש פירקין (דף יט:) גבי שבועה שאוכל ושלא אוכל וי''ל דגבי אכילה ליכא למיטעי דלעולם קאמר ולא הוצרך התנא לפרש דלאלתר קאמר א''נ התם נמי שייך שפיר לעולם כגון שנשבע על ככר שלפניו: ושמואל דאמר כר' ישמעאל. וא''ת והא לעיל קאמר שמואל טעמא משום דליתא בלהבא וי''ל דאין זה מדברי שמואל אלא הש''ס מפרש כן אליביה וכענין זה יש בכמה מקומות בש''ס: רב דאמר כר''ע. הק' ה''ר עזרא הנביא דהשתא רב דריש ריבויי ומיעוטי ובהגוזל קמא (ב''ק דף צו:) סבר רב כר''מ דאמר אומרים בעבדים הרי שלך לפניך דאין נגזלים כמקרקעי ומאן דאית ליה דעבדים כמקרקעי דריש כללי ופרטי כדמוכח לקמן בפ' שבועת הפקדון (דף לז:) ובהגוזל בתרא (ב''ק דף קיז:) וי''ל דאית ליה שום מיעוט דממעט עבדים כדפרישית לעיל בפ''ק (דף ד: ד''ה ר''ע):
211ימים לסיום הש״ס