שהוציא איש פלוני שם רע על בתי" — חייבין, אם הודה האיש מפי עצמו שהוציא שם רע — פטור. והרי זה תשלום שכולו קנס, וחייבים עליו משום שבועת העדות!

ומשיבים: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא, שאמר: אף המודה בקנס, יבואו עדים ויעידו ויחייבו אותו בתשלום.

ומקשים: אימא סיפא [אמור את סופה של ברייתא זו]: אם הודה מעצמו — פטור, אם כן אתאן לרבנן [באנו לשיטת חכמים] שאומרים שהמודה בקנס נפטר, ולא כשיטתו!

ודוחים: הברייתא כולה שיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא, והכי קאמר [וכך הוא אומר]: לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה] הזדמנות של הודה מפי עצמו שפטור, אלא היכא דליכא [במקום שאין] עדים כלל והודה מעצמו, אבל כשיש עדים הרי הוא מתחייב על פי העדים.

א משנה "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו שאני כהן", או "שאני לוי", "שאיני בן גרושה", "שאיני בן חלוצה", "שאיש פלוני הוא כהן", "שאיש פלוני לוי", "ש איש פלוני אינו בן גרושה", "שאינו בן חלוצה" — פטורים על שבועת העדות,

לפי שאין אלה תביעות של ממון. וכן "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו שאנס איש פלוני את בתו שלו", ו"ש פתה את בתו", או "שחבל בי בני", או "שחבל בי חבירי", "שהדליק גדישי בשבת", בכל הדברים האלו — הרי אלו פטורין, מפני שבכל אלה יש עונש מוות על העבירה, ופטור מתשלומים.

ב גמרא מלשון המשנה מדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שאומר שיעידו שאיש פלוני כהן, או שאיש פלוני לוי — פטור, שאין זו תביעת ממון, הא [הרי] אם היה אומר "משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו שמנה לפלוני ביד פלוני" — היו חייבין. הא קתני סיפא [הרי הוא שונה בסוף, בהמשך המשנה בפרקנו]: אין חייבים עד שישמעו מפי התובע, וכאן המשביע הוא אדם אחר, שאינו התובע!

אמר שמואל: כאן מדובר בבא בהרשאה, שהוא מורשה מטעמו של אותו אדם ויכול לתבוע בשמו. ומקשים: והאמרי נהרדעי [והרי אומרים חכמי נהרדעא]: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי [אין אנו כותבים שטר הרשאה על מיטלטלים]! ומשיבים: הני מילי היכא דכפריה [דברים אלה אמורים במקום שכבר כפר בו הנתבע] ואז אין עושים הרשאה, אבל אם לא כפריה [כפר בו] — כתבינן [כותבים אנו] גם על מיטלטלים.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאין הכתוב בענין שבועת העדות מדבר אלא בתביעת ממון? ר' אליעזר אומר: נאמר כאן "אואין" שנזכרת כמה פעמים המלה "או": "והוא עד או ראה או ידע" (ויקרא ה, א), ונאמר להלן בשבועת הפקדון "אואין": "או בתשומת יד או בגזל" וכו' (ויקרא כ״א:י״ט-כ׳), מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.

ומקשים: "אואין" של רוצח יוכיחו, שנאמר בו "או השליך עליו בצדיה... או באיבה הכהו" (במדבר לה, כ— כא), שהן "אואין" ומדברים שלא בתביעת ממון!

ומשיבים: יש להבדיל, דנין "אואין" שיש עמהן שבועה מ"אואין" שיש עמהן שבועה כלומר, משבועת הפקדון, ואל יוכיחו "אואין" של רוצח שאין עמהן שבועה.

ומקשים: "אואין" של סוטה יוכיחו כגון "או עבר עליו רוח קנאה" (ויקרא ה, יד. ויקרא ה, ל), שהן "אואין" ויש עמהן שבועה, שהרי נאמר שהכהן משביע את האשה החשודה, ומדברים שלא בתביעת ממון!

ודוחים: דנין "אואין" שיש עמהן שבועה ואין עמהן כהן, מ"אואין" שיש עמהן שבועה ואין עמהן כהן, ואל יוכיחו "אואין" של רוצח שאין עמהן שבועה, ואל יוכיחו "אואין" של סוטה שאף על פי שיש עמהן שבועה יש עמהן כהן. זוהי ההוכחה של ר' אליעזר.

ר' עקיבא אומר, נאמר בפרשת שבועת העדות: "והיה כי יאשם לאחת מאלה" (ויקרא ה, ה) — "מאלה" לשון מיעוט הוא, ללמד: יש מאלה שהוא חייב, ויש מאלה שהוא פטור, הא [הרי] כיצד? אם תבעו ממון — חייב, תבעו דבר אחר — פטור.

ר' יוסי הגלילי אומר ראיה אחרת, הרי הוא אומר בפרשה זאת: "והוא עד או ראה או ידע" (ויקרא ה, א), לומר: בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה של הענין, או בידיעה בלא ראיה, בזה הכתוב מדבר.

ראיה בלא ידיעה, כיצד? שהוא אומר "מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני", והלה טוען: "יבואו פלוני ופלוני ויעידו" — זו היא ראיה בלא ידיעה, שהרי אינם יודעים לשם מה מנה לו את המנה, אם כהלוואה, או כפקדון, או כתשלום חוב.

ידיעה בלא ראיה, כיצד? "מנה הודיתה לי שאתה חייב בפני פלוני ופלוני", והלה משיב: "יבואו פלוני ופלוני ויעידו" — זו היא ידיעה על החוב בלא ראיה של מעשה ההלוואה. ועדות כזו (בראיה או בידיעה לחוד) אינה אלא בדיני ממונות, ולא בדברים אחרים.

ר' שמעון אומר: יש ראיה אחרת לדבר, חייב כאן שבועה וחייב בפקדון, מה להלן בפקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.

ועוד אפשר לומר, קל וחומר הוא מפקדון: מה פקדון שעשה בו נשים כאנשים, קרובים כרחוקים, פסולים ככשרים, וחייב על