שבועות לב ע"א

דף לב - א

והוינן בה: מאי קא משמע לן שמואל? והא תנינא להא לקמן: שילח התובע ביד עבדו להשביע את העדים שיבואו ויעידוהו, או שאמר להן הנתבע לעדים: משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לו לתובע עדות שתבואו ותעידוהו! הרי אלו פטורים! שאין העדים חייבין על שבועת העדות  עד שישמעו מפי התובע את התביעה: בואו והעידוני!?

ומשנינן: דין רץ אחריהן, איצטריכא ליה לשמואל לאשמועינן. כי סלקא דעתך אמינא, כיון דרץ אחריהן והם הבינו את פשר ריצתו, כמאן דאמר להו דמי. קא משמע לן שמואל, דבעינן אמירה בפה ממש.

ופרכינן: והא נמי תנינא: שבועת העדות כיצד - אמר לעדים בואו והעידוני, וענו לו: שבועה. ומדייקת הגמרא: אמר - אין, לא אמר - לא!

ומשנינן: לשון 'אמר' שנקטה המשנה, לאו דוקא הוא. והראיה - דאי לא תימא הכי, אלא כונת המשנה ל'אמר' בדוקא, גבי שבועת הפקדון, דקתני: שבועת הפקדון כיצד - אמר לו תן לי פקדוני שיש לי בידך! האם הכי נמי נימא אמר - אין. לא אמר - לא? הא, הרי בשבועת הפקדון נאמר "וכחש בעמיתו", הכחשה כל דהו, שאפילו תבעו בלא אמירה מפורשת, ונשבע הנתבע לשקר, הרי הוא חייב ! אלא, בהכרח, לשון 'אמר'

המופיע במשנת שבועת הפקדון לאו דוקא. הכא נמי, בשבועת העדות, לשון המשנה 'אמר' לאו דוקא הוא. ולפיכך היה שמואל צריך לחדש שבשבועת העדות אמר בדוקא הוא, שבלא אמירה מפורשת של התובע, שתובע להעיד, פטורים העדים משבועת העדות.

ומקשינן: האי מאי? אי אמרת בשלמא [כמו: בשלמא אי אמרת] 'אמר' דהכא בשבועת העדות דוקא הוא, תנא התם, לקמן בשבועת הפקדון, לשון 'אמר' אטו הכא, על אף דהתם 'אמר' לאו דוקא הוא.

אלא אי אמרת דלא 'אמר' דהתם דוקא ולא 'אמר' דהכא דוקא - 'אמר' 'אמר' שנקטה המשנה פעמיים, בין בעדות ובין בפקדון, למה לי למיתנייה?

ומתרצינן: עדיין הייתי אומר אילולי דברי שמואל, דלמא אורחא דמילתיה נקט התנא שנשבעים בעקבות אמירתו. אך אין האמירה של התובע תנאי בשבועת העדות, קא משמע לן שמואל, שבלא אמירה מפורשת אין חיוב של שבועת העדות.

תניא כוותיה דשמואל: ראוהו העדים לתובע שבא אחריהן. אמרו לו: מה אתה בא אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות! הרי הן פטורין משבועת העדות, ואם בפקדון היה כדבר הזה, שבא התובע אחר הנתבע, ואמר לו הנתבע: מה אתה בא אחרי לתובעני? שבועה שאיני חייב לך, חייבים. ומשום שרק בעדים צריכים אמירה ולא בפקדון.

שנינו במשנה: השביע עליהן חמשה פעמים וכו'.

מנלן דאכפירה בבית דין הוא דמחייבי אבל אחוץ לבית דין לא מחייבי?

אמר אביי: "אם לא יגיד - ונשא עונו". לא אמרתי לך שחייב העד אלא במקום שאילו מגיד זה, מתחייב זה ממון. והיינו, כפירת העד הנלמדת מלא - יגיד צריכה להיות דוקא בבית דין, במקום שהגדתו מחייבת ממון.

אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי, דילפינן מלא יגיד דבעינן מקום הראוי להגדת עדות, אימא נמי: שבועה גופא שמשביעים את העדים - בבית דין, אין, ושלא בבית דין לא. כי לכאורה, כולל הלימוד של לא יגיד גם את הכפירה וגם את השבועה.

אמר ליה אביי: לא סלקא דעתך! לפי שיש לנו מקור לחלק, ולומר שחייבין על השבועה אפילו מחוץ לבית דין.

דתניא: "והיה כי יאשם לאחת מאלה" - לחייב, כשנשבע העד כמה פעמים שאינו יודע, על כל אחת ואחת!

ואי סלקא דעתך שחייב דוקא בנשבע בבית דין, מי מחייב על כל אחת ואחת!? והתנן: השביע עליהן חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו - אין חייבין אלא אחת. אמר רבי שמעון מה טעם, הואיל ואינם יכולים לחזור אחרי כפירתם הראשונה ולהודות.

אלא לאו, שמע מינה מהברייתא, הדורשת מהפסוק 'לאחת' לחייב על כל אחת ואחת, כי שבועה חוץ לבית דין, מחייבת. ורק כפירה הוא דבעינן בבית דין דוקא.

שנינו במשנה: כפרו שניהן כאחת, חייבין.

ותמהה הגמרא: כיצד יתכן שכפרו שני העדים ביחד? הא אי אפשר לצמצם את הזמן שתהיה כפירתם כאחד!

אמר רב חסדא: הא מני - רבי יוסי הגלילי היא, דאמר אפשר לצמצם.

רבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן היא, דאמרי אי אפשר לצמצם, כאן מדובר בכגון שכפרו שניהן בתוך כדי דבור. וקיימא לן, ש"תוך כדי דיבור" - כדיבור דמי.

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: מכדי, הרי, "תוך כדי דיבור", כמה הוי? - כדי שאילת שלום של תלמיד לרב [והיינו: שלום עליך רבי, שהן שלש מילים]. ואילו עדים אלו, עד דאמרי "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות", טובא הוי! הרי הן שש מילים, שהם יותר משלש מילים. וכיצד אמרת שכפרו שניהם בתוך כדי דיבור?

אמר ליה רבינא: אין הכוונה שכפרו שניהם ביחד במשך תוך כדי דיבור, אלא כל אחד ואחד היתה כפירתו תוך כדי דיבור של חבירו. שהראשון כפר, ולאחר שסיים הראשון את כפירתו, כפר העד השני בתוך כדי דיבור מסיום כפירתו של הראשון. וכל שהיו דברי שניהם סמוכים זה לזה, בלי הפרש של תוך כדי דיבור בין שניהם, הרי הם כאילו כפרו בעת ובעונה אחת.

שנינו במשנה: אם היתה כפירתן בזה אחר זה - הראשון חייב והשני פטור.

מתניתין דלא כי האי תנא -

דתניא: משביע עד אחד שיבוא ויעידהו - פטור העד שכפר מקרבן שבועת העדות. ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב! ואילו מתניתין, שפוטרת את השני עקב היותו עד אחד לאחר כפירת הראשון, חולקת על רבי אלעזר ברבי שמעון!

לימא בהא קמיפלגי - דמר, תנא דמתניתין, סבר, עד אחד כי אתא, לשבועה הוא דקא אתא. לממונא לא קא אתא. וקרבן שבועת העדות הוא רק על עדות ממון. ומר, רבי אלעזר ברבי שמעון סבר: עד אחד כי אתא, לממונא קא אתא, שמתקבלת עדות עד אחד לממון [ורק למכות ועונשין צריכים שני עדים], ולכן חייב על כפירתו, דהווי כפירת עדות של ממון.

ודחינן: ותיסברא, היתכן שלפי רבי אלעזר ברבי שמעון יחייב עד אחד בלבד ממון, הא אמר אביי:

א. הכל מודים בעד סוטה.

ב. והכל מודים בעדי סוטה.

ג. ומחלוקת בעדי סוטה.

ד. הכל מודים בעד אחד.

ה. והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה!

[וכפי שיבואר כל זאת בסמוך].

ומכיון שאמר אביי הכל מודים בעדות עד אחד [וכוונתו לומר שאינו קם לעדות ממון], הרי אי אפשר לומר שרבי אלעזר ברבי שמעון חולק.

אלא, דכולי עלמא סברי עד אחד כי אתי, לשבועה בלבד קא אתי, ולא לממון. והכא, בהא קמיפלגי תנא קמא ורבי אלעזר ברבי שמעון:

מר, רבי אלעזר ברבי שמעון, סבר, דבר הגורם לממון כממון דמי. שאילו היה העד האחד בא ומעיד, היה מחייב את הנתבע להשבע, ועל פי רוב אין הנתבע עומד להשבע כנגד העד, כי רוב בני אדם אינם נשבעין לשקר אלא מעדיפים לשלם. ונמצא, שכפירתו של העד היתה בדבר הגורם לממון, שהרי הוא כממון.

ומר, תנא קמא הפוטרו לעד אחד, סבר שגורם לממון לאו כממון דמי, ונמצא שלא היתה כפירתו בממון.

גופא - אמר אביי: א. הכל מודים בעד סוטה. ב. והכל מודים בעדי סוטה. ג. ומחלוקת בעדי סוטה. ד. הכל מודים בעד אחד. ה. והכל מודים בעד שכנגדו חשוד על השבועה!

ומבארת הגמרא:

א. הכל מודים בעד סוטה שחייב קרבן שבועת העדות כשכפר ונשבע לשקר - בעד טומאה. שאם קינא לה בעלה, ונסתרה אחר כך [ויש שני עדים על הקינוי ועל הסתירה] ויש עד אחד שראה שנטמאה בסתירה זו, דרחמנא הימניה לעד זה לפטור את הבעל מחיוב הכתובה. דכתיב "ועד אין בה" [וכפי שיבואר הלימוד לקמן], ותבעו הבעל שיבוא להעיד ולפוטרו מחיוב הכתובה, וכפר העד ונשבע לשקר שאין הוא יודע בטומאה זו, הרי הוא חייב בקרבן שבועת העדות. שהרי כפר בשבועה בממון, שהיה הבעל יכול להפטר מתשלום הכתובה. ^[8]

והמקור לנאמנות עד אחד בטומאה לפטור את הבעל מתשלום הכתובה, נלמד מהפסוק "ועד אין בה - והיא לא נתפשה", ודרשינן מהאי קרא: כל שיש בה עדות כל שהיא, ואפילו של עד אחד, הרי היא נאסרת לבעלה, ומפסידה את כתובתה.

ב. והכל מודים בעדי סוטה שפטור, אפילו נשבעו שני העדים - בעדי קינוי, ששמעו כיצד קינא לה הבעל שלא תסתר עם איש פלוני. ופטורים הם מקרבן שבועה מחמת שאין המנעותם מלהעיד גורמת הפסד ממון ישיר לבעל אלא רק דהוה גורם דגורם להפסד ממון. שהרי גם אם יעידו על הקינוי, עדיין חייב הבעל בכתובתה עד שיביא את עדי הסתירה, וגם עדי הסתירה אינם פוטרים אותו מחיוב הכתובה, אלא שיתכן והאשה תרתע מאימת שתיית המים המאררים ותודה שזינתה, ובכך יפטר הבעל מחיוב הכתובה. ולפיכך על כזה גורם דגורם להפסד ממון, הכל מודים שאין ההמנעות מעדות מחייבת קרבן שבועת העדות.

תניא כוותיה דשמואל וכן הלכתא אבל בפקדון אע"ג דלא שמע מפי התובע אלא הוא נשבע מעצמו חייב שנאמר וכחש בעמיתו כל דהו:

השביע עליהן ה' פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורין. מנא לן ואמר אביי (שאם) [שנאמר אם] לא יגיד ונשא עונו. אימתי נושא עון בזמן מגיד במקום שמתחייב הנתבע ממון ומקשי רב פפא אימא גם השבועה עצמה אם לא תהא בב"ד לא יהו חייבין. ודחי' לא מצית למימר הכי דתניא לאחת לחייבו על כל אחת ואחת והתנן השביע עליהן ה' פעמים בב"ד וכפרו אין חייבין אלא אחת כו' אלא לאו ש"מ שבועה חוץ לב"ד כפירה בב"ד ש"מ:

מתני' כפרו שניהן כאחד חייבין. פירוש אין חייבין שניהם אלא עד שיכפרו שניהם בבת אחת:
והא אי אפשר לצמצם.

אמר רב חסדא הא מני ר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם. דתנן בבכורות פרק ב' רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשים כאחת. ר' יוסי הגלילי אומר שניהן לכהן שנאמר הזכרים לה' וחכ"א אי אפשר לצמצם אלא אחד לו ואחד לכהן.

ר' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן הכא במאי עסקינן כגון שכפרו בתוך כדי דבור כדי שאילת שלום תלמיד לרב כל אחד ואחד בתוך בדי דבור של חבירו:
פיסקא כפרו זה אחר זה הראשון חייב והשני פטור.

מתני' דלא כר' אלעזר בר' שמעון דתניא המשביע עד אחד פטור ור' שמעון מחייב נימא בהא פליגי תניא קמא סבר עד אחד לשבועה הוא דאתא הלכך פטור. דהא ליתא תביעת ממון. ור' אלעזר בר' שמעון סבר עד אחד לממון הוא דאתא:

איני והאמר אביי הכל מודים בעד סוטה שחייב. בעד טומאה דכתיב ועד אין בה כל שיש בה כו'. ואמרינן אלא כולי עלמא עד אחד לשבועה הוא דאתא ובהא פליגי. תנא קמא סבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ור' אלעזר בר' שמעון סבר כממון דמי:

גופא אמר אביי הכל מודים במשביע עד סוטה וכפר בו שחייב בעד טומאה דרחמנא אמר ועד אין בה כל שיש בה. והכל מודים במשביע עדי סוטה וכפרו שפטורין בעדי קינוי דהא גורם דגורם עדי קינוי גורמין לעדי סתירה ועדי סתירה גורמין לממון:

גמ': כגון שכפרו תוך כדי דיבור. קס"ד אדעתיה דרב אחא מדפתי דכפרו שניהן ואין בין השלמת כפירתו של זה להשלמ' כפירה של זה כדי דיבור ומשום הכי אקשי שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי כלומר שאם כפר הראשון ואחר כך אמר שני שבועה שאין אני יודע לך עדות טובא הוי ולאו קושיא הות אלא שאלה בעלמא דהא משכחת לה כגון שאמרו שניהם בבת אחת שבועה שאין אנו יודעים לך שאף על פי שהשלים האחד קודם השני משום שאי אפשר לצמצם מכל מקום בתוך כדי דבו' התחילו והשלימו אלא הכי איבעיא ליה מי משכחת לה בשבועה זה אחר זה או לא ועשה לו רב להסתלק מן הספק ואמר ליה כל אחד בתוך כדי דיבורו של חבירו שאחר שהשלים הראשון שבועתו התחיל השני לשבע ואין בין השלמת דיבורו של זה להתחלתו של זה כדי דיבור ורבינא קושטא אמר ליה דמשכחת לה נמי בהכי ולאו דמתני' דוקא בהכי אי נמי כיון דמתני' בבת אחת קתני [דשניהם חייבים] זה אחר זה [הראשון חייב והשני פטור] וזה אחר זה לא משכחת דפטור השני אלא באחר כדי דיבור של חבירו הילכך בת אחת דקתני כל שהוא בתוך כדי דיבורו של חבירו הוא דמיקרי הכי.

מכדי תוך כדי דבור כמה הוי... שבועה טובא הוי. לכאורה משמע דר"א מדפתי דסבירא ליה דכפרו שניהם ר"ל שאין בין השלמת כפירתו של זה להשלמת כפירתו של זה כדי דיבור קאמר, ומשום הכי אקשי ליה הכי, ואינו מקשה אלא כשואל. ותדע לך, דה"מ לאוקומי כגון שאמרו שניהם בבת אחת שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שאע"פ שהשלים האחד קודם שהשלים הב' מפני (שאין אנו יודעין לך עדות שאע"פ שהשלים הא' קודם שהשלים הב') שאי אפשר לצמצם, מכל מקום בתוך כדי דבור התחילו והשלימו, אלא דהכי איבעיא ליה אי משכחת לה כגון שנשבע זה אחר זה או לא, וא"ל משכחת לה כגון שכפר בתוך כדי דבור של חבירו, כלומר שאחר שהשלים האחד שבועתו נשבע הב' תוך כדי דבור וחייב משום דאכתי יכול ב' למיהדר ביה הא'.

עד אחד כי אתי לממונא אתי. פירש רש"י ז"ל: לממונא ממש, דאע"ג דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת דסבר דהיינו למכות ולעונשין אבל לממון קם, ולא נהירא לי דנשוי הא מקשה טועה גמור, והנכון בעיני מה שפירש הרמב"ן ז"ל דחשבינן ליה לממון הואיל וראוי לה להצטרף עם אחר להוציא ממון, חשבינן ליה דאתי לממונא.

ותסברא. פירוש: ותסברא דבהא פליגי, והא אביי וכו' דלא פליגי אלא בגורם לממון אי כגורם לממון ואין לשון ותסברא מיושב בעיני לפי' זה דהכי ה"ל למימר אלא כגורם לממון פליגי, והאמר אביי, אבל לשון תסברא משמע דמאי דאמר דעד אחד כי אתי לממונא אתי קשי' לי', כלומר וכי אפשר לומר כן דאית לי' לר' אליעזר בר"ש דעד אחד כי אתי לממונא קאתי, ומ"ה נ"ל דהפ' וכי אפשר לומר דמשום דראו להצטרף חשבינן ליה כגורם לממון להתחייב בשבועת העדות, והאמר אביי הכל מודים בעידי קנוי דפטירי ואף על גב דראויין להצטרף לאבד כתובתה בהדי עידי סתירה, ועד טומאה, דאלו עידי סתירה ועד טומאה בלא קנוי לא אבדה כתובת' ואפילו אגברא לא מתסרא ובעידי קנויי מתסרה, כנ"ל.

הכא בהא קא מפלגי מר סבר דבר הגורם לממון כממון דמי ומר סבר לאו כממון דמי. ומי' מתניתין דפטר עד אחד דלא כר' אלעזר בר"ש דלדידיה אפילו עד אחד חייב משום דגורם לממון מיהא הוא, והא דאמרינן ותסברא, לאו לדחויי מאי דאמרינן מתניתין דלא כר' אלעזר בר"ש, אלא לדחויי מאי דאתינן לאוקומי פלוגתייהו בעד אחד אי אתי לאפוקי ממונא או לא, והיינו דאמרינן מתניתין דלא כי האי תנא, ולא אמרינן לימא מתניתין דלא כי האי תנא, וקיימ"ל כרבנן דרבים נינהו, ועוד דסתם מתניתין כוותיהו, וקשיא לי דהא קימ"ל גבי נזקין כמאן דאית ליה דינא דגרמי, וכל מאן דאית ליה דינא דגרמי כל שכן דאית ליה גורם לממון כממון וכדמוכח בהדיא בב"ק (צח, ב) וכמו שכתבתי שם וגם רבותינו בעלי התוספות כתבו שם כן, ואם כן קשיא הלכתא אהלכתא, ולא היא דהכא שני דלא חייבה תורה אלא בכפירה שמאבד ממון ממש זה מחמת כפירתו של זה, וכדאמרינן לעיל אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שזה מגיד וזה מתחייב, ואף אנו נאמר לא אמרתי אלא בזמן שזה מגיד וזה מתחייב, אבל גורם לא אמרינן לדעת רבנן, וקימ"ל כוותייהו, אבל לגבי נזקין כל שגורם לממון מזיק חשבינן ליה כנ"ל, ועיקר.

אמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי לך אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון פי' רש"י ז"ל דכיון דקפיד קרא בחיוב קרבן זה אהגדה מסתמא אהגדה חשובה קפיד דהיינו בב"ד ויותר נ"ל דאמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו מכלל דהגדה בב"ד היא שיש בה חיוב ממון ואינו יכול לחזור ולהגיד דאי לא נשיאות עון למה. גי' כל הספרים שלא הוגהו א"ה שבועה גופה בב"ד היא ויש שמחקו והגיהו ואימ' שבועה גופה בב"ד ושאלה בעלמא היא ויש לקיים הגי' הישנה וה"פ דבשלמא לדידי הא דבעו רבנן כפירה בב"ד לאו מקרא הוא דאדרבא קרא סתמא כתיב בכל מקום וגזירת הכתוב הוא לחייבו קרבן בכך אלא סברא הוא דבמקום דמהנייא הודאה דעדים לחייב בכפירה והיינו בב"ד אבל שבועה איתא אפי' חוץ לב"ד אבל לדידך דמייתית לה מקרא שבועה נמי דמנא לך לחלק המקרא מקצתו בב"ד ומקצתו חוץ לב"ד ומהדר דקרא גופיה מכריע דשבועה חוץ לב"ד מדכתיב אחת לחייב על כל א' וא' ולא משכחת חלוק חטאות אלא בשבועה חוץ לב"ד שיכול לחזור ולהודות וכדמפרש ואזיל:

ואי ס"ד בב"ד מי מחייב והתנן וכו' לאו ממתני' דייקינן לה דאנן הכרחא מקרא בעינן מנלן אלא מקרא דלאחת דייקינן לה כדפרישית:

השביע עליהם ה"פ בב"ד וכפרו אין חייבין אלא א' וכו' מכאן דקדק רבינו מאיר הלוי ז"ל דהא דקתני כפרו לאו סוף דבר כפרו בין כל א' וא' אלא אפי' שתקו בין כל א' וא' וכפרו כפירה איק חייבין אלא א' דכיון דשתקו בתחל' לא היו יכולים לחזור ולהודות דאי לא הא מצינן למימר דלעולם אין חיוב קרבן אלא בשבוע' בב"ד וכי כתיב לא' ליחייב על כל א' וא' בשהשביעם ה"פ או יותר ושתקו בין כל שבוע' ושבוע' ומעת' נלמוד מכאן לפ"ז כדברי הרמב"ן ז"ל דשתיקה בב"ד כפירה היא אבל יש לי לדחות דהא דמשמע מהכא שאפי' שתקו אינן חייבין אלא א' לאו משום דשתיק' כפיר' אלא דאתייא עלה ממ"נ דאי כפיר' היא אינן יכולין לחזור ולהודות ואי הודאה היא אינן יכולין לחזור ולכפור שכבר הודו וכיון שהגידו שוב אינן חוזרין ומגידין ומיהו הא ק"ל טובא דלעולם אימא לך שבועה בב"ד נמי חייב על כל א' וא' בשחוזר ומשביעם תוך כדי דבור שיכולין לחזור ולהודות וי"ל דהא ליתא דסתם שבוע' היינו שבוע' שאין אתם יודעין לי עדות והא טפי מכדי דבור כדאיתא לקמן וא"כ בשעת גמר השבוע' לא היו יכולין לחזור ולהודות כנ"ל. והא דתנן כפרו שניהם כא' חייבים פרכינן עלה בגמ' והא א"א לצמצם פי' רש"י ז"ל דהא דר"י הגלילי אומר שניהם לכהן ואיכא למידק דשאני הא דאיכא למימר דהתם הוו בידי שמים אבל בידי אדם א"א לצמצם ושתמצא לומר דרבי יוסי הגלילי סבר דוקא בידי שמים הויא מתני' דאידך תנא ונקטה רבי יוסי הגלילי דהוא עיקר תנא בהאי עניינא התם וידיעה מתניתיה דוקא ודכוותה בב"ק אמרינן הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר וכדפרישית בדוכת' ונראה דסוגיין קשיא על הרמב"ן ז"ל שסובר דשתיקת עדים דבתר שבוע' בב"ד ככפיר' דא"כ למאי דס"ד דמתני' כפרו ממש בבת אחת היא וכדקבלה רב חסדא מאי ק"ל ומאי דחיק רב חסדא נפשיה לאוקומיה כר"י הגלילי ולא כרבנן נימא דמתני' מיירי בששתקו דחשיבא כפירה דבשלמא לאוקומה כשענו אמן לא ניחא דבאמן נמי א"א לצמצם לרבנן אבל בשתיקה א"ש ובשלמא לתירוצא דר"י דבסמוך לא ק"ל מידי בהא דאיהו לא קבלה לקושיא דש"ס וניחא ליה טפי לאשמועינן דאפי' בזה אחר זה משכחת לה (לא) [הא] דחשיב כא' והוי רבותא טפי אבל לקושיא דש"ס ופירוקא דר"ח ק"ל וכ"ת דש"ס ורב חסדא משמע להו דקתני כפרו דלישנא משמע דכפרו בדבור ולא בשתיק' א"כ תיקשי לן על מרן ז"ל דהא בכוליה פרקין לא קתני תנא בחיוב שבועת העדות אלא כפירה דמשמע כפיר' היכי לא אישתמיט למיתני הכי בשום דוכתה לכך נ"ל יותר כדברי רש"י ז"ל:

ר"י אמר אפי' תימא רבנן כגון שכפרו בתוך כדי דבור פירוש ר"י אתא לאשמועינן דלאו כא' ממש בדבור אלא כא' בענין שכפרו בקירוב (כר') [כא'] שדינו כדין כפרו בדבור א' וכגון שכפרו תוך כדי דבור וכל תוך כדי דבור כדבור דמי:  

א"ל רב אחא מדפתי לרבינא תוך כדי דבור כמה הוי עד שבועה שאין אנו יודעין לך עדות טובא הוי פי' דקס"ד דרב אחא בתוך כדי דבור דאר"י היינו שלא היה מסוף כפירתו של א' עד סוף כפירתו של ב' אלא כדי דבור ולהכי פריך דהא שבוע' שאין אנו יודעים לך עדות שאמר האחרון יותר מכדי דבור הוא ויפה פירוש הרמב"ן ז"ל דהא דרב אחא לאו קושיא גמורה היא אלא שאלה בדרך קושיא לעשות לו רב להסתלק מן הספק דהא מנ"ל שכפרו לגמרי זה אחר זה עד שיהא כל ההפסק הזה בין א' לב' דהא ודאי משום דא"א לצמצם דק"ל דיינו שתהא סוף כפירתו של זה מאוחרת מעט לסוף כפירתו של זה והוי סוף כפירתם תוך כדי דבור אלא דבעי למידע בדרך קושיא אם אפשר להעמידה אפי' כשכפרו זה (את) [אחר] זה ורבינא ג"כ פירש לו דאה"נ דכל א' וא' תוך כדי דבורו של חבירו כלומר שהתחילה כפירתו של אחרון תוך כדי דבור דסוף כפירתו של א' ובכי הא חשיב כאלו כפרו כא' וכפירוש רש"י ז"ל וטעם הדבר משום דכל שהתחיל הב' תוך כדי דבור דכפירת הא' כדבור דא' חשיב דב' עדים פתיכא סהדותייהו דחד בדחבריה וכעדות א' חשביה קרא וכדכתיב ע"פ ב' עדים ואחרים פירשו דטעמא דמלתא משום שהא' היה יכול לחזור ולהודות תוך כדי דבור שלו וא"כ בשהתחיל חבירו לכפור תוך כדי דבור שלו והוא עמד בכפירתו דיינינן ליה לראשון כאלו עתה נשלמה כפירתו עם כפירת הב' ותדע שאל"כ למה הב' חייב לימא כיון שכבר כפר הא' אין בעדותו עדות ממון וכפירת דברים הוא אלא ודאי כדאמרן ולפי זה אפשר להתיישב לשון הגמר' שאומר כל א' מהם תוך כדי דבור של חבירו דקש' מאי כל א' מהם דקאמר שהרי הב' הוא לבדו שכפר תיך כדי דבורו של חבירו אבל לפי זה ניחא שאף הא' חשוב כופר תיך כדי דבור של ב' לפי שאלו היה רוצה לחזור ולהודות היה מודה כנ"ל:

מתני' דלא כהאי תנא פירוש רש"י ז"ל דלא כר"א ברבי שמעון דמחייב ולישנא דגמר' דנקט לאו כי האי תנא (קאמר) [קשה] דה"ל למימר דלאו כר"א בר"ש וי"ל מתני' דתני לה בלא פלוגתא. ולאו דתהוי מתניתא משבשתא דהא שקלינן וטרינן עלה במאי פליגי אלא דמתניתא פריש לן טפי דאשמעינן דמתני' לאו לד"ם סתמא אלא כת"ק דר"א בר"ש. לימא בהא קמפלגי דת"ק סבר עד א' בשבועה אתי ור"א בר"ש סבר דלממונא אתי פי וקרא דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת היינו למלקות ושאר עונשי הגוף ובכל דוכתא דתנינן דעד א' מחייב שבועה דלא כר"א בר"ש. ותסברא והאמר אביי הכל מודים וכו' ומחלוקת בעידי סוטה ופרישנא לקמן דהיינו בעידי סתירה דהוי גורם ומייתי לה לשבועת האלה בעלמא ושמא תודה ותתחייב ממון אלמא פלוגתא דעד א' דאפליגו אינו אלא משום דעד א' גורם לממון דדלמא לא ניבעי נתבע אלא לשלם. ת"ק סבר דבר הגורם וכו' פי' דבהא מיהת דשבועת העדות גורם לממון כממון דמי ואע"ג דבעלמא אפשר דאמר כל חד מינייהו איפכא ולהכי לא מייתי' ליה מתניתא דאפליגו בדבר הגורם לממון בב"ק ודנימא דהני תנאי כי הני תנאי. גופא אמר אביי וכו' גירס' דיוקא דבקמא גרסינן בעד ובאידך גרסינן בעידי וכדמפרש ואזיל ומאן דגריס בכולהו בעידי אגב שיטפא קמא נקטיה וכלישנא דקרא דכל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים. הכל מודים בעד סוטה דחייב בעד טומאה ואפי' בעד א' דרחמנא אמר ועד אין בה כל שיש בה פי' דכל שיש בה אפי' בעד א' דטומאה אסורה לו וחייב להוציאה ואינה שותה דלהכי כתיב ועד אין בה כלומר ועד טומאה אין בה כלל דאע"ג דבעלמא כל מקום שאמרה תורה עד הרי כאן שנים עד שיכתוב עד א' כדכתיב לא יקום עד א' באיש שאני הכא דלהכי כתיב לשון ועד אין בה לומר עיין עליה שאפי' עד א' אין בה שאלו היה בה עד א' דטומאה לא היתה שותה והכי מפ' בדוכת' בריש מס' סוטה ומיהו דוקא בעד סוטה שרגלים לדבר כיון שקינא לה ולכך אוסרה הכתוב בעד א' של טומאה אבל בעלמא אין האשה נאסרת על בעלה אלא בב' עדים וכדאיתא בפ"ק דכתובות וכדאית' נמי בפ' כיצד דיבמות בעדים הוא דמפקן וכדפרישנא התם בס"ד:

השביעם הנתבע ואמ' משביעני עליכם שאם תדעו עדות זו לפלני שהוא תובעני שתעידו לו ואל יאמר שמחמת יראתי אתם נמנעים וקבלוה וכפרו פטורים עד שישמעו מפי התובע או מפי שלוחו לדעת קצת:

בשבועת הפקדון אינו כן אלא כל שנשבע שאין בידו מחברו כלום אפי' מפי עצמו ר"ל שלא מפי תובע וכן אפי' הושבע מפי אחר ולא קבל ולא ענה אמן הואיל וכפר אחר השבועה הכפירה מחייבתו בשבועת הפקדון בלא קבלת שבועה וכן שבועתו בלא תביעת האחר כמו שיתבאר ל"ו ב':

רחל שלא בכרה עד עכשו וילדה שני זכרים אפי' ילדה שניהם כאחד אי אפשר לצמצם ואי אפשר שלא הוציא האחד רוב ראשו קודם חברו ומעתה שניהם ספק והכהן נוטל פחות שהרי מוציא מחברו הוא ועליו הראיה:

הא דאמרינן דאי לא תימא הכי גבי פקדון אמר אין לא אמר לא פי' משום דשבועת העדות הוא דאיכא למימר אמר אין לא אמר לא דהא ושמעה קול אלה כתיב דמשמע שתבעו להעיד ולא העיד לו אבל גבי פקדון דלא כתיב ביה הכי ליכא למימר אמר אין לא אמר לא דהא ומעלה מעל בה' כתיב לא שנא אמר ולא שנא לא אמר:

הא דתנן השביע עליו ארבעה וחמשה פעמים וכו' ואמרינן עלה מנ"ל דאכפירה בבית דין הוא דמחייב אדחוץ לבית דין לא מיחייב אמר אביי דאמר קרא אם לוא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שאם זה מגיד זה מתחייב ממון ואמרינן אי הכי אפילו שבועה נמי וכו' דשמעת מינה דשבועה חוץ לבית דין וכפירה בבית דין ואפי' כפר חוץ לבית דין אם חזר והודה בבית דין פטור לא משכחת לה אלא במושבע מפי אחרים ובעונה אמן כדגרסינן בסוף פרק שבועת בתרא דף כ"ט ע"ב לא קשיא הא דענה אמן הא דלא ענה אמן והיינו טעמא דכי חזר והודה בבית דין פטור משום דאכתי לא הוציא שבועה מפיו הילכך כיון דקיימא לן דכפירה חוץ לבית דין לאו כפירה היא אם חזר והודה בבית דין נפטר משום דאכתי לא נשבע כלום אבל במושבע מפי עצמו מכי נשבע כבר עבר על השבועה הלכך לר"מ דסבר מושבע מפי עצמו חוץ לבית דין חייב מיחייב ולא מהני ליה הודאתו אחר כן בבית דין ולרבנן דסברי מושבע מפי עצמו חוץ לבית דין פטור לא מיחייב עד דמשתבע בבית דין.

נקטינן השתא דמושבע מפי אחרים בבית דין לעולם מיחייב חוץ לבית דין אי עונה אמן וכפר בבית דין מיחייב ואם לא ענה אמן ואע"ג דכפר בבית דין אי נמי ענה אמן ולא כפר בבית דין פטור ומושבע מפי עצמו בבית דין לעולם מיחייב חוץ לב"ד לר"מ מיחייב בין כפר אח"כ בב"ד בין לא כפר אח"כ בב"ד לרבנן אם לא כפר אח"כ בב"ד בודאי פטור ואם כפר אח"כ בב"ד איכא למימר דפטור דלא מהניא כפירה בתר הכי בב"ד לחיוביה אלא במושבע מפי אחרים משום דכיון דלא הוציא שבועה מפיו כמה דלא כפר בבית דין אכתי לא נשבע כלום הילכך כשכפר בבית דין ההיא שעתא הוא דעבר על השבועה אבל במושבע מפי עצמו מכי נשבע כבר עבר על השבועה הילכך כיון דס"ל לרבנן חוץ לבית דין לא מיחייב עליה כלום אף ע"ג דכפר בתר הכי בבית דין נמי לא מהניא מידי לאחיוביה ואיכא למימר כיון דמושבע מפי עצמו דלא מחייב חוץ לבית דין ממושבע מפי אחרים ילפינן ליה כדאמרינן לעיל ומה מושבע מפי אחרים חוץ לבית דין כי הדר כפר בבית דין מיחייב אף מושבע מפי עצמו חוץ לב"ד נמי כי הדר כפר בב"ד מיחייב וצריך עיון.

מתני' כפרו שניהם כאחת שניהם חייבין זה אחר זה הראשון חייב פי' שבשעה שכפר הראשון ראויה היתה העדות להתקיים לולי כפירתו שהרי עדין השני לא כפר ואעפ"י שהרי כפר השני לאחר מכאן מעת שכפר הראשון נתבטלה העדות תדע שהרי אלו הודה השני ולא כפר לא היה בעדותו ממש לפי שהוא עד אחד הרי למדת שמכפירת הראשון נתבטלה העדו' ולפיכך הראשון חייב והשני פטור ועלה אמרינן מתני' דלא כי האי תנא פי' דלא כר"א ב"ר שמעון דתניא המשביע עד אחד פטור ור' אלעזר ב"ר שמעון מיחייב ואי ב"ר שמעון אעפ"י שכבר כפר הראשון והוה ליה שני עד אחד כיון שכפר מיחייב דהא אמר משביע עד א' חייב ודייקינן לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר עד אחד כי אתי לשבועה קא אתי הילכך כי כפר לאו עדות ממון כפר אלא עדות שבוע' ואכפירת עדות ממון הוא דחייב רחמנא אכפירת עדות שבועה לא חייב רחמנא ומר סבר עד אחד כי אתי לממון אתי שהרי עדותו ראויה שתצטרף עליה עדות אחרת ויתחייב בה הנתבע ממון ודחינן ותסברא והא אמר אביי הכל מודים בעד סוטה פי' קיימא לן שהסוט' אינה נעשית סוטה אלא עד שיקנא לה ותסתר ואם נסתרה בלא קינוי או קינא לה בלא סתירה אינו מועיל לה כלום עד שיקנא לה ותסתר ולאחר שמעידין עליה שנסתרה אם יבוא עליה אפי' עד אחד שנטמאה מפסדת כתובת' ונאסרת עליו לעולם ואם לא יבא עליה עד שנטמאה הרי היא אסורה עליו עד שמשקין אותה מי סוטה לברר אם נטמאה אם לאו ואם יגלה עליה מי סוטה שנטמאת הפסידה כתובתה ואין אנו צריכין לומר שנאסרה עליו שהרי מתה לה ואם יגלה שלא נטמאת תחזור להיתרה:

נמצא עכשו שהטומאה עצמה היא מפסדת אותה כתובת' והמעיד בה בממון עצמו הוא שמעיד דהוה ליה כמאן דאמר בפני נפרעה כתובתה זו או מחלה עליה דהיא עדות ממון דמה לי העיד על כתובה זו שהבעל פטור מלפרעה מחמת טומאה שנטמאה או מחמת שמחלה עליה או נפרעה אותה הלכך עדות ממון הוא והכופר בה מתחייב קרבן שבועה והסתירה גורמת לטומאה שאילולי הסתירה לא היינו יכולין להשקותה ולגלויי עליה אם נטמאת אם לאו הילכך עדות סתירה עדות גרמא היא שהרי הסתירה אינה מפסדת אותה כתובתה הטומא' היא שמפסדת אותה כתובתה כמו שאמרנו והסתירה גורמת לגלות אם נטמאת אם לאו בהשקייתה מי סוטה והיכא דאתא נמי עד אחד שנטמאה נמי אילולי הסתירה לא היו מאמינים אותו אלא עד שיעידו שני עדים שנטמאת כדגרסינן במסכת' סוטה (דף ב' ע"א) מן התורה עד אחד מהימן מנא לן דכתיב ועד אין בה וכו' ואמרינן נמי וטומאה בעלמא בלי קינוי ובלא סתירה מנ"ל דלא מהימן עד אחד דכתיב כי מצא בה ערות דבר נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר מה להלן שנים אף כאן שנים.

נמצא עכשו שהסתירה גורמת לנו להאמין עד אחד לטומאה הילכך המעידין בה למאן דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי עדות ממון היא ואם כפרו בו ונשבעו חייבין קרבן שבועה ולמאן דאמר לאו כממון דמי לאו עדות ממון הוא ופטורים.

והקינוי הוא גורם דגורם שהוא גורמת לסתירה כמו שאמרנו:

למדנו עכשו מדברי אביי במשביע עד סוטה וכפר שהוא חייב בקרבן שבועת העדות משום דאע"ג דעד אחד הא המניה רחמנא דכתיב ועד אין בה וכיון שאילו העיד היתה יוצאה שלא בכתובה נמצא שכפירתו הפסידתו כתובתה ולפיכך חייב קרבן שבועה והכל מודים בעדי סוטה במשביע עדי קינוי שהן פטורין שאלו העידו בקינוי עדין צריך הוא לעדי סתירה הלכך הוה ליה גורם דגורם שהקינוי גורם לסתירה לפי שהסתירה בלי קינוי אינה מועילה כלום והסתירה גורמת להשקות אותה מי סוטה ולגלויי עלה אם נטמאת אם לאו ואלולי הסתירה לא היינו יכולין להשקותה מי סוטה וכשמשקה אותה ומתברר שנטמאת מפסדת כתובתה מחמת הטומאה.

נמצא שהטומאה היא המפסדת אותה כתובת' והסתיר' גורמת לגלות אם נטמאת אם לאו והקינוי גורם לסתירה ומחלוקת במשביע עדי סתירה פירוש כשמעידין בסתירה אינן מעידין על הטומאה ממש שהיא המפסדת אותה כתובתה אלא על סתירה בלבד הוא שמעידין והסתירה גורמת להשקות אותה מי סוטה לגלות אם נטמאת אם לאו וכיון שכן נמצא שכשמעידין אינו על דבר המפסיד אותה כתובתה ממש אלא על דבר הגורם לגלות אותו דבר המפסיד אותה כתובתה ולברר אותו:

וכיון שעדות גרמא היא ולאו עדות ממון ממש לתנא קמא דאית ליה דבר הגורם לממון לאו כממון דמי פטורים ולרבי אלעזר בר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי חייבין והרי למדנו מדברי אביי שמחלוקתן בדבר הגורם לממון הוא ועלה אמרינן ותסברא:

אלא דכ"ע ע"א כי אתי לשבועה קא אתי והכא בהא קמיפלגי מ"ס דבר הגורם לממון כממון דמי וכיון שהשבועה גורמת לממון שהרי אפשר שיפרוש מן השבועה וישלם מה שהוא תבעו נמצא עדותו עדות ממון וכשכפר מתחייב קרבן שבועה ומ"ס דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וכיון דלא עדות ממון הוא אינו מתחייב קרבן שבועה על כפירתו.

בפרש"י בד"ה בעדי קינוי כו' ושמא מיראת המים תודה שנטמאת ותפסיד כתובתה עכ"ל וה"ה אם תשתה ותמות ירויח הוא כתובתה אלא דלא פסיקא ליה אם תשתה שתמות ושמא זכות תולה לה ולא תפסיד כתובתה כמ"ש התוספות:

רש"י בד"ה בעד טומאה כו' וכפר עדותו חייב דהא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שבועה שאין כו' וא"ת לימא כגון כו' נ"ב האי לישנא משמע דעל התרצן פריך דלישני הכי וע"ז תירצו התוס' דלא ניחא ליה לשנויי הכי כי אין רגילות בכך כו' ואף דרב חסדא משני הכי משום שמוכרח לכך דאפשר דלא ס"ל דמהני תוך כדי דיבור כה"ג ותדע דהא שניהם כא' בצמצום לכ"ע אין רגילות בכך וחידוש גדול הוא אפי' לר"י הגלילי דאמר אפשר לצמצם ודו"ק. ומש"ה נמי הוכרח הרי"ף לפסוק הלכתא דתוך כדי דיבור מהני וק"ל. אבל על המקשה אין כאן קושיא דלישנא דכפרו שניהן כו' לא משמע הכי דא"כ הל"ל כגון שסיימו שניהם תוך כ"ד וק"ל ותדע דעל התרצן קפריך דהא משני אחר כך התוס' להדיא דברי התרצן וק"ל:

גמרא מ"ס דהגל"מ כממון דמי ומ"ס לכמ"ד. לכאורה גם ב' עדים אינן אלא גרמא דהכובש עדותו פטור מד"א אף בתרי כמ"ש הסמ"ע בסי' כ"ח סק"י והגר"א שם סק"ז אולם שם ברי היזקא אבל אחד לא ברי היזקא ואין דהגל"מ זה דומה לדהגל"מ דאיפלגו ביה ר"ש ורבנן דהתם ברי היזקא אלא שאינו ממון ועי' פסחים רד"ו ובמש"כ שם ומצינו הרבה שהלשון אחד על כוונות מתחלפות:

גמ' שם הכל מודים בעד סוטה שחייב בעד טומאה. וכל הסוגיא נראה דאף בעדי קינוי אם כבר הביא עדי סתירה ועד טומאה הכ"מ שחייבין וכן בעדי סתירה אם כבר יש לו עדי קינוי ועד טומאה ואם אין לו עדיין עדי קינוי לכ"ע פטורין וכן בעד טומאה אם עדיין אין לו עדי קינוי וסתירה אלא דאורחא דמילתא נקיט:

רש"י ד"ה בעד טומאה. אם הביא כו' שהתרה בה כו'. כצ"ל:

תד"ה הכל. ואין כו' תשתה ותמות כו'. בסוטה (ו') תד"ה ושבאו משמע דמסקי דאפילו יש לה ע"א במד"ה שנטמאה אין המים בודקין אותה וא"כ איך יאמר תשתה ותמות שהרי ידיעתו מעכבת מלבודקה והמל"מ בפ"ג מהל' סוטה הכ"ג הכריע מזה שאין כוונתם שם שע"א יעכב על בדיקותה אלא לענין שנאמן אפי' לאחר שתייתה ע"ש ול"נ דהכא שכבר נשבע העד שא"י ושוב לא מהימנינן ליה אף אם יחזור בו לכן הוה כמו שאינו:

ד"ה ואי ס"ד בב"ד מי מחייב כו' חטין ושעורין וכוסמין כו' עיין לעיל כ"ה ע"ב תוס' ד"ה אחת כו' משמע דאיכא ב' דרשות מדכתיב לאחת ולא כתיב אחת והתם בעי אביי למדרש מניה למעט עדים מקרבן שבועת בטוי ולבסוף מסיק דהדר ביה אביי או חדא מינייהו רב פפא אמרה וא"כ למסקנא אייתר הך דרשא לדהכא:

ואולי למסקנא דחדא מינייהו רב פפא אמרה איכא למימר רב פפא הוה ס"ל כס"ד דאביי ואיצטרך קרא לאפוקי עדות מבטוי לכן הקשה הכא לאביי אימא שבועה גופא בב"ד ואביי השיב לו כהלכתא ודו"ק:

גמ' איכא דאמרי כדי שאילת רב לתלמיד יש לדקדק דהאי לישנא מיותר הכא דהשתא בכדי שאילת תלמיד לרב קשיא מכ"ש לאידך לישנא וי"ל דהתוס' ד"ה שבועה כו' הקשו לימא כגון שהתחילו כו' שא' מיהר יותר כו' ויש לישב קו' זו בקו' שהקשו תוס' ד"ה בתוך כו' דכל א' יטעון אני הייתי האחרון ומדחבירי לא הודה גם אני לא אתחייב ותי' תוס' דלשם לא שייך כ"א לבתר דמסיק כאו"א בכדי דיבורו של חבירו איכא למימר דהראשון יכול לחזור בכ"ד של שני אבל אי לא משני הך שינויי ליתא נמי לתי' תוס' וא"ש. מיהו זה ליתא דלא הוה צריך הש"ס לחדש לן הך דכל א' בכ"ד של חבירו אלא בכפירה דטובא הוה ששה תיבות אבל בהודאה בלא"ה לק"מ דלא הוה רק ג' תיבות יודע אני העדות והוא כמו תכ"ד דהוה ג' תיבות ושפיר ק' קו' תוס' דהו"מ לשנויי שלא מיהר יותר וסיימו שניהם בתכ"ד מיהו להך לישנא כדי שאילת הרב לתלמיד דהוה רק ב' תיבות שלום עליך והוא פחות מכדי הודאה מתורץ קו' תוס' והש"ס מקשה שפיר לכך מייתי ליה הכא ודו"ק:

טובא הוי הרשב"א הקשה דלמא איירי לענין אמן אחר השבועה וזהו רק דבר אחד נהי דגם אמן א"א לצמצם מ"מ תכ"ד מתורץ ע"ש ויש לומר דעכ"פ היה קשה קו' תוס' ד"ה בתוך כו' דהשני פוטר עצמו כיון שלא הודה הראשון בתכ"ד של השני דה"ל ד' תיבות עניית אמן ויודע אני העדות ע"כ הוצרך לתרץ בתכ"ד של חבירו ואז שייך תי' תוספות ודו"ק:

כפרו שניהם כא'. ופריך הא א"א לצמצם וקשה לר' אושעי' פ"ב דחולין שפי' מחצה על מחצה אי כרוב אף דא"א לצמצם יש ב' צדדים ע"ש. א"כ מאי פריך כאן אף דא"א לצמצם מ"מ חייב כל א' ק"ש דיש ב' צדדים לחיוב אם היה הראשון ואם הי' בב"א רק צד א' לפטור וכן הב' ואף דאם באו לשאול בב"א אפשר דא"י לפסוק חייבין דלענין שאין שניהם חייבין יש ב' צדדים מ"מ כשבא כל א' לבדו ומודה י"ל דחייב שפיר כנ"ל. ואפשר דדייק למה תני שניהם חייבין הא סגי שיביאו בשותפות על תנאי אם זה הראשון הוא שלו ויש ב' צדדים דסגי בזה כנ"ל. או אפשר דלא חשיב ידיעה בסוף. אך נראה דחשיב ידיעה ע"י הרוב דהא אפי' בידיעת ספק פליגי.

גמ'. שבועה חוץ לב"ד כפירה בב"ד. הקשה הר"ן על הרישא דמתני' "או שאמרו אין אנו יודעים לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבין", וז"ל ואיכא למידק כו' כיון שכבר אמרו אין אנו יודעין לך עדות כשהשביען אח"כ ולא הודו מפני מה הן חייבין, כפירת דברים בעלמא היא, דכיון שאמרו בב"ד אין אנו יודעין לך עדות שוב אין יכולין לחזור ולהודות וכו' עכ"ל, עקב כך מחדש הוא שבאין אנו יודעים לך עדות לא חל הדין של כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אמנם ראשונים אחרים אינם סוברים כך וכבר הארכנו בזה למעלה (דף לא. בענין המחייב של שבועות העדות והפקדון). ונראה ליישב קושית הר"ן אליבא דשיטתם כי מאחר שהמחייב של שבוה"ע הוא כפירה בהדי שבועה ולכן אף שהכפירה בב"ד קדמה לשבועה ופסלה את העד מלהעיד אח"כ בשעת שבועה עכ"ז מתחייב. הואיל וכשר לעדות היה בתחילת המחייב - בשעת הכפירה - והכפירה עצמה פסלתו מלהעיד (מטעם כיון שהגיד וכו') ניתנת כפירה כזו להצטרף בהדי שבועה לבסוף כדי להשלים את המחייב. ואינו דומה לעד שנפסל קודם שבועה מטעם אחר (כגון שנעשה רשע) - כי הפסול לעדות בעלמא אינו בר שבוה"ע והשבועה אחרי שנפסל בפסול בעלמא אינה מחייבת. ואילו באופן שהפסול בא מחמת הכפירה גופה, מצטרפת הכפירה בהדי השבועה שלבסוף לחייב את העד בשבה"ע.
וכעין זה כ' הרמב"ן בחידושיו לקמן (לב: ד"ה הא) שיתכן ששני עדים שכפרו חייבים - ואף אם ננקוט שהראשון אינו יכול לחזור ולהודות - מאחר שתחילת המחייב שלהם היתה ביחד, ואכמ"ל עיי"ש.
שם. תוס' ד"ה בתוך וכו'. ז"ל ואומר ר"י דכיון שהעיד זה תוך כדי דיבור של ראשון חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת בצמצום ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תוך כדי דיבור של עדות שני כמו השני וכו' עכ"ל. ונראה לנמק דינו של הר"י כי שני עדים מעידים בתורת כת עדות ולא כשני עדים נפרדים. הראייה לכך מדין נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדות כולן בטלה (מכות ה:), ומוכח שעדות כולם מצטרפת לעדות אחת של הגדת כת. ובכך מוסברת דעת הר"י שהגדת הכת אינה נגמרת עד אחר כדי דיבור העדות של העד השני, וקודם לכך אף העד הראשון יכול לחזור בו.⁶³
ועלינו להתבונן בדין עד אחד בדיני ממונות מחייב שבועה - האם הוא מחייב שבועה בתורת עד אחד מעדות כת או בתורת עד אחד בפני עצמו. נ"מ תהיה לענין כת של שנים המעידה בדיני ממונות שנמצא א' מהן קרוב או פסול האם עדות השני מחייבת עכ"ז שבועה או שבטלה אף לשבועה. אם עד א' מחייב שבועה בתורת עד א' מעדי כת הרי נפסלה הכת ולא יתכן שיחייב הא' שבועה. מאידך אם אחד מחייב שבועה כעד אחד בפני עצמו שפיר יחייב שבועה אף באופן שנמצא העד השני שבכת קרוב או פסול. ואמנם התוס' במכות (דף ו. ד"ה אמר רבי יוסי וכו') כ' וז"ל אבל בדיני ממונות דבשנים נמי כי נמצא אחד מהן קרוב או פסול השני אינו בטל לגמרי דחייב לו שבועה וכו' עכ"ל. ובפשטות סוברים התוס' שחיוב השבועה חל אף בנמצא א' מהן קרוב או פסול, כי עד אחד מחייב שבועה כעד בפני עצמו ולא כעד אחד מכת עדות. (וכ"כ במאירי שם שהאחד עדיין מחייב שבועה ע"ש)
ברם הגר"מ זצ"ל דייק מהרמב"ם שהוא חולק על התוס' בדין זה, שכן בפ"ה מהל' עדות (הל"ג) כתב וז"ל וכל מקום שעד אחד מועיל אשה ופסול כמו כן מעידים, חוץ מעד אחד של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו. על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים לעשות שלשה כשנים מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול בטל העדות אף שלשה, והוא הדין למאה נמצא אחד מהן קרוב או פסול בטלה העדות, בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות עכ"ל. מדברי הרמב"ם עולים שני דיוקים: א) קבע שעד א' המחייב שבועה הוא "הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע ממון על פיו", זאת אומרת שמחייב שבועה בתורת עד אחד מכת של שנים המחייבת ממון. ויוצא איפוא, שבנמצא א' מהן קרוב או פסול שא"א לבוא לידי צירוף לעדות ממון גם העדות של האחד לשבועה בטלה;⁶⁴ ב) עוד, הרי הרמב"ם משוה דין נמצא א' מהן קרוב או פסול שבטלה העדות בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות, ובפשטות מוכח שלדעתו כשם שבדיני נפשות בטלה העדות לכל דבר ה"ה בדיני ממונות, והעדות בממונות בטלה גם לשבועה.
ב

בנוגע לקושית התוס' יעויין בחידושי הרמב"ן (דף לב: ד"ה הא דאמרי' וכו') שמביא שיטת הר"י שבתוס' דידן ואח"כ הציע פירוש אחר וז"ל ויש לפרש וכו' ורישא דקתני בבת אחת שניהם חייבים דלאו מפני שהראשון יכול לחזור ולהודות אלא מפני שעדותן כעדות אחת דפתיכא סהדותיהו בהדי הדדי עכ"ל.
ונראה שהר"י והרמב"ן חלוקים בשתים:
א) בנוגע לדין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אליבא דהרמב"ן דין הוא שחל בהגדת כל עד ועד כשלעצמו אבל לדעת הר"י דין הוא בהגדת כל הכת וכמו הנ"ל. משו"ה אליבא דהרמב"ן, יכול העד הראשון לחזור בו בעדותו דוקא בתוך כדי דבור להגדת העדות שלו, ואילו לפי הר"י יכול הראשון לחזור בו ולהעיד בתוך כדי דיבור לעדות השני שכן הגדתו השנייה תוך כדי דיבור הוא להגדת הכת.
ב) בנוגע לחיוב קרבן שבועת העדות לדעת הר"י כל עד ועד חייב בפני עצמו. אליבא דהרמב"ן, לעומת זאת, יש חיוב קרבן שבועה על הכת כולה, ולפיכך חייב השני ביחד עם הראשון "שעדותן כעדות אחת דפתיכא סהדותיהו בהדי הדדי".
ג

ביסוד הדין דתוך כדי דיבור כדיבור דמי, כתב הרמב"ן בחדושיו למס' ב"ב (דף קכט: ד"ה והילכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי) וז"ל פי' ר"ת ז"ל שהטעם מפני שפעמים שהתלמיד מוכר או קונה ואם עובר רבו עליו א"א שלא יתן לו שלום ומשום תקנת השוק תקנו שלא יפסיד בכך וכו' והושוו חכמים מדותיהן ותקנו כן בכל דבר אע"פ שאין הטעם בו וכו' ובשם הרב אב בית דין ז"ל שמעתי דכיון דאמור רבנן הקורא את שמע שואל מפני היראה תקנו שלא יהא הפסק בשום דבר עכ"ל. ודבריו מתמיהים כי מהם עולה שדין תוך כדי דיבור כדיבור דמי תקנה דרבנן הוא והרי דין זה חל בהרבה דיני התורה וכמבואר בסוגיין בנוגע לחיוב קרבן שבועה דאורייתא ובמס' נדרים (דף פז.) שהדין תכ"ד חל בכהת"כ חוץ ממגדף בעובד ע"ז במקדש ובמגרש, ועיי"ש בר"ן (ד"ה והלכתא) שגם הוא תמה על ר"ת וז"ל וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה לעולם בקום ועשה בנדרים וכו' עכ"ל. והר"ן עצמו כתב שם וז"ל ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור בו תוך כדי דיבור, אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומשום הכי חזרה אפי' תוך כדי דבור לא מהני עכ"ל. להר"ן דין תכ"ד כד"ד הוא דין בגמירת דעת שאין דעת עושה המעשה נגמרת מלחזור בו עד לאחר כדי דבור של המעשה.
ולולא דמסתפינא מגדולי הראשונים הייתי מנמק דין תכ"ד כד"ד בדרך אחרת. במסכת ב"ק (דף ע"ג א) מביאה הגמרא שחלוקים החכמים ור' יוסי בנוגע לשנים שהעידו שגנב והן אף מעידין שטבח, והוזמו על הטביחה. לפי החכמים הגנב משלם כפל והן משלמין שלש, ואליבא דר' יוסי הגנב פטור. הגמרא מציעה דלר' יוסי עד זומם למפרע הוא נפסל וז"ל וכיון דמיד כי אסהידו הוא דמיפסלי כי איתזמו להו אטביחה איתזמו להו נמי אגניבה דהא תוך כדי דיבור כדיבור דמי עכ"ל, ופירש רש"י שם (בד"ה איתזמו להו נמי אגניבה) וז"ל האי איתזמו לאו הזמה דוקא לשלם ממון אלא איפסלו להו אגניבה משום פסול עדות עכ"ל. ונשאלת השאלה למרות שנפסלו למפרע משעת העדות על הטביחה הרי בכל זאת עדותם על הגנבה קדמה לעדותם על הטביחה, ולמה, איפוא, יפסלו לעדות הגניבה, ואף שתוך כדי דיבור כדיבור דמי עכ"ז בשעת עדות הגניבה טרם נפסלו. מוכרח משם שדין תוך כדי דיבור כדיבור דמי קובע שעדות הגניבה ועדות הטביחה נאמרו ע"פ דין בבת אחת, ולפיכך חל הפסול של הזמה בטביחה אף לפסול את עדות הגניבה ולא רק לפסול את עדות הטביחה. יוצא שדין תוך כדי דיבור כדיבור דמי ר"ל ששתי הפעולות נעשו בבת אחת, ולענין עדות ר"ל שהעדות אינה נשלמת ולא חלה אלא לאחר כדי דיבור. המורם מזה שתוך כדי דיבור כדיבור דמי הוא דין דאורייתא (שלא כר"ת והרמב"ן) ואינו דין חזרה גרידא (שלא כדמשמע מהר"ן) אך דין הוא בחלות המעשים ובצירופם.
והנה בהקשר למובא במס' יומא (דף יט:) ז"ל ת"ר ודברת בם ולא בתפלה עכ"ל, כתבו התוס' (ד"ה בם וכו') ז"ל נ"ל בם שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ולא בתפלה עכ"ל. וע"ע בתוס' במס' ברכות (דף יג. ד"ה ובאמצע שואל מפני וכו') וז"ל ובירושלמי קאמר וכו' רב הונא בשם רב יוסף אמר ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם וכו' עכ"ל. גזיה"כ "ודברת בם" מתרת לשאול מפני היראה באמצע ק"ש. ובהגדרת מפני היראה חלוקים הראשונים. הרמב"ם (פ"ב מהל' ק"ש הלט"ז) מבאר וז"ל מי שהוא מתיירא ממנו כגון מלך או אנס וכיוצא בהן עכ"ל. ראשונים אחרים ביניהם הרא"ש (עיי"ש בהג"מ אות פ') מפרשים שמפני היראה ר"ל יראת רבו או אביו. ונראה שגזיה"כ "ודברת בם" אינה מחדשת רק היתר בעלמא לשאול מפני היראה, אלא אף מחדשת שבשאילת שלום רבו ליכא הפסק כלל, וכאילו נקראת הק"ש כהלכתה בלי הפסק. ועולה מכך שכששואל באמצע ק"ש מפני יראת רבו - "שלום עליך מורי ורבי" (וכשיטת הרא"ש) ליכא הפסק בק"ש, וחלה כאן ההלכה שתוך כדי דיבור כדיבור דמי שהוא דין של צירוף ואחדות המעשים וכנ"ל. אולם כשאין לו היתר להפסיק, כגון כששואל שלא מפני היראה, עקב האיסור חל הפסק בצירוף של הק"ש ואף שאינו מפסיק כי אם לבתוך כדי דיבור. מכאן עולה גם חידוש שהיתר לשאול מפני היראה מוגבל לשיעור של בתוך כדי דיבור ולא יותר. נמצא שגזיה"כ "ודברת בם" היא מקור נכון לדין תוך כדי דיבור כדיבור דמי בכהת"כ וקובע שבתוך כדי דיבור אין המעשים מובדלים ומופרדים אלא המעשים משלימים אחד את השני ומצטרפים כנ"ל. (ועיין ברמב"ן הנ"ל במס' ב"ב שמביא ק"ש כמקור לדין תכ"ד כדיבור דמי אך הוא מבארו כתקנת חכמים, ואילו לדידן דין דאורייתא הוא)
עוד מבואר בפי' תלמידי רבינו יונה (דף ז: על הרי"ף מס' ברכות דפוס ווילנא ד"ה ר' יהודה אומר וכו') שמותר לענות ברכו באמצע ק"ש כשיטת הרא"ש וז"ל כיון שהיא הפסקה מועטת לענות ברוך ה' המבורך מותר דאין בו כדי שאילת תלמיד לרב דתוך כדי דיבור כדיבור דמי, ואפילו למודים נמי מפסיק אבל נראה למורי הרב דבמודים די בשישחה בלבד שאם יאמר יוצרנו יוצר בראשית וכו' ה"ל הפסקה גדולה עכ"ל. חזינן בעליל שההיתר לשאול מפני היראה מיוסד בדין תוך כדי דיבור כדיבור דמי וכמבואר לעיל.⁶⁵
שם. גמ'. מתני' דלא כי האי תנא וכו'. עיין בפני משה (ירושלמי פרק ד' הל' ג') המפרש את הירושלמי שלמ"ד נמצא א' מהן קרוב או פסול עדות כולן בטלה, אף עדות העד השני בטלה כי מאחר שעדות הראשון שכפר בטלה חל דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לגבי השני. אבל מפרשים אחרים שם חולקים עליו (ועיין במיוחד בפי' חתם סופר). ולכאורה הדין עמהם ולא כפני משה (וכן פשטות הגמרא שלנו) והוא משום שרק בעדים שהצטרפו יחד בהגדת כת עדות אחת שייך דין נמצא א' מהן וכו' ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. כאן, לעומת זאת, חילקו שני העדים את עדותם כי עד אחד כפר וא' הודה ובכן אין ביניהם דין של כת עדות שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה (וכדמבואר בשיעורינו למעלה (לב.) ד"ה תוס' ד"ה בתוך וכו').
ענין עד אחד בשבועה
שם. גמ'. משביע עד אחד וכו'. ז"ל הגמ': לימא בהא קמיפלגי דמר סבר עד אחד כי אתא לשבועה הוא דקא אתא ומר סבר עד אחד כי אתא לממונא קא אתא עכ"ל. והנה רש"י (ד"ה ומ"ס לממונא וכו' ובד"ה ותיסברא) פירש את הדברים כפשוטם שלפי הס"ד מחייב ראב"ש ממון ע"פ עד אחד. ברם הרשב"א בחידושיו חולק על רש"י ולדעתו לכ"ע - אף לפי הס"ד - עד א' אינו מחייב ממון אלא שחשוב כעד ממון לענין שבועת העדות אליבא דראב"ש משום שראוי להצטרף עם אחר כדי להוציא ממון, עיי"ש. אמנם שני הפירושים מעוררים קשיים בסוגיא.
א

הגר"ח זצ"ל חקר בדין של עד א' שקם לשבועה: האם המובן הוא שעד א' נאמן לממון אך יש כח לשבועת הנתבע להכחישו ולבטל את עדותו או"ד העד אינו נאמן לממון כלל אלא שפועל כמחייב של שבועה בלבד. מחקירה זו תצא נפקא מינה לכמה עניינים:
א) נחלקו הראשונים אם עד א' מחייב שבועה בטענת שמא.⁶⁶ ומסתבר שאם עד א' נאמן על חיוב הממון מהראוי שיהיה נאמן אף בלי טענת ברי כמו שני עדים שמחייבים ממון אפי' אם התובע שמא. אבל אם עד א' אינו נאמן על הממון אלא שהוא מחייב שבועה בלבד י"ל שזה דוקא אם עדותו מצטרפת לטענת ברי ולא בעדותו גרידא. ועולה איפוא, שדין עד א' הוא לחזק את טענת התובע כדי שטענתו תחייב שבועה, ובכן רק טענת ברי מועלת ולא טענת ספק.
ב) הרמב"ם (בפ"ה מהל' טוען ונטען הל"ט) פסק וז"ל וכן אם כפר בכל ובא עד אחד והעיד לקטן אינו נשבע שזה עד אחד ואין שם תובע שתביעת קטן אינה תביעה גמורה עכ"ל, אליביה אין עד אחד מחייב שבועה עבור קטן כי טענת קטן אינה טענה. אולם בנוגע לשבועת השומרין פסק בפ"ב מהל' שכירות הל' ז' וז"ל קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרין לקטן. הורו רבותי שאין זה נשבע בטענת הקטן כדי שנאמר אין נשבעין על טענת קטן שכל השומרין שבועת שמא היא עכ"ל. חזינן בעליל אליבא דהרמב"ם כי הטענה מחייבת שבועת עד אחד ומאחר שאין טענת קטן טענה ליכא שבועת עד א'. מאידך חיוב שבועת השומרין חל בלי טענה ולכן אף קטן מחייב שבועת השומרים.
ברם אילו היינו אומרים שעד א' נאמן לממון בדין הוא שעד א' יחייב שבועה לקטן. ועיין בר"ן (על הרי"ף לשבועות דפוס ווילנא דף כב:) שכתב שהר"י מג"ש (שהוא ה"רבותי" שהרמב"ם מצטטם) לשיטתו שאין עד א' מחייב שבועה בטענת ספק אלא בטענת ודאי ולכן אף אינו מחייב שבועה בטענת קטן.
אמנם לע"ד נראה שניתן להבחין ולומר שאף אם טענת קטן אינה מחייבת שבועה בעד אחד עכ"ז טענת שמא כן תחייב שבועה בעד אחד - ושלא כהשוואת הר"ן. יתכן שעד א' מועיל רק כשהוא מצטרף לטענה - אך בכחו של העד להשוות טענת שמא דגדול לטענה המחייבת. כל זה בנוגע לגדול, ואילו קטן אינו בר טענה כלל, שכן מופקע מחלות שם טענה ע"פ דין. בהתאם לכך אף ביחד עם עד אחד המסייעו א"א לו לקטן לחייב שבועה כי מאחר שאינו בר טענה כלל אף העד אינו יכול לקבוע לו טענה. סברה מעין זו נמצאת בראב"ד (פ"ב מהל' שכירות הל"ז) שביאר הדין שאין נשבעין שבועת השומרין לקטן בסברא זו וז"ל ועוד על ודאי שלו אין נשבעין על ספק שלו נשבעין (בתמיה) עכ"ל, כלומר, לענין שבועת השומרין טענת שמא חלה ויש לה תוקף לחייב שבועה, אבל קטן הואיל ואינו בר טענה אינו יכול לטעון אפילו טענת שמא - ולפיכך אין דין שבועת השומרין לקטן. (וכהבחנה הזאת שכתבנו כן הבחינו המגיד משנה בפ"ד מהל' גזילה (הלי"ב) והכסף משנה בפ"ג מהל' טוען ונטען (הל"ו) לענין שבועת עד אחד, עיין שם)
ג) הרא"ש לב"מ (פ"ק אות ג') מאריך במחלוקת הראשונים בנוגע לעד אחד אם מועיל לפטור משבועה. ובפשטות י"ל שיסוד המחלוקת הוא שאם עד א' נאמן לממון בדין הוא שיהיה נאמן לפטור כמו לחייב. מאידך אם אינו דין נאמנות יתכן שקם רק לחייב שבועה ולא לפטור שבועה.
ד) הנה רק עד אחד כשר מחייב שבועה ולא עד פסול, והלא עד פסול כשר לעדות עגלה ערופה, מת בעלה, ולטומאת סוטה, וצ"ע באבחנת הדברים. אמנם אף שגזה"כ היא יתכן להסיק מכך שעד א' לשבועה חל כעדות על הממון עצמו ולפיכך חלים עליו כל דיני עדות דממון - כולל שיהיה עד כשר ולא פסול. מאידך בשלושת הדברים האחרים נאמן עד אחד מדין עד אחד נאמן באיסורין ואף פסולי עדות נאמנים.
ה) לכאורה מדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם עולה שבכל חיובי שבועה יש חיובי ממון (ועיין לקמן (מז.) בנוגע לשניהם חשודים על השבועה, נסכא דר' אבא, וחמשין ידענא וחמשין לא ידענא), ויוצא איפוא שעד אחד נאמן לממון. אך יש לדחות הראייה שכן דין מיוחד הוא בכל שבועות הדיינים שאע"פ שמעיקר דיניהן חלות כחיובי שבועות בלבד עכ"ז אם אינו יכול לישבע משלם, וה"ה בנוגע לעד א' שמחייב שבועה בלבד ואינו נאמן מעיקר הדין על הממון, ודו"ק היטב.
ב

ע"פ חקירת הגר"ח זצ"ל יתכן פירוש אחר בסוגיא דידן ולהמנע מהקשיים שבפרש"י והרשב"א. יש לפרש "מר סבר עד א' כי אתא לשבועה הוא דקא אתא". כלומר, עד א' בא כמחייב של שבועה בלבד, "ומר סבר עד אחד כי אתא לממונא קא אתא", כלומר, עד א' נאמן על הממון אלא שניתן להכחישו בשבועה וכנ"ל. לפי"ז חיוב שבועת העדות תלוי בעיקר חלות העדות, שאם עד א' נאמן על הממון מתחייב הוא בשבועת העדות כי עדותו נחשבת לעדות ממון. ואילו אם עד א' אינו נאמן על הממון אלא שבא אך ורק לחייב שבועה - אין עדותו נחשבת לעדות ממון ופטור משבועת העדות.
ג

שם. גמ'. ותיסברא וכו'. ולפי הנ"ל הגמרא מסיקה שעד א' לשבועה קא אתי, כלומר שאינו נאמן לממון וקם לחיוב שבועה בלבד.
ומסקנת הגמרא שחולקים בדבר הגורם לממון אם כממון דמי אם לאו כממון דמי. וכשם שחולקים בעד א' כך חולקים בעדי סתירה האם מחוייבין בשבועת העדות או לו. וצריך עיון קצת בדמיון בין עד אחד לעדי סתירה. ועוד יש לעיין בדין גורם לממון בסוגיה דידן בהשוואה לדין גורם לממון בכל התורה כולה. ועיין ברשב"א שעמד על כך וז"ל וקי"ל כרבנן וכו' וקשיא לי דהא קי"ל בנזקין כמאן דאית ליה גרמא וכו' ולא היא דהכא שאני דלא חייבה תורה אלא בכפירה שמאבד ממון ממש זה מחמת כפירה של זה וכו' לא אמרתי אלא במקום שזה מגיד וזה מתחייב אבל גורם לא אמרינן וכו' אבל לגבי נזקין כל שגורם לממון מזיק חשבי' ליה עכ"ל, ודבריו צריכים ביאור.
ונראה שהרשב"א ר"ל שחיוב שבועת העדות אינו תלוי בהפסד ממון בלבד כמו במזיק אלא בחלות שם העדות שתקרא עדות ממון. למסקנא, איפוא, עד אחד פטור משבה"ע כי אינו נאמן בעיקר העדות שלו על הממון שכן בא דוקא לחייב שבועה, ואע"פ שכתוצאה מעדותו יש נפקא מינה לממון, עדיין אינו נקרא עד ממון. ועדי סתירה בסוטה דומים בכך לעד אחד. הנה הגאון רבינו חיים הלוי זצ"ל ביאר⁶⁷ שמה שהסוטה נאסרת לבעלה עקב קינוי וסתירה הוא גזיה"כ מיוחדת, כלומר, שאף עצם לידת הספק הוא ע"פ גזיה"כ דקינוי וסתירה, אבל אין כאן ספק במציאות שהרי בעלמא מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד. סיוע לכך ממחלוקת ר"א ורבינא (סוטה כה.) אם מועלת מחילת הקינוי לאחר הסתירה להתירה לבעלה. חזינן שכל חלות איסור הסוטה היא משום דין קינוי וסתירה ואם המחילה תפקיע את הקינוי למפרע אף איסורי הסוטה יופקעו. ויוצא שעדי סתירה אינם מעידים באופן ישיר על הזנות להשוות ספק ממש אך יוצרים באשה חלות שם של סוטה התלויה בדין קנוי וסתירה. אח"כ משווה התורה את הקינוי והסתירה לדין ספק כדי להטיל עליה דין ספק כודאי. משום כך אע"פ שעדותם של עדי הסתירה גורמת שתפסיד הסוטה את ממון כתובתה בכל זאת אם סוברים שבעד אחד דשבועה ליכא חלות שם של עדות ממון ופטור לענין שבוה"ע ה"ה בעדי סוטה שפטורים. שבועת העדות נוהגת רק כשעצם חלות השם של העדות היא עדות ממון ולא בעדות בעלמא הגורמת להפסד ממון. וראב"ש סובר שאף הפסד ממון מספיק לחייב שבוה"ע אף כשגוף העדות אינו ממון. או שלדעתו דין גורם לממון כממון דמי הופך את גוף העדות לעדות על הממון.
עולה השאלה, מאחר שהרשב"א מבחין בין ענין גורם לממון בסוגיתנו לבין ענין גורם לממון בנזקין דעלמא, למה השתמשה הגמרא כאן בביטוי זה. עוד קשה, כי מבואר במס' ב"ק (דף נו.) שהיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ודנה הגמרא וז"ל במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא, אם לא יגיד ונשא עונו, אלא בחד עכ"ל. ופירש ברש"י (ד"ה פשיטא דאורייתא הוא) וז"ל דחייב בדיני שמים עכ"ל. וקשה שאע"פ שמהפסוק ד"אם לא יגיד ונשא עונו" מוכח שיש איסור דאורייתא בכבישת העדות עכ"ז מנ"ל לגמרא שחל חיוב דמים לשלם בדיני שמים בגלל היזק הממון.
ובתוס' הרא"ש לשבועות הביא שתי דיעות בראשונים אליבא דר' מאיר בעד שנשבע וכפר מחוץ לבי"ד ואח"כ הודה בבי"ד אם חייב או פטור מקרבן שבוה"ע. וז"ל א"נ אפילו לר' מאיר פטורים אם הודו אח"כ בפני בי"ד כיון דלא הפסידו לו ממון בכפירתם חוץ לב"ד עכ"ל. מתוס' הרא"ש משמע שאין המחייב של שבוה"ע עצם השבועה והעדות המהוות בגופן ענייני ממון בלבד אך נוסף לכך צריכים הפסד ממון בפועל, ולכן אם אחר כפירתו חוץ לב"ד הודה העד פטור מאחר שלא הפסיד לחבירו ממון.
לפי"ז יתכן שהגמרא השתמשה בביטוי גורם לממון ששייך בעיקר לעניני נזקין דעלמא הואיל ואף בשבוה"ע יש דין היזק והפסד ממון, והגם שפרטי הדינים שבחיוב הקרבן אינם זהים לדיני חיובי מזיק דעלמא, וכמבואר ברשב"א הנ"ל. בכך אף מוסברת קושית הגמרא בב"ק פשיטא וכו' כלומר שמדאורייתא העדים הכובשים את עדותם חייבים בדיני שמים לשלם בעד הממון שהזיקו, כי מאחר שמחוייבים בקרבן שבוה"ע משום שהפסידו והזיקו פשיטא שחל עליהם אף חיוב דמים לשלם את הנזק בדיני שמים.
ד

לפי מסקנת הסוגיא חלוקים בגורם לממון אי כממון דמי או לא, ואנן פסקינן שלא כממון דמי ועד א' פטור משבה"ע. ועלינו להתבונן, בשלמא לאותם הראשונים הנ"ל הסוברים שעד אחד אינו נאמן לענין הממון עצמו אלא כדי לחייב שבועה ניחא שפטור משבה"ע. אך כיצד מתפרשת מסקנת הגמרא שלמ"ד גורם לממון לאו כממון דמי עד אחד פטור אליבא דהראשונים הסוברים שעצם חלות העדות של עד אחד הוא על גוף הממון כי א"כ למה יפטר משבועת העדות.
וי"ל שסוברים, אליבא דמ"ד גורם לממון לאו כממון דמי, שמלבד חלות שם עדות ממון בגוף העדות קיים עוד תנאי הדורש שיהיה הפסד ממון בודאי. והואיל והפסד הממון אינו ודאי שכן בידו של הנתבע להשבע ולהפטר ליכא חיוב שבה"ע. אותה סברא ניתנת להאמר גם ביחס לעדי סתירה. הם פטורים כי בידה של האשה לשתות את המים ולזכות בממון ואינו מוכרח שיגיע לה הפסד ממון⁶⁸.
שם. גמ'. עדי סוטה. הבאנו למעלה (אות ג') שהגר"ח זצ"ל ביאר שאיסור ספק סוטה לבעלה אינו לידת הספק ממש אלא גזיה"כ מיוחדת היא, שחלות הדין של קינוי וסתירה מולידה את הספק ודין ספק כודאי.
בכך יישב את פסק הרמב"ם התמוה (בפ"ו מיבום הל"ט) שצרת סוטה חולצת או מתייבמת, שכן אף שהסוטה עצמה אסורה ליבם אין לה שם טומאה ולא חלות שם של ספק טומאה כערוה בגברא שעי"ז תפטור את צרתה מיבום, עיין בספרו על הרמב"ם. והיה רגיל לומר שה"ה בספק טומאה ברה"ר שהוא טהור ודין ספקו טמא הלמדים מסוטה. אין כאן אלא דין מיוחד של טומאה מטעם גזיה"כ ולא שיש חלות טומאה לכל דיני התורה. נ"מ תהיה לענין טומאות שהנזיר מגלח עליהן שפסק הרמב"ם (פ"ז מהל' נזירות הל"א) שהנזיר מגלח רק כשנטמא בטומאה שהיא מעצמו של המת, עיין בפסקיו שם. לכן אם נטמא נזיר בספק טומאת מת ברה"י לא יגלח כי אף שטמא טומאת שבעה עכ"ז אינו טמא לעצמו של מת - כי אין דין ספק כודאי קובע שכאילו נטמא לעצמו של מת - וכמו בסוטה שבנוגע לשם ערוה שבגברא אין ספק טומאה כערוה כלל ומשום כך צרתה מתייבמת.
שם. גמ'. בעד טומאה. הגר"ח זצ"ל האריך בספרו⁶⁹ לבאר שקיימות שתי הלכות בעד טומאה:
א) עד כשר הנאמן מדין עדות, ועליו חלה ההלכה שכל מקום שהאמינה תורה עד א' הרי הוא כשנים,
ב) עד פסול (כאשה) הנאמן מדין נאמנות בעלמא, ולא חלה בו ההלכה שכל מקום וכו'.
ודומה שתהיה נ"מ בנוגע לשבה"ע כי רק הנאמן בתורת עדות מתחייב ולא מי שנאמן בנאמנות בעלמא. לפיכך דוקא עד טומאה כשר חייב בשבוה"ע ולא עד פסול, שכן עדות דכשר חלות עדות היא ולא עדות דפסול שאינה אלא נאמנות בעלמא. (ועיין בתוס' הגרע"א זצוק"ל על המשניות)
שם. גמ'. ששניהן חשודין
א

להלן (מז.) הובאה מחלוקת בין רבותינו שבבבל הסוברים שבשניהם חשודין חזרה שבועה לסיני ולא משלם לבין רבותינו שבא"י הסוברים שחזרה השבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ומסתבר שחלוקים בשאלה דלהלן.
הנה מי שאינו יכול לישבע משום שהוא חשוד, מדאורייתא חייב לשלם, אלא שמדרבנן אמרו שהתובע נשבע ונוטל. ויש לחקור האם החכמים הפקיעו לגמרי באופן זה דין דמתוך וכו' ושמו במקומו הדין שהתובע יטול ע"י שבועתו, כלומר שהשבועה היא המעניקה לו את הנאמנות לזכות בדין או"ד אף מדרבנן חל דינא דמתוך וכו' ומעיקרא דדינא הנתבע החשוד חייב לשלם, אך מדרבנן התנו דין בסדר גביית התשלומין בבי"ד, דהיינו שלא יגבו בעדו עד שישבע תחילה.
לכן באופן דידן - שגם התובע אינו יכול לישבע - אם אנו סוברים שהחכמים הפקיעו לגמרי את החיוב מהנתבע ותקנו במקומו שהתובע יזכה ע"י שבועתו, יוצא שבמקרה שאין התובע יכול לישבע חזרה השבועה לסיני דהיינו שהנתבע פטור מלשלם. מאידך, אם החכמים לא הפקיעו את דינא דמתוך וכו' אלא התנו תנאי בגביית בי"ד שישבע התובע תחילה מסתבר שלא התנו תנאי זה רק במקום שביכולת התובע לישבע, אבל כשאי אפשר לו לישבע שפיר מקבל את תשלומיו. וזו סברת המ"ד חזרה שבועה למחוייב לה ומשלם.
לפי"ז תתכן עוד נ"מ במקרה שתובע שאינו חשוד תפס הממון בלי שבועה והתובע מסרב לישבע אם תועיל התפיסה. אם נניח שהחכמים הפקיעו את דין דמתוך וכו' ותיקנו במקומו שיזכה ע"י שבועה, אז אף בתפס צריך לישבע ואם לא ישבע יפסיד. מאידך אם ננקוט שדין דמתוך וכו' עדיין חל אף מדרבנן אלא שקיים עיכוב בסדר הגבייה י"ל שאם כבר תפס אין דין סדר גביית בי"ד וזוכה, איפוא, בממון בלי שבועה.
אמנם יתכן דלכ"ע שבועת הנוטלין חלה מדין מעכב בגביית הב"ד ולא כמחייב של הממון, ועכ"ז בשניהם חשודים ניתן לומר שחזרה השבועה לסיני ואינו משלם כי השבועה מעכבת בכל אופן אף שכהתובע אינו יכול לישבע⁷⁰.
ב

כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' טוען ונטען הל"ז וז"ל הורו רבותי שהנשבעין ונוטלין אינן צריכין טענת שתי כסף, ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין ואח"כ ישבע התובע בתקנת חכמים ויטול שהרי הנשבעין בטענת ספק צריך שיהיה ביניהם כפירת שתי מעין ואחר כך ישבע מספק עכ"ל. פסק שהנשבע ונוטל צריך טענת שתי כסף. ברם הראב"ד שם משיג וז"ל א"א ומה יעשה השכיר העני שהשכיר עצמו במעה או בפונדיון ילך בפחי נפש, אבל הדמיון שדימה והלמוד שלמד מן הנשבעין בטענת ספק שהצריכו להם כפירת שתי כסף אינו דמיון כלל שזה נשבע להפטר ועל כרחו הוא נשבע וזה שנשבע ליטול מדעתו הוא נשבע כדי ליטול ואפילו על פרוטה ואולי אפילו היה שכרו פחות מפרוטה עכ"ל.
ויתכן שהפלוגתא תלויה בחקירה הנ"ל. לדעת הרמב"ם השבועה מזכה לתובע את הממון וזקוקה איפוא, לשיעור שתי כסף כמו שאר שבועות הדיינים. ואילו להראב"ד אין השבועה כי אם מעכבת גבייה, ומאחר שאין שבועת הנוטלין המזכה בממון אין צריכים שיעור שתי כסף שלא כשאר שבועות הדיינים שהן חלות בחיוב הממון עצמו וזקוקות לשיעור מיוחד של שתי כסף.
עוד כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' טוען ונטען (הל"ה) וז"ל נתחייב החשוד שבועה מדבריהם אם היה מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול להשבע וליטול אלא הנתבע שכנגדו ישבע היסת ויפטר. וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בזה שהיה חשוד וטען הלוה שפרעו ואמר ישבע לי הרי הנתבע נשבע היסת ויפטר מן השטר עכ"ל. פסק ששבועת הנוטלין מאיזה סוג שהיא מעכבת את החשוד מליטול בלי שבועה. והראב"ד השיג עליו וז"ל א"א איני מודה בזה אלא שנוטל בלא שבועה שאין פוסלין שטר מקויים מפני שבועה דרבנן וכו' עכ"ל.
מסתבר שטעם הראב"ד הוא כי אף שתקנו החכמים שבועת הנוטלין לפוגם את שטרו תיקנוה רק כמעכבת ולא כמחייבת - שכן עדות וראיית השטר קיימת - וכשהתובע חשוד ואינו יכול להשבע ליתא למעכב הזה. בד"א בפוגם את שטרו. אבל בשאר נשבעין ונוטלין, כגון בשכיר ונגזל, חלה השבועה כמחייבת את הממון ומזכה בו את הנשבע, ולכן החשוד מאחר ואינו יכול לישבע אינו נוטל.
הרמב"ם לעומתו, סובר שבכל שבועות הנוטלין - גם בפוגם את שטרו - השבועה מחייבת את הממון והיא הנותנת לתובע את זכויותיו. בהתאם לכך כשאין התובע נשבע אינו נוטל.⁷¹
ג

מבואר בגמרא (לב:) שאם הלוה לחוד חשוד והמלוה תובע את העד להעיד לו כדי שישבע ויטול שהעד פטור משבה"ע כי יכול לומר לו למלוה "מי יימר דמשתבעת". ומתבקשת השאלה מסוף הסוגיא שם מובא בשם רב פפא שהכל מודים בעד מיתה שהוא חייב שבוה"ע כשאינו רוצה להעיד בשבילה ומפסדת כתובתה. והרי התקנה היא שאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה (רמב"ם פ' ט"ז מהל' אישות הלי"ט ולקמן במתני' מה.) ולמה לא יוכל העד לטעון "מי יימר דמשתבעת".⁷²
אמנם ע"פ הנ"ל ניתן לחלק בין שבועות הנוטלין לשבועת האלמנה. בשבועות הנוטלין בעלמא השבועה היא המחייבת והמזכה בממון ולכן יש טענת "מי יימר דמשתבע" - כלומר לא תיחשב עצם העדות כעדות ממון. מאידך שבועת האלמנה אינה כי אם מעכבת בגביית היתומים - ולא המחייבת והמזכה בממון. משום כך אין טוענים אליה "מי יימר דמשתבעת". ואולי יש להביא סמוכים לכך ממה שהתקין ר"ג (גיטין לד:) שתהא אלמנה נודרת ליתומים ואח"כ תגבה כתובתה במקום שתשבע מפני תיקון העולם, ואילו היתה עצם השבועה המחדשת לה זכויותיה לממון הכתובה אינו מסתבר שהיה רבן גמליאל מתקן נדר במקום שבועה. אך בתורת מעכב מתקבל על הדעת שהחליף השבועה בנדר, ודו"ק בזה.
ברם קשה, הלא ביארנו למעלה דלמ"ד שבשניהם חשודים שחזרה השבועה למחוייב לה, שלא הפקיעו החכמים דין דמתוך וכו', כי השבועה אינה אלא מעכבת בגבייה. והרי כשהלוה לבדו חשוד ביארנו זה עתה ששבועת הנוטלין היא המחייבת את הממון, ושהפקיעו דין דמתוך.
ויתכן שכל זמן שיכול הנוטל לישבע הופקע לגמרי מהנתבע את דין דמתוך והפכו את השבועה מעליו לתובע ואמרו ששבועת התובע היא המחדשת זכותו בממון. אולם כששניהם חשודים - שא"א לו לתובע לישבע - אמרו ששבועת הנוטל אינה אלא מעכבת בגבייה וכשאינו יכול לישבע נוטל בלא שבועה.⁷³
אמנם תירוץ זה אינו מוסבר, שכן משמעות הדברים היא שאף ששבועת הנוטלין רק מעכבת ואינה מחייבת עכ"ז טענת "מי יימר דמשתבעת" פוטרת משבה"ע, ועדיין שומה עלינו ליישב את הסתירה משבועת אלמנה בכתובה שאין אומרים בה "מי יימר דמשתבעת", וצ"ע.
שם. גמ'. ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' טוען ונטען (הל"ד) וז"ל היה החשוד שומר וטען שאבד הפקדון או נגנב שכנגדו אינו יכול להשבע וליטול שהרי אינו טוענו ודאי שאכלו וכו' עכ"ל. הרמב"ם פסק שאין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם בשבועת השומרים כי התובע אינו טוען טענת ודאי. עולה, איפוא, שהרמב"ם אינו מבאר שדין מתוך וכו' שחיוב ממון כלול בחיוב שבועה, כי אם ככה אף בשומר היה הדין שישלם. אך הוא מפרש דמתוך קובע שחיוב השבועה מפקיע נאמנות של הנתבע ושאינו נאמן כי אם בשבועה (ולכן מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן כי התורה הפקיעה את נאמנותו מעיקרא). ברם אין דין זה מועיל להוציא את הממון אלא דוקא בטענת ברי של התובע שעקב נאמנותו מוציאין את הממון מידי הנתבע. בהתאם לכך בפקדון שאין שם טענת ודאי של התובע, אף שהנתבע חייב שבועה והוא חשוד ואינו נשבע, אינו משלם כי בטענת ספק אין לתובע נאמנות להוציא ממון מהנתבע שהוא מוחזק.
שם. גמ' בעד אחד דר' אבא. כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' טוען ונטען הל"ח) שכתב וז"ל מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד עליו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, ומפני מה אינו יכול לישבע שהרי הוא מודה במה שהעיד בו העד ואין הנשבע בהעדאת עד אחד נשבע עד שיכחיש את העד ויכפור בעדותו וישבע על כפירתו. לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו וכו' הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם. מעשה באחד שחטף לשון כסף מחבירו בפני עד אחד ואמר אחר כן חטפתי ושלי חטפתי ואמרו חכמים הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם עכ"ל.
ב

ענין שטר בעד אחד
בנוגע לשטר בעד אחד שהרמב"ם פסק שאין לטעון פרעתי דהו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שמשלם כתב הראב"ד וז"ל ולמה לא יכחיש העד מכל וכל בשבועתו שפרע וכו' עכ"ל.
ונראה בביאור מחלוקתם שבשטר מלוה דעלמא החתום בשני עדים אין הלוה יכול לטעון פרעתי מכיון שהמלוה טוען כנגדו שטרך בידי מאי בעי. והנה בנוגע לכתב ידו בלי חתימת עדים שלוה פסק הרמב"ם (פ' י"א מהל' מלוה ולוה הל"ג) וז"ל הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו וכו' הרי זה כמלוה על פה לכל דבר. ואם טען שפרע נשבע היסת ונפטר, ואינו גובה בכתב זה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות עכ"ל. ובמגיד משנה הביא בשם הר"ז הלוי והרשב"א החולקים על פסק הרמב"ם הזה וסוברים שא"א ללוה לטעון פרעתי נגד כתב ידו - ונימוקם שכן עדיין קיימת הטענה שטרך בידי מאי בעי. אמנם הרמב"ן הסכים עם הרמב"ם שנאמן לטעון פרעתי מפני שאינו גובה בכתב ידו ממשועבדין - ולא איכפת לו ללוה להשאיר השטר בידו של המלוה אע"פ שפרע. וכן מבאר הרב המגיד באריכות בפי"ד מהל' מלוה ולוה הל"י וז"ל כיון וכו' אינו גובה אלא מבני חרי לא חשש להניחו בידו דהא אי בעי יהיב ומזבין להו לכולהו נכסי ולא טריף מידי עכ"ל.
אך המגיד משנה שם תמה על הרמב"ם שפסק שאין הלוה נאמן לטעון פרעתי נגד שטר בעד אחד והרי אף שטר בעד א' אינו גובה ממשעבדי כמו בכתב ידו ומ"ש זה מזה לענין פרעתי, וז"ל ואצלי הוא דבר תימה בדין זה וכו' ואיך לא יהיה נאמן בעד אחד בכתב, וא"ת שאני הכא דמצי א"ל שטרך בידי מאי בעי א"כ אף בהוציא עליו כתב ידו לא יהא נאמן לומר פרעתי וכו' ה"נ בעד אחד ודאי ואפילו מודה אינו טורף ממשעבדי ולמה לא יהיה נאמן לומר פרעתי ובהדיא מוכח פרק המגרש דלענין גט טפי עדיף כתב ידו מחתימת עד אחד בלא כתב ידו וכו' ודין זה צל"ע עכ"ל.
ואמר הגר"ח זצ"ל שיש להתבונן ביעילות טענת "שטרך בידי מאי בעי" האם היא מהוה אומדנא בעלמא וחזקה שלא פרע; זאת אומרת אילו פרע לא היה לו להשאיר את השטר ביד המלוה, או"ד היא מהווה גופה של עדות שבשטר, דהיינו, ששטר ביד מלוה מעיד שהלוה עדיין חייב, ויוצא שיש חלות הגדת עדות בשטר שלא פרע.
והכריע הגר"ח זצ"ל שאינה אומדנא בעלמא שלא פרע כי אם חלות של הגדת עדות שלא פרע. ומסתבר כך שהרי אין הולכין בממון אחר הרוב ואומדנא בעלמא לכאורה אינה יכולה להוציא ממון מידי מוחזק. ואיך איפוא, מועילה טענת "שטרך בידי מאי בעי" להוציא כסף מידי הלוה שטען שפרע. ברם הגדת עדות שבשטר שפיר יכולה להוציא ממון מהמוחזק שכן השטר מעיד שהלוה לא פרע ועדיין צריך לשלם למלוה.
והגר"ח זצ"ל הסביר שהענין הזה יוצא מהדין של עדים החתומים בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד (כתובות יח:). עדי השטר מעידים שהשטר נעשה בהכשר ושהחוב קיים, וממילא אף מעידים שהלוה לא פרע. ואף שבשעת חתימת העדים לא העידו שלא פרע עכ"ז היא מההלכות של שטרות שהעדים שבשטר מעידים גם על דברים שבעתיד שהעדים עצמם לא ראו ולא ידעו. וכפי שיוצא מדין חותמים שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו אף לפני ההלוואה, והרי בשעת חתימתם טרם ידעו העדים שלוה ובכל זאת משנמסר השטר למלוה והוא תופס אותו חלה הגדת עדות בשטר שלוה. כמו"כ הגדת עדות בשטר חלה לומר שלא פרע ושהחוב בתוקפו קיים.
והנה כשיש שטר הלואה בידי המלוה ושנים מן השוק מעידים שלא לוה תרי ותרי נינהו (עי' כתובות יט: - כ.). אמנם שנים המעידים שפרע נאמנים (רמב"ם פ' י"א ממלוה הל"א). ומתבקשת השאלה, דבשלמא אם השטר עצמו אינו מעיד שלא פרע ואינו אלא אומדנא דמוכח, מובן למה יאמנו עדים שמעידים שפרע יותר מהאומדנא וכדין עדים בכל התורה כולה. אך לשיטת הגר"ח זצ"ל שגוף השטר מעיד שלא פרע, מדוע לא נאמר שכשבאו שנים והעידו שפרע שהעדות מוכחשת ותרי ותרי נינהו.
וביאר הגר"ח זצ"ל שאין כאן קושי שכן זוהי ההלכה שעדות השטר ניתנת לפירוש, כלומר, שהעדים המעידים שפרע מפרשים שבעדות שבשטר ליכא הגדה שלא פרע. ואילו עדים המעידים שלא לוה אין מפרשים את הגדת העדות שבשטר אלא מכחישים אותה לגמרי לומר שלא לוה כלל ושהשטר היה מעולם חספא בעלמא. ולזה אין להאמין השנים האחרונים יותר מהשנים הראשונים שנחתמו בשטר ושנחקרה ע"פ דין עדותן בב"ד - ולכן דינם דתרי ותרי נינהו.
ונראה שבכך מוסבר אף ההבדל בין שטר בעד אחד לבין שטר בכתב ידו. אליבא דהרמב"ם חלות שטר תלויה בעדות. ועקב חתימת עד א' המהוה חלות עדות חל אף דין שטר. ואילו כתב ידו אינו חפצא של עדות, ולכן לא חל בו דין שטר. (ואף שהודאת בע"ד כמאה עדים דמי עכ"ז אין כאן חפצא של עדות) משום כך השטר בעד א' מעיד שהכל נעשה בהכשר ושהלוה לא פרע וחייב וכנ"ל. מאידך כתב ידו אינו חפצא דשטר ואינו מעיד כלל שלא פרע כי אינו רק הודאת בע"ד בעלמא שלוה. ולפיכך נאמן הלוה כשטען פרעתי נגד כתב ידו.
ועלינו לעיין במה שפסק הרמב"ם בשטר בעד א' שכשטען הלוה פרעתי הו"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, למה אינו יכול לישבע שפרע ולפרש את הגדת השטר, ומ"ש שבועה משני עדים, כשם ששני עדים נאמנים לומר ששטר בעלמא פרוע הוא, ואין עדותם תרי כנגד תרי, מפני שעדותם באה לפרש את השטר ולא להכחישו וכנ"ל, לכאורה בדין הוא אף בשבועה שפרעתי שתתקבל לפרש את השטר דעד א' לומר שפרע ושהעדות דלא פרע אינה נכללת בשטר.
ונראה שזהו הדין דשטרות שרק עדות יכולה לפרש את העדות שבשטר ולא שבועת בעל דבר. לכן שני עדים נאמנים להעיד שפרע אף במקום שיש שטר בידי המלוה כי ע"י עדותם מפרשים הם את השטר שאינו מעיד שלא פרע. לעומת זאת, אין כח כזה בשבועת בע"ד, וממילא נשארה ההגדה שבשטר דעד א' שלא פרע והו"ל מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם.⁷⁴
ביארנו שכתב ידו אינו מהוה חלות שם שטר וכי אינו אלא הודאת בע"ד בעלמא. אך יש להעיר ממה שהקשה ה"ה (הובא לעיל) מ"ש מגט שכתב ידו מועיל מדאורייתא יותר מגט בעד אחד, וחזינן לכאורה מכך שכתב ידו מהוה חפצא דשטר, כי דוקא ע"י חלות שם שטר ושל ספר כריתות ניתן לגרש אשה.
וצ"ל כי זוהי גזיה"כ מיוחדת (ע"פ הפסוק "וכתב לה") לענין גיטין בלבד שכתב ידו מהווה חפצא דגט וחלות שם שטר. ברם בנוגע לדברים אחרים אין לכתב ידו חלות שם שטר ואינו כי אם הודאת בע"ד בעלמא וכנ"ל.
ג

דין נסכא דר' אבא שמתוך שאינו יכול לישבע משלם מתבאר בארבעה אופנים:
א) כתב רש"י (שבועות דף לב: ד"ה כיון וכו') וז"ל והמתחייב שבועה על פי עד א' צריך לישבע על מה שהעד מעיד ולהכחיש את העד וזה אינו יכול לישבע על כך שהרי מודה הוא לדברי העד שחטפה, והוה האי גברא אצל שבועה זו כגזלן אצל כל שבועות שאינו יכול לישבע עליהן אף זה בשבועה זו אינו יכול לישבע שהרי מודה בה עכ"ל. רש"י מפרש שמאחר שהעד העיד שחטף חיוב השבועה הוא דוקא להכחישו ולישבע שלא חטף.
ויש לחקור באמר העד א' "חטפת את של פלוני", כלומר שהעיד במפורש שהנסכא משל פלוני הוא, האם יכול הבעל דבר לישבע "דידי חטף" שהרי בכך מכחיש את דברי העד. (ועיין בקצה"ח סי' נ"ח: ד'). ומפרש"י משמע שבציור כזה אכן היה נשבע, שכן עיקר חיוב השבועה הוא להכחיש את העד, ובציור שהעד מעיד שהנסכא הוא משל פלוני שפיר ניתן להכחיש את העד בשבועה. ואילו בנסכא דר' אבא שהעד אינו מעיד במפורש שהנסכא משל פלוני אלא שחטף סתם חייב לישבע דוקא שלא חטף, ומאחר שאינו יכול להשבע כך משלם.
ב) ברם ניתן לפרש דין נסכא דר' אבא באופן אחר והוא ששבועה אינה יכולה להכחיש את האומדנא שכל מה שתחת יד אדם שלו, כי התורה האמינה שבועה רק כנגד עד אחד ולא כנגד אומדנא דמוכח. ולפי"ז אף אם העד יעיד במפורש שהנסכא של פלוני א"א להשבע כנגד האומדנא שכל מה שתחת יד אדם שלו.
ודברי הרמב"ם (פ"ד מטוען ונטען הל"ח) ניתנים להתפרש בשני האופנים שהזכרנו, דו"ק בלשונו.
ג) ועיין בראב"ד (פ"ד מטוען ונטען הל"ח) וז"ל א"א משלים הוא ממשל ולמה לא יכחיש העד מכל וכל בשבועתו שפרע וכו' עכ"ל. הראב"ד סובר שנשבע שפרע כנגד שטר מלוה החתום בעד אחד. ומוכח שסובר כגר"ח זצ"ל שעצם חלות העדות שבשטר מעידה שלא פרע ולכן בשטר בעד א' העדות מחייבת שבועה שלא פרע. נוסף לכך, מדברי הראב"ד ניתן להסיק שלדעתו שבועת פרעתי יכולה להכחיש אף החזקה של שטרך בידי מאי בעי.
ברם לפי"ז מתבקשת השאלה אליבא דהראב"ד בדין נסכא דר' אבא - למה לא ישבע דדידי חטפי - הרי שבועה מועלת אף כנגד אומדנא דמוכח (כמו שמועלת כנגד האומדנא של שטרך בידך מאי בעי). וא"ת שבכך אינו נשבע כנגד עצם העדות של העד שהעיד שחטף (וכפירוש הראשון הנ"ל וכרש"י) מ"מ עדיין יש לטעון שהחזקה שכל מה שתחת יד אדם שלו כלולה בעדות העד וכאילו העד עצמו העיד בפירוש שחטף נסכא של פלוני ובכך יש להשבע כנגד העד.
אך יתכן שהראב"ד יפרש את דין דרבי אבא כאותו פירוש המובא במרדכי (פ"ג דמס' ב"ב. אות תקכ"ח) בשם האביאסף וז"ל הכי פירושו ה"ל כגזלן שהודה לדברי העד שדרך חטיפה ודרך גזלנות באה לידו, ואילו היו ב' עדים חייב לשלם השתא נמי אינו יכול לישבע ואפילו לרבא דאמר פ"ק דסנה' גבי פלוני רבעני לרצוני ה"ל רשע ואין אדם משים עצמו רשע הכא דאיכא עד אחד פסול לנפשיה, וכן הדין התם ברביעה אם היה עד א' עמו פסול, והיינו דקאמר ה"ל כגזלן פי' לענין ממון וכו' עכ"ל. יוצא שלדעתו, נפסל מלהשבע משום שלענין שבועה זו הו"ל גזלן עקב דבריו שאמר שחטף. וכן י"ל אליבא דהראב"ד שפסול לשבועה מדין גזלן ולא כפירושים הראשונים שהבאנו.
ולפי פירוש המרדכי תסור קושית התוס' וב"ב דף לד. ד"ה הוי וכו') דלהמניה בשבועה במיגו דיכול לומר לא חטפתי דהא נפסל לשבועה ולנאמנות כגזלן ולפיכך אינו מועיל מיגו.
אמנם עלינו לדון בקושית התוס' אליבא דשני הפירושים שהזכרנו למעלה.
ונראה שלפי פירש"י בכל אופן שחייב לישבע לא חטפתי ואם לא ישבע חייב לשלם שכן מיגו לא יועיל לפוטרו מחיוב זה. ומסתבר שלכך התכוון הריב"ם שם בתוס' כשתירץ דמיגו לאפטוריה משבועה לא אמרינן, כלומר שחיוב שבועת התורה הוא דוקא לישבע להכחיש את העד ומיגו אינו מועיל לענין זה.
ועיי"ש בתוס' שהר"י חולק על הריב"ם וסובר דמיגו לאפטורי משבועה אכן אמרינן (במקום שאינו מיגו דהעזה). ויתכן שהר"י סובר שלא כפרש"י אלא כפירוש השני, שהשבועה דדידי חטפי אינה מועלת מפני שבאה להכחיש את החזקה שכל מה שתחת יד אדם שלו. אולם במקום שיש מיגו יש בכחו של המיגו להפקיע את החזקה שהנסכא שייך לנחטף ולהפוך את החזקה ולקבוע שהנסכא בחזקת החוטף. המיגו מברר שחזקת החוטף לא באה בדרך גזלה אלא היא כדין והריהו המוחזק באמת. יוצא, איפוא, שהמיגו אינו פוטר מחיוב שבועה באופן ישיר אך נותן לחוטף את החזקה בנסכא, ולפיכך אין העד מעיד שחטף משל חבירו כי אם שחטף בעלמא, ואין בכך חיוב שבועה מעיקרא, שכן הנסכא בחזקת החוטף מעולם ואינו חייב לישבע כלל.
ד) ועלינו להתבונן בפרש"י שמשלם משום שחייב להשבע שלא חטף - למה יתחייב להשבע דוקא שלא חטף, ומה הגריעותא בטענת דידי חטפי.
ויתכן שלדעת רש"י החזקה שכל מה שתחת יד אדם שלו נכללת וחלה בגוף העדות וכאילו העיד העד שגזל החוטף מפלוני את הנסכא שלו. ואילו היה מעיד העד במפורש שהנסכא של פלוני ושגזלו ממנו היה יכול להשבע דידי חטפי להכחיש את עדותו. אמנם מאחר שהחזקה היא שהופכת את העדות לעדות של גזילה השבועה של דידי חטפי אינה מכחישה את גוף העד ואינה הופכת אותו לשקרן, ורק שייך להשבע שבועה שלא חטפתי המכחשת את העד עצמו והופכתו לשקרן.
מאידך לשיטת הראב"ד שיכול לישבע שפרע כנגד שטר של עד א', אין השבועה צריכה לחול להכחיש את העד עצמו ולהופכו לשקרן שהרי הכחשה של העד עצמו אינה שייכת בשטר. ברם אף שבועה המכחשת את ספור המעשה של העדות מועלת וכשנשבע שפרע מכחישה השבועה את החפצא של העדות ומועלת איפוא אף שאינה מכחישה את גופו של העד עצמו ואינה הופכתו להיות שקרן.
⁶³ עיין ברמב"ם ובראב"ד (פרק כ' מהל' עדות הל"ג) שחלוקים בדין נמצא א' מהן קרוב או פסול עדות כולן בטלה. לפי הראב"ד דין זה חל דוקא באלו העדים שהעידו תוך כדי דיבור, ושיטתו מבוארת ע"פ מש"כ בפנים שצירוף כת חל דוקא בהגדת העדות תוך כדי דיבור. מאידך הרמב"ם סובר שאף בהגדת עדות לאחר כדי דיבור חל הדין שאם נמצא א' קרוב או פסול עדות כולן בטלה, ושיטתו צ"ע.
⁶⁴ ויעויין ברשב"א למסכת (דף לב. ד"ה ע"א) וז"ל והנכון בעיני מה שפירש הרמב"ם ז"ל דחשבינן ליה לממון הואיל וראוי להצטרף עם אחר להוציא ממון חשבינן ליה דאתי לממונא עכ"ל.
⁶⁵ וצ"ע אליבא דתלמידי ר"י מ"ש העניות לקדיש ולקדושה באמצע ק"ש המותרות ואע"פ שההפסקות הן יותר גדולות משיעור תוך כדי דיבור ממודים דרבנן שאסור לומר כולו משום שההפסק יותר גדול מתוך כדי דיבור.
⁶⁶ עיין בה"ה פ"ד מהל' טוען ונטען הל"ו שמביא בשם הרמב"ן שדעתו נוטה לחייב ולרשב"א פטור. ועיין בר"ן על הרי"ף לשבועות (דף י"ט. דפוס ווילנא) שכתב שלר"י מג"ש פטור ולרי"ף חייב. ועיין בתוס' כתובות (יח.) ד"ה מפני מה וכו'.
⁶⁷ עיין בחידושי רבינו חיים הלוי פ"ו מהל' יבום הל"ט.
⁶⁸ יש לעיין מה יהיה הדין כשאין מי המרים כמוש"כ הרמב"ם פ"ג מהל' סוטה (הל"ט) ע"פ המשנה (סוטה מז) וז"ל לפיכך משרבו המנאפים בגלוי בבית שני בטלו הסנהדרין את מי המרים וסמכו על הכתוב בקבלה עכ"ל. ובפ"א מהל' סוטה (הל"ב) כתב וז"ל בזמן שאין שם מי סוטה תאסר עליו לעולם ותצא בלא כתובה עכ"ל. ולכאורה אליבא דהביאור הזה בכה"ג יתחייבו עדי סתירה בשבועת העדות, אמנם לפי הנ"ל בשיעורים יפטרו, ודו"ק.
⁶⁹ עיין בחידושי רבינו חיים הלוי לפ"ט מהל' רוצח הלי"ד - ט"ו.
⁷⁰ ומסתבר שדוקא בחשוד החמירו לומר שלא יגבה ואפילו במקום שא"א לו להישבע שהרי באשמתו אינו יכול להשבע. מאידך אם התובע אינו יכול להשבע מחמת אונסו יתכן שהשבועה לא מעכבת הגבייה והנתבע משלם.
ברם עיין ברמב"ם (פ"ב מהל' טוען ונטען הל"ד) שכתב וז"ל היו שניהם חשודין חזרה שבועה למחוייב לה שהוא הנתבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. היה החשוד שומר וטען שאבד הפקדון או נגנב שכנגדו אינו יכול להשבע וליטול שהרי אינו טוענו ודאי שאכלו וכו' עכ"ל. פסק שהמפקיד מפסיד מאחר שאינו יכול לישבע וליטול כי טענתו טענת ספק היא. והוא ההיפך מסברתנו. יוצא איפוא אליבא דמה שביאר רבינו נ"י בפנים שהרמב"ם סובר שכשהתובע טוען טענת ודאי שבועת הנוטלין אינה אלא מעכבת, ולכן אף כשהתובע אינו יכול לישבע נוטל בלי שבועה. ואילו בשומרים, כשהמפקיד טוען טענת ספק, שבועת הנוטלין מחייבת הממון ומאחר שאין התובע יכול לישבע אינו נוטל.
ועיין שם בהרב המגיד שמביא בשם רבינו מאיר שכ' שאף בשבועת השומרים כשהשומר חשוד הו"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ולכן המפקיד נוטל בלי שבועה. יוצא איפוא שהוא סובר שאף בשומרים וטענת שמא השבועה אינה אלא מעכבת בגבייה ולא מחייבת הממון ולכן נוטל בלי שבועה. ועיין בשיעורים לקמן (לב:) ד"ה מתוך וכו'.
⁷¹ אמנם צ"ע שהרי הרמב"ם פסק שבשניהם חשודים חזרה השבועה למחוייב לה ומשלם, וכדמבואר בפנים הוא מפני ששבועת הנוטלין אינה אלא מעכבת הגבייה ולא מחייבת את הממון. מאידך בפוגם את שטרו פסק שכשהתובע חשוד שאינו נוטל, והוא משום שהשבועה היא המחייבת ממון, וצ"ע.
ולכאורה עלינו להסיק שדעת הרמב"ם ששבועת הנוטלין בדרך כלל מחייבת איפוא את הממון (ואף בפוגם את שטרו) ומשום כך כשהתובע חשוד אינו נוטל בלא שבועה. מאידך כשהנתבע חשוד שבועת הנוטלין רק מעכבת את הגבייה - ולכן כששניהם חשודים התובע נוטל בלי שבועה, וההבחנה צ"ע.
ויתכן שחז"ל התכוונו באמרם "חזרה שבועה למחוייב לה" שמעיקרא דדינא חובת השבועה מוטלת על הנתבע, ומכיון ששניהם חשודים עקרו לגמרי את חובת השבועה מהנוטל והטילו אותה על הנתבע כדמעיקרא דדינא, ומשום כך התובע נוטל בלא שבועה כי אינו מחוייב לישבע כלל. ואילו בשאר שבועות הנוטלין עיקר חובת השבועה חלה מעיקרא על הנוטל ומעכבתו וכשאינו יכול לישבע אינו נוטל.
⁷² עיין בתוס' הרא"ש ובמאירי לסוגיין.
⁷³ עיין למעלה בהערה 71.
⁷⁴ יוצא שאם טען לא לויתי יש כח בשבועתו להכחיש את הגדת העד בשטר. אמנם אין בשבועת פרעתי כח לפרש הגדת עד א' בשטר.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1992–1996), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.