שבועות לד ע"א

כל אחת ואחת בפני ב''ד ושלא בפני ב''ד אינו מדבר אלא בתביעת ממון עדות שלא עשה בה נשים כאנשים קרובים כרחוקים פסולין ככשרים ואינו חייב אלא אחת בפני ב''ד אינו דין שלא יהא מדבר אלא בתביעת ממון מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע כנשבע ומזיד כשוגג תאמר בעדות שכן עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג ת''ל תחטא תחטא לגזירה שוה נאמר כאן {ויקרא ה-כא} תחטא ונאמר להלן תחטא מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון מתקיף לה רבה בר עולא {ויקרא ה-ד} או או ביטוי יוכיחו שהן אואין ויש עמהן שבועה ואין עמהן כהן ומדברים שלא בתביעת ממון מסתברא מפקדון הוה ליה למילף שכן תחטא מתחטא אדרבה מביטוי ה''ל למילף שכן חטאת מחטאת אלא מסתברא מפקדון ה''ל למילף שכן חטא במזיד תבעיה וכפריה ועבריה אדרבה מביטוי הוה ליה למילף שכן חטאת שירדה לחומש הנך נפישן: ר''ע אומר {ויקרא ה-ה} והיה כי יאשם לאחת מאלה יש מאלה שהוא חייב ויש מאלה שהוא פטור הא כיצד תבעו ממון חייב תבעו ד''א פטור איפוך אנא ר''ע אאואין דר''א סמיך מאי בינייהו בין ר''א ובין ר''ע איכא בינייהו משביע עדי קרקע לר''א חייבין לר''ע פטורין ולר' יוחנן דאמר התם משביע עדי קרקע אפי' לר''א פטורין הכא מאי איכא בין ר''א לר''ע איכא בינייהו עדי קנס ר' יוסי הגלילי אומר והוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר א''ל רב פפא לאביי לימא ר' יוסי הגלילי לית ליה דר' אחא דתניא ר' אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו בידוע שזה הרגו דאי אית ליה דר' אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה כר''ש בן שטח דתניא אר''ש בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו ומצאתי סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר אמרתי לו רשע מי הרגו לזה או אני או אתה אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה {דברים יז-ו} על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת אלא המקום יפרע ממך אמרו לא זזו משם עד שנשכו נחש ומת אפי' תימא אית ליה דרבי אחא בשלמא ידיעה בלא ראיה משכחת לה אלא ראיה בלא ידיעה היכי משכחת לה מי לא בעי מידע אם עובד כוכבים הרג או ישראל הרג אם אדם טרפה הרג או שלם הרג ש''מ קסבר רבי יוסי הגלילי משביע עדי קנס פטור דאי ס''ד חייב נהי דידיעה בלא ראיה אשכחן לה ראיה בלא ידיעה מי לא בעי מידע נכרית בעל בת ישראל בעל בתולה בעל בעולה בעל יתיב רב המנונא קמיה דרב יהודה ויתיב רב יהודה וקא מיבעיא ליה מנה מניתיך בפני פלוני ופלוני

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - א

ועוד, קל וחומר הוא: ומה שבועת הפקדון החמורה, שעשה בה נשים כאנשים, קרובים כרחוקים, פסולים ככשרים שכולם חייבים קרבן אם נשבעו וכפרו בתביעתו, וחייב הנתבע קרבן על כל אחת ואחת משבועותיו, ואפילו חזר ונשבע על אותה תביעה עצמה כמה פעמים, וחייב הנתבע קרבן על שבועתו בין היתה השבועה בבית דין ובין שלא בפני בית דין, ובכל זאת אינו מדבר הכתוב אלא בתביעת ממון.

שבועת העדות שהקל בה הכתוב, שלא עשה בה נשים כאנשים, קרובים כרחוקים, פסולין ככשרים, ואינו חייב אלא אחת אפילו על חמש שבועות אם השביעם בפני בית דין, אינו דין שלא יהא מדבר הכתוב אלא בתביעת ממון בלבד?!

ואם תדחה את לימוד הבנין - אב משבועת הפקדון או את הקל וחומר, ותאמר: מה לפקדון שלא עשה בו מושבע כנשבע [כפי שיבואר לקמן], וכן לא עשה בו מזיד כשוגג, תאמר בעדות שכן עשה בו מושבע כנשבע ומזיד כשוגג, [וכדמפרשינן לקמן] -

תלמוד לומר 'תחטא' 'תחטא' בשתיהן לגזירה שוה - נאמר כאן בעדות "נפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד" ונאמר להלן "נפש כי תחטא וכחש בעמיתו בפקדון", מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון!

מתקיף לה רבה בר עולא ללימוד האואין של רבי אליעזר: או או האמורים בשבועת ביטוי [או נפש כי תשבע להרע או להיטיב] יוכיחו שלאו דוקא תביעת ממון, שהן אואין, ויש עמהן שבועה, ואין עמהן כהן, ומדברים שלא בתביעת ממון, ונילף מינייהו לשבועת העדות שנוהגת בכל התביעות?

ומתרצינן: מסתברא, מפקדון הוה ליה למילף, שכן 'תחטא' הנאמר בעדות נלמד בגזירה שוה מ'תחטא' בפקדון!

ומקשינן: אדרבה, משבועת ביטוי הוה ליה למילף, שכן קרבן חטאת יש לנו ללומדו מחטאת, שקרבנם של שבועת העדות ושבועת ביטוי הוא קרבן חטאת, ואילו על שבועת הפקדון חייבים קרבן אשם!?

ומתרצינן: אלא, מסתברא מפקדון הוה ליה למילף, שכן:

א. חטא. והיינו: דילפינן בגזירה שוה תחטא מתחטא.

ב. במזיד. שבשתיהן חייב על המזיד ואילו בשבועת ביטוי כתיב 'ונעלם'.

ג. תבעיה וכפריה. שבשתיהן השבועה באה על ידי תביעה וכפירה מה שאין כן בשבועת ביטוי.

ד. ועבריה. בשתיהן השבועה על העבר בלבד ואילו בביטוי גם על העתיד.

ומקשינן: אדרבה, מביטוי הוה ליה למילף שכן:

א. חטאת. בשתיהן החיוב הוא קרבן חטאת ואילו בפקדון החיוב הוא אשם.

ב. שירדה. בשתיהן חייב קרבן עולה ויורד ואילו בפקדון חייב בחטאת קבועה.

ג. לחומש. בשתיהן אין חיוב חומש, ובפקדון חייב להוסיף חומש.

ומתרצינן: הנך דימויין של עדות לפקדון נפישן יותר מהדימויים של עדות לביטוי [כאן ארבעה וכאן שלשה].

שנינו בברייתא: רבי עקיבא אומר: "והיה כי יאשם לאחת מאלה" - יש מאלה שהוא חייב ויש מאלה שהוא פטור, הא כיצד? תבעו ממון - חייב, תבעו דבר אחר - פטור.

ופרכינן: ואיפוך אנא, ונחייב קרבן שבועת העדות על עדות בדבר אחר ונפטור בתביעת ממון?

ומשנינן: רבי עקיבא - אאואין דרבי אליעזר סמיך, דאיירי בתביעת ממון, אלא שהוסיף רבי עקיבא על דברי רבי אליעזר שלא בכל תביעת ממון חייבין, וכדמפרש ואזיל.

ומסבירה הגמרא: מאי בינייהו בין רבי אליעזר ובין רבי עקיבא [והיינו: איזו היא תביעת הממון שרבי אליעזר מחייב עליה ורבי עקיבא פוטר]? איכא בינייהו משביע עדי קרקע, שתובע מהם שיעידו על קרקע שהיא שלו. לרבי אליעזר חייבין על שבועה של כפירת עדות קרקע, ולרבי עקיבא פטורין, דלהכי קאי מיעוטא שיש מאלה שהוא פטור.

אלא, שהנחת הגמרא שלרבי אליעזר חייבים על כפירת עדות קרקע מתבססת על מאן דאמר, לקמן, שרבי אליעזר מחייב עדי קרקע משום דאזיל לשיטתו שקרקע היא כמטלטלי בדין גזילה ולכן גם בעדות יש לקרקע אותו דין של מטלטלי. אבל, ולרבי יוחנן, דאמר התם משביע עדי קרקע אפילו לרבי אליעזר פטורין, הכא, מאי איכא בין רבי אליעזר לרבי עקיבא?

איכא בינייהו - עדי קנס. שרבי עקיבא, שהוסיף על לימוד האואין של רבי אליעזר ואמר שיש תביעות ממון שאין חייבין עליהן, פוטר עדי קנס משבועת העדות על אף שהפסידו לתובע את ממון הקנס, ורבי אליעזר מחייב, כשם שהוא מחייב בשבועת הפקדון על קנס [לקמן לז ב].

שנינו בברייתא: רבי יוסי הגלילי אומר: "והוא עד או ראה או ידע" - בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה, ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר. ואין עדות שכזו אלא בתביעת ממון.

אמר ליה רב פפא לאביי: לימא רבי יוסי הגלילי, דאית ליה אין עדות בלא ראיה וידיעה [חוץ מעדות ממון], לית ליה דרבי אחא, דמחייב אפילו באומדנא בלבד?

דתניא: רבי אחא אומר: גמל האוחר [המכה ברגליו] בין הגמלים, ונמצא גמל הרוג בצדו - בידוע שזה הרגו! וחייב לשלם לבעליו, על אף שאין עדים שראו בעיניהם שהוא הרגו, ומשום דאזלינן בתר אומדנא, דמסתבר שזה שהכה ברגליו, הוא זה שהרג.

דאי אית ליה דרבי אחא, שדנים לפי אומדנא ואומרים ב"ידוע שזה הרגו" גם בלי שיראו זאת עדים, אם כן, בדיני נפשות נמי משכחת לה לדון לפי אומדנא, ולחייב את הרוצח על פי אומדן בלבד, ואפילו בלא ראיה, כדרבי שמעון בן שטח.

דתניא: אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה, אם לא ראיתי אדם אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו ומצאתי סייף בידו, ודם מטפטף ממנו, והרוג מפרפר! אמרתי לו: רשע! מי הרגו לזה? - או אני או אתה. אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת". אלא, המקום יפרע ממך! אמרו, לא זזו משם עד שנשכו נחש, ומת! והיינו: היתה כאן אומדנא, בלא ראיה, שהרי בידוע שזה הרגו. וכל החסרון היה משום שרבי שמעון בן שטח היה עד אחד ולא היו בית דין יכולים לקבל את עדותו. אבל אילו היה מצטרף אליו עד נוסף, היו הורגים את הרוצח משום שאפשר לדון גם על פי אומדנא. ואילו לפי רבי יוסי הגלילי, אין דנים דיני נפשות אלא על פי ראית העדים.

אמר ליה אביי לרב פפא: אפילו תימא רבי יוסי הגלילי אית ליה דרבי אחא באומדנא בנפשות, ואם כן משכחת לה "ידיעה" בלי ראיה, בכל זאת עדיין קיים הלימוד של רבי יוסי הגלילי שאין פרשת שבועת העדות מתקיימת אלא בתביעת ממון.

כי בשלמא ידיעה בלא ראיה משכחת לה אפילו בדיני נפשות על פי אומדנא. אלא ראיה בלא ידיעה, היכי משכחת לה בדיני נפשות? שהרי אם ראה העד את ההריגה אך לא יודע שהרוצח הרג ישראל, [שרק עליו נהרגים], כיצד הוא יכול להעיד, והרי מי לא בעי העד למידע אם הרוצח עובד כוכבים הרג או ישראל הרג, וכן מי לא בעי למידע אם אדם טריפה הרג או אדם שלם הרג, והרי מבלעדי הידיעות האלו אין עדותו מחייבת את ההורג!? ומכיון שבפרשת שבועת העדות כתיב "או ראה או ידע", ודרשינן שחייב אפילו בראיה בלא ידיעה, בהכרח שפרשה זו מדברת רק בתביעת ממון, כי בתביעת דברים אחרים לא מתקבלת עדות ללא ידיעה!

ועתה מוכיחה הגמרא מדברי רבי יוסי, שאמר אין שבועת העדות נוהגת אלא בעדות כזו שיכולה להתקיים בראיה בלא ידיעה, או בידיעה בלא ראיה - שמע מינה, קסבר רבי יוסי הגלילי משביע עדי קנס שתבעם להעיד על אונס ופיתוי - פטור העד הנשבע מקרבן.

דאי סלקא דעתך חייב קשיא - נהי דידיעה בלא ראיה אשכחן לה באונס ומפתה על פי אומדנא. אבל ראיה בלא ידיעה, כיצד אשכחן לה? והרי מי לא בעי העדים למידע אי נכרית בעל הבועל או בת ישראל בעל? וכן אי בתולה בעל או בעולה בעל?

ומכיון שלא אשכחן עדות ראיה בלא ידיעה בקנס, אין עדי קנס נכללים בפרשת שבועת העדות, אליבא דרבי יוסי הגלילי.

יתיב רב המנונא קמיה דרב יהודה, ויתיב רב יהודה, וקא מיבעיא ליה: מי שתבע את חבירו ואמר - מנה מניתיך בפני פלוני ופלוני!

כל אחת ואחת אם השביע כמה פעמים וכפרו, בין שנשבע בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין, ועם כל ההרחבה הזו אינו מדבר שם אלא בתביעת ממון, שבועת העדות שלא עשה בה נשים כאנשים, ולא עשה בה קרובים כרחוקים, ולא עשה פסולין ככשרים, ואינו חייב אלא אחת אם השביע אותם כמה פעמים בפני בית דין — אינו דין שלא יהא מדבר אלא בתביעת ממון!

ודוחים: מה לפקדון שהוא שונה, שכן לא עשה בו דין מושבע כנשבע, שמי שהשביעוהו אחרים ולא נשבע בעצמו — פטור, וכן לא עשה בו דין מזיד כשוגג, תאמר בשבועת העדות שכן עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג שבשניהם מביא קרבן!

תלמוד לומר: "תחטא" "תחטא" לגזירה שוה, נאמר כאן בשבועת העדות "תחטא" (ויקרא ה, א), ונאמר להלן בפקדון "תחטא" (ויקרא ה כא), מה להלן בשבועת הפקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.

א עד כאן ההוכחות השונות בברייתא. ומעתה דנים בדעות השונות שהוזכרו בה. ותחילה דנים בדעת ר' אליעזר, שסיכם כי למדים מ"אואין" שבפקדון שיש עמהם שבועה ואין עמהם כהן. מתקיף לה [מקשה על כך] רבה בר עולא: "או" "או" האמורים בענין שבועת ביטוי יוכיחו ("או נפש כי תשבע" "להרע או להיטיב". ויקרא ה, ד) שהן "אואין" ויש עמהן שבועה ואין עמהן כהן, ומדברים שלא בתביעת ממון!

ודוחים: מסתברא [מסתבר] שמפקדון הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש דמיון במלים, "תחטא" מ"תחטא".

ודוחים: אדרבה, משבועת ביטוי הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן חטאת מחטאת שבשתיהן מביא קרבן חטאת, ואילו בשבועת הפקדון חייב קרבן אשם.

אלא צריך לומר בדרך אחרת, מסתברא [מסתבר] שמפקדון הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש בשניהם צדדים שווים: חטא במזיד תבעיה וכפריה ועבריה [תבעו וכפרו ועברו], שהוא סימן לצדדים השווים: בשניהם כתוב "תחטא", ועל שניהם חייב קרבן במזיד, ושניהם באים על ידי תביעה של צד אחד וכפירה של הנשבע, ושתיהן שבועות על העבר ולא על העתיד.

ומקשים: אדרבה, להיפך, משבועת ביטוי הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש בה צדדים שווים אחרים, וסימנם: חטאת שירדה לחומש, שעל שניהם מביא קרבן חטאת (ולא אשם כבפקדון), בשניהם הקרבן עולה ויורד (ובפקדון הוא קרבן קבוע), ועל שניהם אין צריך להוסיף חומש! ומשיבים: מכל מקום הנך נפישן [הצדדים הללו ששווים בפקדון ובעדות מרובים יותר] ולכן ראוי להשוות שבועת העדות לשבועת הפקדון ולא לשבועת ביטוי.

ב וממשיכים לדון בדברי הברייתא. ר' עקיבא אומר: "והיה כי יאשם לאחת מאלה" (ויקרא ה, ה) — יש מאלה שהוא חייב, ויש מאלה שהוא פטור. הא כיצד? תבעו ממון — חייב, תבעו דבר אחר — פטור.

ושואלים: כיון שאין ראיה מגוף הכתוב, איפוך אנא [אהפוך אני], ואומר שחייב רק על תביעה שאינה ממון!

ומשיבים: ר' עקיבא על ה"אואין" של ר' אליעזר סמיך [הוא סומך], ולומד שבועת העדים משבועת הפקדון, אלא שהוא עושה השוואה שונה קצת.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] להלכה בין ר' אליעזר ובין ר' עקיבא? כיון שהם סומכים על אותה ראיה!

ומשיבים: איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם] לגבי משביע עדי קרקע, שלדעת ר' אליעזר חייבין, לר' עקיבא פטורין, משום המיעוט על "מאלה".

ושואלים: ולדעת ר' יוחנן שאמר התם [שם] שעולה מדבריו לגבי שבועת הפקדון: משביע עדי קרקע אפילו לדעת ר' אליעזר פטורין, אם כן הכא מאי איכא [כאן מה יש] הבדל בין ר' אליעזר לר' עקיבא?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] בהלכה בענין עדי קנס, שלר' אליעזר חייבים, ולר' עקיבא, בגלל המיעוט, פטורים.

ג ועוד באותה ברייתא, ר' יוסי הגלילי אומר: "והוא עד או ראה או ידע" — בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר, והיא עדות ממון, לפי שבעדות אחרת יש צורך שיהא בה גם ראיה וגם ידיעה.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: לימא [האם לומר] שר' יוסי הגלילי לית ליה [אינו סבור] כשיטת ר' אחא? דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אחא אומר: גמל האוחר מיוחם ומשתולל בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו — בידוע שזה הרגו, ואין צורך לראות שכך היה כדי לחייב את בעליו. דאי אית ליה [שאם יש לו, הוא מקבל] את שיטת ר' אחא שהולכים אחרי ידיעה מסוג זה, המבוססת על אומדנא, אם כן בדיני נפשות נמי משכחת לה [גם כן מוצא אתה אותה], כמו המקרה שדן בו ר' שמעון בן שטח.

דתניא [ששנויה ברייתא], אמר ר' שמעון בן שטח בלשון שבועה: אראה בנחמה (של גאולת ישראל השלימה) אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו ומצאתי סייף (חרב) בידו של הרודף ודם מטפטף מן הסייף, וההרוג מונח שם מפרפר, אמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה, או אני או אתה?

שהרי רק שנינו מצויים כאן, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה: "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת" (דברים יז, ו) ואין כאן שני עדים, אלא המקום (הקב"ה) יפרע ממך. אמרו: לא זזו משם עד שנשכו נחש ומת! ובמקרה כזה, לדעת ר' אחא יש לסמוך על האומדנא שזה הרגו, להחשיבה כידיעה וודאית, למרות שלא ראה. ולכאורה ר' יוסי הגלילי אינו סבור כן, שהרי הוא אומר שידיעה בלא ראיה אינה אלא בממונות.

ומשיבים: אפילו תימא אית ליה [תאמר שיש לו, שהוא מקבל] את דברי ר' אחא, שהולכים בדיני נפשות אחר אומדנא בלא ראיה, עדיין יש להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות, כי בשלמא [נניח] ידיעה בלא ראיה משכחת לה [מוצא אתה אותה] גם בדיני נפשות, באומדנא, אלא ראיה בלא ידיעה היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה]? מי לא בעי מידע [האם אין הוא צריך לדעת] אם גוי הרג או ישראל הרג, אם אדם טרפה (שקרוב למוות) הרג או שלם הרג? ולפיכך יש הבדל בין דיני ממונות לשאר דינים.

ועוד מעירים: שמע מינה [למד מכאן] מברייתא זו שקסבר [סבור] ר' יוסי הגלילי: משביע עדי קנס — פטור העד משבועת העדות, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] שהוא חייב, נהי [אם אמנם] צד של ידיעה בלא ראיה אשכחן לה [מוצאים אנו אותה] בקנסות, שפעמים אינו רואה את מעשה העבירה אבל יודע שכן היה הדבר, כגון במקרה של אונס. אולם ראיה בלא ידיעה אינך מוצא בקנסות, כי מי לא בעי מידע [האם אין העד צריך לדעת] אם גויה בעל או בת ישראל בעל, בתולה בעל או בעולה בעל?

ד בקשר לענין זה של ראיה בלי ידיעה בממונות, מספרים: יתיב [יושב היה] רב המנונא קמיה [לפני] רב יהודה, ויתיב [ויושב היה] רב יהודה וקא מיבעיא ליה [והיה מסתפק בשאלה זו]: אם תובע אדם פלוני ואומר לו: "מנה מניתיך (נתתי ומניתי לך) בפני פלוני ופלוני",

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

each and every oath if the plaintiff administered several oaths to him and he denied having the deposit in his possession, whether he took the oath before a court or not before a court, and despite the broad application of the halakha, the verse is speaking of liability only in cases involving a monetary claim, then in the case of an oath of testimony with regard to which the Torah did not render the halakhic status of women like that of men, the status of relatives like that of non-relatives, and the status of unfit witnesses like that of those fit to testify, and he is liable to bring only one sliding-scale offering if the plaintiff administered several oaths to him and he falsely denied knowledge of the matter in the presence of a court, is it not right that the verse is speaking of liability only in cases involving a monetary claim?

The baraita rejects this inference: What is notable about the case of a deposit? It is notable in that with regard to a deposit the Torah did not render the halakhic status of one to whom an oath was administered by others like that of one who himself took an oath, as one to whom an oath was administered by others is exempt; and the Torah did not render the halakhic status of one who takes an intentional false oath like that of one who takes an unwitting false oath. Will you say that the same is true with regard to an oath of testimony, as in that case the Torah rendered the halakhic status of one to whom an oath was administered by others like that of one who himself took an oath; and it rendered the halakhic status of one who takes an intentional false oath like that of one who takes an unwitting false oath, and one is liable to bring an offering in both instances?

Therefore, the verse states the term “shall sin” with regard to an oath of testimony and states “shall sin” with regard to an oath on a deposit in order to derive a verbal analogy. Here, it is stated with regard to an oath of testimony: “Shall sin” (Leviticus 5:1), and there, it is stated with regard to an oath on a deposit: “Shall sin” (Leviticus 5:21). Just as there, concerning an oath on a deposit, the verse is speaking only with regard to a monetary claim, so too here, concerning an oath of testimony, the verse is speaking only with regard to a monetary claim.

§ After presenting the different proofs cited in the baraita, the Gemara proceeds to analyze the opinions cited therein, beginning with the opinion of Rabbi Eliezer that one derives that one is liable for an oath of testimony only if it involves a monetary claim from the case of an oath on a deposit based on multiple instances of the term “or” that appear in both contexts, and there is an oath with those multiple instances of the term “or” and there is no priest in their context. Rabba bar Ulla objects to this: The multiple instances of the term “or” in the verse: “Or if any one shall take an oath to clearly express with his lips to do evil or to do good” (Leviticus 5:4), which is written with regard to an oath on an utterance, will prove that one is liable even without a monetary claim, as they are multiple instances of the term “or,” and there is an oath in their context, and there is no priest in their context, and they are not speaking with regard to a monetary claim.

The Gemara rejects this: It stands to reason that he should have derived the halakha with regard to an oath of testimony from an oath on a deposit and not from an oath on an utterance due to the verbal analogy between the terms “shall sin” and “shall sin.”

The Gemara rejects this: On the contrary, he should have derived the halakha with regard to an oath of testimony from the halakha with regard to an oath on an utterance, as it is a derivation of one case for which one is liable to bring a sin-offering for taking a false oath from another case for which one is liable to bring a sin-offering for taking a false oath. This is in contrast to an oath on a deposit, for which one is liable to bring a guilt-offering for taking a false oath.

Rather, it stands to reason that he should have derived the halakha with regard to an oath of testimony from the halakha with regard to an oath on a deposit, as there are many elements common to both oaths, represented by the mnemonic: Sin, intentionally, claimed from him, denied his claim, and his past. There is a verbal analogy between them, as the term “shall sin” appears in both contexts. In both cases one is liable for taking a false oath intentionally. Additionally, in both cases there is a claim presented by one of the parties and denial of that claim by the one taking the oath. And both oaths relate to events that transpired in the past.

The Gemara asks: On the contrary, he should have derived the halakha with regard to an oath of testimony from the halakha with regard to an oath on an utterance, as there are many elements common to both oaths, represented by the mnemonic: Sin-offering, that descended, to one-fifth. In both cases one is liable to bring a sin-offering for a false oath, as opposed to a guilt-offering for a false oath on a deposit. In each case the offering is a sliding-scale offering, as opposed to the fixed offering in the case of an oath on a deposit. In both cases there is no payment of an additional one-fifth for taking a false oath. And in the case of a false oath on a deposit, there is payment of an additional one-fifth. The Gemara answers: These elements common to an oath of testimony and an oath on a deposit are more numerous than the elements common to an oath of testimony and an oath on an utterance.

§ Rabbi Akiva says that it is written with regard to an oath of testimony: “And it shall be when he will be guilty of one of these” (Leviticus 5:5). The term “of these” is a restrictive expression from which it is derived: There are some of these for which he is liable and there are some of these for which he is exempt. How so? If the plaintiff demanded testimony from the witness with regard to a monetary claim, the witness is liable for taking a false oath; if the plaintiff demanded testimony from the witness with regard to another matter, he is exempt.

The Gemara challenges: Since it is not clear from the verse for which claim one is liable and for which claim one is exempt, I will reverse it and say that one is liable only when the claim was with regard to another matter, not when it involves monetary matters.

The Gemara answers: Rabbi Akiva relies on the multiple instances of the term “or,” as cited by Rabbi Eliezer, to derive from an oath on a deposit that one is liable only for a false oath that involves a monetary claim. From the term “of these” Rabbi Akiva derives that there are some cases involving monetary claims for which one is not liable for taking a false oath of testimony.

The Gemara asks: What is the practical difference between the opinions of Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva? With regard to which cases involving monetary claims does Rabbi Akiva hold that one is not liable for taking a false oath of testimony?

The Gemara answers: The practical difference between their opinions is in the case of one who administers an oath to witnesses with regard to testimony involving land. According to Rabbi Eliezer, they are liable if they take a false oath. According to Rabbi Akiva they are exempt in that case, as it is excluded by the term “of these.”

The Gemara asks: And according to Rabbi Yoḥanan, who says there with regard to an oath on a deposit and an oath of testimony that in the case of one who administers an oath to witnesses with regard to testimony involving land, the witnesses are exempt even according to Rabbi Eliezer, what difference is there between the opinions of Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva?

The Gemara answers: The practical difference between their opinions is in the case where one administers an oath to witnesses with regard to testimony involving a fine. According to Rabbi Eliezer they are liable, and according to Rabbi Akiva they are exempt.

§ Rabbi Yosei HaGelili cites a different proof and says: The verse states with regard to an oath of testimony: “And he is a witness or he saw or he knew” (Leviticus 5:1). It is with regard to testimony that is founded on sight without knowledge of the matter, or by means of knowledge without sight, that the verse is speaking. The reference is to testimony involving monetary matters, as all other testimony requires both knowledge and sight.

Rav Pappa said to Abaye: Shall we say that Rabbi Yosei HaGelili does not accept the opinion of Rabbi Aḥa? As it is taught in a baraita (Tosefta, Bava Kamma 3:6) that Rabbi Aḥa says: If there is a rutting male camel [gamal haoḥer] that is rampaging among other camels and then a camel was found killed at its side, it is evident that this rampaging camel killed it, and the owner must pay for the damage. Rabbi Aḥa rules that cases of monetary law can be decided based on circumstantial evidence. As, if he is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Aḥa that witnesses may testify on the basis of circumstantial evidence, in cases of capital law too, you find a case of knowledge without sight, as in the case discussed by Rabbi Shimon ben Shataḥ.

As it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Shataḥ said in the form of an oath: I will not see the consolation of Israel if I did not see one who was running after another into a ruin, and I ran after him and found a sword in his hand and blood dripping from the sword, and the slain person convulsing. I said to him: Wicked one, who killed this person? It was either me or you, as there is no one else here.

But what can I do, as your blood is not given to my control and I have no jurisdiction to execute you, as the Torah says: “On the basis of two witnesses or three witnesses shall he that is to die be put to death” (Deuteronomy 17:6), and there are no witnesses here. Rather, the Omnipresent will exact retribution from you. The Sages said: They did not move from there until a snake came and bit the pursuer and he died. Rabbi Aḥa would hold in that case that the pursuer could be executed by the court based on circumstantial evidence. Ostensibly, Rabbi Yosei HaGelili disagrees, as he says that testimony based on knowledge without sight exists only in cases of monetary law.

The Gemara answers: Even if you say that Rabbi Yosei HaGelili is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Aḥa that one may rely on circumstantial evidence even in cases of capital law, one may nevertheless distinguish between cases of monetary law and cases of capital law. Granted, even in cases of capital law you find testimony based on knowledge without sight, but how can you find a case of sight without knowledge? Don’t the witnesses need to know if the one whom he witnessed killing another killed a gentile or he killed a Jew, if he killed one who has a wound that would have caused him to die within twelve months [tereifa] or he killed one whose body is intact?

The Gemara notes: Conclude from it that Rabbi Yosei HaGelili holds that in a case where one administers an oath to witnesses with regard to testimony involving a fine, the witnesses are exempt from liability for taking a false oath of testimony. As if it enters your mind to say that the witnesses are liable, although you find testimony with regard to fines based on knowledge without sight, and witnesses may testify based on circumstantial evidence, in cases of sight without knowledge, when it comes to fines, don’t the witnesses need to know if the rapist engaged in intercourse with a gentile woman or if he engaged in intercourse with a Jewish woman, if he engaged in intercourse with a virgin or if he engaged in intercourse with a non-virgin? Rabbi Yosei HaGelili holds that witnesses are liable for taking a false oath of testimony only in cases where both testimony based on sight alone and testimony based on knowledge alone are accepted, which is not the case concerning testimony involving fines.

§ Apropos the matter of sight without knowledge in cases of monetary law, the Gemara relates: Rav Hamnuna was sitting before Rav Yehuda, and Rav Yehuda was sitting and he was raising a dilemma: If one demands payment from another and claims: I counted for you and gave you one hundred dinars in the presence of so-and-so and so-and-so,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שהן אואין ויש בהן שבועה ואין בהן כהן ומדברין שלא בתביעת ממון כו'.

תחטא תחטא לג"ש נאמר כאן ונפש כי תחטא [ושמעה קול אלה ונאמר להלן נפש כי תחטא] ומעלה מעל בה' וגו' מה להלן תביעת ממון אף כאן תביעת ממון.

אדרבה מביטוי הוה ליה למילף. שכן תרוייהו חטאת לאפוקי פקדון דאשם הוא. ופרקינן מסתברא מפקדון הוה ליה למילן. שכן תרוייהו תחטא תחטא כתיב בהו. ושניהן מציאין על הזדון כשוגג כדתנן בכריתות. ד' מביאין עד הזדון כשגגה ויש להן תובעין לזה ולזה ושניהן עברו על מצוה. למעוטי שבועת ביטוי דלית בה חדא מהני. אדרבה מביטוי ושבועת העדות ישנן שתיהן בקרבן עולה ויורד ואין בהן חומש ותרוייהו כתיב בהו (חט חט) [חטאת] למעוטי פקדון דליתיה בעולה ויורד ואית ביה חומש [ואשם] ודחינן הנך דפקדון נפישי דהני ארבע והני תלת:

ר' עקיבא אומר כתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה. יש מאלה [שחייב] ויש מאלה שפטור. הא כיצד תבעו ממון חייב תבעו בדבר אחר פטור.

איפוך אנא.

ר' עקיבא נמי על אויין דרבי אליעזר סמיך לה ובעדי קרקע פליגי.

לרבי אליעזר חייבין לרבי עקיבא פטורין:

רבי יוסי הגלילי אומר והוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה. כגון מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ובידיעה בלא ראיה. כגון מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני ובידיעה בלא ראיה. כגון מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני. וכי האי גוונא לא משכחת לה אלא בתביעת ממון.

לימא לית ליה לרבי יוסי הגלילי הא דתניא ר' אחא אמר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו (דאית) [דאי אית] ליה בדיני נפשות נמי משכחת לה כגון מעשה דשמעון בן שטח שראה אחד רץ אחר חבירו לחורבה ורץ אחריו ומצא אחד הרוג מפרפר ודם מטפטף כו' הנה ידע שודאי זה הרגו. אבל בראית העין לא ראהו.

ואסיקנא אפילו תימא אית ליה. בשלמא ידיעה בלא ראיה משכחת לה כי האי גוונא אלא ראיה בלא ידיעה היכי משכחת לה לא בעי מידע עובד כוכבים הרג או ישראל הרג שלם הרג או טרפה הרג.

ש"מ קסבר ר' יוסי הגלילי המשביע עדי קנס פטור. דאי ס"ד חייב בשלמא ידיעה בלא ראיה משכחת לה אלא ראיה בלא ידיעה היכי משכחת לה. מי לא בעי ידע אי נכרית בעל או בת ישראל בעל:
מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני והלה אומר לא היו דברים מעולם.

איכא בינייהו עדי קנס. פי' לר' אליעזר חייב משום דשמעינן ליה דדריש הך פרשתא דשבועת הפקדון ברבוי ומיעוט והא דאמרינן בכתובות גבי פקדון יצאו אלו שהן קנס דלא כר' אליעזר כך פרש"י ז"ל.
וקשיא (דלר') [דלימא] כר"ע דר"ע נמי בפקדון [אמאי] פטור דהא דריש ריבויי ומיעוטי והכא גבי שבועת העדות הוא דממעט ליה מדכתיב מאלה אין הכי נמי ולא קשיא דההיא רבנן היא דדרשי כללי ופרטי דהא רבי שמעון קתני לה והוי יודע שזה הקנס שחייב בו ר' אליעזר כגון שעמד בדין אבל לא עמד בדין לכ"ע פטור דהא לאו כופר ממון הוא דאי מודה ליה נמי פטור אלא בשעמד בדין הוא דפליגי.
ויש לפרש הא דאמרי' הכא לר' אליעזר חייב ולר"ע פטור לאו משום דגמרי' מפקדון דהתם שאני דכפירת דברים בעלמא הוא ואי מודה ליה מיפטר אבל הכא דאי אתו ומסהדי חייב לרבי אליעזר חייבין דגמר מפקדון דכל תביעת ממון ויש לו חייב אלא דר"ע פטר משום דכתיב מאלה אבל גבי פקדון איפשר דאם עמד בדין חייב לכ"ע ואיפשר רבי אליעזר כר"ש בטעמא דמפרש התם בכתובות וכ"ת כיון דפטרינן נמי אפי' עמד בדין דאי מודה חייב גבי עדים אמאי חייב שאני התם דכיון דעיקרן קנס ואי מודה מיפטר כי עמד בדין נמי פטריה רחמנא אבל גבי עדים אפילו בעיקרן נמי מחייב ולרבי עקיבא נמי ליכא למיגמר להא מילתא מפקדון ומשום הכי איצטריך מאלה.

דאי אית ליה דר' אחא אפילו דיני נפשות נמי משכחת לה כר"ש בן שטח. איכא דקשי' ליה הכא, והא רבי אחא לא אמר אלא בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא כדאמרי' בפ' אחד דיני ממונות מאומד בדיני נפשות הוא דלא אמדי' הא בדיני ממונות אמדינן כמאן כר' אחא.
ואיכא למימר ל"ק, דאנן הכי קאמרינן ר' יוסי הגלילי מנא ליה דקרא בדיני ממונות דילמא בדיני נפשות נמי חייב בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה וקרא אפי' בדיני נפשות קאי ונימא דחייב בו מאומד ש"מ דלית ליה דר' אחא דסבר דהא לאו חזקה היא כלל לא לדון בהן דיני ממונות ולא לשום דבר וכיון דלא אזלינן בתר חזקה אין צ"ל דבכה"ג בדיני נפשות לא משכחת לה ומפרקי' נהי דידיעה בלא ראיה משכחת לה ראיה בלא ידיעה היכי משכחת לה הילכך קרא לאו בד"נ איירי והואיל ולא קרינא ביה או ראה לא קרינא ביה או ידע ומיהא הוא דקי"ל דבדיני נפשות ידיעה בלא ראיה לאו כלום היא ואפי' לרבי אחא, ואין זה התירוץ נכון.
אבל כך הוא עיקר הדבר, דהתם משום דקס"ד דמתני' בדיני נפשות דוקא קאמר דלא אמדי' הא בדיני ממונות אמדי' משום הכי הוא דצריכינן לדחוקי נפשין בדרבי אחא ולמימר דרבי אחא בדיני ממונות דוקא קאמר דאי לא מתניתין אמאן תרמיה כדאמרי' בכה"ג במסכת ע"ז (כג,ב) וכיון דמתרצי' לה למתני' התם אפי' לרבנן הדרינן לפשטה דמילת' דאחד דיני ממונו' ואחד דיני נפשות שוין הן בזה.

והא דאמר רבי שמעון בן שטח שאין דמך מסור בידי. אי כרבנן אתיא הכי קאמ' ליה חדא דלא חזיתיך ועוד שאין דמך מסור בידי ומשמע דרבי שמעון בן שטח מתרה והולך ורץ אחריו היה דאי לא הא אע"ג דחזייה אין דמו מסור בידו אי נמי חבר היה וכרבי יוסי דאמר חבר אינו צריך התראה.

והא דאמרינן אי טריפה הרג אי שלם הרג. בטרפות הנראה בחוץ קאמרינן דצריך לבדיק ולא סמכינן ארובה ואגב גררא נקטא ואתיא כרבי עקיבא וכרבי טרפון (מכות ז,א) ולא כרבנן וכבר פירשתיה במסכת מכות בסייעתא דשמיא.

איכא בנייהו עידי קרקע לר' אליעזר חייבין. משום דדריש (לקמן שבועות לז, ב) פרשה זו ברבויי ומעוטי ומאי רבי רבי כל מידי ומאי מיעט מיעט שטרות דאלמא לדידיה קרקעות כמטלטלי', ור"ע פוטר דאפילו דאיהו נמי דריש כל התורה בריבה ומיעט וריבה שאני הכא דמיעט קרא דכתיב מאלה ודריש יש מאלה שהוא חייב ויש מאלה שהוא פטור.

לימא ר' יוסי לית ליה דר' אחא. מאי קושיא דהא אפילו לרב אחא אין אומרים מאומר בדיני נפשות אלא בדיני ממונות וכדמשמע בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה (לז, א) דתנן התם כיצד מאיימין על (עדדי) [עידי] נפשות מכניסין אותה ומאיימין עליהם שמא תאמרו מאומד עד מפי עד, ואמרינן עלה בגמרא (בע"ב) מאומד בדיני נפשות הוא דלא אמדינן, הא בדיני ממונות אמדינן כמאן כר' אחא דתניא ר' אחא אומר גמל האוחד בין הגמלים, אלמא אף לר' אחא לא אמרה ביני נפשות אלא בדיני ממונות, יש לומר דמעיקרא דסבירא ליה דמתניתין דוקא נקט דיני נפשות הא דיני ממונות לא הוה אמרינן דר' אחא נמי דוקא נקט גמל האוחר בין [הגמלים] דהיינו דיני ממונות, כי היכי דתיקום מתניתין כותיה, דאי לא מתניתין אמאן תרמייה, אבל לבסוף דאמר דמתניתין לאו דוקא דיני נפשות אלא בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות, וכדאמרינן (שם) וליטעמיך עד מפי עד דקתני בדיני נפשות הוא [דלא] (ד)אמרינן הא בדיני ממונות אמרינן וכו' אף על גב דפסילי להו בדיני ממונות אמרי' להו (בדיני ממונות אמרי' להו) בדיני נפשות וכו' מתניתין לאו ר' אחא אלא רבנן, דאין חילוק בין זה לזה, ומעתה לר' אחא דאית ליה אמרינן ליה מאומ' בדיני ממונות ה"ה בדיני נפשות, ומאן דלית ליה בדיני נפשות אפילו בדיני ממונות [לית] ליה, ומתניתין לאו ר' אחא אלא רבנן.

ור"ש בן שטח דאמר לו אין דמך בידי דהתורה אמרה על פי שנים עדים. לאו למימרא שאלו שם היה שם אחר עמו שהוא נהרג על פיהם דהא מאומד הוא, אלא חדא ועוד קאמר ליה, וכדאמרינן התם בפרק אחד דיני (נפשות) [ממונות] (לז, ב) טעמא דליכא עדים הא איכא עדים בר קטלא חייב הוא, תיפוק לי דמאומד הוא, חדא ועוד קאמר ליה, ור"ש ב"ש מתרה היה בו והולך, דאי לא אפילו היה אחד עמו וראו שהרגו אין דמו מסור בידם דהא בעי התראה, א"נ ת"ח היה ולמ"ד (סנהדרין ח, ב) ת"ח לא בעי התראה.

הא דאמרינן: מי לא בעי למידע אי טרפה הרג אי שלם הרג. לאו טרפה שאין טרפותו ניכר מבחוץ קאמר, דאם כן אין לך רוצח נהרג לעולם, דשמא במקום סייף ניקב הוא מבפנים, אלא טרפה שטרפותו ניכר מבחוץ תחת בגדיו ואליבא דר' ישמעאל ור' עקיבא אמרה להא, דלא אזלי בהא בתר רובא משום והצילו העדה, וכמו שאמרו (מכות ז, א) אי הויא בסנהדרין לא היה אדם נהרג מעולם, דאמרינן להו דילמא במקום סייף נקב הוה, כלומר נקב ניכר מבחוץ, ומעולם לאו דוקא.

יתיב רב יהודה וקא מבעיא ליה מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים רואים אותו מבחוץ מהו. תמיהא לי מאי קא מבעיא ליה, והא ברייתא תניא בהדיא ראיה בלא ידיעה כיצד מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ועדים, יבואו עדים ויעידו, וק' לומר דלא שמיע ליה כל ההוא ברייתא דכל הנך תנאי, וקרוב היה בעיני הדבר לומר דהא דקתני בדר' יוסי הגלילי כיצד ליתא מלשון הברייתא עצמה, אלא פירוש' בעלמא דפרישו בגמרא אלא שמצאתיה כלשונה בתוספתא (פ"ב ה"ג).

הנך נפישן ואידך סבר דעברי' לא חשיבא כיון שאף בשבועת ביטוי איכא לשעבר לר"ע מיהת דהלכתא כוותיה לכך היה אומר דאדרבא מביטוי הו"ל למילף משום דדמי ליה בגופי דקרבן:

איכא בנייהו עדי קנס לר"א חייבין לר"ע פטורין פירש"י ז"ל דלר"א חייבין משום דאשמעינן ליה לקמן דדריש בפ' שבועת הפקדון ברבויי ומיעוטי והא דאמרינן בפרק נערה שנתפתתה יצאו אלו שהן קנס דלא כר"א ואיכא דק"ל דהא ר"ע בכל התורה כולה דריש רבויי ומיעוטי וכדאיתא בפ"ק וי"ל דאה"נ ומיהו הכא אתא קרא דמאלה ומיעט עדי קרקע או עדי קנס ומאי דכתב רש"י ז"ל דההיא דפרק נערה שנתפתתה דלא כר"א נקט ר"א משום דמפרש הכא לחיובא אבל ה"ה דאתיא דלא כר"ע דאיהו לגבי פקדון דריש ריבויי ומיעוטי ולא פטר אלא בעדות דכתיב מאלה וההיא דהתם ליתא אלא לרבנן דדרשי כללי ופרטי:

לימא ר"י הגלילי לית ליה דרב אחא פי' דמאומד לא חשיב ליה ידיעה דאי אית ליה כלומר דחשיב ליה מאומד כי הא ידיעה בלא ראייה נמי כדרשב"ש ואיכא דק"ל אמאי דהא אפשר דבדיני ממונות חשבינן מאומד ידיעה לחיוביה עליה בלא ראייה ולא בדיני נפשות דחמירי וה"נ אמרינן לה בפרק דיני ממונות בתרא גבי הא דתנן כיצד מאיימין וכו' על עידי נפשות וכו' שמא תאמרו מאומד עד מפי עד משמועה וכו' ואמרינן עלה בגמרא מאומד בדיני נפשות הוא דלא אמרינן דמאומד לאו עדות הוא בדיני ממונות אמרינן כמאן כר' אתא דאמר גמל האוחר בין הגמלים ול"ק הא כלל דהתם מעיקרא הוא דהוה אמרינן הכי כדס"ד דמתניתין דקתני דבדיני נפשות דוקא מאיימים לומר שמא מאומד ראיתם ולא בדיני ממונות מש"ה הוי צרכינן לדחוקי נפשין בדר' אחא ולומר דרב אחא בדיני ממונות דוקא קאמר דאי לא מתני' אמאן תרמייה וכדאמרינן כי האי גוונא בדוכתי אחריני טובא אבל כיון דשנינן התם ואסקינן דמתני' ל"ד בדיני נפשות דה"ה בדיני ממונות וכדקתני נמי משמועה ועד מפי עד דאתנהו אפילו בדיני נפשות ודיני ממונות ואי איתיה בתרמייהו איתיה ועל המסקנא ההיא אמרו בשמועתינו והא דאמר ר"ש בן שכוח אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה על פי שנים אי ר"ש בן שטח אית ליה דרב אחא אתייא מתני' כפשוטה ואי לית ליה דרב אחא וס"ל כרבנן דהתם דלית להו אומד צריכינן לשנויי דחדא ועוד קאמר אבל מה אעשה חדא דלא חזיתיך ממש ועוד דאפילו חזיתיך התורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר והכי מיתפרשא התם בדוכתה בפרק דיני ממונות והתם נמי אמרינן דלא זז משם עד דהשיכו נחש לא משום עבירה זו בלבד נשכו דאילו עבירה דרציחה דינא בידי שמים כדין ד' מיתות שלא בטלו ליסטים או חיה רעה דורסתו שזה כעין סייף דרוצח אלא אחריתי הוא בהדיה דחמירא טפי ואמרי' מי שנתחייב ב' מיתות נידון בחמורה וא"ת ואפילו היו שם עדים שראוהו היאך יהא נידון במיתת ב"ד דהא בעי התראה וי"ל דר"ש מתרה והולך ורץ אחריו היה א"נ חבר היה וכר' יוסי ס"ל לר"ש בן שטח דאמר חבר אינו צריך התראה:

אפילו תימא אית להו דר' אחא גם בדיני נפשות וכפשוטא דמתני' דרשב"ש ואפ"ה ליכא קרבן שבועת העדות בדיני דנפשות דנהי דמשכחת בדיני נפשות עדות דמתקיימת בידיעה בלא ראייה ראייה בלא ידיעה לא משכחת לה דמי לא בעו סהדי למידע אם ישראל הרג או עכו"ם ואם טריפה הרג או שלם הרג וא"ת והא לטריפה לא חיישינן דבתר רובא וחזקה אזלינן י"ל דההיא בטריפות דמבפנים אבל בטריפות דמבחוץ אשכחן לר"ע דדייק עדים בהא כדאיתא במסכת מכות ושם פירשתיה בס"ד:

נהי דידיעה בלא ראייה אשכחן לה פירוש כגון שנכנס אחריה לחורבא כשהיא בתולה ונמצאת בעולה ראיה בלא ידיעה היכי משכחת לה כגון שנכנס אחריה מי לא בעי מידע וכו':

לעולם אין דנין מאומד אף בדיני ממונות גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו אין אומרין בידוע שזה הרגו אלא המוציא מחברו עליו הראיה כמו שביארנו בקמא פרק הפרה מ"ז א' ואין צריך לומר בדיני נפשות שאפי' ראה אחד רודף את חברו ונכנס אחריו לחורבא ועדים אלו רצו אחריו ומצאו חרב בידו של זה ודם מיטפטף והרוג מפרפר אע"פ שהדבר ידוע שזה הרגו אין דמו מסור לבית דין יפרע ממנו הדיין העליון או ייסרנו המלך בכדי מה שיראה בעיניו ואין צריך לומר אם ראו ולא ידעו אם היה מעובדי האלילים או טרפה מצד עצמו וכן נכנס עם הנערה בחדר נכנסה בתולה ויצאה בעולה ולא היו שם עידי ייחוד או ראו ולא ידעו אם היתה בתולה או בעולה או מאותן שאין להן קנס פטור ולא אמרו למעלה בדיני ממונות לדון בהם ידיעה בלא ראייה אלא בהודאת בעל דין על הדרך שביארנו אבל חזקה אינה כידיעה ומה שאמרו מ"ד ב' בנחבל שכל שראוהו תחת ידו שלם ויצא חבול אע"פ שלא ראו חבלתו חייב וכן נכנס עמו לחדר ויצא חבול במקום שאין הוא יכול לחבל בעצמו תקנת חכמים היא כמו שיתבאר:

אדרבא מביטוי הוה ליה למילף שכן שבועת העדו' וביטוי בתרוייהו כתיב בהו חטאת דהא אכלהו כתיב והביא את אשמו לה' נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים לחטאת לאפוקי פקדון שאינה חטאת אלא אשם דכתיב והביא את אשמו לה' ותרווייהו קרבן עולה ויורד דבכלהו כתיב ואם לא תגיע ידו וגומר לאפוקי פקדון דהוא קבוע דהא לא כתיב ביה ואם לא תגיע ידו ותרוייהו לא כתיב בהו חומש לאפוקי פקדון דאית ביה חומש דכתיב ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו.

רבי עקיבא אומר והיה כי יאשם לאחת מאלה יש מאלה שהוא חייב ויש מאלה שהוא פטור פי' מדכתיב מאלה ולא כתיב אלה אלמא מקצת אלה חייב ולא כל אלה הא כיצד תבעו ממון חייב דבר אחר פטור.

ואקשינן ואיפוך אנא תבעו ממון פטור דבר אחר חייב.

ומהדרינן ר"ע אית ליה אואין דרבי אליעזר כלומר מדכתיב מאלה ולא כתיב אלה יליף דעל מקצת חייב ועל מקצת פטור והנהו אואין דרבי אליעזר מיגלי הי מנייהו מקצת דפטור כדאמר מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון.

ודייקינן מאי בינייהו כלומר כיון דתרוייהו אית להו אואין למאי אצטריך רבי עקיבא למילפיה מדכתיב לאחת מאלה ולא קא נפיק מאואין דרבי אליעזר לחודא ומהדרינן איכא בינייהו המשביע עדי קרקע לרבי אליעזר דנפיק ליה מאואין בלחוד לא מחייב דהא גבי שבועת הפקדון דיליף מינה הוא והנך כלהו דכתיב בקרא דפקדון מטלטלין נינהו פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה ולר"ע כיון דיליף ליה נמי מדכתיב לאחת מאלה דמשמע בין קרקע בין מטלטלין ומאי דלא נפיק מיני' מההוא אואין מפיק מהאי קרא אחרינא ומחייב דמשביע עדי קרקע.

רבי יוסי הגלילי אומר אינו צריך והוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת ידיעה בלא ראייה וראייה בלא ידיעה הכתוב מדבר ואיזו זו עדות ממון לאפוקי עדות דבר אחר שאינה מתקיימת לעולם עד שתהיה שם ראיה וידיעה פי' אם הודה לו או העידו על עצמו שיש לפלוני אצלו ממון עדות מתקיימת הוא ואף על פי שידיעה יש שם ואין שם ראיה ואם ראו העדים שנתן לו מנה ואעפ"י שאין יודעי' אי לשם הלואה נתנו לו או לשום מתנה או לשום דבר אחר מכל מקום עדות הוא דהא היכא דכפריה הנתבע לתובע לא נתתה לי מעולם כלום ומייתי הכי סהדי ומסהדי דראינוהו שנתן לו מנה הוחזק הנתבע כפרן ולא מצי אמר כבר פרעתיך דהא קיימא לן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ובענין עדות אחר לא משכחת לה לעולם עד דאיכא ראיה וידיעה דהא ידיעה בלא ראיה גבי ממון לא הויא אלא כדמסהיד להו לעדים אנפשיה על ההוא מידי ולגבי ממון הוא דמשכחת לה אבל לגבי דבר אחר לעולם לא משכחת לה דאי לגבי דיני נפשות וחבלו' וקנסו' אע"גב דאסהדינהו לעדים אנפשיה דקטליה לפלניא או חבל ביה ומאי דדמי ליה ההוא עדות לאו מידי הוא דהא קיימא לן מודה בקנס פטור וכן נמי לגבי שאני כהן לוי לא הויא עדות עד דחזי דאכל לתרומה וגבי לוי נמי עד דחזי פלוני נתן ליה מעשר בבית הגרנות דהיא ראיה וידיעה אבל אי מסהיד אנפשיה דהוא כהן דהוא לוי לאו עדות היא וכן כל מידי דלית ביה שום ממון אינו מתקיים לעולם בסהדותא דמסהיד אנפשיה אלא דמסהיד בראייה דשייכא בה ידיעה וידיעה דשייכא בה ראיה הילכך מדכתיב או ראה או ידע שמעינן דבעדות המתקיימת ידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר שהיא עדות ממון ולא עדות דבר אחר.

אמר ליה רב פפא לאביי לימא רבי יוסי הגלילי לית ליה דר' אחא דתניא רבי אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצידו בידוע שזה הרגו דאי אית ליה דר' אחא לגבי דיני נפשות נמי משכח' לה כי האי גוונא פי' אי אמרת בשלמא לית ליה דר' אחא דקאמר לגבי ממון דכי האי גוונא ידיעה בלא ראיה אלא דקסבר דכי האי גוונא לאו ידיעה הוא אלא אומדנא בעלמא הוא ולא מפקינן ממונא ולא היא ידיעה בלא ראיה לגבי ממונא אלא באסהדותיה דאסהיד אנפשיה כדאמרי' היינו דלא משכחת לה לעולם ידיעה בלא ראייה במידי אחרינא בר מממונא כדאמרינן דהא לא מהניא הודאה וסהדותא דאסהיד אנפשיה אלא לגבי ממונא בלחוד כדברירנן אלא אי אמרת דכי האי גוונ' לגבי ממונ' ידיעה בלא ראיה עדות הוא דמפקינן ממונא לגבי נפשו' נמי משכחת לה כי האי גוונא כרבי שמעון בן שטח וכיון שכן תהוי נמי עדות לגבי נפשות ואם לגבי נפשות היא לא הויא ידיעה אמאי לגבי ממון הויא ידיעה ואם לגבי ממון הויא ידיעה לגבי נפשות נמי הניחא לענין הודאה גבי עדים היינו טעמא דהויא ידיעה גבי ממון ולא הויא ידיעה גבי נפשות משום דמודה בקנס פטור ומודה בממון חייב אלא בכי האי גוונא דר' אחא אי הויא לגבי ממון ידיעה ולא אומדנא בעלמא הוא אמאי לא הויא ידיעה נמי לגבי נפשות וקטלי להורג בההיא סהדותא ומהדרינן אפי' תימא אית ליה דר' אחא נמי דידיעה בלא ראיה משכחת לה כי האי גוונא ראייה בלא ידיעה היכי משכחת לה אי דחזיה דקטיל ולא ידע מאן קטל מי לא בעי למידע אי א"י הרג אי ישראל הרג אם טרפה אם שלם הרג וליכא למימר בהא דהויא עדות להיכא דכפר ואמר לא הוי דברים מעולם כי היכי דליתחזק כפרן בסהדותייהו דהני דמסהדי דחזו ליה דקטל ולא ידעי למאן קטל כי היכי דאמרינן לגבי ממון דהא לגבי ממון מהני הודאתו לגבי נפשות לא מהניא הודאתו כי היכי דנימא ביה הכי הילכך כיון דלא משכחת לה ראיה בלא ידיעה לגבי נפשות אלא לגבי ממון בלחוד הוא דמשכחת ראיה בלא ידיעה וידיעה בלא ראיה שמעינן דשבועת לעדות דכתיב בה או ראה או ידע בעדות ממון ולא בדבר אחר ואמרינן ושמעינן מינה דקסבר רבי יוסי הגלילי המשביע עדי קנס פטור פי' ואע"ג דמ"מ תביעה שיש בה נטילת ממון היא שלא תאמר דר' יוסי הגלילי לאפוקי הני מילי דלית בהו נטילת ממון הוא דאתא כגון עדות נפשו' ושאני כהן ושאני לוי ומאי דדמי להו אבל מאי דאית ליה נטילת ממון ואע"ג דקנסא הוא מחייב קמ"ל דפטור דאי ס"ד חייב נהי דידיעה בלא ראיה אשכחן לה ראי' בלא ידיע' היכי משכחת לה פי' כגון שנכנס עם הבתולה בחדר ולא היה שם זולתו ויצאה משם והיא בעולה דודאי הוא בא עליה הנה יש שם ידיעה ואין שם ראיה אבל ראי' בלא ידיעה היכי משכחת לה אי דחזו דקא בעיל ולא ידעי ליה מאן בעיל היכי מצי אמרו לההוא עדות לחיוביה קנס מי לא בעי למידע אי בת א"י בעל או בת ישראל בעל אי פנויה בעל או אשת איש בעל אי בתולה בעל או בעולה בעל דאי בעולה בעל לאו בת קנסא היא ואי אשת איש בעל אע"ג דבתולה היא לאו בת קנס היא דהא מתחייב בנפשו הוא הילכך כיון דלא משכחת לה ראיה עד דאיכא בה ידיעה שמע מינה דלא מיחייב בה קרבן שבועת העדות לרבי יוסי הגלילי:

ולענין קנסא דחבלות נמי אע"ג דידיעה בלא ראיה משכחת לה כגון שראוהו שנכנס תחת ידו שלם ומצאו חבול במקום שאין יכול לחבל בעצמו דבעינן למימר קמן בפ' כל הנשבעין דידיעה איכא ראיה ליכא אי נמי כגון שראוהו שנכנסו שתיהן לחדר ולא היה שם אדם בעולם זולת שתיהן ויצא משם חבול במקום שאין יכול לחבל בעצמו דידיעה איכא ראיה ליכא ואפי' הכי ראיה בלא ידיעה ליכא דאי מסהדי דחזינא דחבל ולא ידעו למאן חבל לאו סהדותא היא דאי לא בעי למידע אי ישראל הוא או א"י הוא ואי לחזוקי כפרן בההוא עדות היכא דאמר לא היו דברים מעולם ולא חבלתי באדם מעולם כלל ליכא למימר הכי דהא הודאתו לא מהניא מידי כי היכי דנימא הכי משום דקיימ' לן מודה בקנס פטור וכיון דראיה בלא ידיעה לא משכחת לה לא מתחייב קרבן שבועה לענין שבועת העדות וכן נמי לענין שאר קנסות כגון תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה ומאי דדמי להו דלא משכחת בהו ידיעה בלא ראיה ולא ראיה בלא ידיעה משום דהודאתו לא מהניא מידי כדברירנן הילכך לא מיחייב לענין שבועת העדות והיינו דקא פסקינן ואמרינן ש"מ קסבר רבי יוסי הגלילי המשביע עדי קנס פטור כיון שהזכיר רבי יוסי הגלילי ראיה בלא ידיעה לענין ממון ולענין קנס לא מהני לענין אחזוקי כפרן היכא דכפר מעיקרא ואמר להד"מ.

יתיב רב הממונא קמי' דר"י ויתיב ר"י וקא מבעיא ליה בההוא ענינא מנה מניתי לך בפני פלוני ופלו' ועדים רואין אותו מבחוץ כלומר לא היו עדים יודעים אי לשום הלואה נתן לו אותו מנה או לשום מתנה אלא מבחוץ היו עומדין וראו אותו שמנה לו מנה מהו כלומר כשבאו עדים אלו ומעידין על כך עדות היא או לא אמר ליה רב המנונא והלה מה טוען אי דקאמר מעיקרא לא היו דברים מעולם הרי עדות זה מהניא דמתחזק כפרן ולא מצי אמר בתר הכי במתנה נתת לי ואי דאמר אין שקלי ודידי שקלי מאי קא מהניא האי עדות ולפי ששמע רב יהודה דברי רב המנונא וראה דברים מקובלים הם והדעת נוטה אליהם אמר ליה רב המנונא את עול ותא כלומר הרי אישתרתי דבריך וקבלתים.

בד"ה מושבע כנשבע כו' דאיכא למימר שבועת ביטוי יוכיח כו' עכ"ל דליכא למפרך הכא איוכיח דמה לשבועת ביטוי שכן לא עשה בו מזיד כשוגג כמ"ש התוס' לעיל לר"מ דהכא בשבועת הפקדון גופה נמי לא ידעינן מזיד כשוגג אלא מהאי ק"י ושפיר עבדינן ביטוי יוכיח דעשה בו נשים כאנשים ופטר בו מושבע ופטר בו מזיד וה"נ אל תתמה לומר כן בפקדון לפטור בו מושבע ומזיד לפי סברת המקשה דלא אסיק אדעתיה למימר בפקדון דלא עשו בו שוגג כמזיד דיליף ליה ממעילה כתבו כן דתרוייהו אתו בק"ו אבל למאי דמסיק בפקדון דלא עשו בו שוגג כמעילה ליכא ק"ו כלל דאיכא למפרך מה לעדות שכן עשה בו מזיד כשוגג וק"ל:

בד"ה על פי שנים כו' ואפי' שהיה כאן פרכוס ובלבול רוח כו' עכ"ל רצה לומר שהיה כאן פרכוס דכיון שלא היה רבי שמעון בן שטח בחורבה כשהרגו היה לחוש לפרכוס או לבלבול רוח דחד מנייהו סגי לפוטרו כדאמרינן פ"ב דיבמות אבל לא ידענא מה תירצו כגון דמחייה בביתא דשישא ולא פרכס כו' דכיון דלא ראה בהריגה היאך ידע דלא פרכס כקושיא וק"ל:

רש"י בד"ה קסבר ר' יוסי כו' וה"ק הא דקאמר כו' המתקיימת בידיעה בלא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מושבע כנשבע כו' וליכא למימר דהיא גופה כו' כפריה ועבריה כצ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה חדש ה"ג כו' איתא נמי לשעבר כו' כצ"ל:

גמרא וא"ח אלא אחת (היינו כשהשביעם בפני ב"ד וזהו לכ"ע) בפני ב"ד. (פי' וא"ח אלא אם היתה הכפירה בב"ד ודלא כר"מ ולפי מש"כ לעיל (ל"א) בשם הר"ן אתיא אפי' לר"מ). אבל א"צ לכ"ז דהא השתא איירי בלא גז"ש ותרי מילי נינהו אמנם מפירש"י משמע דהכל חדא מילתא ואולי יש בו ט"ס:

תד"ה ע"פ. ואע"פ שהיה כאן פירכוס. ר"ל שהרי היה מפרפר דפי' מתעגל ומתגלגל עי' בערוך והמהרש"א ל"ד:

בא"ד מיהו מכאן יש לדחות כו'. ור"ל מהא דחובשין אבל מדהכא הראי' קיימא דהרי בחורבה היה כמ"ש בתחלה והמהרש"א ל"ד גם בזה:

רש"י ד"ה שכן תחטא וכו' תחטא לג"ש. תמוה לי הא קאי על ר"מ דלא יליף מתחטא תחטא. וגם אם הוי ג"ש איך אמרינן עלה דאדרבה מביטוי הו"ל למילף שכן חטאת מחטאת וגם מה צריך ר"א ללימודא דאואין כיון דיליף מג"ש דתחטא. ולזה היה נראה בפשוטו דמה דאמרינן שכן תחטא תחטא היינו דדומה יותר לפקדון כיון דבשניהם כתיב תחטא וכדאמרינן עלה אדרבה מביטוי שכן חטאת מחטאת היינו דלענין זה דומה יותר לביטוי. ודברי רש"י צע"ג:

גמ'. ועבריה. פירש רש"י (ד"ה ועבריה) ז"ל עדות ופקדון שתיהן השבועות לשעבר אבל ביטוי עיקרה להבא עכ"ל.
הבאנו למעלה (דף לא: ברש"י ד"ה או שאמרו לו) בשם הגר"מ זצ"ל שעיקר החלות של המושבע מפי אחרים בשבוה"פ ובשבוה"ע היא בשבועה להבא ולא בלשעבר, עיי"ש. ולפום ריהטא אליבא דפרש"י קשה מהגמ' כאן האומרת ששבוה"פ ושבוה"ע בעיקרן הן לשעבר.
ואולי כאן מדובר רק במושבע מפי עצמו ולא במושבע מפי אחרים.
שם. גמ'. ר' אחא אומר
א

הרמב"ן בחידושיו לחולין (דף ג: ד"ה בודק סכין) מבחין בין שתי הלכות של רוב:
א) רוב נגד מיעוט המצוי;
ב) רוב נגד מיעוט שאינו מצוי;
אליבא דהרמב"ן כשיש מיעוט מצוי נגד הרוב חייבין לכתחילה לבדוק את הדבר ולא לסמוך על הרוב, אבל כשיש מיעוט שאינו מצוי אין חייבין לבדוק את הדבר כלל. לכן, על רוב מצויין אצל שחיטה יודעין הלכות שחיטה אין סומכין לכתחילה טרם נבדוק את השוחט אם אכן יודע את ההלכות, שכן קיים מיעוט מצוי של שוחטין שאין יודעין. מאידך בנוגע רוב השוחטין אין מתעלפין לא נצריך בדיקת השוחט כלל כי המיעוט שמתעלפין מיעוט שאינו מצוי הוא.
לפי"ז עלינו להתבונן בדין דר' אחא המחייב כשמעידים על גמל האוחר בין הגמלים - האם המיעוט מיעוט המצוי הוא או מיעוט שאינו מצוי. ולכאורה, מאחר שסוגייתנו משוה דיני נפשות לדיני ממונות (עיין בתוס' ד"ה דאי וכו') משמע שהוא מיעוט שאינו מצוי כי בד"נ אינו מסתבר שנהרוג ע"פ רוב במקום מיעוט המצוי.
והנה הרמב"ם כתב בפ"ח מהל' נזקי ממון (הלי"ד) וז"ל שור שהיה רועה על גבי הנהר ונמצא שור הרוג בצדו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישך אין אומרים בידוע שזה נשכו וזה נגחו ואפילו גמל האוחר בין הגמלים אין אומרים בידוע שזה הרגו עד שראוהו עדים כשרים עכ"ל. פסק שהגמל האוחר בין הגמלים פטור שלא כר' אחא.
מאידך בפ"כ מהל' סנהדרין (הל"א) כתב הרמב"ם וז"ל אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה, אפילו ראוהו העדים רודף אחר חבירו והתרו בו והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו אין בית דין הורגין בעדות זו ועל זה וכיוצא בו נאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. וכן אם העידו עליו שנים שעבד ע"ז זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו אין מצטרפין שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק אל תהרגהו עכ"ל.
מבואר, איפוא, שלרמב"ם קיים איסור מיוחד בדיני נפשות לא להעניש ע"פ אומד כי אם ע"פ ראיית עדים.⁹⁶ וקשה מאחר שאף בדיני ממונות פסק נגד ר' אחא ושאין מחייבין את בעל הגמל ע"פ אומד לשלם, ל"ל פסוק מיוחד בד"נ. ואמנם כן הקשה הרמב"ן בספר המצוות (מצות לא תעשה ר"ד) על פסק הרמב"ם. וע"ש ברמב"ן שהקשה גם על הדין השני שהרמב"ם כולל בלאו הזה - שלא לצרף עדות מיוחדת בד"נ - דל"ל הקרא הזה של ונקי וצדיק אל תהרוג וז"ל שאפילו בדיני ממונות כגון חמה ולבנה אין מצטרפין שהיא הכחשה בחקירות וכו' עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כגון זו פסולה וכו' וכבר יוצא לנו פטור מפסוק לא ימות על פי עד אחד וכו' אמרו לא ימות על פי עד אחד להביא שנים שרואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זה את זה שאין מצטרפין וכו' עכ"ל. ובאמת התמיה גדולה שכן מהי השייכות של עדות מיוחדת ללאו הזה.
הנה הרמב"ם פסק בפ"ד מהל' עדות (הל"א - ב') וז"ל עדי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואים את העושה עבירה כאחד וכו' אבל דיני ממונות אין צריכין לכך. כיצד היה אחד רואהו מחלון זה כשעבר העבירה והעד האחר רואהו מחלון אחר, אם היו שני העדים רואין זה את זה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין וכו' אבל בדיני ממונות אע"פ שלא ראו אלו את אלו עדותן מצטרפת, כיצד אמר האחד בפני הלוהו ביום פלוני או בפני הודה לו ואמר העד השני וכן אני מעיד שהלוהו בפני או הודה ביום אחר הרי אלו מצטרפין עכ"ל. להרמב"ם עדות מיוחדת מועלת בדיני ממונות אבל לא בנפשות. וכן פסק שאף הלוואה אחר הלוואה מועלת בדיני ממונות.
ומסתבר שיסוד ההבחנה בין ד"מ לבין ד"נ הוא שבדיני ממונות מעידים העדים על החיוב אבל בדיני נפשות מעידים העדים על המעשה. עקב כך כשרה עדות מיוחדת בד"מ - כי שני העדים מעידים שחייב לשלם אע"פ שחלוקים בראיית המעשה - ואילו בד"נ עדות מיוחדת פסולה מאחר ואין משתווים בראיית המעשה...
ונראה (שלא כנ"ל) שר' אחא המחייב בגמל האוחר בין הגמלים מחייב אף במקום שיש מיעוט המצוי. אליביה עדות כזו נחשבת עדות גמורה ועדות ראייה המועלת בכל התורה כולה - ואף בד"נ. ואף על פי שלענין נפשות עדות מיוחדת פסולה וזקוקים לעדי ראייה עכ"ז סובר שכשמעידים על פי רוב שהרג קיימת ראיית עדות של המעשה, ולפיכך מחייב בין בד"נ ובין בד"מ.⁹⁷
לעומת זה, אליבא דהרמב"ם שהוא פוסק כרבנן נגד ר' אחא, אם קיים מיעוט מצוי נגד הרוב, אין העדים מחייבים כלל ואף לא בד"מ. לדעתו חסרה בכה"ג אף ידיעת עדות ומשום כך אין העדות מועלת בין בד"נ ובין בד"מ. לכן כשיש מיעוט המצוי אין לרמב"ם עדות המחייבת כלל.
אמנם במקום שהמיעוט אינו מצוי, סובר הרמב"ם, שהעדות חלה כעדות ידיעה - אך לא להיות עדות ראייה. ומשום כך מבחין בין ד"מ לד"נ. עדות ד"מ חלה בעיקר על החיוב ולא על המעשה ולפיכך מועלת עדות ידיעה בלי עדות ראייה. עדות דד"נ לעומת זאת, חלה בעיקר על המעשה. ובכן כל זמן שלא ראו את המעשה פסולים, כי עדות ידיעה בלי ראייה פסולה. על זה בא הקרא ונקי וצדיק אל תהרוג.
עקב הבחנה זו מוסבר גם השוני בין ד"מ לד"נ בעדות מיוחדת וכנ"ל, ולפיכך כלל הרמב"ם את שתי ההלכות בלאו אחד "ונקי וצדיק אל תהרג". בין עדי ידיעה בלי ראייה ובין עדות מיוחדת פסולים בד"נ וכשרים בד"מ. הצד השוה שבהן כי אף שמעידים על החיוב עכ"ז חסרה עדות ראיית המעשה, ועדות על החיוב מועלת בד"מ ופסולה לד"נ.
ב

כמה הערות נוספות:
א) הרמב"ם פסק בפ"א מהל' איסורי ביאה (הלי"ט) וז"ל אין העדים נזקקין לראות המנאפים שהערו זה בזה והכניס כמכחול בשפופרת אלא משיראו אותן דבוקין זה עם זה כדרך כל הבועלין הרי אלו נהרגין בראיה זו ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה עכ"ל. מוכרחים אנו להסיק שבציור זה ליכא אפילו מיעוט שאינו מצוי שלא בעלו. העדות, איפוא, חשובה כראיית העבירה ממש ולכן מחייבין. ועיין בתוס' (שבועות לד. ד"ה דאי וכו') שכ' שאפילו החולקים על ר' אחא מודים באומדנא וודאית כגון שעלתה לו נשיכה על גבו ובין אצילי ידיו שהיא עדות המחייבת אף בד"נ כי בכה"ג חלה עדות ראייה.⁹⁸
ב) יש שני מיני עדות מיוחדת הכשרה בד"מ ופסולה בד"נ: א) הלוואה אחר הלוואה דהיינו שני מעשים; ב) אחד מחלון זה ואחד מחלון זה - מעשה אחד אך בשתי ראיות עדות שונות.
והנה הרמב"ם כתב בפ"ג מהל' מלכים הל"י ז"ל כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה או בלא התראה אפילו בעד אחד או שונא שהרג בשגגה יש למלך רשות להורגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה וכו' עכ"ל. ומתבקשת השאלה, בשלמא בשונא שהרג בשגגה קיימת עדות שאמנם הרג - ומותר, איפוא, למלך להורגו. ברם בשני הציורים האחרים - בלי ראיה ברורה שהרג או בעד אחד שפסול ואינו נאמן כלל לנפשות - למה רשאי המלך להרגו אם אינו יודע כלל שהוא הרג.
דומה לכך השיג הראב"ד על מה שכתב הרמב"ם בפ"ו מהל' רוצח הל"ה וז"ל וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים וכו' עכ"ל והראב"ד משיג וז"ל תימה הוא ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם עכ"ל.
לנוכח קושי זה, העלה מרן בית הלוי זצוק"ל שהרמב"ם בכתבו "בעד אחד" נתכוון לעדות מיוחדת.⁹⁹ והוא ביאר שבאופן הראשון של עדות מיוחדת - ברציחה אחרי רציחה - אין הגדת שני העדים חלה כלל כי אין שני העדים מעידים על מעשה רציחה אחד, וכל עד אחד ועד אחד מעיד לעצמו על רציחה אחרת, ודומים, איפוא, לעד אחד בעלמא ולכן אין נאמנים כלל. בעדות מיוחדת כזו אין למלך רשות להרוג את זה שהעידו עליו שהרג. מאידך באופן השני של עדות מיוחדת שאחד ראה את הרציחה מחלון זה ואחד מחלון זה, ושניהם מעידים על מעשה רציחה אחד, אף שלא יצטרפו לענין עונש ב"ד מאחר שלא ראו זה את זה, עכ"ז נאמנים כתרי שאכן הרג הוא את הנפש. ואע"פ שב"ד אסורים להורגו ע"פ גזה"כ, אך למלך ולגואל הדם יש רשות להורגו.
לפי"ז כשהרמב"ם התיר לו למלך להרג את ההורג בלי ראיה ברורה מסתבר שנתכוון לאופן של אומד ורוב שיש עדות של ידיעה בלי ראיה וכנ"ל. והוא כשקיים מיעוט שאינו מצוי נגד הרוב שהרג ופטור מעונש ב"ד ע"פ גזיה"כ ונקי וצדיק אל תהרוג. ובכן גזיה"כ מונעת רק את הב"ד מלענוש אבל לא את המלך כשהשעה צריכה לכך. אולם במקום מיעוט מצוי ובלי ידיעת עדות כלל וכנ"ל מסתבר שאין המלך רשאי להורגו.
ברם יפלא כי בפ"כ מהל' סנהדרין הל"א בתארו את איסור "ונקי וצדיק אל תהרוג" כתב הרמב"ם בנוגע לעדות מיוחדת וז"ל וכן אם העידו עליו שנים שעבד ע"ז זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו אין מצטרפין שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג וכו' עכ"ל, והנה שם מתאר הרמב"ם עדות מיוחדת באופן הראשון, כשיש שני מעשים שונים ועד א' מעיד על כל מעשה ומעשה - וליכא, איפוא, עדות כלל על המעשה, ובכן ל"ל גזיה"כ של ונקי וצדיק אל תהרוג להשמיענו שאין רשות לב"ד להעניש, וצע"ג.
ג) עיין במנ"ח (מצוה פ"ב) שחקר האם הורגים בן נח באומדנא הקרוב לודאי - האם חלין בב"נ הפטור וגזיה"כ של ונקי וצדיק אל תהרג, עיי"ש. ועוד יש להסתפק מה יהיה דין המסית בעדות של אומדנא דמוכח כשחסרה ראיית עדות ממש - האם חל הפטור של ונקי וצדיק אל תהרג או לא. ביאור הספק כי י"ל שבאופן של אומדנא בלי ראיית עדות התורה חידשה שחסרה חלות דין דרישה וחקירה המעכבת בד"נ בעלמא - ולכן אף מסית יפטר כי צריך דו"ח, או"ד שהפטור של ונקי וצדיק אל תהרג חל מדין והצילו העדה, והרי פטור והצילו העדה אינו נוהג במסית ויתחייב. אותו הספק מבאר אף את הספק בב"נ, ודו"ק.¹⁰⁰
⁹⁶ ויל"ע האם איסור זה שייך לדיני נפשות דוקא וכלשונו של הפסוק או לכל עונשי ב"ד וכלשון הרמב"ם בתחילת ההלכה.
⁹⁷ הנה דין רוב חל בכהת"כ, ועדות המצטרפת עם רוב ע"פ דין דומה איפוא לעדות ראייה.
⁹⁸ עי' במנחת חינוך מצוה רס"ו. ועיין ברמב"ם (פ"כ הל"א מהלכות סנהדרין) וז"ל אין בי"ד עונשין באומד הדעת וכו' שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק אל תהרגהו עכ"ל. ומוכח מהרמב"ם שפוטרים את הרוצח רק כשיש צד לנקותו, ברם אין פוטרין כשיש אומדנא וודאית כי אומדנא וודאית הוי' כראיה ממש, וגזיה"כ פוטרת רק כשיש צד לנקותו, כשיש מיעוט שאינו מצוי נגד רוב. כמו"כ מוכרח מספר המצוות לרמב"ם (ל"ת ר"ד) וז"ל שלא לחתוך הגדרים באומד הדעת החזק ואפילו היה קרוב לאמת עכ"ל. ומשמע שכשקיימת אומדנא וודאית אכן הורגים. וכ"ז שלא כקצות החושן והתומים סי' י"ד שכ' שבאומדנא וודאית לא חלין קידושין כי אינה אלא מצב של ידיעה בלי ראייה. הרי מהרמב"ם מוכרח שידיעה וודאית נחשבת כראייה ממש ולכן מסתבר אליבא דהרמב"ם שמתקדשת על ידה ושלא כקצות והתומים.
⁹⁹ עיין בכסף משנה פ"ו מהל' רוצח הל"ה שכמו"כ פירש שם.
¹⁰⁰ יש מפרשים שמבארים שאע"פ שאדם הראשון ידע שקין הרג את הבל, עכ"ז לא הרג את קין, כי חסרה לו ראיית עדות. ובתרגום יונתן על הפסוק שפך דם האדם באדם דמו ישפך כתב בסהדין דיינא מחייבין ליה קטול עכ"ל, בפשטות מצריך ראיית עדות בד"נ ואפילו בב"נ, וצ"ע.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1992–1996), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

ואינו חייב אלא אחת בפני ב''ד. אם השביעם בב''ד: שלא עשה בו מושבע. מפי אחרים כנשבע עצמו ולקמן מפרש לה לכולה: או או ביטוי. או נפש כי תשבע לבטא להרע או להיטיב: שכן תחטא מתחטא. בשניהם כתיב תחטא לג''ש: חטאת מחטאת. עדות וביטוי בחטאת אבל שבועת הפקדון באשם: שכן חט''א במזי''ד תבעי''ה וכפרי''ה [ועברי''ה]. סימן הוא שכן חטא תחטא מתחטא ובשניהן חייב על המזיד אבל ביטוי כתיב בה ונעלם: תבעיה וכפריה. עדות ופקדון באין ע''י טענה וכפירה מה שאין כן בשבועת ביטוי: ועבריה. עדות ופקדון שתיהן השבועות לשעבר אבל ביטוי עיקרה להבא: חטא''ת שירד''ה לחומ''ש. סימן הוא עדות וביטוי שניהן בחטאת ובעולה ויורד ואין בהם חומש לאפוקי פקדון שהוא באשם ובקרבן קבוע ומוסיף עליו חומש כדכתיב (ויקרא ה) ושילם אותו בראשו וחמשתיו יוסף עליו: אאואין דר''א סמיך. דאינו אלא בתביעת ממון ואתביעת ממון גופה קאמר יש מהן שהוא חייב ויש מהן שהוא פטור: מאי בינייהו. הי נינהו תביעת ממון דפטר ר''ע ומחייב בהו ר''א: לר''א חייבין. דגבי השבת גזילה שמעי' ליה לקמן (דף לז:) דמיחייב השבה על גזילת קרקע וקס''ד דהוא הדין לשבועת הפקדון או לשבועת העדות: ולר' יוחנן דאמר משביע עדי קרקע פטור אפי' לר''א. וכן לשבועת הפקדון לקמן היא בפ' שבועת הפקדון (שם): איכא בינייהו עדי קנס. לר''א חייבין וכן בשבועת הפקדון דשמעינן ליה דדריש פרשת שבועת הפקדון בריבויי ומיעוטי גבי והשיב את הגזלה והא דאמרינן בכתובות (דף מב.) גבי פקדון יצאו אלו שהם קנס דלא כר''א: לימא ר' יוסי הגלילי: דאמר אין עדות מתקיימת אלא בראיה וידיעה חוץ מעדות ממון: לית ליה דרבי אחא. דדאין ומחייב בדדמי כגון גמל האוחר בין הגמלים דמחייב ליה בלא ראיה בדדמי: האוחר. בועט ברגליו ולי נראה כשבא ליזקק לנקיבה הוא נלחם ומכה ברגליו גמלים שסביבותיו ולשון אוחר נופל בתשמיש גמלים דתניא בבכורות (דף ח.) גמל אחור כנגד אחור: דאי אית ליה דר' אחא. דדאין בדדמי: דיני נפשות נמי משכחת לה. דמתקיימת בלא ראיה כגון הא דשמעון בן שטח דאי דיינת ליה בדיני ממונות. גבי גמל משום דבידוע שזה הרגו ה''נ בידוע שזה הרגו: אלא ראיה בלא ידיעה היכי משכחת לה. אם ראה שהרג אדם ואינו יודע מי הוה ההרוג מי מצי מסהיד עליה מי לא בעי. למידק כו': קסבר ר' יוסי הגלילי. מילתא באפי נפשה היא והכי קאמר. מדקאמר ר' יוסי הגלילי אין שבועת העדות אלא בעדות המתקיימת בידיעה בלא ראיה וראיה בלא ידיעה ש''מ דס''ל משביע עדי קנס דאונס ומפתה וכפרו פטורין:

מושבע כנשבע ומזיד כשוגג. וליכא למימר דהיא גופה נילף בק''ו דאיכא למימר שבועת ביטוי יוכיח ומיהו במה מצינו מצי גמר לה ונראה דהיינו הא דפריך לקמן ליגמר נמי שבועת פקדון משבועת העדות למושבע מפי אחרים וכ''ת אדרבה נילף מביטוי מסתברא דאיכא למילף טפי מעדות שכן חטא תבעיה כפריה ועבריה: ה''ג תבעיה כפריה ועבריה. ואית דל''ג ועבריה משום דשבועת ביטוי איתא [נמי] לשעבר לר''ע ול''נ דא''כ תבעיה וכפריה תרי מילי נינהו מדקאמר הנך נפישן ולקמן בשמעתין מוכח דחדא היא דפריך אדרבה מעדות ה''ל למילף שכן חטא הדיוט בשבועה תבעיה וכפריה ואואין ומשני הנך נפישן ואי חשיבי בתרי אם כן לא נפישן: דאי אית ליה דר' אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה. משמע הכא דר' אחא אית ליה אומדנא בדיני נפשות ותימה דבפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז.) גבי כיצד מאיימין על דיני נפשות שמא תאמרו מאומד ראיתם ודייק בגמ' (שם:) הא בדיני ממונות. אמרינן כמאן כר' אחא כו' משמע דלא איירי רבי אחא בדיני נפשות וי''ל דודאי מעיקרא דס''ד דלא מיתוקם כרבנן ע''כ מוקי לה כר' אחא ואית לן למימר דלא איירי אלא בדיני ממונות דוקא ולא בדיני נפשות כי היכי דתיתוקם מתני' כוותיה אבל לפי המסקנא דמוקי לה כרבנן מ''ל דר' אחא אית ליה אומדנא אפי' בדיני נפשות אבל עוד תימה דמשמע משום דאית ליה בדיני ממונות אית ליה נמי בדיני נפשות וא''כ אפי' לית ליה דר' אחא משכחת לה אומדנא בדיני נפשות לכ''ע כמו שעלתה לו נשיכה על ראשו ונקב קרום של מוח דאפי' רבנן מודו בהאי אומדנא כדמוכח בפרק כל הנשבעין לקמן (דף מו:) כגון שעלתה לו נשיכה על גבו ובין אצילי ידיו וי''ל דהמ''ל ולטעמיך: על פי שנים עדים. חבר היה וכמ''ד (מכות דף ו: ובסנהדרין ח:) דאין צריך התראה ואע''פ שהיה כאן פירכוס ובלבול רוח שהרי בחורבה היה לא היה פוטרו בשביל כך דדוקא גבי גלות הוא דפטרי' ליה בפ' בתרא דיבמות (דף קכ: ושם) משום דמייתרי קראי דכתיב כמה זמנין ויפל עליו וימות אבל ממיתת ב''ד לא מיפטר בהכי תדע דהא אמרינן (סנהדרין נח:) שהיו חובשים אותו ומיהו מכאן יש לדחות ולאוקמיה כגון דמחייה בביתא דשישא ולא פרכיס וכן צריך לאוקומה למאן דמוקי בפ' אלו נערות (כתובות לג:) לקרא בשוגג ומאי ונקה ונקה מגלות: אי טריפה הרג אי שלם הרג תימה הא אזלינן בתר רובא דמרוצח דייקינן לה בפ''ק דחולין (דף יא: ושם) דלא חיישינן דלמא במקום סייף נקב הוה וי''ל דמיירי כגון דאיכא קמן חד טריפה וחד שלם דצריך לידע איזה מהם הרג:

שבועות לד ע"א - טקסט הדף

דף לד - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד