שבועות כט ע"ב

אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו: ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד: ולא והא ההוא דהוה בשני שבור מלכא הוה חד דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא אמר שמואל בטרוף כולהו נמי מיטרף טריפין בשגבו טרוף: שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה כו': השתא משום שבועת ביטוי מיחייב משום שבועת שוא לא מיחייב הרי יצתה שבועה לשוא אמר ר' ירמיה תני אף על שבועת ביטוי:
מתני' שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים בקרובים וברחוקים בכשרין ובפסולין בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרין ובפסולין בפני ב''ד ושלא בפני ב''ד ומפי עצמו וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור אחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב (אם) לא אכלתי היום ולא הנחתי תפלין היום משביעך אני ואמר אמן חייב:
גמ' אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה בפיו דמי דכתיב {במדבר ה-כב} ואמרה האשה אמן אמן אמר רב פפא משמיה דרבא מתני' וברייתא נמי דיקא דקתני שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים בכשרין ולא בפסולין ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד ובפני ב''ד ושלא בפני ב''ד מפי עצמו ומפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בהן בב''ד דברי רבי מאיר ותניא בברייתא שבועת העדות כיצד אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שאמרו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו (לו) אמן בין בפני ב''ד בין שלא בפני בית דין בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפרו בהם חייבין דברי רבי מאיר קשיין אהדדי אלא לאו ש''מ הא דענה אמן הא דלא ענה אמן ש''מ אמר רבינא משמיה דרבא מתניתין דהכא נמי דיקא דקא תני שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרין ובפסולין בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו אין מפי אחרים לא וקתני סיפא זה וזה מושבע מפי אחרים חייב קשיין אהדדי אלא לאו ש''מ הא דענה אמן הא דלא ענה אמן ואלא שמואל מאי קא משמע לן דוקיא דמתניתין קא משמע לן:

הדרן עלך שבועות שתים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - ב

אלא, כך אמר משה לישראל: לא על דעתכם אתם נשבעים, דהוי שבועה שיש לה היתר, אלא על דעת המקום ועל דעתי שהיא שבועה שאי אפשר להתירה, כי שבועה על דעת אחרים אי אפשר להתירה, שכל נדר ושבועה על דעת רבים אין להם התרה. ואמר להו משה הכי, כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו.

שנינו במשנה: ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד.

והוינן בה: וכי לא יתכן כדבר הזה? והא ההוא נחש דהוה בשני שבור מלכא, הוה חד נחש דאחזיק שהיה מסוגל לבלוע תליסר אורוותא תיבנא, מלוא שלש עשרה אורוות תבן.

ומשנינן: אמר שמואל הא דאמר כקורת בית הבד כגון שנשבע שראה נחש בטרוף, שעשוי חריצים, כקורת בית הבד שיש בה חריצים.

ומקשינן: כולהו נחשי נמי מיטרף טריפין!?

ומתרצינן: הכא איירי כשנשבע שגבו טרוף, שהחריצים היו בגבו ואילו בשאר הנחשים החריצים הם רק באיזור גרונם.

מתניתין:

שבועת ביטוי - נוהגת באנשים ובנשים, בקרובים וברחוקים [כגון: אתן לקרוב או לרחוק] בכשרין לעדות ובפסולין לעדות, בפני בית דין ושלא בפני בית דין.

ונוהגת שבועה זאת רק אם הוא נשבע מפי עצמו [או שהשביעוהו אחרים ואמר אמן דחשיב מפי עצמו], ולא כשמושבע מפי אחרים, שאומרים לו: משביעים אנו אותך שאכלת! וענה להם, לא אכלתי. כי שבועה מפי אחרים נוהגת רק בשבועת העדות או בשבועת הפקדון.

וחייבין על זדונה של שבועת ביטוי מכות, ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.

שבועת שוא - נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים כגון שנשבע על קרובו שהוא אשה, בכשרין להעיד ובפסולין להעיד. בפני בית דין ושלא בפני בית דין. ומפי עצמו בלבד ולא כשהשביעו אותו אחרים.

וחייבין על זדונה של שבועת שוא מכות, ועל שגגתה - פטור מקרבן!

אחת זו, שבועת ביטוי, ואחת זו, שבועת שוא, המושבע מפי אחרים, חייב. וזאת, רק כאשר השבועה מפי אחרים היא באופן שנחשב כנשבע מפי עצמו. כיצד? אמר: לא אכלתי היום, או לא הנחתי תפילין היום, ואמר לו חבירו: משביעך אני שכך היה! ואמר אמן! הרי הוא חייב, משום שהאומר אמן, נחשב כאילו הוציא שבועה מפיו, ואין זה נחשב "מושבע מפי אחרים".

גמרא:

אמר שמואל: כל העונה אמן אחר שבועה שמשביעו אדם אחר - כמוציא שבועה בפיו דמי, דכתיב "ואמרה האשה אמן אמן!" [ולקמן בדף לו א מבאר רש"י שהראיה מסוטה היא מכך שחוץ מאמירת אמן אין האשה אומרת דבר, וכתיב "והשביע הכהן את האשה", וכיון שאין היא כופרת בדברי הכהן, אין היא נחשבת כמושבעת מפי אחרים, ובהכרח כח מה שאמר הכתוב "והשביע הכהן" היינו שהיא מושבעת מפי עצמה על ידי עניית אמן. ובשבועת העדות או הפקדון מיקרי מושבע מפי אחרים משום שכופרים בתביעה שהם נתבעים בשבועה, שהתובע עדות מחברו, אומר: משביעך אני שאתה יודע לי עדות! והנתבע עונה לו אין אני יודע לך עדות! וכן בשבועת הפקדון, התובע אומר: משביעך אני שאתה חייב לי! והנתבע אומר: אין אני חייב לך].

אמר רב פפא משמיה דרבא: מתניתין וברייתא נמי דיקא שהעונה אמן אחר שבועה הרי הוא כמוציא שבועה מפיו. דקתני במתניתין: שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים משום שאין הנשים ראויות להעיד. ברחוקים ולא בקרובים, בכשרין להעיד ולא בפסולין להעיד. ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד, למעט מלך שאינו מעיד.

ונוהגת שבועת העדות בין בפני בית דין, ובין שלא בפני בית דין היכא שנשבע העד את השבועה מפי עצמו. והיכא שהושבע העד מפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בהן בידיעת העדות בבית דין, דברי רבי מאיר.

ומאידך תניא בברייתא: שבועת העדות כיצד - אמר לעדים בואו והעידוני. וענו לו: שבועה שאין אנו יודעין לך עדות! או שאמרו לו בלא שנשבעו: אין אנו יודעין לך עדות! והוא השביעם: משביע אני עליכם שאין אתם יודעים לי עדות, ואמרו אמן, הרי בין שהיתה ההשבעה עם אמירת האמן בפני בית דין, בין שלא בפני בית דין, בין מפי עצמו, בין מפי אחרים, כיון שכפרו בהם הרי הם חייבין, דברי רבי מאיר!

והרי קשיין מתניתין וברייתא אהדדי! דבמתניתין מחייב רבי מאיר במושבע מפי אחרים רק בכפירה בבית דין, ואילו בברייתא הוא מחייב אפילו שלא בפני בית דין. אלא לאו, שמע מינה, הא דמיחייב בברייתא מושבע מפי אחרים אפילו שלא בבית דין הוא משום דענה אמן, וחשיב נשבע מפי עצמו, הא דמיחייב במתניתין רק בבית דין הוא משום דלא ענה אמן, דחשיב מושבע מפי אחרים, וחייב רק בבית דין.

ומסקינן: שמע מינה!

אמר רבינא משמיה דרבא: מתניתין דהכא נמי דיקא, שיש לחלק בין שעונה אמן דחשיב כנשבע מפי עצמו, ובין שאינו עונה אמן דחשיב מושבע מפי אחרים. דקא תני: שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקין ובקרובין, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין כאשר נשבע מפי עצמו.

ומשמע, מפי עצמו, אין. מפי אחרים, לא חייב. וקתני סיפא: זה וזה מושבע מפי אחרים חייב! ואם כן, קשיין רישא וסיפא אהדדי!? אלא לאו, שמע מינה, הא דענה אמן לאחר השבעתו של חבירו, דנחשב כאילו הוציא שבועה מפיו ולכן חייב אפילו בנשבע חוץ לבית דין. הא דלא ענה אמן.

ותמהינן: ואלא, שמואל דאמר כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי, מאי קא משמע לן? והא מוכח ממתניתין האי דינא?

ומתרצינן: שמואל, דוקיא דמתניתין קא משמע לן, לאשמעינן דבשבועת ביטוי דקתני מפי עצמו, בדוקא קא תני, שמפי אחרים פטור עד שיאמר אמן, ואז הוא נחשב כמושבע מפי עצמו. וכן בסיפא, דקתני מושבע מפי אחרים חייב, הוא דוקא בענה אמן, ולא תימא דאורחא דמילתא נקט.

הדרן עלך פרק שבועות שתים

פרק רביעי - שבועת העדות

הקדמה לפרק שבועת העדות

עד כה עסקה המסכת בדיני שבועות ביטוי שנשבע האדם, ועתה מתחילה המסכת לעסוק בדיני שבועת העדות, שיש בה חידוש של "השבעה", שמשביע האדם את חברו, כאשר הוא תובע ממנו שיבוא ויעיד עבורו את העדות שהוא יודע לטובתו, ויכול להשביעו על כך, ולומר לו: משביעני עליך, שתבוא ותעידני!

"השבעה" זו יש לה תוקף, והיא מחייבת "קרבן שבועת העדות" את מי שמתכחש לה, גם אם לא נשבע העד, אלא רק כפר בתביעה להעיד, באומרו שאינו יודע לו עדות.

החידוש של התורה, שיש כח בידי האדם לתבוע את חברו בלשון השבעה, ואם ישקר חברו ויכפור בתביעה שנאמרה בלשון השבעה, יתחייב הלה בקרבן שבועה מיוחד [שאינו הקרבן הרגיל על שבועת שקר!], נאמרה רק בשני מקומות: בשבועת העדות, כמו שהתבאר. ובשבועת הפקדון, הנלמדת משבועת העדות בגזירה שוה, שיכול אדם לתבוע את חברו ממון שהפקיד אצלו, או כל חוב שהוא חייב לו, בהשבעה, ואומר לו: משביעך אני שהפקדתי בידך ממון! ואם הלה משקר, וכופר ואומר: אין לך בידי ממון! חייב על כך "קרבן שבועת הפקדון", על אף שהלה לא נשבע, אלא רק כפר בתביעת הממון שנאמרה על ידי התובע בלשון השבעה. ^[1]

המקור לשבועת העדות הוא מדברי הכתוב בפרשת ויקרא [ה א] "נפש כי תחטא, ושמעה קול אלה, והוא עד, או ראה, או ידע. אם לוא יגיד - ונשא עונו".

ומבארים חז"ל, ששמיעת קול האלה, משמעותה היא, שיכול אדם לתבוע את חבירו שיבוא ויעיד לטובתו על ידי השמעת "קול אלה" כנגדו, שמשמעותה היא "השבעה", שתובע את חבירו בלשון השבעה, והיינו, שתחול עליו חומרת ההשבעה, באם יכפור ויאמר שאינו יודע לו עדות. ^[2]

הערות

^[1] האם יכול ה"מושבע" להתחמק מלענות, ולשתוק, או שהשתיקה כשלעצמה נחשבת לכפירה, וחייב עליה קרבן, עיין לקמן [לא ב], בדברי רש"י והרמב"ן בסוף העמוד.

^[2] א. נחלקו הש"ך והסמ"ע בחו"מ סימן כח אם יכול הנתבע לומר שאינו מקבל עליו את ההשבעה. ב. כתב קצות החושן בסימן צו ג, שמהות ההשבעה היא שיבואו ויעידוהו, ואינו יכול להשביעם שאין הם יודעים לו עדות. אך מדברי הרבה ראשונים כאן מוכח שהשבועה היא שאינו יודע עדות. כמו כן, נוטה הקצות לדעת הסמ"ע, שיכול התובע ממון להשביע את הנתבע והלה אינו יכול לומר שאינו מקבל את ההשבעה. והבין החזון איש בדבריו, שההשבעה כולה נחשבת כמעשה התובע בלבד, ואין הכופר בתביעה הזאת נחשב כמי שנשבע בעצמו. ולכן אין הנתבע יכול לסרב לקבל על עצמו את ההשבעה, אלא חייב לענות עליה! ואילו החזון איש סבור, שכפירת הנתבע בהשבעת התובע, מחשיבה אותו כמי שנשבע בעצמו, ולכן יכול הנתבע לסרב להשבעה, ולומר "איני מקבלה". החזון איש מסתמך בכך על הש"ך דלעיל, והוכיח זאת גם מעצם העובדה שכופר הכל פטור, ואם נאמר שבשבועת הפקדון [הנלמדת משבועת העדות] נתנה התורה כח השבעה למי שתובע ממון מחברו, והלה חייב לקבל את ההשבעה, הרי בכל מקום שבו הנתבע יכפור בכל, ישביעו התובע בשבועת הפקדון. וגם בספר אילת השחר, בכמה מקומות בפרק זה, דן בהרחבה בשאלה הזאת, שהיא ענין בסיסי בהבנת הפרק.

אלא שעשה זאת כי היכי דלא תהוי [שלא תהיה] הפרה לשבועתייהו [לשבועתם], כי על ידי כך נעשית זאת כשבועה על דעת רבים (דעת המקום ודעתו), ושבועה על דעת רבים אין יכולים להתיר. ואין מכאן ראיה לענייננו, שמחשבה שבליבם אכן היתה מועילה.

א שנינו במשנה בענין נשבע על דבר שאי אפשר לו: "ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד". ושואלים: ולא? וכי אין נחש גדול כזה? והא ההוא דהוה [והרי היה אותו נחש שהיה] בשני [בשנותיו] של שבור מלכא, הוה חד דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא [היה אחד שהחזיק, שבלע, שלוש עשרה אורוות של תבן]!

אמר שמואל: לא מדובר במשנתנו בנשבע על גודלו של הנחש שהוא כקורת בית הבד, אלא בצורתו, שהוא טרוף, שהוא ישר ושטוח כמו קורת בית הבד. ואומרים: כולהו נמי מיטרף טריפין [כל הנחשים כולם גם כן שטוחים]! ומשיבים: בנשבע שגבו טרוף, שהנחשים שטוחים בגחונם, אבל לא בגבם.

ב שנינו במשנה: "שבועה שאוכל ככר זו", "שבועה שלא אוכלנה" — הראשונה שבועת ביטוי, והשניה שבועת שוא (שנשבע לבטל שבועה). אכלה — עובר משום שבועת שוא, ואם לא אכלה — עובר משום שבועת ביטוי. ושואלים: השתא [עכשיו, הרי] משום שבועת ביטוי מיחייב [מתחייב], כשלא אכלה, משום שבועת שוא לא מיחייב [מתחייב]? הרי מיד שנשבע להתיר דבר האסור לו יצתה שבועה לשוא, בלא קשר למה שהוא עושה!

אמר ר' ירמיה, תני [שנה]: לא אכלה — עבר על שבועת שוא, ואף על שבועת ביטוי.

ג משנה שבועת ביטוי נוהגת (שלא כשבועת העדות שבפרק הבא) בין באנשים ובין בנשים, בין בקרובים ובין ברחוקים, בין בכשרין ובין בפסולין, בין שנשבע בפני בית דין ושלא בפני בית דין, ובשנשבע מפי עצמו. וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.

וכן שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, ומפי עצמו, וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור.

אחת זו ואחת זו, בין שבועת ביטוי ובין שבועת שוא — גם המושבע מפי אחרים חייב, כגון אם אומר: "לא אכלתי היום" וכיוצא בזה "לא הנחתי תפלין היום", ואמר לו חבירו: "משביעך אני" ואמר: "אמן", אם היה הדבר שקר — הרי זה חייב.

ד גמרא אמר שמואל: כל העונה "אמן" אחר שבועה — כמוציא שבועה בפיו דמי [נחשב], דכתיב [שנאמר] כאשר הכהן משביע את האשה החשודה כסוטה: "ואמרה האשה אמן אמן" (במדבר ה, כב), שאף שאינה נשבעת, נחשב לה הדבר כשבועה.

אמר רב פפא משמיה [משמו] של רבא: מתניתין וברייתא נמי דיקא [המשנה והברייתא גם כן מדוייקות] כשיטה זו, כאשר אנו משווים את שתיהן. דקתני [שהוא שונה במשנה]: שבועת העדות נוהגת רק באלה היכולים לשמש כעדים, ולכן נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקים ולא בקרובים קרבת משפחה לבעלי הדין, שהם פסולים להעיד מחמת קרבתם, בכשרין ולא בפסולין לעדות, ואינה נוהגת אלא באלה שהם ראוין להעיד, ובפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו, ואולם מפי אחרים — אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין, אלו דברי ר' מאיר.

ותניא [ומצד אחר שנויה] בברייתא: שבועת העדות כיצד? אמר לעדים: "בואו והעידוני" והם אמרו: "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות". או שאמרו לו אחרי שביקש מהם: "אין אנו יודעין לך עדות", ואמר להם: "משביע אני עליכם", ואמרו: "אמן", בין שאמרו זאת בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, בין שהשביעם מפי עצמו בין מפי אחרים, כיון שכפרו בהם — חייבין, אלו דברי ר' מאיר.

ולכאורה קשיין אהדדי [קשים הם זה על זה] שהרי הוא אומר במשנה כי מפי אחרים, אין הוא חייב שלא בפני דין! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שיש להבדיל: הא [זה] שענה "אמן" הרי הוא מתחייב על השבועה גם שלא בפני בית דין, הא [זה] שלא ענה "אמן"? ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אמר רבינא משמיה [משמו] של רבא: מתניתין דהכא נמי דיקא [המשנה של כאן גם כן מדוייקת] כשיטה זו, דקא תני [שהוא שונה]: שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו — ואם נדייק: מפי עצמו אין [כן], מפי אחרים — לא; וקתני סיפא [והוא שונה בסופה]: זה וזה מושבע מפי אחרים — חייב, ולכאורה

קשיין אהדדי [הרי הם קשים זה על זה]! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שיש לחלק: הא [זה] שענה "אמן" חייב גם מפי אחרים, הא [זה] שלא ענה "אמן" אינו חייב.

ושואלים: לפי שהוכחנו את הדבר הזה מכמה מקורות, אלא שמואל מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו]? הרי הדבר עולה יפה מתוך המקורות הללו! ומשיבים: דוקיא דמתניתין קא משמע לן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, Moses administered the oath in this manner so that there would not be any possibility of the nullification of their oath. An oath taken with public consent cannot be dissolved. In this case, Moses and God constitute the public that gives its consent to the oath administered to the people. This was the reason for Moses’ insistence that the oath was taken according to his and God’s awareness; it was not because there was a possibility that the people could take the oath according to a private meaning.

§ The mishna teaches with regard to an oath about a matter that is impossible, e.g., If I did not see a camel flying through the air, or: If I did not see a snake as large as the beam of the olive press. The Gemara asks: And are there no snakes that large? But wasn’t there a certain snake during the years of the reign of King Shapur, one snake that could contain, i.e., swallow, thirteen stables of straw?

Shmuel said: The size of the snake is not the subject of the analogy. The oath is referring to a snake that was flat [taruf ] like the beam of an olive press. The Gemara asks: Aren’t they all flat? The Gemara explains: Snakes’ undersides are flat. This oath is referring to a snake whose back is flat.

§ The mishna teaches: If one said: On my oath I will eat this loaf, and later said: On my oath I will not eat it, the first oath is an oath on an utterance, and the second is an oath taken in vain. If he ate the loaf, he violated the prohibition against taking an oath in vain. If he did not eat it, he violated the prohibition against breaking an oath on an utterance. The Gemara asks: Now, if he did not eat it, he is liable because he violated his oath on an utterance. Is he not also liable for an oath taken in vain? An oath was issued in vain when he took the oath not to eat the loaf, as this required a violation of the oath he had taken to eat it.

Rabbi Yirmeya said: Teach the mishna with this emendation: If he did not eat it, he also violated the prohibition against breaking an oath on an utterance.

MISHNA: As opposed to the halakhot of an oath of testimony, which will be discussed in the following chapter, the halakhot of an oath on an utterance apply to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to testify and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, i.e., when one takes an oath on his own, at his own initiative. And for violating an oath intentionally one is liable to receive lashes, and for doing so unwittingly he is liable to bring a sliding-scale offering.

Liability for an oath taken in vain applies to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to bear witness and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, and also when one takes an oath on his own. And for violating an oath intentionally one is liable to receive lashes, and for doing so unwittingly he is exempt.

With regard to both this, an oath on an utterance, and that, an oath taken in vain, even if he is administered the oath by others, he is liable. For example, if one said: If I did not eat today, or: I did not don phylacteries today, and another said to him: I administer an oath to you that your statement is true, and the former said: Amen, he is liable if the statement was false.

GEMARA: Shmuel says: Anyone who answers amen after being administered an oath is like one who expresses an oath with his own mouth, as it is written in the context of the oath administered to a sota, a woman suspected by her husband of having been unfaithful: “And the woman shall say: Amen, amen” (Numbers 5:22).

Rav Pappa said in the name of Rava: An inference from the mishna and a baraita also support this when they are read precisely, as it is taught in the mishna (30a): The oath of testimony is practiced with regard to men but not with regard to women; with regard to non-relatives of the litigants, but not with regard to relatives; with regard to those fit to testify but not with regard to those unfit to testify due to a transgression that they performed. And the oath of testimony is practiced only with regard to those fit to testify. And this oath applies both in the presence of a court and not in the presence of a court, i.e., when the witness takes the oath on his own that he has no knowledge of the matter. But if an oath is administered to the witnesses by others, they are not liable until they deny knowledge of the matter in court and take an oath to that effect; this is the statement of Rabbi Meir.

Before stating the inference from the mishna, Rav Pappa cites the baraita. And it is taught in a baraita: With regard to an oath of testimony, how is one liable to bring a sliding-scale offering? A person said to witnesses: Come and testify for me. They replied: On our oath we do not know any testimony that concerns you, i.e., we have no knowledge of the matter. Alternatively, they said: We do not know any testimony that concerns you, and he said to them: I administer an oath to you, and they said to him: Amen. Whether this oath was taken in the presence of a court or whether it was not in the presence of a court, whether it was taken by each witness by himself or whether it was administered by others, once they denied knowing testimony that they in fact knew, they are liable; this is the statement of Rabbi Meir.

Rav Pappa asks: Aren’t the mishna and the baraita difficult, as they contradict each other? According to the mishna one is liable when the oath is administered by others only if it takes place in the presence of a court, while according to the baraita one is liable even not in the presence of a court. Rather, isn’t it correct to conclude from it that this statement in the baraita, where he is liable even not in the presence of a court, is referring to one who answered amen to the administered oath. That statement in the mishna is referring to one who did not answer amen and is therefore liable only in the presence of a court? The Gemara affirms: Conclude from it that it is so.

Ravina said in the name of Rava: The mishna that is here (29b) also may be read precisely to support this point. As it is taught in the mishna: The halakhot of an oath on an utterance apply to men and to women, to relatives and to non-relatives, to those who are fit to testify and to those who are disqualified, whether the oath is taken in the presence of a court or not in the presence of a court, i.e., when one takes an oath on his own, at his own initiative. Ravina states his inference: On his own, yes, but administered by others, no. And it is taught in the last clause of the mishna: With regard to this, an oath on an utterance, and that, an oath taken in vain, even if he is administered the oath by others, he is liable.

These statements in the mishna are difficult, as they contradict each other. Rather, isn’t it correct to conclude from it that this latter clause of the mishna is referring to one who answered amen to the administered oath. That former clause is referring to one who did not answer amen and is therefore liable only in the presence of a court.

The Gemara asks: But since his statement can be derived from tannaitic sources, what is Shmuel teaching us? The Gemara answers: He is teaching us the precise reading of the mishna. Since that halakha is not stated explicitly in the mishna, Shmuel saw fit to state it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ש וכן מצינו כשהשביע משה לישראל אמר להן הוו יודעין שלא לדעתבם אני משביעכם אלא לדעתי ודעת המקום כו'. ואסיקנא אלא שמום דלא תיהוי [הפרה] לשבועתייהו כו':

אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. תליסר אדריתא תיבנא :
מתני' נשבע לבטל המצוה שלא לעשות סוכה שלא ליטול לולב שלא להניח תפלין זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור:

שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה. הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא:
ירושלמי כיצד עושין אומרים לו שיאכלנה מוטב לו לעבור על שבועת שוא ולא על שבועת ביטוי. אמר שלא אוכל ככר זו. שבועה שאוכלנה. הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא. אומרים לו שלא יאכלנה. מוטב לו לעבור על שבועת שוא לחוד ולא על שבועת שוא וביטוי. חזקיה אמר אהן דמשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא. בשם ריש לקיש אמר אהן דחמי מיטרא נחית ואמר קירי פלי ברכסין [לוקה] משום שבועת שוא. ועוד אמר כ"ד בולאות היו בדרום וכולם חרבו שהיא אמת שנאמר לשוא הכיתי את בניכם וגו':

שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים כו'.

וכן שבועת שוא כו' נוהגת בכל אדם בכשרין ובפסולין וכו':

אמר שמואל כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא מפיו דמי.

ושמואל דיוקא דמתניתין קמ"ל וכו' ופשוטה היא. נתברר דשבועת ביטוי חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד ועל שבועת שוא חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור. ועל (שבועת שקר) שבועת העדות ושבועת הפקדון קרבן בזדון ובשגגה:

אמר שמואל בטרוף. פי' רב נתן בעל הערוך בשם רב שרירא גאון ז"ל מושוה כקורת בית הבד שאין מניחין פניה עגולות ומשופעות.
ודכותה בפרק הרואה (ברכות נח,ב) מתחזא כמאן דטרפא מיטרף וכן בפרק מומין אלו פרסותיו רחבות כשל אווז ואמר רב פפא לא תימא דטריפא ולא סדיקא פי' דמרבעא וכן בפרק ד' דמכשירים התורף את הגב פי' הטח להשוותו ובתוספתא דנגעים גבי מקל שמזין בו וראשה טרוף פירוש מרובע והיינו דתריץ שמואל בירושלמי במרובע והתם מקשי ליתני קטן כלומר דמרובע אפילו קטן נמי ליכא דתניא התם רשב"ג אומר אין מרובע בבריות ומפרקינן התם רבי יודן דלית ליה אורחא דתנא מתפס אלא מילה רובה דתנינן גמל הפורח באויר ניתנו עכבר פורח באויר.
ובגמרא דילן התם בנדרים אמרינן וליתני גבו טרוף מילתא אגב אורחיה קמ"ל דקורת בית הבד גבו טרוף למאי נפקא מינה למקח וממכר לומר המוכר קורת בית הבד לחבירו אי גבו טרוף אין אי לא לא.

אמר שמואל בטרוף. פירש בעל הערוך (ערך טרף - ה) בש"ר שרירא גאון מושוה, כקורת בית הבד שאין מניחין פניה עגולות ומשופעות, ובמסכת נדרים (כה, א) אמר וליתני גבו טרוף, מילתא אגב אורחא קמ"ל דקורת בית הבד גבו טרוף, למאן נ"מ למקח וממכר לומר המוכר קורת בית הבד לחבירו אי גבו טרוף אין אי לא לא.

בטרוף פי' רש"י ז"ל מנומר ופרכינן כולהו נמי מטרף טריפי פי' שהם מנומרים ופרקינן בשגבו טרוף ואין דרך הנחשים להיות מנומרים [אלא] בכריסם ואינו נכון חדא שלא מצינו לשון טרוף על מנומר ועוד שאין הירושלמי מפ' כן והנכון כמו שפי' ר"ח ז"ל ובעל הערוך ז"ל כי טרוף לשון השוייה כמו הטורף את גגו שפי' המחליק והמשוה אותו וגבו טרוף פי' משווה ומרובע וכן אמרו בירושלמי לפי שאין מרובע בבריות:

מתני' וברייתא נמי דייקא פי' מתוך מה שאמרו במשנה וברייתא שנראות כסותרות זו לזו יש לדקדק כן וכדמפ' ואזיל ולשון זה הוא והכי הלכתא שכל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו לכל דבר. ובהכי סליק לן פ' שבועות שתים בתרא בס"ד ונתחיל שבועת העדות בס"ד:

המשנה השמינית וענינה בביאור החלק השלישי גם כן והוא שאמר שבועת בטוי נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד אמר הר"ם פי' אמרו מפי עצמו הוא תנאי בשבועת בטוי אבל אם השביעו עליה זולתי שיאכל או לא יאכל אינו חייב לעשות כמו שנשבע אלא אם עונה אמן כי אין הפרש בין שנשבע הוא עצמו או שישביע אותו זולתו ויאמר אמן כמו שיתבאר אח"כ שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב לא אכלתי היום ולא הנחתי תפלין היום משביעכני ואמר אמן חייב פי' אמנם זכר אנשים ונשי' ושאר החלקים שרוצה לזכור אח"כ שבועת העדות שאין הנשים חייבות ולא קרובים ולא פסולים ואפי' ענו אמן כמו שנבאר בפרק שאחר זה:

אמר המאירי שבועת בטוי נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים שאתן לפלוני קרבי או לשאר בני אדם הרחוקים בכשרים לעדות ובפסולים לו ומתוך ששבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויים להעיד ויצאו להם נשים וקרובים ופסולים הוצרך להזכיר בשבועת בטוי ושבועת שוא שנוהגות אף באלו והוא שאמר גם כן בבית דין בין שלא בבית דין מפי עצמו ר"ל שנשבע מאליו בלא תביעת אחרים והוא הדין במושבע מפי אחרים בשם ואמר אמן כמו שיתבאר בסמוך הא מפי אחרים ואינו עונה אמן או אחד מלשונות של קבלה אינו כלום וכן אם אמ' מעצמו הריני מקבל דבר זה בשבועה אינו כלום שאין שבועה אלא בהזכרת השם אם מפי עצמו אם מפי אחר ושיקבלנה וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד:

וכן שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים ברחוקי' ובקרובים ר"ל שאמר על איש שהוא אשה בין קרוב בין רחוק וכן בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין ומפי עצמו על הדרך האמור וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור מכלום ואחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים וענה אמן חייב כמושבע מפי עצמו כיצד לא אכלתי היום לא הנחתי תפלין היום משביעכני ואמר אמן חייב וכן משביעכני אם אכלת והוא אומר אמן שלא אכלתי חייב וכן בכל מיני השבועות שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו הוא ולא סוף דבר דוקא אלא כל דבר שמורה קבלת הדברים כגון שיאמר הן או הרי אני מקבל שבועה זו או מחוייב אני בשבועה זו וכיוצא בזה ומ"מ זה שאנו מזקיקים במושבע מפי אחרים לעניית אמן דוקא בשבועת בטוי שאין עקרה אלא במפי עצמו ואחר שכן כל שהוא מושבע בה מפי אחרים כגון שבועת העדות ושבועת הפקדון כל שהושבע אפי' לא ענה אמן חייב אם הושבעו בבית דין כמו שיתבאר ל' א' וכן בשבועת הדיינין של מודה מקצת וחברותיה וכן כתבו הגאונים שבכל חרם בית דין או צבור אין צריך אמן:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים אבל לא בקרובים בכשרים ולא בפסולים שאינה נוהגת אלא בראויים להעיד בין שנשבעו בבית דין בין שנשבעו שלא בבית דין ומ"מ צריך שתהא כפירתם בבית דין הן נשבע על פי עצמו ר"ל שאמ' שבועה שאיני יודע לך עדות הן שנשבע על פי התובע שאמ' לו משביעכני כמו שיתבאר בפרק שאחר זה בע"ה:

כבר ביארנו כ"ו א' שכל השבועות הנעשות באונס פטור וביארנו בשבועת בטוי מהו שגגה ומהו אונס וכן יתבאר ענין שגגה ואונס בשבועת העדות ובשבועת הפקדון כל אחת במקומו אבל שבועת שוא אי אתה צריך לידע בה מהו שוגג ומהו אנוס שהרי אף בשוגג פטור בה מכלום כמו שביארנו ומעתה כל ששגג באיזה דבר הן ששגג בגוף השבועה שהוא סבור שאין עבירה בשבועה לבטל את המצוה הן שהיה יודע כן בכלל אלא שאינו יודע שדבר זה בפרט מצוה וכן בשאר דברים כיוצא באלו בכלן פטור:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

ע"ב בתוס' בד"ה כי היכי דלא כו' אין ללמוד מכאן דהיינו שנים לחוד דדלמא דעת הקב"ה שאני כו' עכ"ל והא דאמר משה על דעתי לא אצטריך לכך אמר משה כו' עכ"ל ע"ש וק"ל:

גמ' עליכם ואמרו אמן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אלא ה"ק כו' על דעת רבים אין לו הפרה כצ"ל ונ"ב פי' הקב"ה ומשה וק"ל:

תוס' בד"ה כי היכי כו' על דעת הקהל כו' נ"ב זה אינו לפי דעת ר"ת שכתב בפרק השולח דף ל"ו להדיא שאינו נקרא על דעת רבים אלא א"כ פרטם פלוני ופלוני כו' בשמם וכ"כ הסמ"ג וכן מוכח מפרש"י:

בא"ד ואפי' בלא חרטה כו' נ"ב פי' חרטה מעיקרא ודו"ק:

סליק פרק שבועות שתים בתרא:

במשנה שבועת ביטוי כו' ברחוקים ובקרובים. כצ"ל וכדלקמן גבי שבועת שוא (ובציון דרש"י שם ט"ס) וכ"ה בגמרא לקמן:

גמרא ותניא בברייתא כו' בין מפ"ע בין מפי אחרים כיון שכפרו בהם. מפירש"י משמע דל"ג כ"ז ועי' מהרש"א לקמן (ל"א ב') בתד"ה משביע שכ' דעיקר הדיוק הוא מבבא זו ועתור"ע בפ' דלקמן אות כ"ז מש"כ בשם התומים:

גמ' שם מתניתין דהכא נמי דיקא כו' מפי עצמו. מפ"ע אין מפ"א לא כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה שבועות העדות כו' בריש פרק שבועות העדות נפקא לן מועמדו שני האנשים אשר להם הריב כו'. רצו בזה משום דקיי"ל אין מקבלין עדות בלילה כן פי' הרמב"ם וש"ע ועי' בתוספות סנהדרין ל"ד ע"ב ד"ה יום כו' ואם כן פשיטא דנשים פטורות מהך מצות להעיד דה"ל מ"ע שהז"ג דעדות מ"ע הוא כמו שמנה הרמב"ם ריש ה' עדות וכיון שנשים פטורות ממילא פטורות מקרבן שבועה כמבואר בב"ק נ"ו ע"א תוס' ד"ה פשיטא כו' ומ"מ יכול להיות שנשים ראויות להעיד אם ירצו לכן מייתי מקרא דממעט נשים מלהעיד כלל וע"ז סמכו דמעתה אינה דנה וקשה אדבורה. והא דקאמר לקמן ר"פ שבועת העדות מנה"מ פי' אמתני' דנשים פטורות מקרבן שבועה ולא קאמר בקיצור משום שפטורים מהך מצוה כלל דה"ל זמן גרמא אה"נ דהו"מ לשנויי הכי ועדיפא מינה מייתי הברייתא:

ודע דבלא"ה נמי לא אתי' גז"ש דלקמן למעט נשים כ"א עיקר הגז"ש לאתוי' עדים בעמידה ונכתוב מזה לקמן אי"ה בפרק ד' כי שם מקומו:

בא"ד דקרא מיירי בתרווייהו כו' משמע דבקרא הוה ס"ל דקרא לא איירי כ"א בדיינים ואפ"ה מייתי מניה שפיר דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה דאי לאו דנידונית אינה ראויה לדון משום דכתיב התקוששו וקשו קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים כדאיתא בסנהדרין י"ט ע"א גבי מלך:

מיהו קשה מאי דקעביד הש"ס צריכותא דאי אשמועינן דהשוה לכל דינים ה"א כי היכא דתהוי' לה חיותא אבל לעונשין לא השוה לכן אשמעינן נמי אידך הקישא פי' חיותא שישאו ויתנו עמה מפני שנידונית אם יש להם עליה שום טענה והשתא אי הכשירה הכתוב לדון לא שייך צריכותא זה ומה צורך להקישא דכל עונשין שבתורה וצ"ע:

מפרש"י משמע דלא גרס בברייתא בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בה חייבין והיינו לשיטתו דלקמן ל"א ע"ב במתניתן דס"ל כתי' שני של תוס' דשם משא"כ לתי' הראשון ע"כ גרסינן ליה כמ"ש מהרש"א שם:

מיהו דברי המהרש"א שם צ"ע מה שהקשה לידוק שמואל ממתני' דהתם דכל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי דז"א דע"כ לא כתבו התוס' התם דמתני' דהתם מפי עצמו איירי וכר"מ אלא לבתר דמסקינן דכל העונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי. אבל אי לאו דהוה אמר שמואל הכי ה"א דאינו כמוציא שבועה מפיו והא דנקט אמן אורחא דמלתא קתני כדמשני אמתני' דהכא ולק"מ קו' המהרש"א ודו"ק:

כבודי ומרים ראשי. אשלם לך תודות. עזרתני בפרק שלישי. מקדם להביע חידות:
אליך אשא נפשי. בהשתחויה כריעה וקידות. הוציאני מטיט רפשי. בפרק שבועת העדות:

ענין דין אמן
א

כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו. עלינו להבין את הדין העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי - יש להסתפק אם ביאורו שאמן לשון שבועה בעצמו או שמי שעונה אמן מקבל על עצמו את שבועת המשביעו. והנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהל' שבועות (הל"א) וז"ל אחד הנשבע אחד מארבעה מיני שבועות אלו מפי עצמו ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן אפילו השביעו עכו"ם או קטן וענה אמן חייב שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו, עכ"ל. עכו"ם וקטן אינם בני שבועות ועכ"ז העונה אמן אחר שבועה שלהם חייב, ומוכרח שדעת הרמב"ם היא שלשון אמן יש בעצמו דין שבועה ומועיל אף כשאין עונים אותו לחפצא של שבועת משביע. מאידך בפ"א מברכות (הלי"א) קבע הרמב"ם וז"ל וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה הברכה עכ"ל. הרי שהעונה אמן אחר ברכת עכו"ם וקטן אינו יוצא, ומבואר שלשון אמן אין בעצמו דין ברכה אך אם עונים אמן אחר חפצא של ברכת המברך מקבל העונה את ברכת המברך על עצמו. ועולה איפוא שהרמב"ם מבחין בין דין אמן בו שבועה שמהוה לשון שבועה בעצמו לבין הדין של אמן בו ברכה שאינו אלא קבלת ברכת המברך.¹¹⁹
פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' נדרים (הל"א) וז"ל אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שענינו כענין אמן שהוא קבלת דברים עכ"ל. ונראה שדק בלשונו לומר "שהדירו חבירו" זאת אומרת כי ענין אמן הוא קבלת דברים והעונה אמן מקבל על עצמו את נדר המדירו, אבל אין אמן בעצמו לשון נדר. לאור זה יוצא דבר חדש והוא שהרמב"ם מבחין בין אמן בנוגע לנדרים לאמן בנוגע לשבועות. בנדרים עניית אמן מהוה קבלת דברים ואילו בשבועות אמן מהוה לשון שבועה בעצמו וכמו שכתב הרמב"ם שהוא "כמוציא שבועה מפיו". נ"מ תהיה למי שענה אמן לנדר עכו"ם או קטן שלא יאסר כי מאחר שנדרם אינו נדר אף האמן של העונה אין בו חלות קבלת נדר ולאו כלום הוא, וזה בניגוד לשבועה שהעונה אמן אחר שבועת עכו"ם או קטן חייב.
סמוכין לשיטת הרמב"ם נמצאים בגמרא לקמן (לו.) ז"ל אמר ר' יוסי ברבי חנינא אמן בו שבועה, בו קבלת דברים כו' בו שבועה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן, בו קבלת דברים דכתיב ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת עכ"ל. הרי שבעניית אמן מבוארות שתי הלכות: א) בו שבועה, כלומר, אמן עצמו לשון שבועה הוא והעונה אמן חשוב לנשבע מפי עצמו: ב) בו קבלת דברים, כלומר, בעניית אמן יש קבלת דברי חבירו והריהו כמודר מפי חבירו. הרמב"ם מחלק שרק בנוגע לשבועה הוי אמן כמושבע מפי עצמו, אולם בנוגע לנדר הוי מודר מפי חבירו, ונ"מ לעכו"ם וקטן המשביעים או המדירים וכנ"ל.
עוד תהיה נפקא מינה באופן שהמשביע לא כיוון את דבריו כלפי העונה אמן. מסתבר שמדין קבלת דברים אין אמן מועיל אלא כשההפלאה מכוונת כלפי זה שעונה אמן. ואילו דין אמן בו שבועה בעצמו יועיל אף כשהמשביע לא כיוון את הפלאתו כלפי העונה אמן - שהרי אינו ענין של קבלת דברים המתייחסת אל המשביע.
ב

אמנם ספק הנ"ל בביאור דין אמן בו שבועה הוא מחלוקת מפורשת בין רבנו תם להר"ן במס' נדרים. הנה כתב הר"ן שם דף ב. ד"ה ושבועות כשבועות, וז"ל דכינוי שבועה הרי הוא כשבועה וחיילא. ומהא שמעינן דשבועה לא בעי שם וכו' ואיכא לאקשויי מדאמרי' בפ' שבועת העדות (לה:) דשבועת העדות בעי שם וכדילפינן התם אלה אלה מסוטה. תירץ ר"ת ז"ל דה"מ במושבע מפי אחרים דהא מסוטה גמרי' לה שמושבעה מפי כהן אבל במושבע מפי עצמו לא בעי' שם, ותמהני עליו פה קדוש איך אמר דבר זה דהא אמרינן בסוף פרק שבועת שתים בתרא (כט:) דהמוציא אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי וילפי' לה מסוטה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן, כלומר והויא כמושבעת מפי עצמה וכמו שפרש"י ז"ל שם ובפ' שבועת העדות (ל.), דאי לא אפי' מושבעת מפי אחרים לא הויא. וה"ט דתנן התם דאע"ג דבשבועת בטוי דמושבע מפי אחרים פטור כל היכא שענה אמן חייב, וכיון שכן דמסוטה גמרינן הוה לן למימר דאפי' מושבע מפי עצמו ליבעי שם, ולפיכך לא ירדתי לסוף דעתו בזה וכו' עכ"ל. אליבא דרבנו תם סוטה חשובה מושבעת מפי אחרים ולכן שבועתה צריכה שם, ואמן הסוטה מועיל דוקא מדין קבלת שבועת הכהן. לדעת הר"ן, לעומת זאת, סוטה הוי' מושבעת מפי עצמה ואמן שלה יש בעצמו לשון שבועה.
והנה הר"ן כ' שסוטה צריכה להיות מושבעת מפי עצמה וז"ל דאי לא אפי' מושבעת מפי אחרים לא הויא עכ"ל, ודבריו משוללי הבנה. ומסתבר שטענתו היא שאי אפשר לסוטה להיות מושבעת ע"פ אחרים דהיינו על פי הכהן הקורא לה את האלות. מושבע מפי אחרים לדעת הר"ן שייך דוקא אם הבעל דין משביע את המושבע כגון בשבועות העדות והפקדון, אבל הכהן המשביע את הסוטה אינו בעל דין שלה, ולפיכך עלינו להסיק שסוטה מושבעת מפי עצמה היא.
ואכן רש"י בשבועות (לו.) ד"ה ואמרה האשה אמן אמן פי' וז"ל דאי לאו כמוציאה שבועה דמיא אמאי מבדקה אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה ולא דמיא למשביעני עליכם שהם כופרין אחר שבועה ועונין על דבריו אין אנו יודעין לך עדות עכ"ל. אמנם כוונת רש"י היא לכאורה שהסוטה אינה כופרת בניגוד לעדים הכופרים, אך תפיסה זו ברש"י אינה מוסברת שכן סוטה בעלמא בודאי כופרת בספק זנות שנולד עקב סתירתה, ועוד מה יהיה הדין אליבא דרש"י במקרה שהסוטה תכפור בפירוש בזנות האם תהיה מושבעת מפי הכהן בלי לענות אמן, הרי דין מחודש כזה לא שמענו מעולם.
ונראה שרש"י מתכוון להסברנו בר"ן הנ"ל, דהיינו ששונה סוטה מעדים כי הכהן המשביע את הסוטה אינו בעל דין שלה, ואפילו במקום שהיא כופרת בזנות הכפירה שלה אינה כפירה המחייבת מאחר שאינה כופרת בבעל דין. חסרה בסוטה חלות שם כפירה המצויה בכפירות בעלי דינים. ואילו בשבועת העדות העדים כופרים נגד טענת בעל הדין וכפירתם מהוה חלות שם כפירה וניתנת לשמש כמחייב כי מאחר שהעדים כפרו בבעל דין ביד בעל הדין שלהם להשביעם ולהטיל עליהם דין מושבע מפי אחרים. מאידך בהשבעת הסוטה אין הכהן בעל דין להשביעה וסוטה חייבת דוקא כשענתה אמן ומדין מושבעת מפי עצמה.
ונראה להוסיף שלפי רש"י דין מושבע מפי אחרים תלוי בחלות שם כפירה ודוקא כפירה המהוה מעשה איסור בגופה חשובה חלות שם כפירה שנתפסת בהשבעת אחרים. ואמנם כפירת העדות היא מעשה איסור של כבישת עדות המוזהרת בלאו ואם לא יגיד ונשא עונו, וכן כפירת הכופר בפקדון מעשה גזילה שנאסר באיסורי לא תגזול ולא תכחשו. מאידך כפירת הסוטה אינה מעשה העבירה המחייבתה כי אם איסורי הסתירה והזנות הם המחייבים ולא מה שכופרת אח"כ, משום כך חסרה חלות שם כפירה ע"פ דין ולא ניתן להשביע אותה בשבועת אחרים בלי שתענה אמן ותהיה מושבעת מפי עצמה.
הר"ן משיג על רבנו תם מהשנוי במשנה שבשבועת בטוי מושבע מפי אחרים פטור ואילו העונה אמן אחר שבועת ביטוי חבירו כמוציא שבועה מפיו דמי וחייב והרי לר"ת מי שענה אמן אחר שבועת בטוי חבירו חייב מדין מושבע מפי אחרים. ונראה שאליבא דהר"ת יש שני דינים:
א) מי שמושבע מפי בעל דין בעל כרחו כגון המושבע בשבועת העדות ופקדון, בעל דין המשביע יכול להחיל שבועה על הנתבע המושבע בזמן שכופר אף בלי שיענה אמן, ובהקשר לכך מבואר במשנה שבשבועת ביטוי אין להשביעו כשאינו עונה אמן.
ב) מי שמושבע מפי אחרים וענה אמן כגון בסוטה ובשבועות ביטוי דעלמא. בכגון אלו אמן יש בו קבלת דברים והמושבע מקבל על עצמו את שבועת המשביע.¹²⁰
אך הר"ן הקשה על ר"ת שהרי סוטה ענתה אמן ודין העונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי נובע מסוטה (שבועות כט:). והעלינו שלדעת רבנו תם האמן של הסוטה אינו הופך שבועתה למפי עצמה אלא פועל כקבלת שבועת המשביע. ברם דייקנו מהגמרא לקמן (לו.) אמן בו שבועה, בו קבלת דברים שלפי הרמב"ם אמן בו שבועה ר"ל שבועת עצמו, ואמנם אמן בו שבועה נלמד משבועת סוטה ומוכח ששבועת סוטה מהווה שבועת עצמה. ואליבא דרבנו תם עלינו לפרש "אמן בו שבועה" ר"ל קבלת שבועת המשביע. ברם צע"ק שכן מיד אחר זה מדובר על אמן בו קבלת דברים ואין זה מסוטה, עיין שם בפרש"י.¹²¹ אכן גירסת הירושלמי במס' סוטה (פרק ב' בח' ה') להיפך מהבבלי ובנוגע לדין אמן כ' וז"ל אמן לקבלה מסוטה עכ"ל, ר"ל, שדין אמן בסוטה קבלת שבועת אחרים ולא שבועת עצמה - והוא כר"ת.
ג

כבר נתבאר (באות ב') שלדעת רבנו תם חל דין אמן בשבועת ביטוי מדין קבלת דברים ע"י השבעת המשביע וכמו בסוטה המושבעת מפי הכהן. ודננו בסתירה מהגמ' שלפנינו במס' שבועות כי מכאן משמע שאמן חל בביטוי מדין מושבע מפי עצמו וכפסק הרמב"ם באמן לשבועת עכו"ם וקטן והלימוד מסוטה, עיי"ש.
אך דומה ששיטת רבנו תם מתבארת בדרך אחרת. יתכן שאמן בשבועת ביטוי חל מדין מושבע מפי עצמו, ואילו בסוטה חל האמן משני דינים: א) מדין מושבעת מפי כהן, ב) ומדין מושבעת מפי עצמה.
ביאור הדבר: ע"פ הפסוק "והשביע הכהן את האשה" זקוקה הסוטה לשבועת הכהן. אמנם אינה רק סדר בעלמא כי אם חלות בעצם שם שבועתה שתהיה נקראת שבועת הכהן. משום כך, סובר ר"ת הסוטה זקוקה לדין מושבעת מפי אחרים, כלומר מפי הכהן, ולשם כך אמן הסוטה יש בו דין קבלת דברים ושבועה מפי אחרים.¹²¹
ברם בסוטה קיים אף דין שני דהיינו שתהיה כמוציאה שבועה מפיה וכמושבעת מפי עצמה. וזה בהתאם למה שכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' שבועות הל"א) וז"ל שכל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו ואחד העונה אמן או האומר דבר שענינו כענין אמן כגון שאמר הן או מחוייב אני בשבועה זו, קיבלתי עלי שבועה זו, וכל כיוצא בזה בכל לשון הרי זה כנשבע לכל דבר וכו' עכ"ל. ולכאורה יפלא הרי גזיה"כ היא בסוטה שאמן דוקא בו שבועה ושאר לשונות של קבלת שבועה פסולים ומ"ש סוטה משבועת ביטוי בעלמא. מוכח איפוא ששאר לשונות של קבלה מועילים ע"פ דין קבלת דברים (וכפסק הרמב"ם בנוגע לנדרים, עיין למעלה באות א') ולא ע"פ דין אמן שיש בו דין המושבע ע"פ עצמו, ואמנם בשבועת ביטוי אחרת אפשר להתחייב ע"פ דין קבלת שבועה מפי אחרים בלבד.¹²² ואילו סוטה צריכה להיות מושבעת מפי עצמה ועקב כך חייבת לענות אמן דוקא וכפי שפסק הרמב"ם בפ"ג מהל' סוטה (הל"ז). אמן מעכב בהשבעת הסוטה מאחר שלשון פרשת סוטה ככתבה מעכב ואמן כתוב בפרשה. ויוצא שבסוטה מצוי אף דין מושבעת מפי עצמה נוסף על דין מושבעת מפי הכהן וכנ"ל.
והנה רבנו תם פירש שרק המושבע מפי אחרים צריך שם בדומה לשבועת סוטה שהיא מפי אחרים. ולפי הנ"ל (באות ב') עלינו לבאר את יסוד זכות הכהן שאינו בעל דין להשביעה את האשה. ונראה שזכותו להשביעה יוצאת ממה שמשביעה ככתבה של שבועת התורה, והיא ע"י עניית אמן מקבלת על עצמה את השבועה והאלות כפי שהן כתובות בפרשת סוטה. ועולה איפוא שדוקא כהן הפועל כפי סדר הפרשה יכול להשביעה ולא אדם אחר.
ד

והוסיף הגר"מ זצ"ל לדייק בלשון המשניות בפרק שבועת העדות שבמושבע מפי עצמו נוסחת השבועה היא שאין אנו יודעין לך עדות (לא:) ולעומת זאת במושבע מפי אחרים הנוסחא היא משביעך אני אם לא תבואו ותעידוני (לג.), כלומר ההשבעה במושבע מפי אחרים היא להבא וחלה לחייב את הגברא לעשות פעולה ואילו במושבע מפי עצמו השבועה היא לשעבר. מבואר איפוא שאין ביד התובע להשביע את הנתבע בשבועה לשעבר כי שורש הדין של שבועה לשעבר הוא אמיתת או שקר השבועה בעת ההפלאה ואין לתובע בעלות לתבוע שבועה כזו מהעדים. זכות תביעתו מוגבלת לחייב בפעולה להבא שיבואו לב"ד ויעידו לטובתו, וכן בשבועת הפקדון שיפרע לו חובו או שיחזיר לו פקדונו והוא פעולה להבא. לכן חייב מחמת כפירה אחרי ההשבעה שאז הנתבע כופר בחיובים שחלו עליו מחמת השבועה. מאידך בשכפר לפני השבועה הרי לא כפר בחיובי שבועה כי אם על העבר וכפירת שקר אינה מספיקה לחייבו בשבועת העדות או פקדון ע"י השבעת אחרים.¹²³
והנה בגמ' סוטה (יח.) מבואר שיש שתי שבועות בסוטה ורבא מפרט שאחת היא שבועה שיש עמה אלה ואחת שבועה שאין עמה אלה. והגמרא (רב אשי) מסבירה שהשבועה שיש עמה אלה שבועה בתנאי היא, משביעני עליך שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו בך. והסביר הגר"ח זצ"ל את החילוק בין השבועה הראשונה לבין השניה, שהשבועה הראשונה היא שבועה פשוטה לשעבר שלא זינתה, עליה להשבע שבועה אמתית כמו בכל שבועות לשעבר. ואילו השבועה השניה היא שבועה להבא, זאת אומרת שאם אמת נשבעה בראשונה ולא זנתה הנקי, ואם שיקרה בראשונה לא הנקי ומקבלת היא על עצמה את האלות שבתורה. והשבועה השניה מהווה, איפוא, חלות שבועה להבא בתנאי. בהתאם לכך אמר הגר"מ זצ"ל שיתכן שבסוטה יש שתי הלכות: בנוגע לשבועה הראשונה שהיא לשעבר אמן בו שבועה דינה מושבעת מפי עצמה כי לא ניתן להשביע מישהו על העבר מדין מושבע מפי אחרים וכנ"ל. מאידך השבועה השניה של סוטה שהיא שבועת האלות להבא דינה מושבעת מפי אחרים, כדי לקבל על עצמה את שבועת האלה. לאור זה מתיישבות השגות הר"ן על ר"ת, כי ר"ת סובר שיש שתי הלכות באמן דסוטה - אחת, אמן שתהיה מושבעת מפי עצמה על העבר, ושנית, אמן בו קבלת דברים שתהיה מושבעת מפי הכהן בנוגע לאלות להבא.¹²⁴
ה

כ' הרמב"ם בפ"ז מהל' שבועות (הל"א) וז"ל התובע חבירו בממון שאם הודה בו יהיה חייב לשלם וכפר ונשבע או שהשביעו התובע וכפר הרי זה הנתבע הוא חייב בשבועת הפקדון אע"פ שלא ענה אמן שבשבועת הפקדון אחד הנשבע מפי עצמו ואחד שהשביעו אחר וכפר אע"פ שלא ענה אמן חייב שכפירתו אחר שהשביעו התובע כעניית אמן עכ"ל. פשטות דברי הרמב"ם מורה שכפירת הפקדון משמשת כעניית אמן ולכן הנתבע חייב. ודבריו תמוהים שהרי אין רצונו של הכופר לקבל על עצמו את השבעת התובעו ואין להשוותו למי שענה אמן שברצונו קבל את ההשבעה על עצמו.
וכעין זה משיג הרמב"ן על רש"י בחידושיו לשבועות (לא:) ד"ה או שאמרו לו אין אנו יודעים לך וז"ל ואיכא דקשיא ליה והא מושבע מפי אחרים בשבועת העדות חייב משא"כ בשאר שבועות והיינו בדלא ענה אמן וכו' וכבר פירשה רש"י ז"ל שאם השביע עליהם שיבואו ויעידוהו והם אמרו אין אנו יודעים לך עדות והוא השביעם ושתקו פטורין שלא קבלו עליהם שבועה כלל אבל אמרו אח"כ אין אנו יודעים כמי שקבלו עליהם השבועה דמי וכו' וקשה לי אם בשענו אח"כ וקבלו עליהם השבועה אף בבטוי כן דמושבע מפי עצמו מקרי שאחד העונה אמן או הן וכיוצא בו כמוציא שבועה מפיו הוא בודאי וכמו שביאר הרב ר' משה בספרו, ויש לומר אין אנו יודעין לך עדות לאו כמקבל שבועה הוא ולא כאומר איני מקבל וחייב אבל שותק כאומר איני מקבל דמי, ולי נראה דמושבע מפי אחרים אפי' שתקו וכו' עכ"ל.
אך בביאור שיטת רש"י והרמב"ם יתכן לומר שלדעתם גזה"כ מיוחדת היא בשבועות העדות ופקדון שהכפירה נחשבת לאמן וכאילו הנתבע קבל את השבועה על עצמו, לאור זה מוסברת השגת הר"ן על הר"ת שכן מושבע מפי אחרים נחשב ע"פ דין כמושבע מפי עצמו בעניית אמן.
אולם הגר"מ זצ"ל דחה ביאור זה מחמת דוחקו והעלה שרש"י והרמב"ם מודים לעצם שיטת הרמב"ן שיש לתובע זכות להשביע את הנתבע בשבועת העדות ופקדון בעל כרחו ואף בלי חלות קבלת ההשבעה מצד הנתבע. אך הם סוברים שהנתבע חייב לכפור אחרי השבועה ולא לשתוק כי רק כפירה אח"כ מאפשרת את השבועה לחול. יש צורך לצירוף בין השבועה ובין הכפירה כדי לחייב את המושבע מפי אחרים. ברם דוקא כפירה אחרי שבועה מצטרפת לשבועה ומחייבת בניגוד לכפירה שקדמה לשבועה שאינה מצטרפת לשבועה. ומה שאמר רש"י שהכפירה כאילו קבלו עליהם השבועה דמי ר"ל שהכפירה מצטרפת לשבועה לחייבם.
ועיין למעלה (אות ב') שביארנו שעיקר דין המושבע מפי אחרים בעל כרחו של המושבע חל בנוגע לכפירה. בשבועות בעלמא אין להשביע אדם בעל כרחו בלי שיענה אמן כי אין בהן דין כפירה. ואילו בשבועות העדות והפקדון שיש בהן חלות כפירה חל דין מושבע מפי אחרים בע"כ. ההשבעה חלה בנוגע להשוות חלות שם כפירה המחייבת, ובמקום שאין כפירה ליכא דין השבעת אחרים. בכך מוסבר ההיקש בין כפירה ואמן אליבא דרש"י והרמב"ם שכן הכפירה מכשרת חלות ההשבעה ודומה איפוא לאמן שגם הוא מכשיר חלות שבועה. אמנם אמן חל מדין המושבע מפי עצמו ולא מדין המושבע מפי אחרים ושלא ככפירה.
והנה הרמב"ם כתב בפ"ט מהל' שבועות (הל"א) שחיוב המושבע מפי אחרים חל דוקא באופן שהשביע התובע את המושבע בב"ד (עיי"ש בלח"מ וברדב"ז), ונשאלת השאלה בשלמא הכפירה צ"ל בב"ד כדי שתקרא כפירה אבל למה פסק שההשבעה תהיה רק בב"ד. אך לאור הנ"ל מתיישבת שפיר כי ההשבעה מצטרפת לכפירה כדי להופכה לחלות שם כפירת שבועה, ולכן כשם שהכפירה צריכה להיות דוקא בב"ד כן ההשבעה חייבת להיות דוקא בב"ד כדי שתצטרף לכפירה.
¹¹⁹ ע"ע ברשימות שיעורים למס' סוכה דף קפ"ו. לפי"ז אמן אחר תקליט יש בו שבועה אבל אין בו ברכה. ועי' בס' מקראי קודש הל' פורים דף קל"ה. ויתכן ששאני עכו"ם וקטן שאינם בני יוצרי חלויות של שבועות, אך עכ"ז דיבוריהם מהווים מעשי הפלאה ולכן העונה אמן אחר הפלאותיהם כנשבע בעצמו דמי ואילו בתקליט אין מעשה הפלאה בכלל ולכן העונה אמן אחר שבועת תקליט אינו חייב (בשם מרן מו"ר נ"י).
¹²⁰ עיין בחזון יחזקאל לנדרים (דף ב.) ובס' מחנה אפרים סי' ג'.
¹²¹ רש"י מפרש שתנאי זקוק לקבלת המותנה, והתנאי חל כהתחייבות. ועיי"ש שהשיג עליו הגרע"א זצוק"ל, ורש"י סמך שיטתו בדין מחילת התנאים שמוכיח שתנאי חל כהתחייבות, ואכמ"ל.
¹²¹ עיין במרומי שדה נדרים (ב.) ובהרחב דבר לנצי"ב פ' חיי שרה פרק כ"ד פסוק ג'.
¹²² לפי"ז יוצא איפוא שהמקבל על עצמו שבועת עכו"ם וקטן בשאר לשונות של קבלה פטור ואך העונה אמן אחרי שבועת עכו"ם וקטן חייב.
¹²³ עיין בקצוה"ח (צ"ו: ג').
¹²⁴ עיין בחדושי מרן רי"ז הלוי (דף פא) ודומה שמכתב זה נכתב למו"ר נ"י.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1992–1996), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

אלא. הכי קאמר להו לא על דעתכם כי היכי דתהוי שבועתכם על דעת אחרים ולא יוכלו הם להתירה דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה: ולא. הוי נחש עב כקורת בית הבד בתמיה: והא ההוא. נחש בשני שבור מלכא: דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא. מלא שלש עשרה אורוות סוסים תבן שהיה בולע בני אדם ועשו חבילות תבן ונתנו בהן בהמות וחיות וגחלי אש טמונים בהן ובלעם ובערו בגופו ומת לישנא אחרינא גרסינן ארידתא חבילות: בטרוף. הא דקאמר כקורת בית הבד שיש בו חריצים כך ראיתי נחש מנומר: כולהו נמי מיטרף טריפי. ומשני בשגבו טרוף נשבע שהיה טרוף בגבו ואין נחש עשוי בחברבורות אלא בגרונו: קתני לא אכלה עובר משום שבועת ביטוי אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצות וקיים שבועתו אינו עובר משום שוא והרי כשיצאה השבועה מפיו יצאה לשקר על דבר שאי אפשר לו ומאותה שעה הוא עובר אפי' קיים שבועתו: תני אף על שבועת ביטוי. והכי קאמר אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע''פ שקיימה: מתני' נוהגת באנשים ובנשים כו'. משום דבעי למיתני בשבועת העדות (לקמן ד' ל.) באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים וכו' תני בהנך נוהגת בכל אלו: ברחוקים. כגון שאתן לפלוני רחוק או קרוב: בכשרין. לעדות או בפסולין: מפי עצמו. שמוציא הוא שבועה מפיו כדכתיב קרא והוא הדין נמי למושבע מפי אחרים ואמר אמן כדקתני סיפא ואחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב אבל לא אמר אמן פטור כגון משביעני עליך אם אכלת אם לא אכלת ואמר לו אכלתי או לא אכלתי: שבועת שוא בקרובין וברחוקים. אמר על האיש שהוא אשה בין קרוב ובין רחוק: גמ' כמוציא שבועה מפיו. לכל דבר בין להתחייב משום ביטוי דבעינן שיוציא בשפתיו בין לענין שבועת עדות דמחייב ר' מאיר מפי עצמו אף שלא בבית דין: מתני' וברייתא נמי דיקא. מדמקשינן מתניתין וברייתא אהדדי ולא מיתריץ אלא בהכי: אלא בראויין להעיד. מפרש לקמן למעוטי מלך דתנן (סנהדרין ד' יח.) המלך לא מעיד: עד שיכפרו בו בב''ד. דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד במקום הראוי להגדה הכתוב מדבר וקרא במושבע מפי אחרים כתיב ושמעה קול אלה אבל מפי עצמו בין בב''ד בין שלא בב''ד חייבין דיליף ליה ר''מ בפרק דלקמן (ד' לא.) בג''ש: משביעני עליכם ואמרו אמן בין בפני ב''ד בין שלא בפני ב''ד חייבין: ה''ג קשיין אהדדי. דהא הכא מפי אחרים הוא ומחייב ר''מ שלא בב''ד: דוקיא דמתני' קמ''ל. אשמעינן דדוקא תנן מפי עצמו בשבועת ביטוי אבל מפי אחרים פטור ודקתני מתניתין סיפא אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב דדוקא בענו אמן תנן כדקתני ואמרו אמן דלא תימא אורחא דמילתא קתני:

כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו. הא דאמרינן (גיטין דף לו.) נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה אין ללמוד מכאן דהיינו שנים לחודיה דדלמא דעת הקב''ה שאני ואם תאמר ואותן חרמות שאנו גוזרין על דעת הקב''ה ועל דעת הקהל היאך יש להן היתר דאפי' על דעת הקהל גרידא הוה על דעת רבים ועוד היכי מישתרי בלא חרטה וי''ל דדעת הקהל כך הוא שיתירו כשירצו ואפי' בלא חרטה ומה שמסכימים דעת הקב''ה תקנו הגאונים לחומרא בעלמא ולא דמי למה שהשביע משה שהקב''ה צוה להשביע אבל חרמות שאנו גוזרים הכל תלוי בדעת הקהל לחוד: גבו טרוף קאמר. במסכת נדרים (ד' כה.) פריך וליתני טרוף ומשני מילתא אגב אורחיה קמ''ל דקורת בית הבד טרוף ונפקא מינה למקח וממכר: (לעיל ע''א) משום קניא דרבא. נראה דקפץ ונשבע דמסתמא רבא היה יודע הברייתא והיה משביע אותו על דעת המקום ועל דעת ב''ד: שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא. תימה דשניהם שבועת ביטוי דשבועה שאוכל היינו כזית כמו שבועה שלא אוכל דאמר רבא לעיל (ד' כז:) דחייב אם אכל כזית ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה כדאמר רבא נמי לעיל ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל: שבועת העדות נוהגת באנשים אבל לא בנשים. בריש פרק שבועת העדות נפקא לן מועמדו שני האנשים אם כן אשה פסולה לדון דהא תנן פ' בא סימן (נדה ד' מט: ושם) כל הכשר לדון כשר להעיד והא דכתיב (שופטים ד) והיא שפטה את ישראל איכא למימר שהיתה מלמדת להם הדינים א''נ לפי שהיתה נביאה היו מקבלים אותה עליהם וכן יש בירושלמי מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה מיהו תימה דספ''ק דב''ק (ד' טו. ושם) ובקדושין (ד' לה.) דרשינן מאשר תשים לפניהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל הדינים ואי אשה פסולה לדון הא לא מיירי לפניהם אלא בכשרים לדון כדדריש פרק המגרש (גיטין ד' פח: ושם) לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים לפניהם ולא לפני הדיוטות וי''ל דקרא איירי בתרוייהו בדיינים ובנידונים וממעט עובדי כוכבים והדיוטות משום דלפניהם קאי אאלהים דמשמע מומחין וקאי נמי אנידונין וכל ישראל האנשים ונשים בכלל זה: