שבועות כח ע"א

אפי' כל שהוא נמי אי בעית אימא שלא אוכל אי בעית אימא שלא אוכלנה איבעית אימא שלא אוכל מיגו דמהניא ליה שאלה אכזית בתרא מהניא ליה שאלה נמי אכזית קמא ואיבעית אימא שלא אוכלנה אי שייר כזית חשיב לאיתשולי עליה ואי לא לא חשיב לאיתשולי עליה מיתיבי מי שנדר שתי נזירות ומנה ראשונה והפריש עליה קרבן ואח''כ נשאל על הראשונה עלתה לו שניה בראשונה הכא במאי עסקינן בשלא כיפר והתניא כיפר בשלא גלח ור''א היא דאמר תגלחת מעכבא והתניא גלח אמר רב אשי נזירות קא רמית מי גרם לשניה שלא תחול ראשונה ואינה אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות אבל כפתוהו על העמוד לא כדשמואל דאמר שמואל כפתוהו על העמוד ורץ מב''ד פטור ולא היא התם רץ הכא לא רץ אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב שתיהן בשוגג פטור

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - א

והרי אפילו אם נשאר מהככר כל שהוא בלבד, נמי יכול הוא להשאל על שבועתו. כי עדיין לא עבר עליה כל עוד נשתייר כל שהוא מהככר?

ומתרצינן: אי בעית אימא, איירי בנשבע שלא אוכל. אי בעית אימא איירי בנשבע שלא אוכלנה. ולא קשיא מידי, וכדמבארינן:

איבעית אימא, בנשבע שלא אוכל, ועבר על שבועתו כשאכל כזית, ובכל זאת הוא יכול להשאל. כי מיגו דמהניא ליה שאלה אכזית בתרא, שעדיין לא אכלו, מהניא ליה שאלה נמי אכזית קמא שאכל. שהרי כל עוד נשאר חלק מהככר, נשארת שבועתו על מה שנשאר. וכשנשאל לחכם ועוקר את שבועתו למפרע, אין העקירה מתייחסת לכל חלק מהככר בנפרד, אלא כל שבועתו מעיקרא מתבטלת, ונמצא שלא עבר על שבועתו בכזית שכבר אכל.

ואיבעית אימא, איירי בנשבע על הככר שלא אוכלנה, ובכל זאת רק אי שייר ממנה כזית חשיב האי זית לאיתשולי עליה, שמכח הזדקקות החכם לשאלה על הכזית, הותר הככר. ואי לא שייר מהככר כזית, אלא נשאר רק פחות מכזית, לא חשיב האי כל שהוא לאיתשולי עליה, כיון שאין החכם נזקק לו להשאל עליו, להתיר לו את שבועתו.

מיתיבי: מי שנדר שתי נזירות, ומנה נזירות ראשונה, והפריש עליה קרבן, ואח"כ נשאל על הראשונה - עלתה לו נזירות שניה בראשונה! ומוכח שאפילו אחר שהסתיימה הנזירות הראשונה אפשר להשאל עליה. ואם כן תיקשי, אמאי לאחר שאכל את הככר אין הוא יכול להשאל עליה?

ומשנינן: הכא, בנזירות, במאי עסקינן, בשלא כיפר בקרבנות הנזיר, שעדיין נשתיירה נזירותו, שחייב להתכפר מחיוב נדרו בנזירות הראשונה, ולכן יכול להשאל עליה.

ופרכינן: והתניא, שאפילו אם כבר כיפר בהבאת קרבנות הנזיר, בכל זאת הוא יכול להשאל על הראשונה!?

ומשנינן: כיון שעדיין לא גילח את שערותיו עדיין הוא בכלל נזירות הראשונה. ורבי אליעזר היא, דאמר תגלחת הנזיר מעכבא מלשתות יין ומלהטמא.

ופרכינן: והתניא שאפילו אם גלח את שערותיו, שלא השתייר דבר מנזירותו הראשונה, הוא יכול להשאל עליה ולקיים בימים שנהג נזירות את הנזירות השניה!?

ומשנינן: אמר רב אשי: נזירות על שבועה קא רמית? שאני נזירות, כיון שנזר שתי נזירות ולא נהג אלא את הראשונה, עלינו לראות: מי גרם לנזירות השניה שלא תחול עד עתה? הוי אומר, הנזירות הראשונה, לפי שתחילה עליו למנות את ימי הנזירות הראשונה ורק לאחריהם את השניה, ונמצא שהחיוב למנות עתה את ימי הנזירות השניה הוא תוצאה ממניית הימים של הראשונה, ולפיכך נחשב הדבר כאילו הנזירות הראשונה קיימת. ובכך שנשאל עליה עתה ואינה עוד, עולים לו ימי מניית הנזירות הראשונה בתור ימי מניית הנזירות השניה.

אמימר אמר: אפילו אכלה לככר כולה נשאל עליה משום שעדיין יש שיור לשבועתו: כי אי אכלה בשוגג אכתי מחוסר קרבן הוא, וכל עוד לא התכפר בקרבן הרי נשתיירה שבועתו. וכמו כן אי אכלה במזיד, אכתי מחוסר מלקות הוא. אבל אם אכל במזיד וכבר כפתוהו על העמוד כדי להלקותו, תו לא נשאל עליה, על אף שעדיין לא הלקוהו, כדשמואל, דאמר שמואל: מי שהתחייב לקבל מלקות בבית דין, וכפתוהו על העמוד, ורץ ברח מבית דין, הרי הוא פטור ממלקות משום שכבר התקיים בו "ונקלה אחיך לעיניך" - מכיון שנקלה הרי הוא אחיך.

אך דוחה הגמרא את מה שאמר אמימר שאפילו כפתוהו בלבד הרי הוא כמי שלקה ושוב לא נשאל עליה:

ולא היא! התם הא רץ מהעמוד ונתבזה במנוסתו ובכך התקיים בו "ונקלה אחיך".

אבל הכא, לא רץ אלא רק כפתוהו על העמוד, ואין די בכך לקרות בו "ונקלה אחיך" כדי לפוטרו ממלקות.

ביאור הסוגיא דלהלן הוא לפי הסבר הריטב"א בשיטת רש"י!

אמר רבא: מי שאמר: שבועה שלא אוכל ככר זו, אם אוכל ככר זו, דינו הכי -

א. ואכל את הככר הראשונה בשוגג, והשניה במזיד, פטור!

והיינו שנשבע באופן שהתנה על הככר הראשונה, שאם יאכלנה, הוא יהיה אסור באכילת הככר השניה, ולאחר זמן שכח משבועתו, ואכל את הראשונה ב"שוגג", שלא היה זכור בשעת האכילה שבאכילת הככר זו הוא נאסר באכילת הככר השניה. ונמצא שבשעת חלות השבועה, שהיא שעת אכילת הככר הראשונה, לא קרינן ביה "האדם - בשבועה", שהרי שכוח הוא משבועתו ואינו זוכר שהוא נאסר עתה באכילת הככר השניה כתוצאה מאכילת הככר הראשונה. וכל שבשעת חלות איסור שבועתו אינו "האדם בשבועה", שזוכר את שבועתו, לא חלה כלל שבועתו. ולכן, אפילו אם יאכל את הככר השניה ב"מזיד", שנזכר משבועתו שאם יאכל את הראשונה הוא ייאסר בשניה, הרי הוא פטור על אכילת השניה, משום שלא חלה השבועה!

ב. ואם אכל את הראשונה במזיד, שידע, בעת אכילת הככר שהתנה עליה, משבועתו שנשבע שבאכילתה הוא ייאסר באכילת השניה, חלה שבועתו, ולכן, אם לאחר מכן יאכל את הככר השניה בשוגג, ששכח משבועתו, הרי הוא חייב קרבן, ככל העובר על שבועתו בשוגג.

ג. אכל את שתיהן בשוגג, שבעת אכילת הככר שהתנה עליה, הוא היה שכוח משבועתו שנשבע שבאכילתה הוא ייאסר באכילת השניה, לא חלה השבועה, כמו במקרה הראשון, והרי הוא פטור על אכילת השניה, משום שלא נאסר בה.

ונקט "שתיהן בשוגג" כדי לומר שלא אכפת לנו איזה ככר נאכלה ראשונה, הככר שהתנה עליה או הככר שנאסר בה, כיון שבשעת חלות השבועה, שהיא שעת אכילת הככר שהתנה עליה, לא ידע מהשבועה, היא אינה חלה.

אפילו שייר מהככר כל שהוא נמי [גם כן] יכול הוא להישאל על שבועתו, שהרי עדיין לא עבר עליה, כיון שנשבע על כל הככר!

ומתרצים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר שנשבע "שלא אוכל", אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר שנשבע "שלא אוכלנה". ומפרטים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שנשבע "שלא אוכל", ולמרות שכבר עבר על האיסור כשאכל מן הככר כזית, מיגו דמהניא ליה [מתוך שמועילה לו, חלה] השאלה על הכזית בתרא [האחרון] שהוא אסור בו בשבועה זו, מהניא ליה [מועילה לו, חלה] השאלה נמי [גם כן] על הכזית קמא [הראשון], ומתבטל למפרע האיסור שהיה בדבר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שנשבע "שלא אוכלנה", שאינו עובר על השבועה עד שיאכל את כולה, ולמרות זאת, אי [אם] שייר מהפת כזית שלם שעדיין לא אכלו — חשיב לאיתשולי עליה [חשוב ראוי הוא להישאל עליו], ואי [ואם] לא השאיר כזית — לא חשיב לאיתשולי עליה [חשוב כדי להישאל עליו]. הנחת היסוד בדברי רבא היתה שמי שנשבע שלא לאכול ואכל הכל שוב אינו יכול להישאל על השבועה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: מי שנדר שתי נזירות, ומנה ימי נזירות ראשונה, שהשלים כראוי את כל ימי נזירותו הראשונה, והפריש עליה קרבן, ואחר כך נשאל על הראשונה — עלתה (נחשבת) לו שניה בראשונה. הרי אף שהראשונה נגמרה כולה הריהו נשאל עליה!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בשלא כיפר כלומר, שלא הביא עדיין את קרבנותיו, ולכן נשאר שיור בראשונה, ויכול להישאל עליה.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] שיכול להישאל על נזירותו אפילו כאשר כיפר והקריב את קרבנותיו! ומשיבים: מדובר בשלא גלח עדיין את שערו, ושיטת ר' אליעזר היא, שאמר: תגלחת מעכבא [מעכבת], שכל זמן שלא גילח עדיין חל עליו דין הנזירות.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא נוספת], ולפיה גם אם נזיר זה כבר גלח יכול להישאל! אמר רב אשי: מענין נזירות קא רמית [אתה משליך, מקשה] לענין שבועה? אין הדברים דומים, כי מי גרם לנזירות השניה שלא תחול עד עכשיו? נזירות ראשונה, ואם כן רק עכשיו, לאחר שנשאל אינה קיימת עוד, הרי שעד עכשיו היא קיימת ומשום כך יכול להישאל. מה שאין כן בשבועה, משעה שאכל את הככר שוב אין השבועה קיימת כלל.

אמימר אמר, בניגוד לדברי רבא: הנשבע שלא לאכול ככר, אפילו אכלה כולה נשאל עליה, כי אי [אם] אכלה בשוגג — הרי עדיין הוא מחוסר קרבן שצריך להביא קרבן על שגגתו ולא הביא, אי [אם] במזיד אכלה — מחוסר מלקות. אבל אם כפתוהו כבר על העמוד להלקותו, אף שעדיין לא הלקוהו — לא יכול עוד להישאל, כדברי שמואל, שאמר שמואל: אדם שנידון למלקות, אם כפתוהו על העמוד להלקותו, ורץ וברח מבית דין — פטור מן המלקות, משום שאנו אומרים שהכפיתה היא כתחילת נתינת המלקות.

ודוחים: ולא היא, אין הדבר דומה, התם [שם] מדובר במי שרץ וברח, ושוב אינו עומד ללקות, הכא [כאן] לא רץ, ולפיכך עונש המלקות עדיין מוטל עליו.

א אמר רבא: אם נשבע באופן כזה "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו" שהתנה שרק אם יאכל את ככר התנאי, יחול איסור שבועה על האחרת, ואכל את הראשונה את הככר של התנאי בשוגג, ואת השניה שנאסרה עליו בגלל אכילת הראשונה אכל במזיד — פטור, שבזמן שצריכה השבועה לחול (בשעת אכילת התנאי) לא היה מודע לדבר, ואמרנו (לעיל שבועות כז,א) שאם אין ליבו שלם בשבועה לא חלה השבועה. אבל אם אכל את הראשונה במזיד שידע שאם יאכל אותה ייאסר באחרת, ואת השניה אכל בשוגג — הרי הוא חייב קרבן, ככל אדם שעבר על שבועתו בשגגה. אם אכל את שתיהן בשוגג — פטור, שהרי את התנאי אכל בשוגג, ואם כן לא חלה השבועה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Even if he had left any amount it would also be possible for him to dissolve the oath, as he had not yet broken his oath.

Rav Ashi answers: If you wish, say that the halakha stated by Rava is referring to a case where he took an oath, saying: I will not eat this loaf, and if you wish, say that it is referring to a case where he took an oath , saying: I will not eat it. The Gemara elaborates: If you wish, say that the halakha stated by Rava is referring to a case where he took an oath , saying: I will not eat this loaf. Since a request for dissolution is still effective even for the last olive-bulk of the loaf, it is effective also for the first olive-bulk.

And if you wish, say that the halakha stated by Rava is referring to a case where he took an oath, saying: I will not eat it. If he left an olive-bulk, that is a sufficiently significant quantity for which to request dissolution of the oath. But if he did not leave that much, it is not a sufficiently significant quantity for which to request dissolution of the oath.

Rava assumes that once one has eaten the entire loaf, it is no longer possible to dissolve the oath. The Gemara raises an objection to this from a baraita: With regard to one who took two vows of naziriteship, and counted the first term and separated an offering for it, and afterward requested and received dissolution of the first vow from a halakhic authority, the second term was counted for him in the observance of the first term and he is not required to be a nazirite further. Although the first term of naziriteship was entirely finished, a halakhic authority could still dissolve the vow.

The Gemara answers: What are we dealing with here? We are dealing with a case where he has not yet atoned, i.e., he has not yet brought the offerings that one brings at the conclusion of naziriteship.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that one can still dissolve his vow of naziriteship after he has atoned? The Gemara answers: It is a case where he has brought the offerings but has not yet shaved his hair, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who says: Shaving is indispensable to the completion of naziriteship.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita that one can still dissolve his vow of naziriteship after he has shaved? Rav Ashi said: Are you comparing naziriteship to oaths? What caused the second naziriteship to not take effect until now? It was the first naziriteship, and once it has been dissolved, it is no longer a factor. Since the observance of the naziriteship term is the same whether it is counted for the second or the first, the first term of naziriteship can be regarded as not yet having started and that is why it can be dissolved. By contrast, in the case of the oath, once he ate the loaf, his oath is no longer extant at all.

Ameimar said, in contrast to the opinion of Rava: Even if he ate the entire loaf he may still request dissolution of the oath. If he ate it unwittingly, i.e., he forgot the oath, it is a situation where he has not yet brought the offering he is liable to bring. If he ate it intentionally, it is a situation where he has not yet received lashes. But if he was already tied to the stake in order to receive lashes, he can no longer request that his oath be dissolved, in accordance with the opinion of Shmuel. As Shmuel says: If one had already been tied to the stake in order to receive lashes, and he ran away from the court and escaped, he is exempt from receiving lashes, as being tied to the stake is regarded as the beginning of receiving the lashes; once he has escaped, he is treated as though he were already flogged.

The Gemara rejects this: And that is not so. Even if he was tied to the stake he can still have his oath dissolved. There, with regard to his exemption from receiving lashes after he ran away, the original flogging is over and there is no need to initiate a new one. Here, with regard to dissolving the oath, he did not run, and since he is still subject to lashes, he can still have his oath dissolved.

§ Rava says: If one says: On my oath I will not eat that loaf if I eat this one, and then he ate the first one, i.e., the loaf whose consumption was the condition for the oath taking effect, unwittingly, and ate the second intentionally, he is exempt. Since he fulfilled the condition unintentionally, the oath does not take effect, as it was without full intent. But if he ate the first intentionally, knowing that if he eats it it will be prohibited for him to eat the other loaf, and he then ate the second unwittingly, he is liable to bring an offering for breaking his oath unwittingly. If he ate them both unwittingly he is exempt, as the oath does not take effect when he fulfills the condition unwittingly.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומקשינן עליה פריק איבעי תימא כשנשבע שלא אוכל ככר זו ואע"ג דכיון דאכל כזית ממנה עבד בשבועתו אמרי מגו דמהניא שאלה למשרא ליה כזית בתרא מהניא מני לכזית קמא למפטרי למפרע:
איבעי תימא כשנשבע שלא אוכלנה ולא מחייב עד דאכיל לה כולה מיהו אי שייר ממנה כזית חשוב לאתשולי עליה ואי לא לא:
ואקשינן וכי אם אכלה כולה אינו נשאל עליה והא גבי נזירות דמנה הראשונה ושלמה והפריש עליה קרבן וקתני נשאל על הראשונה עלתה השניה בראשונה.

ודחי' בשלא כיפר דכיון דלא כיפר עדיין לא השלימה והתניא כיפר כו'.

ופריק רב אשי נזירות קא רמית עלה דשבועה מי גרם לשניה שלא תחול במקום הראשונה הלא הראשונה שהיא בחזקת נזירות כיון שבטלה נמצאת מנינא לשניה:

אמימר אמר אפי' אכלה כולה כיון דמחוסר מעשה נשאל עליה מגו דמהניא שאלה למלקות לפטרו אם היה מזיד מהניא מני אכלה בשוגג לקרבן אבל כפתוהו על העמוד אינו נשאל עליה כדשמואל דאמר כפתוהו על העמוד ורץ מב"ד פטור. והא שנייה דאמימר לענין כפתוהו ליתא ולא דמיא לדשמואל דהתם רץ ונפטר בדינו אחרי כפיתה ודמי כמי שלקה. אבל האי לא רץ ועומד להלקותו ויש לו להשאל עד שילקה וקמייתא דאמימר איתא ושמעתא דבתרא ברורה היא לענין מלקות:

אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו יאכל הראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב. ראשונה במזיד ושניה בשוגג פטור.

שמעתא דרבא בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו. יצאו עליה כמה עסיקין והכי נקטינן גירסא ופירושא פטורי בקמייתא דשבועת שגגות אתא לאשמועינן כדאמרי' עלה אף אנן נמי תנינא כו'.
שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור פי' ראשונה כל שהיא בין תנאי בין איסור אכילה לתנאיה בשוגג פטור משום שבשעתה דאכיל ליה הוא דחיילא שבועה אשניה ושוגג הוא ושבועת שגגות מותרת כדמייתו לה ממתני' וטעמא משום דכתיב האדם בשבועה.
אכליה לאיסור בשוגג נמי פטור משום דבההיא עידנא אכתי לא ידע דחלה עליה איסור שבועה ואע"פ שאכל אח"כ את התנאי במזיד אי איפשר לחייבו משום זדון זה שבשעה שאכלו לאיסור עדיין לא ידע שנשבע ולא חלה עליו איסור שבועה אלא בההיא אכילה קמייתא הוא דחיילא עליה והוא שוגג בה והילכך פטור ובדין הוא דשרי למיכליה שניה הואיל והראשונה בשוגג אלא איידי דבעי למימר חייב אמר פטור.
ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב אם תנאי במזיד בראשונה ודאי חייב שבשעת שבועה האדם בשבועה קרינא ביה אכל איסור במזיד ראשון נמי חייב משום דבההיא שעתא ידע דחייל עליה איסור שבועה ואכיל לה ושוגג הוא שאינו סבור לאכול את השניה הילכך ההוא זדון דראשונה שגגה היא לענין האיסור וזדון הוא לענין השבועה שהוא יודע שאיסור שבועה חל עליו וכי אכיל לשניה דהוא תנאי איגלי מילתא דבשעת אכילת הראשונה אסורה היתה עליו והוא היה סבור שהיא מותרת הילכך חייב בקרבן דהא ידע כשאכל את הראשונה שנשבע עליה אלא שהוא סבור שהיא מותרת לו שהוא סבור שלא לאכול את השניה ואומר מותר שגגה היא לקרבן כדאמרינן בפרק ארבע מיתות.
אבל אכל לתנאי בשניה במזיד אי אפשר לחייבו על הראשונה האיסור שאכל בראשונה במזיד אע"פ שאותו זדון דראשונה שגגה היא מפני שאינו שב מידיעתו לא באכילת הראשונה ולא באכילת השניה והוכיח סופו על תחלתו שזדון גמור היה.
שתיהן בשוגג פטור היינו רישא ומשום שתיהן במזיד נקט לה.
שתיהן במזיד בעדים והתראה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש לענין מלקות.
תלאן זו בזו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה פטור פי' זדון עצמה שיודע בה שנשבע עליה ותלאה בחברתה ושגגת חברתה שאינו יודע איסור חברתה וסבר שלא נשבע עליה באיסור ובודאי כיון שאכל זו הראשונה בזדון עצמה ושנייה בשוגג של זו הו"ל איסור במזיד ותנאי בשוגג וראוי הוא להתחייב בקרבן דראשונה אלא כיון שאכל השנייה בזדון עצמה לגמרי שיודע בה שהיא איסור ושהראשונה שאכל היא תנאי לזו והרי הוא אוכל אותה במתכוין לעבירה זו פטור הוא משתיהן מפני שאינו שב מידיעתו וכל שאינו שב מידיעתו פטור כדאמרנא לעיל וא"ת וכי איזו ידיעה יש לו בשניה שהוא אסור ואכל התנאי שלו בשוגג והרי היא מותרת לו היא כפי דעתו ושב מידיעתו הוא יש לפרש מאי זדון עצמה שהוא סבור שזו שלפני היא איסור ואותה שאכלתי תנאי ועל דעת תנאי אכלתי אותה דמזיד בחטא הוא כן נ"ל.
ועוד אני אומר שהאוכל תנאי ושוגג לומר אסור אני אוכל שבועה חלה עליו דהא תלמוד בין תנאי בין איסור ראשונ' במזיד שניה (מסתברא) [מתסרא] עליה ולא בעינן ידיעה אי מחמת תנאי אי מחמת איסור וכאן הרי זה אינו זכור שנשבע אלא שבועה אחת בין בשעת אכילה הראשונה בין בשניה אלא שמתחלה היה סבור שהראשונה אסור והשניה תנאי ועכשיו אומר חלוף היו הדברים ומ"מ לדבריו בשעת אכילה הראשונה חלה שבועה על השניה והוא אוכל אותה במזיד ועובר על שבועה ודאי בזדון ואינו שב מידיעתו וזה דבר נכון.
זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חברתה חייב פי' שגגת עצמה שלא ידע שהיא אסור אבל יודע שחברתה תלויה בה שזו תנאי לשניה וכשאכל את השניה אינו יודע שהיא אסור חייב דהויא לה תנאי במזיד ואיסור בשוגג וחייב קרבן דשניה אבל דראשונה פטור משום דהוא איסור בשוגג ותנאי במזיד דפטור.
וא"ת וכיון שיודע שחברתה תלויה בה ואוכל אותה במזיד לא יתחייב כלל מפני שאינו שב מידיעתו כדפרישית כיון שעכשיו הוא סבור שאינו אוכל אלא תנאי אע"פ שיודע שכבר עבר על האיסור שאכלו ועכשיו הוא אוכל התנאי לא חמיר עליה ואי מודעת לה דהשתא איסור אכילה שנשבע עליה פריש הילכך שב מידיעתו קרינא ביה כדאמרי' בפ"ב דנדרים (טו,א) כי לא זהיר בתנאיה באיסורי מיזהר זהיר זהו פי' השמועה מתוקן ומקובל.

נ"ל דהגירסא דייק' הכי: אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו אם אכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור אכל את הראשונה במזיד והשניה בשוגג חייב שתיהן בשוגג פטור, שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דר"י ור"ל, תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זה ולא אוכל זו אם אוכל זו אבל זו בזדון עצמה ובשגגת חברתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חברתה פטור, זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב. ומסתברא לי דהכי פירושה, ותחלת כל דבר צריכים אנו לדעת שכל תולה אכילה זו באכילת זו לעולם אין השבועה חלה, אלא אם כן אכל את התנאי במתכוין, כלומר שנזכר בשעת אכילתה שהיא תנאי על אחרת, שאלו לא נזכר בתנאי לא קרינן ביה האדם בשבועה. עוד יש לדעת שהראשונה שנזכר בשמועה זו הוא ככר התנאי, לפי שבאכילתה תלוי איסור חברתה, וכן מזיד שנזכר בשמועה זו לא מזיד דוקא כלומר שמתכוין לעבור אלא [מזיד] שהוא יודע כבר התנאי ונזכר בשעת אכילה, ובאכילה זו חלה השבועה דהשתא קרינן ביה האדם [בשבועה].
וכך פירוש השמועה ראשונה בשוגג שלא נזכר בשעת אכילה שעשאה תנאי, מעתה א"א להתחייב באכילה השניה שהיא ככר האיסור בכלום, לא מלקות אעפ"י שהתרו בו בשעת אכילתה ולא קרבן אם אכלה בשוגג כלומר לא נזכר באיסורו לפי שבשעת התנאי היתה ראויה לחול השבועה ולא חלה, דבשעת אכילתה לא נזכר ולא קרי ביה האדם בשבועה, אבל אכל את הראשונה שהיא ככר התנאי במזיד כלומר במתכוין, וזכור שהיא תנאי, על השניה אז חלה עליו השבועה באכילת השניה, דהא קרינן ביה באכילת התנאי האדם בשבועה, והילכך כשאכל את השניה בשוגג חייב קרבן ואם במזיד מזיד ממש חייב מלקות, אכל את שתיהן בשוגג פטור, וזו פשוטה דהינו אכל את הראשונה בשוגג, אלא בגררא דאכל את שתיהן במזיד דאיצטריכינן נקט להא.

גירסת רוב הספרים איבעית אימא שלא אוכלנה אי שייר ממנה כזית חשי' ואי לא לא חשיב וכו' וי"מ דמתרץ נמי מוד' דכל שאמר שלא אוכלנ' ונשאר ממנה משהו לא עבר על שבועתו אלא דאפ"ה כי לא אישתאר מיניה כזית לא חשיב לאיתשולי עלה ויש גירסא שמסייעת לפירוש זה דגריס אי שייר ממנה כזית חשיב לאיתשולי עלה ואי לא לא חשיב לאיתשולי עלה אבל אין פירוש זה נכון דכיון דלא עבדיה לאיסורי' וכוליה איסור' תלי באותו משהו הנשאר למה לא יהא נשאל עליו דהא לגבי דהאי כוליה איסורא איכא לכך הנכון כמי שפי' שהמתרץ סותר דעת המקש' וס"ל דאע"ג דאמר שלא אוכלנ' כל היכא דלא אישתאר מינה כזית דהיינו שיעור אכיל' לא חשיב ההוא שיורא כלל וכמי שאכל' כולה דמי דעבדי' לאיסור' וכנרא' בירושלמי דגרסי' בר"פ על פלוגתא דר"ע ורבנן בשבוע' שלא אוכל ואכל כל שהוא [מה נפיק מביניהון במילי'] דעלמא ופריק שבוע' שלא אוכל ככר זו כלומר ככר זו כולה ואכל' חסר כל שהוא על דעתי' דר"ע פטור על דעתיהון דרבנן חייב ע"כ אלמא קים להו לרבנן דהלכתא כוותייהו דלא חשבינן אכילת כל שהוא אכיל' לקולא ה"נ לא חשבי לי' לחומרא וכל שנשבע על הככר ואכלה חסר כל שהוא חייב כאלו אכל' כולה וכן הגירסא השנייה יש לפרש כן כי איכא כזית חשיב אותו כזית לעכב באכילת הככר שלא יהא כמי שאכלה כולה ולאיתשול עלי' וכי ליכא כזית לא חשיב שיורה לדונה כאלו לא אכל' לאיתשולי עלה וזו שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ורבותי הרא"ה והרשב"א ז"ל:

מיתיבי מי שנזר וכו' פירוש קושיין דהתם קתני ומנה את הראשונה והפריש קרבן ונשאל על הראשונ' אלמא אפי' לאחר שעשה כל מניינו והקריב קרבנותיו מיתשיל עלה ופריק הב"ע בשלא כיפר פי' דהא דקתני והפריש היינו והפריש בלחוד ומאן דקארי לה סבר דהפרויש היינו הקריב וכדאיכא טובא דתני הכי וא"ת בדרבא נמי עדיין לא כפר דהא מחוסר הוא י"ל שזה אינו כלום דמ"מ בדרבא עבדיה לכולי' איסורא ואין הקרבן לכפר אלא על מה שכבר עבר אבל בנזיר כל זמן שלא כפר עדיין הוא באיסור נזירותו כדמעיקרא ליאסר בכל איסורי נזיר והיינו דאמרינן בסמוך בשלא גלח ור"א הוא דאמר תגלחת מעכבא לי' בכל איסורי נזיר והא דרבא בגלות לרבנן הוא דלא מעכב באיסור שבועה. א"ר אשי שבוע' נזירות קא רמית מי גרם לשניי' שלא תחול הראשונ' וכו' זה הלשון תמוה ענין תירץ זה אצל קושיא זו האחרונ' דהא מכל מקום כבר עבר כל ענין נזירותו והותר בכל איסוריו וא"ה נשאל עליו אבל כך פי' שכבר אמרנו דהא דשתי נזירות איתא אפי' באותו היום שהמנין ההוא כיון דאפשר בשאל דאף הוא גם לנזירות בתרייתא כמו קמייתא והרי הוא כאלו מונה אותו לשניי' וכאלו הנזירות בראשונה קיימת והי' מניינו לשניי' הוא נידון דהא (כתיבי) [חיילי] אהדדי וכ"נ מפירוש רש"י ז"ל דוק ותשכח. אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה וכו' אבל כפתוהו על העמוד לא מיתשיל כדשמואל דאמר שמואל כפתוהו על העמוד ורץ מב"ד פטור דהא קרינא ביה ונקלה אחיך לעיניך ולא היא דהתם רץ הכא לא רץ וק"ל אמימר היכי מדמי להוי"ל דאיהו ס"ל דשמואל או רץ קאמר ותלמודא דחי ורץ דוקא א"נ דאמימר סבר דפט רא דהתם משום קלון הכפיתה והמרוצה שגם הכפיתה מעיקר הקלון הלכך נהי דלא מיפטר ממלקות בכפיתה לחודה דינא הוא דכיון דנקלה בכפיתה שלא יהא עוד נשאל עליה דהא קרינא ביה ונקלה אחיך קצת ובש"ס דחי דליכא לאיפלוגי בין הא לההיא א"נ דעיקר קלון דהתם המרוצה היא והכפיתה טפיל' בעלמא או בהכשר קלון כנ"ל ודעת כל הפוסקים ז"ל דכיון דבלשון ולא היא אמרה ש"ס דליתא לדאמימר בהא ואפי' כפתוהו על העמוד נשאל עליה כיון דלא רץ:

אמר רבא שבוע' שלא אוכל ככר זו אם אוכל ככר זו וכו'. שמוע' זו יש בה שינוי גירסאות ושינוי פירושים אבל הגירסא המחוורת והפירוש המחוור היא גירסת רש"י ז"ל ופירש ועליו הסכימו רוב גדולי המפרשים ז"ל וגם רבותינו התוס' ז"ל וכך היא הגירסא אמר רבא שבוע' שלא אוכל ככר זו וכו' אם אוכל ככר זו אכל את הראשונ' בשוגג ואת השניי' במזיד פטור אכל את הראשו' במזיד והשניי' בשוגג חייב שתיהם בשוגג פטור שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכלי' לאיסוריה חייב אכלי' לאיסוריה והדר אכלי' לתנאיה באנו למחלוקת ר"י ור"ל וכו' לא אוכל זו אם לא אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה פטור זו בשגגת עצמה וזדון חברת' וזו בשגגת עצמה וזדון חברת' חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אשניי' מחייב אראשונ' באנו למחלוקת ר"י ור"ל וכו'. והנני מקדי' כללי הלכ' זו כדי שתבא פשוט' לפנינו והם ג' כללים הכלל הא' הראשונ' ושניי' האמור' כאן לככר של תנאי קורא א' ולככר של איסור קורא שניי' מפני שהככר של תנאי היא סבה א' לאיסור זה ובאכילתה תלוי איסור הב' שהיא של איסור וכדבעינן לפרושי בסמוך בס"ד. הכלל הב' שהוא עיקר ההלכ' הוא שכל המיובים האמורים כאן בין לקרבן ובין למלקות תלויין באכילת ככר של תנאי שהיא נקראת ראשונ' שאם אכלה במזיד שאמרנו דהיינו במתכוין וזכרון שבועתו אז חייב על ככר של איסור או קרבן כשאכלה בשוגג גמור כדינה או מלקות אם אכלה במזיד גמור ובהתראה כראוי ואם אכל' בשוגג דהיינו שכחה שלא הי' זכור שבועתו הרי הוא פטור ומותר על השניי' לגמרי וטעמא דמלתא משום דבעינן האדם בשבוע' פרט לאנוס וכיון דלאכילת האיסור תלוי בשל תנאי נמצא חלות השבוע' תלוי באכילת התנאי (ואף) [ואם] באכילתה זכור שבועתו הו"ל האדם בשבוע' וחלה עליו חיוב שבוע' ואם הוא שכוח באות' שעה הוי אנוס דלא קרינן לי' האדם בשבוע' ולפיכך כל שהכא שונה שוגג ואנו אומרים כי הוא פטור פירוש פטור ומותר וכדתנן נדרי שגגות ושגגת שבועות מותרות הכלל הג' דלעולם אינו חייב מלקות אלא בששתיהן במזיד ובהתרא' ושתהא ההתרא' בשניי' דהיא אכילת איסור דסוף סוף עליה הוא לוקה ולכך הוא פטור ממלקות לר"ל כשאכל את שניי' [בראשונ'] אף במזיד לפי שעליה צריך התרא' והיא התראת ספק שאין בה איסור אלא באכילת תנאי אבל כשהשניי' אכל באחרונ' במזיד והתרא' חייב מלקות אף לר"ל דהא התראת ודאי זה דין המלקות אבל כשהחיוב הוא חיוב קרבן כגון שהא' במזיד דהיינו מתכוין והב' בשוגג גמור רש"י ז"ל סובר דלכ"ע אינו חייב קרבן על הב' אלא כשאכל' באחרונ' שכבר הית' אסור' עליו אבל אכלה בתחל' אין עליו קרבן דהא כי אכלה עדיין לא הית' אסור' ואע"פ שכשאכל אחר כך את הראשונ' דהיינו ככר שלתנאי חזר' הב' שאכל בתחל' אסור' למפרע אינו מתחייב עליה קרבן למפרע וטעמא דבכולהו קרבנות כתיב ועשה אחת מכל מצות י"י אשר לא תעשנה שבשעת עשיית החיוב הויה בלא תעשינה וכן דעת רבותינו ז"ל אלא שאנו צריכים ליזהר שיש בקצת פירושי רש"י ז"ל כעין טעות סופרים בתחלת ההלכ' שסותר כל מה שחוזר ומפרש בהלכ' בענין והוא שכתוב שם דכל שאכל התנאי במזיד בין שאכל ככר האסור בתחל' או בסוף חלה עליו שבוע' להתחייב קרבן על השניי' ובלבד שתהא בשוגג או להתחייב עליה מלקות ובלבד שתהא בה התרא' והלשון הזה סותר מה שפירש הוא ז"ל אחרי כן בחיוב הקרבן וכבר חקרנו אחר פירושים מדוייקים ואין בהם הלשון הזה וט"ס הוא שבלבל כל הפירושים שנעתקו ממנו ויש לדחוק ולהלום אותו שאין הכלל הזה אלא ללמד עיקר חלות החיוב שתלוי באכילת התנאי בין שהוא בתחל' או בסוף אבל לא החיוב ממש דהא לענין המלקות לר"י בעי אכילת התנאי ראשונ' וה"ה דבעינן נמי לעניי הקרבן שתהא של תנאי ראשונ'. מעתה נחזור להלכ' והיא פשוט' לפנינו אכל הא' דהיינו של תנאי בשוגג דהיינו שכחת שבוע' וזה הב' של איסור במזיד גמור פטור ומותר ראשונ' במתכוין ושניי' בשוגג גמור חייב קרבן וכשאכל את הראשונ הזאת ראשונ' ממש לפירוש רש"י ז"ל שתיהן בשוגג פטור ומותר ולא הי' צריך לאומרה דהא אף כשהראשונ' לבדה שוגג פטור ומותר אלא דבעי למינקט כולהו אנפי שתיהן במזיד אכלי' לתנאיה בתחל' חייב לדברי הכל על השניי' מלקות ודאי דהא התראת ודאי היא אכלי' לאיסורי' בתחל' בפלוגתא דר"ל ור"י דהא ק"ל דהתראת ספק שמה התרא' וחייב. בבא תנינא דרבא לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו נמצא שכל א' מהן עשויה עליה כאיסור לעצמ' מחמת תנאי חברתה ויש בה תנאי ויש בה איסור הלכך כשאכל כל א' מהם בזדון עצמה שהי' יודע שהית' אסור' עליו ובשגגת חברת' שלא הי' זכור באכילתה שהית' תנאי לחברת' כי לא הי' זכור מה שאסר חברת' עליו באכיל' של זו הרי הוא פטור ומותר על שתיהן דהא אכילת התנאי של כל א' מהם הי' בשוגג ושכח' ואם הי' הדבר בהפך שאכל כל אחד מהם בשגגת איסור עצמה אבל בזדון חברת' שהי' זכור באכילת' כי חברת' נאסרת באכילת' הרי הוא חייב קרבן שהרי הית' ראשונ' במזיד ושניי' בשוגג אלא שפירוש רש"י ז"ל אינו חייב קרבן אלא על האחרונ' לפי שאכל' אחר אכילת תנאו דלפום פשוטה של הלכ' אף על הא' חייב אבל יאמר רש"י ז"ל שסתם רבא דבריו בזה משום דהא פשיטא דהא בעייא אשר לא תעשנה. אבל קצת רבותינו הראשונים וגם מן האחרונים ז"ל היו תופסין בזה הלכ' כפשוט' מדלא פריש ליה ש"ס לקרבן לד"ה דחיובא בדאכלי' לתנאיה מעיקרא והדר אכלי' לאיסורי' וכדפריש לענין מלקות למחלוקת ר"ל ור"י וסברין לומר דאע"ג דאכיל לאיסורי' מעיקרא כי הדר אכלי' לתנאיה במזיד חזרה אכילת ככר של איסור באיסור גמור למפרע וקרינא ביה אשר לא תעשנה ואין דעתי מכרעת בזה אלא שנסמוך על דברי רבותינו ז"ל שהכריעו כרש"י ז"ל עד יבא מורה צדק:

ולענין ביאור סוגיא מה שהקשו משמועה זו לדברי רבא שהיה אומר שלא לישאל אלא בשיור כזית שהרי בשמועה זו אמרו נשאל אע"פ שמנה את הראשונה והפריש וכפר וגלח ותירצו בו מי גרם לשניה שלא תחול פי' הואיל ואין עכוב לשניה שלא תחול אלא ראשונה ונמצא שהיה מנין השניה ראוי לחול אף בזמן מנין הראשונה אלמלא שראשונה מעכבת הרי הם כנזירות אחד והרי לא נשלם עדין ונראה לי בפי' דבר זה שזה שאמר מי גרם לשניה שלא תחול ראשונה הוא לעקר תירוץ קושיא שהקשו לרבא ומלת אינה נתוספה בו ליתן טעם ממה שעלתה לו שניה בראשונה וראיתי מי שגורס ואינה בתמיהה והוא נמשך יפה לפירושנו וגדולי הרבני' פרשוה מי גרם וכו' והרי אינה ונמצא שכל מה שמנה לשניה נמנה למפרע והרי הראשונה כלה לפניו לישאל עכשו עליה:

שתי נזירויות אלו שאלו עליהם בתלמוד המערב מה אנן קיימין אם אמ' הרי עלי שתי נזירויות היאך חלה תחתיה והרי נדר שהותר מקצתו הותר כלו אם אמ' ל' יום ול' יום הרי ששים עליו ואין נזירות שני ראוי לחול אלא לאחר ל' ראשונים ופרשוה באמ' הריני נזיר הריני נזיר וגדולי המחברי' כתבו בין שנדר שתיהן כאחת בין בזו אחר זו שהנזירות חל על נזירות כמו שיתבאר:

הרי שנשבע על הככר שלא לאכלו ואכלו יכול לישאל עליה להפקיע מעליו קרבן או מלקות ואע"פ שנשלם הענין לגמרי שהרי אע"פ שלא הביא(ו) קרבנו אין קרבן הבא על השבועה מכלל עניני השבועה עד שיהא נקרא שיור שהרי אינו מביאו אא"כ עובר על שבועתו אעפ"כ יכול הוא לישאל ואע"פ שאין כאן לומר על דרך מה שאמרנו למעלה מי גרם לשניה וכו' שהרי לענין שבועה אם נשאל עליה נעקר הדבר לגמרי בלא שיחול אחר במקומו והיה לנו לומר שמאחר שאכלו כלו הואיל ונעשה האיסור אין בו צד לישאל ולעקור את הדבר למפרע בלי שיחול אחר במקומו אעפ"כ יכול הוא לישאל להפקיע את הקרבן ואפי' הפריש הואיל ולא הביאו או את המלקות במזיד ואפי' כפתוהו על העמוד הואיל ולא לקה עדין נשאל ופוטרין אותו מן המלקות ואין אומרין הרי הוא כמי שלקה ואין זה נקרא שיור שהרי כפתוהו ורץ פטור שהרי עכשו מ"מ לא רץ ועדין חיוב מלקות עליו ושאלה מפקיעתו ואם אין שיור כלל אין כאן שאלה ולא סוף דבר כשהביא קרבן או לקה שהרי זה כבר נתכפר ומה לו עוד לישאל אלא אכלה כלה במזיד ובלא התראה שאין כאן דין קרבן ולא דין מלקות מ"מ עונש שבועה עליו ואין לו תקנה בשאלה אא"כ נשאר ממנה כזית ואע"פ שבנזירות אמרוה אף בכפר וגלח כבר ביארנוה מטעם מי גרם לשניה וכו' מה שאין לומר כן בשבועה כמו שביארנו ושיור כזית שצריך ושמועיל בה אין בו חלוק בין שבועת שלא אוכל ככר זו לשבועת שלא אוכלנה שאם לשבועת שלא אוכל אע"פ שנעשה האיסור בכזית הראשון מתוך ששאלתו מועלת לכזית אחרון מועלת אף לראשון ואם לשבועת שלא אוכלנה אע"פ שלא עבר אלא על כלה שיור כזית נקרא שיור פחות מכזית לא נקרא שיור ויש חולקין בזו האחרונה ואף חכמי הדורות שלפנינו חולקין לומר שאף במזיד ולא התרו בו ואכלה כלה נשאל לענין האיסור והעונש שהרי מ"מ מחוסר הוא דין שמים עד שילקה ולא יראה כן:

תגלחת הנזיר אינה מעכבת אלא מכיון שהביא קרבנותיו שותה יין ומיטמא למתים אלא שמ"מ מצוה לגלח ודברים אלו יתבארו במקומם בע"ה:

כל שנשבע על הככר אלא שתלה איסורו באחר כגון שאמ' שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו שנמצאת האחת איסור והאחת תנאי והרי אתה רואה שכל שבועה כזו אינה חלה בשעת השבועה אלא בשעת אכילת התנאי וכל שנשבע בדרך זה נחלקו בה קצת מפרשי' ויראה מדברי גדולי הרבני' שאותה של תנאי היא הנקראת ראשונה ואפי' אכלה אחרונה ואותה של איסור נקראת שניה ואפי' אכלה ראשונה ופי' טעם הדברים מפני שסתמו כך הוא אומר אם אוכל זו לא אוכל זו ונראה לי עוד טעם בדבר מפני שהיא סבה להיות השבועה חלה הוא קוראה ראשונה ודעתם בזה שכל שזכר את שבועתו בשעת אכילת התנאי שבועתו חלה ואין כאן שבועת שגגות ומתחייב באכילת האיסור אפי' אכלו ראשון שאכילת התנאי מעוררתו להתחייב למפרע ומתחייב מלקות אם אכל את האיסור במזיד והתראה וקרבן אם אכלו בשוגג שלשגגה באיסור לקרבן או להתראה באיסור למלקות אנו צריכים אבל אם שכח שבועתו בשעת אכילת התנאי אין שבועה חלה עליו כלל ואין כאן האדם בשבועה לא לקרבן אם אכל את האיסור בשוגג ולא למלקות אם אכלו במזיד והתראה ועל הקדמה זו הוא מתחיל בפרטיו ואומר אכל את הראשונה ר"ל של תנאי בשוגג ששכח שבועתו או תנאו והשניה במזיד שזכר שעליה נשבע פטור שהרי בשעת אכילת התנאי לא חלה שבועתו ואין כאן מלקות אף בהתראה ואין צריך לומ' קרבן שהרי מזיד הוא ולא עוד אלא שאף לכתחלה מותר בה כמו שביארנו כ"ו א' בשבועת שגגות ראשונה ר"ל של תנאי במזיד שהוא זכור שהיא תנאי לחברתה ונמצא ששבועתו חלה עליו עכשו ואח"כ אכל השניה בשוגג חייב קרבן שהרי יש כאן שבועה ושגגה בשל איסור אכל את של איסור תחלה בשוגג ואח"כ אכל את של תנאי במזיד חייב קרבן שאכילת התנאי מעוררתו כמו שכתבנו וא"ת אחר שאכל את התנאי במזיד וכבר אכל את האיסור הרי אינו שב מידיעתו ואינו בר קרבן וכל שכן שאינו בר מלקות שהרי האיסור אכל בשוגג יש לומר שמזיד היה באכילת התנאי שהוא זכור תנאו ומ"מ אינו זכור שאכל את האיסור וי"מ שאפי' זוכרו שב מידיעתו הוא שאכילת האיסור חמורה לו לאדם מאכילת התנאי והוא שאמרו בשני של נדרים ט"ו א' כי לא מזדהר בתנאיה באיסוריה מיהא קא מזדהר אכל של איסור תחלה במזיד ואח"כ את התנאי בשוגג פטור מכלום שתיהן בשוגג פטור מכלום שהרי מ"מ הואיל ואכילת התנאי בשוגג אין כאן שבועה שתיהן במזיד אפי' אכל את של איסור תחלה חייב שהתראת ספק שמה התראה ואין צריך לומ' אם אכל את של תנאי תחלה שיש כאן התראת ודאי בשל איסור ויש גורסין ראשונה בשוגג ושניה במזיד חייב ראשונה במזיד ושניה בשוגג פטור אלא שהם מפרשי' ראשונה את של איסור מפני שכך הוא שלא אוכל זו עם אוכל זו והכל אחד:

אמימר אמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקות פי' קא סבר אמימר שאין אנו משגיחין עד שיהא הדבר הנשאר מכלל השבועה עצמה אלא אעפ"י שכבר אכל את כל הככר ונמצא שעבר על השבועה כולה כיון שיש עליו חיוב קרבן ועדין לא הביאו אי נמי במזיד יש לו עליו חיוב מלקות ועדין לא לקה ויש לו רשו' עכשיו להשאל על עיקר השבועה כדי שתעקר השבועה מעיקרא ויפטר מהבאת קרבן אי נמי מן המלקות אם הוא מזיד אבל כפתוהו על העמוד אינו יכול לישאל לפי שכיון שכפתוהו נעשה כמי שלקה ואינו יכול לישאל כדשמואל דאמר שמואל כפתוהו ורץ מבית דין פטור דאלמא כיון שכפתוהו כמי שלקה דמי.

ולא היא התם רץ והכא לא רץ כלומר כי אמרינן דכפתוהו כמי שלקה דמי היכא דרץ שאין אנו חייבין לחזור עליו ולהביאו לבית דין ולהלקותו אבל היכא דלא רץ כיון דחייבין אנו להלקותו כמה דלא לקה יכול הוא עדין לישאל על עיקר השבועה כדי שיפטר מן המלקות.

אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב פי' הראשונה היא הככר שעשה אותה תנאי ותלה בה השבועה שהרי כן אומר לא אוכל זו אם אוכל זו שנמצא הככר שעשה אותה תנאי ותלה בה השבועה היא הנקראת באכילה ראשונה והשניה היא הככר עצמה שנשבע עליה וכיון שכן הוה ליה פי' ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד הכי כלומר שכח התנאי שהיה בראשונה על אכילת השניה והיה זכור על השניה שנשבע עליה בלא תנאי שכיון ששכח התנאי שהיה בראשונה על אכילת השניה נמצא שזה שהיה זכור על השניה שנשבע עליה שעל שבוע' בלי תנאי היה זכור והא קמ"ל שאע"פ שהשבוע' מעיקרא על תנאי היתה והרי שכח התנאי כיון שהיה זכור על השבועה שנשבע על השניה ומכל מקום הרי אנו רואים שלא אכלה אלא לאחר שאכל התנאי שנמצאת השניה אסורה עליו חייב הוא על אכילת השניה שהרי במזיד אכלה ואותה שעה ששגג בתנאי שהיה בראשונה ושכח אותה לא מעלה ולא מוריד בדבר הואיל והשניה שעליה היתה שבועה במזיד אכלה לאחר שנעשית אסורה עליו באכילתו הראשונה שהיה בה התנאי אבל אכל את הראשונה במזיד והשניה בשוגג פטור כלומר אם היה זכור על התנאי שהיה בראשונה על אכילת חברתה אבל שכח איזה ככר הות שנשבע עליה פטור שהרי הככר שהית' השבועה עליה בשוגג הוא שאכלה שתיהן בשוגג פטור.

שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה מיחייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש למאן דאמר התראת ספק שמה התראה מיחייב למאן דאמר לא שמה התראה הכא כיון דהתראת ספק היא דהא בעידנא דאכליה לאיסוריה אכתי לא מיחייב עד דאכיל ליה לתנאיה הויא לה התראת ספק ולא מחייב תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זו לא אוכל זו אם אוכל זו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה פי' אכל זו והוא יודע שכבר נשבע עליה ושכח התנאי שהיה בחברתה עליה וגם אכל זו והוא יודע שכבר נשבע עליה ושכח התנאי האחרת שהיה בחברתה עליה שנמצא שהשבועה שהיה זכור בכל אחת מהן על שבועה בלא תנאי הוא שהיה זכור וזה האופן הוא כנגד האופן דאמר למעלה ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד אלא שלמעלה היתה שבועה על האחת בלבד ועשה חברתה תנאי עליה ועכשיו כל אחת נשבע עליה וכיון שכן כשם שזה שאמר למעלה ואכל את הראשונ' בשוגג והשניה במזיד והתנאי שהיה בראשונה על השניה הוא ששכח והיה זכור על השבועה שהיתה בשני' שנמצאת שבועה זו שהיה זכור עליה שעל שבועה בלי תנאי הוא שהיה זכור כמו שפירשנו למעלה כך זו שנאמר למעלה בענין תלאן זו בזו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה וזו בזדון עצמה ושגגת חברתה התנאי שהיה בכל אחת מהן על חברתה הוא ששכח והיה זכור על השבועה שהיתה בכל אחת מהן שנמצאת השבועה שהיה זכור בכל אחת מהן שעל שבועה בלי תנאי הוא שהיה זכור ולפיכך מתחייב על שתיהן כענין שפירשנו למעלה ואעפ"י שבשעה שאכל את הראשונה עדין לא נקבע בה האיסור שהרי איסורא תלוי באכילת השניה ועדיין לא אכל אותה מכל מקום כיון שהרי אכלה לבסוף ממילא נתחייב על אכילת הראשונה שהרי נתקיים לבסוף התנאי שתלה בו איסוריה וליכא למימר בכי הא דהתראת ספק דכי אמרינן דהתראת ספק היא הני מילי היכא דידע דשבועתו על תנאי הואי וקא אכיל ליה לאיסורא במזיד מיקמי דליכליה לתנאיה אבל הכא דבשבועה גרידא בלי תנאי הוא דידע כי אכיל ליה במזיד התראת ודאי היא דהא עדים איכא דמתרו ביה לאו קמייהו הוא דאשתבע כי היכי דלידעו דעל תנאי אשתבע דהויא לה התראת ספק אלא מחמת דשמעינן ליה דאמר דהאי ככר אישתבועי אשתבענא עליה קא אכילנא ליה הוא דקא מתרי ביה וכיון דעל מאי דשמעי' מיניה הוא דקא מתרו ביה התראת ודאי היא ולא התראת ספק.

האי פירושא דהאי שמעתא וחזינא להו לחד מרבוותא פירושא דלא דייק גבן והאי פירושא דפרישנא טפי דייק ומסתבר.

סליק פירקא בס"ד

בד"ה אמר רבא כו' לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא כו' אינו רצה לומר איפכא מבבא דקאי כו' עכ"ל כנראה מדבריהם איפכא מבבא דקאי בה דהיינו אכל הראשונה בשוגג והשניה במזיד דפטור דאיירי התנאי בשוגג והאיסור במזיד ואיפכא מיניה האיסור בשוגג והתנאי במזיד אבל אם כן בפשיטות הוי ליה לדחויי דליכא לפרש דבריו דא"כ מאי קאמר מה"ט המ"ל למנקט נמי האיסור ברישא דהא למאי דנקט נמי התנאי ברישא לא חיילא קאמר וצ"ע:

בא"ד ואין נ"ל כלל שהיה הקונטרס ר"ל דמתחייב למפרע מלקות דאין סברא כו' עכ"ל יש לדקדק דלפום הך סברא דמתחייב למפרע מלקות בראשון האיסור במזיד ושניה תנאי בשוגג אמאי קאמר לקמן בזדון עצמה ושגגת חברתה כו' דפטור הא לגבי ראשונה הוי ראשון האיסור במזיד ושניה התנאי בשוגג וחייב מלקות למפרע וי"ל דמצינן למימר דקושטא הוא דחייב מלקות ולא נקט פטור אלא מקרבן דומיא דאידך בבא שגגת עצמה וזדון חברתה דחייב היינו נמי בקרבן אבל ממלקות פטור שגגת עצמה כו' ולקמן לפי' ר"ת דראשון האיסור במזיד ושניה התנאי בשוגג חייב קרבן שפיר קא קשיא להו בזדון עצמה ושגגת חברתה כו' אמאי קתני פטור כיון דחייב קרבן על הראשונה כמו שגגת עצמה וזדון חברתה דקתני בה חייב קרבן בשניה:

בא"ד שאכלה בזדון עצמה לגמרי שהיה דעתו לאכול באותה שעה גם התנאי כו' עכ"ל וגבי שגגת עצמה וזדון חברתה כו' ליכא לאקשויי בכה"ג בזדון חברתה לגמרי שהיה דעתו לאכול באותה שעה גם האיסור מידיעתו הוא ולא ליתחייב קרבן על השניה די"ל דכשאכל השניה לא שייך למימר דהיה דעתו לאכול באותה שעה גם האיסור שהרי האיסור כבר נאכל בתחלה ולתירוץ שני שכתבו התוס' דאיירי באינו יודע שיהא פטור עליה לפי שלא היה אדם בשבועה כו' ולא שב מידיעתו הוא גבי שגגת עצמה וזדון חברתה כו' לא שייך למימר הכי דעל אכילת התנאי ודאי אדם יודע שהוא פטור ודו"ק:

גמ' אכזית קמא ואב"א כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אמר רבא כו' בין שאכל התנאי ראשון כו' ונ"ב פירוש לעולם בעינן שיהא האדם בשבועה אבל כשהוא בשגגה אינו חל כלל אפי' כשיהא מזיד אח"כ בתנאי אבל מ"מ לענין חיוב קרבן לעולם בעינן שתהא שגגה באכילת איסור וכן לענין מלקות ודו"ק:

בא"ד באכילת האיסור נ"ב פי' לענין קרבן:

בד"ה ואכל את הראשונה כו' דודאי חיילא כו' נ"ב פי' השבועה חיילא לענין עונש שבועה אלא דלא אשכח ביה קרבן לאפוקי היכא דהוי שגגה מתחלה לא חיילא כלל ומותר ודו"ק כך נראה לפרש דעת רש"י ולא כפי' התוס' נ"ל:

בתוספות [ד"ה אמר רבא] . שאינו יודע שזו הככר שנשבע עליו. וכ"כ לקמן וק"ל דזהו העלם חפץ דפטרינן לעיל (דף כ"ו) וכדתרצה רב יוסף ופסקו הרמב"ם ועי' מה שכתבתי שם בשמו:

גמ' אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו. עיין תשובת מהרשד"ם חלק י"ד סי' רמא:

גמ' עיפא תני שבועות בי רבה כו' שבועה שלא אכלתי כו'. נלע"ד דשמע מרבה רבי' שבועה שלא אוכל אם אכלתי דבכה"ג ודאי אין השבועה חל על שבועה וטעה הוא אפי' בלא תנאי. ובשבועה שלא אוכל תשע ועשר נמי אולי טעה וס"ל מגו דחייל אעשירי חייל נמי אהנך תשע. אבל אבימי אחיו כיון האמת כהראב"ד ז"ל דכיון דלא אפשר למיכל עשרה בלא תשע לא חל בכולל עי' בכה"ג בחק יעקב סימן תפ"ה בשם הראב"ד. וספר כתובה למורי נ"י בקונטרס שבת אחים לא"ע סי' קי"ח סט"ו. ובעשר ותשע טעה עיפא והוה ס"ל דאין שבועה חל על שבועה ואמת דאפי' להפוסקים דח"ש נמי מושבע ועומד ואין שבועה חלה עליה וס"ל נמי דבשבועה ח"ש אסור מ"מ חייל הכא משום דמשכחת בנאבד אחד מהתשע ונשרף דתו לא שייך חזי לאיצטרופי ושרייה אפי' לכתחילה כמ"ש לעיל כמה פעמים:

א"נ אפשר אפי' להסוברים דח"ש הוה מושבע ועומד בח"ש דשבועה מודים כ"ע דנהי דאסור מושבע ועומד לא הוה דמשמע מהר"ן דלא נפיק מכל חלב אלא מסברא דלא חזי לאיצטרופי בעלמא וזהו מוכרח קצת בתוס' ד"ה שבועה כו' שכ' בפשיטות דבחצי שיעור לא שייך כלל מושבע ועומד ולעיל מסתפקי בהו כמה פעמים אלא ע"כ כמ"ש:

גמרא. תגלחת מעכבא ור"א היא. יוצא שלדעת רבא שואלים על נזירות רק בזמן שאיסורי הנזירות קיימים. והנה אף אם אין תגלחת מעכבת תגלחת מהוה היא קיום מצוה דנזירות וכמבואר ברמב"ם בפ"א מנזירות (הל"א - ג'), אבל אין חכם נזקק להפקיע קיום מצות נזירות. ועלינו להבהיר מ"ש נדר נזירות שאין החכם מזדקק להפקיע קיום מצות הנזירות וכמבואר מנדר הקדש שהרי בנדר הרי עלי קרבן מזדקק החכם לשאלת הנודר להפקיעו אף שאין השאלה נוגעת לאיסורים כי אם לקיום נדר בלבד.
ונראה שההבדל מוסבר לאור דברי הרמב"ם בפ"א מהל' נזירות (הל"א) וז"ל הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסר שנא' כי ידור נדר נזיר עכ"ל. והעלינו (בענין נדרי גבוה אות ד') שעיקר מעשה נדר הנזירות דנזירות הוא נדר איסור ואמנם יש קיום נדר נזירות כמו בנדרי הקדש, אך עיקר הנדר בנזירות הוא נדר איסור והקיומים חלין ממילא. אלא שאם תגלחת מעכבת נמשך עדיין איסור הנזירות ועל כן השאלה מתייחסת לעיקר נדר הנזירות ושואלין עליו. נדר הקדש לעומת זה עיקרו הוא קבלת קיום הנדר והאיסורים חלים ממילא. משום כך מנומק היטב השוני ביניהם לגבי שאלת חכם. שאלה בנזירות שייכת דוקא לעיקר הנדר דהיינו לאיסורים ולא בנוגע לקיומים, ואילו בהרי עלי קרבן שאלת החכם שייכת לקיומי הנדר שכן הקיומים בנדר גבוה הם עיקר הנדר.
ענין שאלת חכם
א

כתב רש"י בראש פרשת מטות על הפסוק "זה הדבר" וז"ל מיעוט הוא לומר שהחכם בלשון התרה ובעל בלשון הפרה כלשון הכתוב כאן ואם חלפו אין מותר ואין מופר עכ"ל. משמעות דבריו שרק גזה"כ של זה הדבר ממעטת שאין בעל מפיר בלשון חכם ואין חכם מתיר בלשון בעל.
ברם מהרמב"ם יוצא שלדעתו אין כאן גזיה"כ בעלמא כי אם מילתא בטעמא ומצד הסברא שכן כתב בפיה"מ בסוף פרק נערה המאורסה וז"ל אם אמר החכם לאותו שמתיר נדרו - מופר לך או מה שמורה על זה הענין, או אמר הבעל לאשתו - שרוי לך, או משמעות זאת הכונה, הרי זה אינו כלום וכו' לפי שענין הפרה - ביטול השבועה מעיקרא, וכאילו לא היתה כלל, וזה לא יעשנו זולתי האב והבעל, לפי מה שנתבאר בתורה ובש"פ, וענין השאלה לחכם וכו' הוא שיתיר השבועה הנקשרת והמחייבת, ויסתלק דינה מן העתיד, וזה לא יעשנו זולתי חכם מומחה וכו' עכ"ל. דומה לכך קבע בפי"ג מנדרים (הל"ב) וז"ל וכיצד מיפר, אומר מופר או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בדברים שענינם עקירת הנדר מעיקרו וכו' אבל אם אמר לה וכו' מותר ליך או שרוי ליך וכל כיוצא בענין זה, לא אמר כלום, שאין האב והבעל מתיר כמו החכם, אלא עוקר הנדר מתחילתו ומפירו עכ"ל. ובכ"מ שם כתב וז"ל ויש לתמוה דבריש פ"ד דנזיר וכו' מסיק וכו' דבעל מיגז גייז, והיאך כתב רבינו דמיעקר עקר וכו' עכ"ל.
למעלה בשיעורינו הבאנו ביאור של הכ"מ והארכנו בו (דף כז: ד"ה אמר רבא נשבע וכו'). ונראה להוסיף ע"פ המבואר בגמרא נדרים (עב.) שאין הבעל מיפר בקודמין. הנה שורש הדין דהפרה הוא שכל הנודרת על דעת בעלה נודרת, דהיינו שהבעל נחשב לבעל הנדר והנדר תלוי בו, ולפיכך אם מקפיד על שנדרה הנדר בטל. והדין מחייב אליבא דהרמב"ם שהבעל יקפיד על מה שנדרה קפידא דמעיקרא. ברם אם ביום שמעו יאמר הבעל - אמנם ניחא לי במה שנדרה ונאסרה בנדר עד כאן, אך מכאן ואילך מקפיד אני שלא תיאסר עוד בזה הנדר, אין זו הפרה.
וזהו יסוד הדין שאין הבעל מיפר בקודמין, כי מאחר שבשעת הנדר לא היתה אשתו א"א להקרא בעל הנדר ואף א"א לו להקפיד מעיקרא על מה שנדרה - שהרי בעת שנדרה לא היתה ברשותו כלל, ובכן אין קפידתו כי אם קפידא מכאן והלאה ולא סגי בזאת ההקפדה עבור הפרה. וזוהי כוונת הרמב"ם באומרו שהבעל עוקר הנדר מתחילתו, כלומר שהבעל משתמש בלשון המורה על קפידא דמעיקרא. אולם לאמיתו אפילו אחר שהקפיד הבעל והפר נדר אשתו לא נעקר עצם הנדר מאיסורו למפרע - וכמסקנת הגמרא בנזיר שבהפרה מיגז גייז ואין הנדר ניתר אלא מכאן ולהבא.
לא כך הדבר בהתרת החכם. הנה מבואר במס' שבועות (כז:) שבנשבע על ככר אם שייר ממנה כזית נשאל עליה אליבא דרבא, ולפי אמימר נשאלין כל זמן שלא הביא קרבנו או שלא לקה. ועולה איפוא שאין החכם מתיר את הנדר אא"כ יש בהתרה ענין למעשה מכאן ולהבא - או בנוגע לאכילת שאר הככר או למלקות או לקרבן. יסודה של התרת נדרים היא הוראה ופסק דין הנוגע למעשה עכשיו ולא למפרע (ועיין בשיעורים למעלה באריכות), ובהתאם לכך דורש הרמב"ם שהחכם ישתמש בלשון שמובנו מכאן ולהבא כגון "מותר לך". אך יסוד ההיתר הוא כנ"ל לעשות את הנדר לנדר טעות שיבטל למפרע ושייעקר לגמרי, שכן חלות היתר החכם הוא למפרע.
יוצא איפוא שהרמב"ם מתייחס ללשון ההפרה והתרה, שהבעל חייב להתבטא בלשון שמראה קפידתו למפרע, והחכם חייב להשתמש בלשון המורה על מעשה מכאן ולהבא. ואילו הגמרא מדברת על חלות הדינים - חלות ההיתר דבעל מכאן ולהבא ואילו חלות ההיתר דחכם עוקרת את עצם ההפלאה למפרע.
ב

הרמב"ם פסק בפ"ו מהל' שבועות (הל' י"ח) כאמימר שמי שנשבע שלא יאכל פת זו ואכלה יכול לבקש התרה מחכם כל זמן שלא הביא קרבנו אם היה שוגג או קודם שילקה אם היה מזיד. וצ"ע במה שכתב בפ"ו שבועות (הל"א) וז"ל מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ונהפכה דעתו לדעת אחרת וכו' הרי זה נשאל לחכם אחד או לג' הדיוטות במקום שאין שם חכם ומתירין לו שבועתו ויהיה מותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו עכ"ל, ומשמע שסיבת שאלת הנשאל היא משום שמצטער על קיום השבועה, ולפי"ז מאחר שאכל את הככר וקיום השבועה כבר עבר מן העולם ושנוגע לו רק העונשים בלבד אינו בדין שיוכל לשאול וכרבא, וצ"ע בישוב הסתירה.
ויתכן לתרץ עפ"י המשך ההלכה ברמב"ם הנ"ל "או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה וניחם בגללו", ויתכן שאף אחר שחילל את השבועה וקיום השבועה כבר חלף עכ"ז כשמהרהר בענין השבועה ומה שקרה לו אחריה הוא ניחם שנשבע וההלכה קובעת שעדיין בידו לשאול עליה כל זמן שלא הביא את קרבנו, וצ"ע (ועיין לקמן אות ד')
ג

הר"ן בנדרים (כז.) הביא מחלוקת בין הרמב"ן להתוספות בדין נדר שהותר מקצתו הותר כולו. דעת התוס' שאין הבדל בין נדר שהותר ע"י פתח לע"י חרטה, אבל הרמב"ן סובר שדוקא בנדר שהותר ע"י פתח שהוא דומה לנדר טעות נאמר נדר שהותר מקצתו הותר כולו ולא בנדר שהותר ע"י חרטה. ונראה שלפי התוס' יש רק דין אחד של היתר נדרים. ואילו אליבא דהרמב"ן יש שני דינים א) היתר פתח, וב) היתר חרטה. בהיתר פתח קובע החכם שהנדר היה בטעות מעיקרו ובנדר טעות אמרי' טעות במקצתו טעות בכולו ולכך הותר כולו. דין היתר החכם ע"י חרטה דמעיקרא לעומת זאת אינו מטעם קביעת הנדר לנדר טעות כי אם היתר מיוחד בפני עצמו ולא אמרי' בו הותר מקצתו הותר כולו.
והנה נדר שהותר מקצתו הותר כולו הוא דין בהיתר נדרים ע"י שאלת חכם, אך בהפרת הבעל מה שהפר הופר ומה שלא הפר לא הופר (כ"כ הרמב"ם בפ' י"ג מהל' נדרים הל' י' ועיין בסוגיא נדרים פז. - פז: ובר"ן שם). לפי הרמב"ן ההבחנה מוסברת שהרי הבעל אינו משוה נדר אשתו לנדר טעות ולא חל איפוא בהפרתו דין הותר מקצתו הותר כולו כי מיוסד הוא בדין נדר טעות. ברם אליבא דהתוס' מתבקשת השאלה מ"ש הפרת הבעל מהיתר חכם.
אמנם במס' נזיר (דף כא:) איבעיא להו בעל מיעקר עקר או"ד מיגז גייז, ופירשו: האם הפרת הבעל עוקרת את הנדר למפרע או דוקא מכאן ולהבא (ועיי"ש בסוגיא). אם ננקוט שבעל מיגז גייז ליכא שום קושי שכן י"ל שדין הותר מקצתו הותר כולו הוא רק בהתרת חכם שחלה למפרע ולא ע"י הפרת הבעל שהוא מכאן ולהבא. ברם אם בעל מיעקר עקר את הנדר למפרע עדיין דרישה הבהרה למה לא חל דין נדר שהותר במקצתו הותר כולו בהפרת הבעל כמו בהיתר חכם.
ודומה כי התרת החכם הואיל והיא מבטלת את גוף מעשה הנדר חל בעקבותיה דין נדר שהותר מקצתו הותר כולו שהוא דין במעשה הנדר שמכיון שפקע במקצתו פקע בכולו. ואילו הפרת הבעל אינה עוקרת למפרע את עיקר מעשה הנדר כי אם מפקיע את איסורי הנדר, ובאיסורי נדר לא תקף הדין שמכיון שהותרו מקצתם הותרו כולם. (ועיין בשיעורים לריש פ"ג שבועות ד"ה שיטת הרמב"ם בהתפסה אות ה'). הפרת הבעל אינה תלויה בפתח או חרטה אלא שהתורה אמרה שע"י הפרת הבעל נפקעו איסורי הנדר ומעשה הנדר איפוא במקומו עומד, ואילו התרת חכם התלויה בפתח או חרטה מסלקת את מעשה הנדר כאילו לא היה, ועל כן גם מעשה הנדר כבר אינו, ומעשה הנדר לא ניתן להחלק והואיל והותר מקצתו הותר כולו. ועי' להלן בביאור שיטת הרמב"ם.
ד

אך בנוגע להרמב"ם דבריו מורים שאינו מחלק בין נדר שהותר ע"י פתח לבין נדר שהותר ע"י חרטה, שלא כהרמב"ן. הרי בפ"ו מהל' שבועות הל"א כתב וז"ל מי שנשבע שבועת ביטוי וניחם על שבועתו וראה שהוא מצטער אם יקיים שבועה זו ונהפכה דעתו לדעת אחרת עכ"ל, זוהי החרטה שמתירין על ידה, וממשיך וז"ל או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה וניחם בגללו, עכ"ל, זהו הפתח. והרמב"ם משוה דין חרטה ודין פתח ובשניהם כתב שניחם על נדרו. ואף כתב שם בפ"ו הל"ה וז"ל והחכם או גדול השלשה אומר לו וכבר נחמת והוא אומר לו הן עכ"ל, ביאור שע"י שנהפכה דעתו לדעת אחרת והתנחם מעיקרו על הנדר ומשום כך החכם מתיר לו. יסוד ההיתר הוא מטעם חרטה ושדעתו השתנתה לדעת אחרת וניחם על נדרו. אלא שפתח מועיל איפוא להוכיח שהנודר התחרט מעיקרו על נדרו מאחר שהב"ד פותחין לו את הפתח ושואלים לו אם ניחם בגללו. אמנם עכ"ז עיקר המתיר בין בפתח ובין בחרטה אחד הוא והוא שניחם על נדרו והחכם עוקר את דעת הנודר למפרע מטעם חרטה. יוצא איפוא שלשיטת הרמב"ם בין פתח ובין חרטה מועילים מדין חרטה בדעת הנודר שנהפכה דעתו לדעת אחרת, והחכם מורה שדעתו הראשונה היתה בטילה ועקב כך מתיר לו את נדרו.
והנה הרמב"ם כתב שם בפ"ו הל"א וז"ל מי שנשבע שבועת ביטוי וכו' עכ"ל, והעיר הרדב"ז שמדברי הרמב"ם כאן משמע שהחכם מתיר דוקא שבועת ביטוי להבא וכשמצטער על קיום השבועה, ולא שבועה לשעבר, ואף שהיתר החכם יועיל לו להסתלק מהעונש - וזה שלא כדאמימר. אך כבר הבאנו למעלה שהרמב"ם פסק כאמימר שם בפ"ו הל' י"ח, ועמדנו על הסתירה (באות ב').
ומסתבר שלדעת הרמב"ן יתכן לחלק אליבא דאמימר בין היתר ע"י פתח לבין היתר ע"י חרטה. בפתח שההיתר מטעם טעות ישנו לדין של אמימר, כי אף שההיתר אינו נוגע עוד לאיסורי הנדר שהרי כבר אכל הנודר את הככר עכ"ז ניתן הנדר לשאלת חכם משום שהנדר מעיקרו טעות. ואילו חרטה מאחר וחלה כמתיר מיוחד של איסורי הנדר שייכת הוא רק בזמן שיש איסורי נדר בעולם ולא אחר שאכל את הככר. ברם סברא זו אין לה רגלים ברמב"ם שכן כבר קבענו שאינו מבחין בין היתר פתח להיתר חרטה.
לאור זה היה ניתן לטעון לכאורה שהיתר חכם מועיל בנדרי הקדש של "הרי עלי קרבן" ו"הרי זה קרבן" דוקא כשמתיר מדין טעות ע"י פתח ולא במתיר המיוחד של איסורי הנדר ע"י חרטה, כי נדרי גבוה אינם בעיקרם חלות איסורי נדר אלא דין קיומי נדר¹¹⁵ וכנ"ל. אמנם גם סברא זו אינה נכונה אליבא דהרמב"ם הנ"ל, ולשיטתו קבע בפ"ד מנדרים (הל"ז) וז"ל וכשם שנשאלים על נדרי האיסר ומתירין אותו כך נשאלים על נדרי הקדש ומתירין אותו עכ"ל, ואינו מבחין בין פתח לבין חרטה כי יש לחכם להתיר נדרי הקדש בזה או בזה.
ברם אשר להפרת הבעל פסק הרמב"ם בפ"ד מהל' נדרים (הל"ח) וז"ל וכשם שהאב או הבעל מפר נדרי איסר כך מפר נדרי הקדשות הדומין לנדרי האיסר עכ"ל, הפרת הבעל חלה דוקא בנוגע לאיסורי נדר ולא בנוגע לקיומי נדר, ומועלת איפוא בנדרי הקדש הדומין לנדרי איסור דוקא. וכוונתו טעונה בירור. ואולי ר"ל שהפרת הבעל מועלת דוקא בנדר הקדש "הרי עלי" שאיסוריו וחיוביו חלים באופן ישיר על האשה ולכן הבעל מפירם, ואילו נדר "הרי זו" שאין בו חלות חיובים ואיסורים ישירים בנוגע להאשה כי אם חובת מצות הקרבה שחלה בחפצא של הקרבן שהיא מחייבתה אין לבעל זכות ורשות להפר. א"נ הרמב"ם נתכוין להוציא את התרומה כי אף שבאה ע"י מעשה הפלאה בכל זאת אינה חפצא של איסורי נדר ומשום כך אינו יכול להפר (בשם מרן הגר"מ הלוי זצוק"ל).¹¹⁶
שם. גמ'. אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו.
א

בביאור הסוגיא רבו הדעות בין הראשונים, עיין ברש"י ותוס', בבעל המאור ובמלחמות ה' לרמב"ן.
רש"י פירש וז"ל: ואשמועינן רבא דכל שבועה שנשבע על תנאי ותלה דבר בחבירו אין איסור השבועה חל עליו בשעת שבועה אלא בשעת מעשה הראשון, הלכך ההיא שעתא שעת שבועה היא, ואם באותה שעה זוכר את שבועתו קרינן ביה האדם בשבועה וחלה עליו שבועה להתחייב קרבן על השוגג עכ"ל. התוס' (ד"ה אמר רבא) מביאים בשם ר"ח שחלות השבועה תלוי' דוקא בשעת אכילת התנאי, אבל לדעת רש"י דין האדם בשבועה תלוי באכילת הככר הראשונה בין של תנאי ובין של איסור. ושיטתו טעונה ביאור. בשלמא כשאכל את התנאי בראשונה מובן שזוהי שעת חלות השבועה, אך כשאכל את האיסור בראשונה למה תיחשב אותה שעת האכילה כשעת חלות השבועה, הרי באותה שעה עדיין לא אכלה לתנאי והשבועה טרם חלה. ואף אח"כ כשיאכל את התנאי שהשבועה תחול למפרע אין החלות משעת אכילת הככר הראשונה כי אם משעת ההפלאה, ולמה איפוא פרש"י שדין האדם בשבועה דוקא בשעת אכילת ככר האיסור בראשונה.
ונראה שלדעת רש"י באכילת התנאי לבסוף חלה השבועה למפרע רק לענין שנוגע למעשה לנשבע משום ששבועה שאינה נוגעת להנשבע אינה שבועה ואינה בת חלות. ולמפרע נוגעת אליו דוקא האכילה שאכל ולא שעת ההפלאה. כי מה נ"מ לו היום בדין השבועה משעת ההפלאה ועד שעת האכילה. ומשום כך רק שעת האכילה חשובה למפרע שעת חלות השבועה, ודוקא באותה שעה חל דין האדם בשבועה.
שיטת הר"ח מתפרשת בשני אופנים. יתכן שלדעתו השבועה חלה למפרע משעת ההפלאה כשאר שבועות דעלמא שכן ההפלאה שעת חלות היא. ברם ניתן לומר שאף הוא סובר כרש"י שהשבועה חלה למפרע אך ורק משעת אכילת האיסור וכנ"ל עכ"ז חולק עליו בדין האדם בשבועה. לרש"י דין הוא בשעת חלות, ואילו לר"ח דין הוא דוקא במעשה המקיים את השבועה והוא מעשה ההפלאה או קיום התנאי. בנידון דידן, איפוא, דוקא אכילת התנאי המקיימת את השבועה ראויה לדין האדם בשבועה ולא זמן אחר.
ולכאורה תהיה נ"מ אחר בין רש"י לר"ח דהיינו במי שנשבע שלא לאכול לאחר ל' יום שלרש"י צ"ל האדם בשבועה בעת החלות לאחר ל' ולר"ח אינו צריך. אמנם דומה שאין זה נכון כי מסתבר שרש"י לא אמר את דינו בחלות שחלה מאליה בלי מעשה גברא כגון במי שנשבע על לאחר ל'. רש"י פירש דוקא באכילת האיסור בראשונה כי סוכ"ס מעשה גברא הוא ושלמפרע חשובה כשעת החלות, ומאחר שמעשה גברא הוא שייך בו דין האדם בשבועה פרט לאנוס, אך אין זה שייך בנשבע על לאחר ל' יום.
ומדי דברנו בתנאי וחלות נרחיב את היריעה ביחס התנאי להחלות. הנה הר"ן כאן העלה את השאלה שדין התנאי כאן שונה לכאורה מתנאים אחרים. בשאר דיני התורה כשמתנה תנאי בלשון "אם" חלה החלות לאחר זמן משעת קיום התנאי ולא למפרע ואך תנאי בלשון "על מנת" קובע חלות למפרע וכאן הרי מדובר בתנאי בלשון של "אם". עי' בביאור הר"ן כאן לנימוק השוני בין שבועות לשאר דיני תורה. ואמנם הרמב"ם (בפ"ח מגירושין הל"א, ועיי"ש בה"ה ובכ"מ) הבחין בין תנאי "אם" לתנאי "ע"מ" בנוגע לכמה הלכות. וקבע (שם) כי עקב גט שניתן בתנאי "ע"מ" יכולה האשה להנשא לכתחלה אע"פ שטרם נתקיים התנאי. וע"ש בכ"מ שמביא דיעות אחרות בראשונים. ודומה שלפי הרמב"ם בתנאי "ע"מ" חלים הגירושין מיד, ואף לפני קיום התנאי. אדרבא דין התנאי אינו לקיים את מעשה הגירושין למפרע שכן הגירושין חלין תכף ומיד קודם קיום התנאי. התנאי דע"מ בא לבטל את הגירושין למפרע כשיש ביטול התנאי לאח"ז, ומשום כך מגורשת היא מיד ומותרת להנשא. ואילו בתנאי "אם" קיום התנאי מקיים את הגירושין לאח"ז ובהתאם לכך אין לה להנשא לפני קיום התנאי. ברם כ"ז בשאר התנאים שבכהת"כ, אולם בגמרא שלפנינו תנאי "אם" הוא ועכ"ז קיום התנאי שלאח"ז מקיים את חלות השבועה למפרע. עיין בר"ן.
ב

לדעת ר"ת (הובאה בתוס') אם אכל תחילה את האסור במזיד ואח"כ את התנאי בשוגג חייב קרבן וז"ל דלא בעינן שגגה באכילת האיסור אלא שישגוג בשעה שעובר על השבועה עכ"ל. וכן סובר בעה"מ וז"ל אפילו שגג בתנאי באחרונה כיון שעון השבועה נגמר באחרונה עלתה לו שגגתו זו להתחייב קרבן על איסר הראשונה אע"פ שהיתה מזיד מפני שאין כוונה של ראשונה נגמר אלא באחרונה, לפיכך עלתה שגגתו זו שבאחרונה להתחייב קרבן על הראשונה עכ"ל. אמנם רש"י והרמב"ן חולקים עליהם. וז"ל רש"י ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן, ודוקא דהך שניה דאיסור הוא דהויא לה שגגה באכילת איסור דאי בתנאי לא מייתי קרבן על אכילת האיסור למפרע שהיתה מזיד ובהיתר שעדיין לא נאסרה עליו ואע"פ שהוא שוגג בשעת אכילה אחרונה שהוא עובר בה על השבועה למפרע שגגה באיסור בעינן עכ"ל. והרמב"ן משיג על בעה"מ וז"ל יש לדקדק בדבריו שהרי לענין מלקות אמרו אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאי פטור לפי שא"א לחייב מלקות ולא אמרינן כיון שאין עתה נגמר אלא באחרונה חייב עליה מלקות ולמה יתחייב עליה קרבן עכ"ל.
כדי להבין את מחלוקתם עלינו להקדים שתי דרכים בשיטת הר"ת ובעה"מ. א) באכליה לאיסור והדר אכליה לתנאי מהווה אכילת התנאי חלק מגוף מעשה העבירה של חילול השבועה והיא גומרת את העבירה עצמה. וכן משמע מראשית דברי בעה"מ וז"ל כיון שעון השבועה נגמר באחרונה עכ"ל. ב) מאחר שבשעת אכילת האיסור בראשונה היתה היתר אין לקבוע את כוונת הגברא באותה שעה למזיד או לשוגג. רק אח"כ כשאכליה לתנאי קובעת כוונתו בשעת אכילת התנאי למפרע את החטא כמזיד או שוגג, אולם אין אכילת התנאי מהווה חלק מעצם העבירה של חילול השבועה כמו שמהווה אכילת האיסור. וכן משמע מסוף דברי בעה"מ וז"ל מפני שאין כוונה של ראשונה נגמר אלא באחרונה עכ"ל. אמנם הרמב"ן השיג על בעה"מ שא"כ למה תלוי הזיד בשתיהן בדין התראת ספק ולמה אין יכולים להתרות באחרונה מאחר שמהוה חלק של עבירת השבועה.
ודומה שאם נפרש את בעה"מ והר"ת על פי הדרך השניה אין מקום לקושית הרמב"ן. הרי עצם העבירה של חילול השבועה מוגבלת לאכילת האיסור בראשונה וא"א איפוא להתרות באכילת התנאי שאינה מעצם העבירה המחייבת שהיא אכילת האיסור, והתראה בשעת אכילת האיסור התראת ספק היא. אכילת התנאי בזדון או בשוגג מועלת דוקא לענין כוונת הגברא למפרע להחשיבו מזיד או שוגג אבל לא לגבי עצם העבירה ודין ההתראה. ברם אם נפרש כפירוש הראשון קושית הרמב"ן טרם מצאה יישובה.
אך נראה שקושיתו תלוי' בשיטת הראשונים בענין התראת ספק ולאו הניתק לעשה במס' מכות (טו:) (עיין בחלק הענינים בענין התראת ספק אות א'). בלאו הניתק לעשה למ"ד ביטלו ולא ביטלו ביטול העשה מהווה חלק מהעבירה המחייבת מלקות. עקב כך סוברים רש"י ותוס' שם שהתראה בביטלו ולא ביטלו התראת ספק היא שכן בדין הוא שיתרו את העבריין פעמיים - פעם בשעת עבירת הלאו ושנית בשעת ביטול העשה - כדי שתחול התראה על כל העבירה המחייבתו מלקות, ולהתרות פעמיים לא שמענו שכן התורה מזקיקה התראה אחת ולא שתי התראות. ואם יתרו רק פעם אחת בשעת עבירת הלאו התראת ספק היא כי התרו רק על חלק של העבירה המחייבת מלקות. אמנם הרי"ף שם והרמב"ם (פט"ז מהל' סנה' הל"ד) סבורים שביטלו ולא ביטלו התראת ודאי היא. ויתכן שלדעתם מתרים פעמיים - בשעת הלאו ובשעת ביטול העשה - ושתי ההתראות מצטרפות ביחד להיות אחת. אך ניתן לומר שסוברים שמתרים רק פעם אחת בשעת ביטול העשה בידים, דהיינו בשעת גמר העבירה, כי לדעתם אין צורך בהתראה על כל העבירה אלא על גמרה, והתראה זו ודאית. לפי"ז י"ל שהשגת הרמב"ן היא בהתאם לדעת חכמי ספרד שלמ"ד ביטלו ולא ביטלו התראת ודאי היא וה"ה באכליה לאיסור והדר אכליה לתנאי כי מאחר ואכילת התנאי גומרת את עיקר העבירה של חילול השבועה דומה היא לביטול העשה הגומר עבירת לאו הניתק לעשה. ואילו בעה"מ כחכמי אשכנז הסוברים שביטלו ולא ביטלו התראת ספק היא ולכן באכליה לאיסור והדר אכליה לתנאי התראת ספק היא אע"פ שאכילת התנאי עצמה גומרת את עיקר העבירה של חילול השבועה.
והנה דברנו בכמה מקומות אודות החקירה ביסוד האיסור של שבועה להבא - אם עיקר האיסור הוא שלא לשקר בדיבורו כמו בשבועה לשעבר או שהיא מהווה איסור מעשה כשאר איסורי התורה. ומסתבר שאם שורש האיסור הוא שלא לשקר בדברי השבועה בדין הוא שאכילת התנאי באחרונה תהיה חלק מגוף העבירה שהרי ע"י אכילתה נעשו דברי השבועה שקר למפרע. אך אם חלין איסורי מעשה בשבועה כבכהת"כ נראה שרק אכילת האיסור מהווה את גוף העבירה ולא אכילת התנאי. ויוצא שבנדר דפשיטא שהיא חלות איסור כהקדש וכשאר איסורי תורה, אכילת התנאי לא תחשב חלק מהעבירה המחייבת שלא כדין אכילת התנאי בשבועות, והוא חידוש למעשה.
נ"מ נוספת תהיה בין ב' הפירושים בר"ת ובבעה"מ ביחס לקלבד"מ בשעת אכילת התנאי. הרי בלאו הניתק לעשה אמרי' קלבד"מ בשעת ביטול העשה אליבא דמ"ד ביטלו ולא ביטלו, ואם אכילת התנאי מעיקר העבירה דומה היא לביטול העשה למ"ד ביטלו ולא ביטלו ויחול דין קלבד"מ אף בשעת אכילת התנאי, ולעומת זאת אם אינה מעיקר העבירה לא יחול דין קלבד"מ בשעתה.
וכבר ביארנו למעלה (בסוף אות א') שבתנאי שבסוגיין שלנו אף שהוא תנאי "אם" עכ"ז קובעת אכילת התנאי את איסור השבועה למפרע ולא מכאן ולהבא כשאר תנאי "אם" שבכהת"כ. גם הסקנו שם שאין להשוות התנאי כאן לתנאי "ע"מ" כי בכהת"כ בתנאי "ע"מ" חלה החלות מיד אלא שיש אפשרות שתתבטל למפרע עקב ביטול התנאי וכדמוכח מהלכות הרמב"ם בהל' גירושין (פ"ח הל"א), ואילו בשבועת שתי ככרות אין השבועה חלה בשעתה כי אם אח"כ בשעת אכילת התנאי חלה השבועה למפרע ע"י קיום התנאי ואכילת ככר התנאי. לאור זה אם מישהו ישבע שבועה על שתי ככרות בתנאי "ע"מ" ולא בתנאי "אם" הדין הוא שעיקר השבועה שלא לאכול את הככר של האיסור חלה מיד בשעת ההפלאה, ובכן אין אכילת הככר של תנאי חלק מעיקר העבירה של השבועה מאחר שאינה קובעת חלות השבועה כלל, אלא שאי - אכילתה תבטל את השבועה למפרע. יוצא איפוא כי שיטת ר"ת ובעה"מ אינה שייכת לתנאי של "ע"מ" לפי הצד שסוברים שאכילת התנאי חלק מעיקר העבירה של חילול השבועה.
¹¹⁵ עיין ריש מס' נדרים בענין נדרי גבוה.
¹¹⁶ ועיין בשיעורים למס' נדרים דף ג: ד"ה אמר רבא לעבור עליו בשנים. וע"ע בשיעורי נדרים דף ח: ד"ה ר"ן ד"ה מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1992–1996), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

אפי' כל שהוא. שיור נמי מעכב שלא עבר על שבועתו וראוי לשאילה: מיגו דמהניא שאלה כו'. דהא כי אכליה לכזית קמא עדיין כל זיתים שבה אסורין עליו ומהניא להו שאלה וכיון דנשאל וקיי''ל חכם עוקר נדר מעיקרו ואשתכח דלא הויא שם שבועה כלל הלכך כזית קמא אשתכח דלא באיסורא אכליה: ואחר כך נשאל על הראשונה אלמא אע''ג דאזלא לה כולה נשאל עליה: שלא גלח. פתח אהל מועד את ראש נזרו כדכתיב: דר' אליעזר. במסכת נזירות (דף סג.): תגלחת מעכבא. לשתות יין וליטמא למתים הלכך הוי שיור: א''ר אשי נזירות קא רמית כו'. לעולם משעבר על שבועתו לא חזיא לשאילה ולא מהניא לה שאלה ודקשיא לך נזירות לאו קושיא היא: מי גרם לשניה שלא תחול. כלומר מי גרם לך לומר שהימים המנוים לא לשניה נמנו אלא לראשונה דתימא אזלא לה ראשונה ותקשי לך ראשונה היתה גורמת לך לומר כן: ואינה. והרי גלה החכם לך שחרטתו של זה חרטה ועקר את הראשונה מעיקרא ונמצא מנין המנוי של שניה נמנה וכולה ראשונה אכתי הוה קיימא כשנשאל אבל ככר שנשבע עליה ואכלה על כרחך עבר לה שבועתו ושוב אין לה שאלה: ה''ג אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה דאי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקות אבל כפתוהו על העמוד לא מחוסר קרבן. וקרבן הוה ליה שיור וכן מלקות למזיד אבל כפתוהו ללקות שוב אין כאן שיור שהרי הוא כאילו לוקה כבר כדשמואל: התם רץ. ונתבזה במנוסה זו ואיכא ונקלה אחיך כיון שנקלה הרי הוא אחיך (מכות דף כג.): אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו. נמצאת האחת איסור והאחת תנאי זו שנשבע עליה הוי איסור וזו שיתלה בה הוי תנאי ואשמועינן רבא דכל שבועה שנשבע על תנאי ותלה דבר בחבירו אין איסור השבועה חל עליו בשעת שבועה אלא בשעת מעשה הראשון הלכך ההיא שעתא שעת שבועה היא ואם באותה שעה זוכר את שבועתו קרינן ביה האדם בשבועה וחלה עליו שבועה להתחייב קרבן על השוגג בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון ובלבד שתהא שגגה באכילת האיסור ומלקות על המזיד ובלבד שתהא התראה באכילת האיסור ואם כבר שכח שבועתו בשעת מעשה ראשון לא קרינן ביה האדם בשבועה ואין השבועה חלה עליו לא לקרבן ולא למלקות ומייתינן ליה סייעתא לקמן ממתניתין דנדרים: אכל את הראשונה כו'. ההיא דתנאי קרי ראשונה שכך היתה סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו והאי דנקט אכילת התנאי ברישא לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא ומתחייב למפרע אלא משום דבעי למימר ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב קרבן ודוקא דהך שניה דאיסור הוא דהויא לה שגגה באכילת איסור דאי בתנאי לא מייתי קרבן על אכילת האיסור למפרע שהיתה מזיד ובהיתר שעדיין לא נאסרה עליו ואע''פ שהוא שוגג בשעת אכילה אחרונה שהוא עובר בה על השבועה למפרע שגגה באיסור בעינן: אכל את הראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור. בשעת אכילה ראשונה כבר שכח בשבועתו וכשאכל האיסור היה זכור את שבועתו ועבר עליה במזיד פטור ממלקות ואפי' בהתראה לפי שלא חלה שבועה עליו שהרי בשעת אכילה ראשונה שהיתה שבועה ראויה לחול כבר שכוח היה ולא קרינא ביה האדם בשבועה וכל שכן מקרבן שאין קרבן על המזיד: ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב. כשאכל התנאי ראשון היה זכור את שבועתו ואכלו במזיד ובהיתר גמור שהרי לא עליו נשבע והיא אכילה ראשונה במזיד וכשאכל בשניה את האיסור אכלו בהעלם שבועה חייב קרבן הואיל ובאכילה ראשונה זכור הוא את שבועתו ויודע שבאכילה זו אוסר עליו את השניה האדם בשבועה קרינא ביה וחלה עליו שבועה וכשאכל שניה שוגג הרי עבר על שבועתו שוגג וחייב קרבן: שתיהן בשוגג פטור. בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון פטור כדפרישית שהרי באכילה ראשונה היתה שבועה ראויה לחול ובאותה שעה היה שכוח ולא חלה עליו השבועה לאסור את השניה עליו:

אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו. מה שפירש בקונטרס אין שבועה חלה אלא בשעת מעשה הראשון הלכך ההיא שעתא שעת שבועה היא ואם באותה שעה זוכר את שבועתו קרינא ביה האדם בשבועה וחלה עליה שבועה להתחייב קרבן על השוגג בין שאכל התנאי ראשון בין שאכל האיסור ראשון ובלבד שתהא שגגה באכילת האיסור זה הפי' מגומגם דבאכילת איסור ראשון לא משכחת חיוב קרבן דאי אכלו בשוגג לא קרינא ביה האדם בשבועה ולא חלה עליו שבועה ואי אכלו במזיד הא בעינן שגגה באכילת האיסור לפירוש הקונטרס ואי אפשר ליישבו אלא בדוחק דמשכחת לה כגון שבשעה שאוכל איסור ראשון לא שכח שבועתו והוי האדם בשבועה אבל בשוגג הוא שאינו יודע שזה הככר שנשבע עליו ואע''פ שמותר לאוכלו חשוב שגגה הואיל וברצונו לא היה אוכלו לפי שמתאוה לאכול של תנאי או בשום ענין שצריך לאוכלו כגון שנשבע לאוכלו או שמסתכן עליו וכל זה דוחק ומה שפי' נמי בסמוך גבי אכל את ראשון כו' האי דנקט אכילת התנאי ברישא לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא דודאי חיילא ומתחייב למפרע אינו ר''ל איפכא מבבא דקאי בה דהיינו שאכל איסור תחלה בשוגג ממש ששכח שבועתו דא''כ לא חיילא כלל דלא הוי האדם בשבועה ולא בעי נמי למימר שאכל איסור במזיד לגמרי תחלה דאין כאן שגגה בשעת אכילת איסור ואין נ''ל כלל שהיה הקונטרס ר''ל דמתחייב למפרע מלקות דאין סברא שיתחייב מלקות כיון שאח''כ אכל התנאי בשוגג ועוד דלפירוש ר''ת אדרבה חייב קרבן באכל איסור תחלה במזיד ותנאי בשוגג אלא ר''ל כדפרישית שאכל איסור ראשון וזכור את השבועה אבל אינו יודע שזהו הככר שנשבע עליו ושוב מצאתי בתוס' רבינו אלחנן שכתב שהסופרים טעו וכך ראוי להיות לאו משום דאי עביד איפכא חיילא דודאי לא חיילא שכמו שזאת אינה חלה ופטור אף אותה אינה חלה וכן כתוב בפירושים אחרים מרש''י ועל מה שפי' בקונט' בין שאכל איסור ראשון כתוב שלא היה יכול להבין ועוד דוחק לפי' הקונטרס דגבי שגגת עצמה וזדון חברתה בסמוך צריך לפרש דחייב לא קאי אלא אשניה ומשמע דקאי אתרוייהו ונראה לפרש דלא מיפטר משום אדם בשבועה אלא על התנאי לחודיה כשאוכלו בשוגג בין בתחלה בין בסוף אבל על האיסור לא חיישינן דבשעת אכילת התנאי הוא דחיילא השבועה עליה הלכך בעינן שלא יהא אנוס בה ואותה של תנאי קרי ראשונה כדפי' בקונט' והא דקאמר ראשונה בשוגג ושניה במזיד פטור לאו דוקא נקט הכי דה''ה שניה במזיד תחלה כדפרישית דלא חיילא שבועה עליה כלל כיון שאכל של תנאי בשוגג והא דקאמר נמי ראשונה במזיד ושניה בשוגג חייב לאו דוקא ראשונה במזיד תחלה דה''ה שניה בשוגג תחלה ואח''כ ראשונה במזיד ובלבד שלא יהא זכור בשעה שאכל הראשונה במזיד שכבר אכל השניה שאם היה זכור א''כ לאו שב מידיעתו הוא שהרי במזיד הביא עצמו לידי איסור אי נמי אפי' זכור חשיב שב מידיעתו הוא דחמיר ליה לאיניש טפי אכילת האיסור מן התנאי כדאמר בריש פ''ב דנדרים (ד' טו.) כי לא זהיר בתנאי אבל באיסוריה מיזהר וכפי השיטה זו יש לפרש הסוגיא וכן משמע מתוך פירוש ר''ח דחיילות השבועה תלוי באכילת התנאי אלא דקרי לאיסור ראשונה וגרס איפכא ראשונה בשוגג ושניה במזיד חייב ראשונה במזיד ושניה בשוגג פטור וקרי לאיסור ראשונה לפי שמזכירה תחלה לא אוכל זו אם אוכל זו והא דנקט שתיהן בשוגג לא איצטריך אלא משום דבעי למיתני שתיהן במזיד והא דנקט לבסוף אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה ותחלה נקט בלשון ראשונה ושניה לא דק בלישניה ור''ת מפרש כפי' הקונט' דבאכילת מעשה הראשון תלוי חיילות השבועה ובין של תנאי ובין של איסור אם אוכלה תחלה בשוגג לא קרינא ביה האדם בשבועה אלא שמפרש ר''ת דאותה שאוכל תחלה קרי ראשון בין של תנאי בין של איסור ושל בסוף קרי שניה והשתא אתי שפיר הא דצריך לפרש אכליה לאיסור והדר אכליה לתנאי וכשאכל תחלה במזיד האיסור ואח''כ התנאי בשוגג חייב דלא בעינן שגגה באכילת האיסור אלא שישגוג בשעה שעובר על השבועה וצריך לדחוק לפירושו הא דקאמר זו בזדון עצמה ושגגת חברתה כו' פטור דהיינו טעמא דפטור על הראשונה אף על גב דהיינו ראשונה במזיד ושניה בשוגג כגון שאכלה בזדון עצמה לגמרי שהיה דעתו לאכול באותה שעה גם התנאי דלאו שב מידיעתו הוא אי נמי כשאוכל השניה בזדון עצמה ובשגגת חברתה אע''פ שאוכל בהיתר דעלה דידה לא חיילא השבועה מיירי כגון שאינו יודע שיהא פטור עליה לפי שלא היה אדם בשבועה ולשון זדון עצמה משמע מתכוון לאוכלו באיסור אף על פי שאוכל התנאי הלכך לאו שב מידיעתו הוא ודוחק:

שבועות כח ע"א - טקסט הדף

דף כח - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד