|
טקסט הדף מנוקד
אֶלָּא כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּהְוֵי הֲפָרָה לִשְׁבוּעֲתַיְיהוּ
וְאִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד וְלָא וְהָא הַהוּא דַּהֲוָה בִּשְׁנֵי שַׁבּוּר מַלְכָּא הֲוָה חַד דְּאַחְזֵיק תְּלֵיסַר אוּרָווֹתָא תִּיבְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל בְּטָרוּף כּוּלְּהוּ נָמֵי מִיטְרָף טְרִיפִין בְּשֶׁגַּבּוֹ טָרוּף שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכְלֶנָּה כּוּ' הַשְׁתָּא מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי מִיחַיַּיב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת שָׁוְא לָא מִיחַיַּיב הֲרֵי יָצְתָה שְׁבוּעָה לַשָּׁוְא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה תָּנֵי אַף עַל שְׁבוּעַת בִּיטּוּי מַתְנִי' שְׁבוּעַת בִּיטּוּי נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים בִּקְרוֹבִים וּבִרְחוֹקִים בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין מִפִּי עַצְמוֹ וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קׇרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד שְׁבוּעַת שָׁוְא נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין וּמִפִּי עַצְמוֹ וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ הַמּוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּיב אִם לֹא אָכַלְתִּי הַיּוֹם וְלֹא הִנַּחְתִּי תְּפִלִּין הַיּוֹם מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן חַיָּיב גְּמָ' אָמַר שְׁמוּאֵל כׇּל הָעוֹנֶה אָמֵן אַחַר שְׁבוּעָה כְּמוֹצִיא שְׁבוּעָה בְּפִיו דָּמֵי דִּכְתִיב וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן אָמַר רַב פָּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא מַתְנִיתִין וּבָרָיְיתָא נָמֵי דַּיְקָא דְּקָתָנֵי שְׁבוּעַת הָעֵדוּת נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וְלֹא בְּנָשִׁים בִּרְחוֹקִים וְלֹא בִּקְרוֹבִים בִּכְשֵׁרִין וְלֹא בִּפְסוּלִין וְאֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּרְאוּיִן לְהָעִיד וּבִפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין מִפִּי עַצְמוֹ וּמִפִּי אֲחֵרִים אֵינָן חַיָּיבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בָּהֶן בְּבֵית דִּין דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְתַנְיָא בְּבָרַיְיתָא שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד אָמַר לְעֵדִים בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת אוֹ שֶׁאָמְרוּ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָךְ עֵדוּת מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ (לוֹ) אָמֵן בֵּין בִּפְנֵי בֵּית דִּין בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין בֵּין מִפִּי עַצְמוֹ בֵּין מִפִּי אֲחֵרִים כֵּיוָן שֶׁכָּפְרוּ בָּהֶם חַיָּיבִין דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ הָא דְּעָנָה אָמֵן הָא דְּלָא עָנָה אָמֵן שְׁמַע מִינַּהּ אָמַר רָבִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא מַתְנִיתִין דְּהָכָא נָמֵי דַּיְקָא דְּקָא תָּנֵי שְׁבוּעַת בִּיטּוּי נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים בִּכְשֵׁרִין וּבִפְסוּלִין בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין מִפִּי עַצְמוֹ אִין מִפִּי אֲחֵרִים לָא וְקָתָנֵי סֵיפָא זֶה וָזֶה מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּיב קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ הָא דְּעָנָה אָמֵן הָא דְּלָא עָנָה אָמֵן וְאֶלָּא שְׁמוּאֵל מַאי קָא מַשְׁמַע לַן דּוּקְיָא דְּמַתְנִיתִין קָא מַשְׁמַע לַן הֲדַרַן עֲלָיךְ שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם רש"יאלא. הכי קאמר להו לא על דעתכם כי היכי דתהוי שבועתכם על דעת אחרים ולא יוכלו הם להתירה דנדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה: ולא. הוי נחש עב כקורת בית הבד בתמיה: והא ההוא. נחש בשני שבור מלכא: דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא. מלא שלש עשרה אורוות סוסים תבן שהיה בולע בני אדם ועשו חבילות תבן ונתנו בהן בהמות וחיות וגחלי אש טמונים בהן ובלעם ובערו בגופו ומת לישנא אחרינא גרסינן ארידתא חבילות: בטרוף. הא דקאמר כקורת בית הבד שיש בו חריצים כך ראיתי נחש מנומר: כולהו נמי מיטרף טריפי. ומשני בשגבו טרוף נשבע שהיה טרוף בגבו ואין נחש עשוי בחברבורות אלא בגרונו: קתני לא אכלה עובר משום שבועת ביטוי אשבועת ביטוי מיחייב אשבועת שוא לא מיחייב בתמיה וכי הנשבע לבטל את המצות וקיים שבועתו אינו עובר משום שוא והרי כשיצאה השבועה מפיו יצאה לשקר על דבר שאי אפשר לו ומאותה שעה הוא עובר אפי' קיים שבועתו: תני אף על שבועת ביטוי. והכי קאמר אכלה עבר על שבועת שוא לחודה לא אכלה עבר על שתיהן על שבועת ביטוי שלא קיים ועל שבועת שוא אע''פ שקיימה: מתני' נוהגת באנשים ובנשים כו'. משום דבעי למיתני בשבועת העדות (לקמן ד' ל.) באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים וכו' תני בהנך נוהגת בכל אלו: ברחוקים. כגון שאתן לפלוני רחוק או קרוב: בכשרין. לעדות או בפסולין: מפי עצמו. שמוציא הוא שבועה מפיו כדכתיב קרא והוא הדין נמי למושבע מפי אחרים ואמר אמן כדקתני סיפא ואחת זו ואחת זו המושבע מפי אחרים חייב אבל לא אמר אמן פטור כגון משביעני עליך אם אכלת אם לא אכלת ואמר לו אכלתי או לא אכלתי: שבועת שוא בקרובין וברחוקים. אמר על האיש שהוא אשה בין קרוב ובין רחוק: גמ' כמוציא שבועה מפיו. לכל דבר בין להתחייב משום ביטוי דבעינן שיוציא בשפתיו בין לענין שבועת עדות דמחייב ר' מאיר מפי עצמו אף שלא בבית דין: מתני' וברייתא נמי דיקא. מדמקשינן מתניתין וברייתא אהדדי ולא מיתריץ אלא בהכי: אלא בראויין להעיד. מפרש לקמן למעוטי מלך דתנן (סנהדרין ד' יח.) המלך לא מעיד: עד שיכפרו בו בב''ד. דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד במקום הראוי להגדה הכתוב מדבר וקרא במושבע מפי אחרים כתיב ושמעה קול אלה אבל מפי עצמו בין בב''ד בין שלא בב''ד חייבין דיליף ליה ר''מ בפרק דלקמן (ד' לא.) בג''ש: משביעני עליכם ואמרו אמן בין בפני ב''ד בין שלא בפני ב''ד חייבין: ה''ג קשיין אהדדי. דהא הכא מפי אחרים הוא ומחייב ר''מ שלא בב''ד: דוקיא דמתני' קמ''ל. אשמעינן דדוקא תנן מפי עצמו בשבועת ביטוי אבל מפי אחרים פטור ודקתני מתניתין סיפא אחת זו ואחת זו מושבע מפי אחרים חייב דדוקא בענו אמן תנן כדקתני ואמרו אמן דלא תימא אורחא דמילתא קתני: תוספותכי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו. הא דאמרינן (גיטין דף לו.) נדר שהודר על דעת רבים אין לו הפרה אין ללמוד מכאן דהיינו שנים לחודיה דדלמא דעת הקב''ה שאני ואם תאמר ואותן חרמות שאנו גוזרין על דעת הקב''ה ועל דעת הקהל היאך יש להן היתר דאפי' על דעת הקהל גרידא הוה על דעת רבים ועוד היכי מישתרי בלא חרטה וי''ל דדעת הקהל כך הוא שיתירו כשירצו ואפי' בלא חרטה ומה שמסכימים דעת הקב''ה תקנו הגאונים לחומרא בעלמא ולא דמי למה שהשביע משה שהקב''ה צוה להשביע אבל חרמות שאנו גוזרים הכל תלוי בדעת הקהל לחוד: גבו טרוף קאמר. במסכת נדרים (ד' כה.) פריך וליתני טרוף ומשני מילתא אגב אורחיה קמ''ל דקורת בית הבד טרוף ונפקא מינה למקח וממכר: (לעיל ע''א) משום קניא דרבא. נראה דקפץ ונשבע דמסתמא רבא היה יודע הברייתא והיה משביע אותו על דעת המקום ועל דעת ב''ד: שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא. תימה דשניהם שבועת ביטוי דשבועה שאוכל היינו כזית כמו שבועה שלא אוכל דאמר רבא לעיל (ד' כז:) דחייב אם אכל כזית ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה כדאמר רבא נמי לעיל ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל: שבועת העדות נוהגת באנשים אבל לא בנשים. בריש פרק שבועת העדות נפקא לן מועמדו שני האנשים אם כן אשה פסולה לדון דהא תנן פ' בא סימן (נדה ד' מט: ושם) כל הכשר לדון כשר להעיד והא דכתיב (שופטים ד) והיא שפטה את ישראל איכא למימר שהיתה מלמדת להם הדינים א''נ לפי שהיתה נביאה היו מקבלים אותה עליהם וכן יש בירושלמי מעתה שאין האשה מעידה אינה דנה מיהו תימה דספ''ק דב''ק (ד' טו. ושם) ובקדושין (ד' לה.) דרשינן מאשר תשים לפניהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל הדינים ואי אשה פסולה לדון הא לא מיירי לפניהם אלא בכשרים לדון כדדריש פרק המגרש (גיטין ד' פח: ושם) לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים לפניהם ולא לפני הדיוטות וי''ל דקרא איירי בתרוייהו בדיינים ובנידונים וממעט עובדי כוכבים והדיוטות משום דלפניהם קאי אאלהים דמשמע מומחין וקאי נמי אנידונין וכל ישראל האנשים ונשים בכלל זה: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|