במי שהוא רחום קאמר [הוא אומר], שאף ש"חנון" ו"רחום" אינם שמות, מובן שהכוונה היא לשבועה בשם.

אמר ליה [לו] רבא: אי הכי [אם כך], בדין הקודם במשנה, כשמשביע אותם "בשמים ובארץ" נמי [גם כן] נפרש שבמי שהשמים והארץ שלו קאמר [הוא אומר], ומדוע שנינו שפטורים?

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם], כיון דליכא מידי אחרינא דאיקרי [שאין דבר אחר שנקרא] רחום וחנון, ודאי במי שהוא חנון, ודאי במי שהוא רחום קאמר [הוא אומר]. הכא [כאן], כיון דאיכא [שיש] שמים וארץ, שמא כשאומר "משביעכם אני בשמים ובארץ", בשמים ובארץ ממש קאמר [הוא אומר] ולא בבורא שמים וארץ.

א מתוך שהוזכרו שמות נמחקים ושאינם נמחקים דנים בפרטי הדברים. תנו רבנן [שנו חכמים]: כתב אלף למד משם "אלהים", "יה" מתוך יי (שם הויה) — הרי זה אינו נמחק, אבל אם כתב שין דלת מ"שדי", אלף דלת מ"אדני", צדי בית מ"צבאות" — הרי זה נמחק.

ר' יוסי אומר: "צבאות" כולו נמחק, שלא נקרא צבאות אלא על שם ישראל, ואין זה שם לעצמו, שנאמר: "והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים" (שמות ז, ד). אמר שמואל: אין הלכה כר' יוסי.

תנו רבנן [שנו חכמים]: כל הטפל לשם כלומר, כל אות שימוש הקשורה לאחד מן השמות שאינם נמחקים, בין מלפניו ובין מלאחריו — הרי זה נמחק. לפניו כיצד? אם כתב "ליי' "— ל' נמחק, "ביי' "— ב' נמחק, "ויי' "— ו' נמחק, "מיי' "— מ' נמחק, "שיי' "— ש' נמחק, "היי' "— ה' נמחק, "כיי' "— כ' נמחק.

לאחריו כיצד? אם כתב "אלהינו" — נ"ו נמחק, "אלהיהם" — ה"ם נמחק, "אלהיכם" — כ"ם נמחק. אחרים אומרים: מה שכתוב לאחריו אינו נמחק, שכבר קדשו השם שהוא כחלק ממנו. אמר רב הונא: הלכה כאחרים.

ב (סימן להלכות הבאות: אברהם דלטיא לנבות בגבעת בנימן שלמה דניאל, סימן).

כל שמות של קודש האמורים בתורה באברהם — כולם הם שמות קדש, חוץ משם זה שהוא חול, שנאמר: "ויאמר יי' אם נא מצאתי חן בעיניך" (בראשית יח, ג), שכוונתו היא לשון רבים, למלאכים.

חנינא בן אחי ר' יהושע ור' אלעזר בן עזריה משום ר' אלעזר המודעי אמרו: אף זה קדש. ואומרים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת זו] שאמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה, שהרי אמר אברהם לה' שימתין לו עד שיכניס את האורחים, כמאן [כשיטת מי]? כאותו הזוג שהם מפרשים ששם זה הוא שם קודש.

כל שמות האמורים בלוט — חול, שכוונתו למלאכים, חוץ מזה שהוא קדש, שנאמר: "ויאמר לוט אלהם אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל את חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי" (בראשית יט, יח— יט), שמתוך הפסוק נראה שהוא מדבר למי שיש בידו להמית ולהחיות, זה הקדוש ברוך הוא.

כל שמות האמורים בנבות כגון "ברך נבות אלהים ומלך" (מלכים א כא, יג) — כולם שמות קדש הם. וכל שמות האמורים במיכה ובפסל שעשה (ראה שופטים פרקים יז— יח) — חול, שהכוונה לעבודה זרה. ר' אליעזר אומר: השמות האמורים בנבות — קדש, במיכה — יש מהן חול ויש מהן קדש, אם כתוב השם באלף למד (אלהים) — הרי זה שם חול, שהכוונה לעבודה זרה, אם כתוב ביוד הי (שם הויה) — קדש, חוץ מזה שהוא באלף למד והוא קדש, והוא מה שנאמר: "כל ימי היות בית האלהים בשילה" (שופטים יח, לא).

כל שמות האמורים בגבעת בנימין ששאלו בה' אם לצאת למלחמה (ראה שופטים פרק כ) — ר' אליעזר אומר: חול, שאין הכוונה שם לקדוש ברוך הוא, אלא לאלילים שהיו להם. ר' יהושע אומר: קדש.

אמר לו ר' אליעזר: כיצד יכול אתה לומר שהוא קודש? וכי הקדוש ברוך הוא מבטיח ואינו עושה? והרי פעמיים עלו למלחמה והוכו!

אמר לו ר' יהושע: מה שהבטיח הקדוש ברוך הוא עשה, ובכל פעם ענה למה ששאלו, ובפעמים הראשונות כששאלו באורים ותומים הם לא ביחנו (שאלו, בדקו) אם הם עומדים לנצוח (לנצח במלחמה) אם לנצח (להיות מנוצחים), ובפעם האחרונה שביחנו (בדקו דבר זה) האם יעלו ויצליחו או לא, הסכימו על ידן, שנאמר: "ופנחס בן אלעזר בן אהרן (הכהן) עמד לפניו בימים ההם לאמר האוסף עוד לצאת למלחמה עם [בני] בנימן אחי אם אחדל ויאמר ה' עלו כי מחר אתננו בידך" (שופטים כ, כח).

כל "שלמה" האמורין בשיר השירים הם קדש, כגון "שיר השירים אשר לשלמה", וכוונתו שיר למי שהשלום שלו, חוץ מפסוק זה: "כרמי שלי לפני, האלף לך שלמה" (שיר השירים ח, יב), כלומר, אלף הם של המלך שלמה לדידיה [לעצמו], "ומאתים לנטרים את פריו" (שיר השירים ח, יב) שהם רבנן [חכמים]. ויש אומרים: אף פסוק זה בשיר השירים חול, שנאמר בו: "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה" (שיר השירים ג, ז).

ושואלים: אף כתוב זה חול, ולא מיבעי האיך [נצרך לומר האחר] הפסוק הקודם שהובא? אלא הא [זו] שאמר שמואל: מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא [מלכות שהורגת אחד משישה מבני העולם אינה נענשת] משום שזה חלק מכוח המלכות, שנאמר: "כרמי שלי לפני, האלף לך שלמה", שכוונתו למלכותא דרקיעא [למלכות השמים], שאלף שייכים לקב"ה, "ומאתים לנטרים את פריו" — למלכותא דארעא [למלכות הארץ], ואם כן יוצא ששמואל שמפרש שה"אלף לך שלמה" כוונתו הקדוש ברוך הוא, לא סבור לא כתנא קמא ולא כיש אומרים, שלכאורה שניהם מודים ש"האלף לך שלמה" הוא חול!

אלא הכי קאמר [כך הוא אומר], ויש אומרים: שם זה של "האלף לך שלמה" קדש, וזה הוא חול — הפסוק האחר שמדבר ב"מטתו", ולפי זה שמואל שאמר הוא כדעת יש אומרים.

כל מלכיא [המלכים] האמורים בדניאל חול, וכוונתם מלכים סתם, חוץ מזה שהוא קדש, שנאמר בו: "אנת מלכא [מלך] מלכיא די אלה שמיא מלכותא חסנא ותקפא ויקרא יהב לך" (דניאל ב, לז);

ויש אומרים: אף זה קדש, שנאמר: "מרי חלמא לשנאך ופשרה לערך" (דניאל ד, טז), שיש לשאול למאן קאמר [למי הוא אומר] את הדבר הזה? אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] שכאשר הוא אומר "מרי" לנבוכד נצר קאמר ליה [אומר לו], והרי שנאותיה מאי נינהו [שונאיו מי הם]? ישראל, מילט קא לייט להו [וכי הוא מקלל אותם] את ישראל? ומצד שני,

תנא קמא הסבור ש"מרי" פה כוונתו נבוכדנצר, סבר [סבור]: וכי שונאי ישראל איכא [יש] לנבוכדנצר, שונאי גוים ליכא [אין]? הרי היו לו גם שונאים שלא היו ישראל, ועליהם דיבר דניאל.

ג שנינו במשנה: ובכל כנויין — הרי אלו חייבין

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה מברייתא]: הכתוב "יתן ה' אותך לאלה ולשבעה" (במדבר ה, כא) מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר בתחילת הפסוק: "והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה"! ומשיבים: לפי שנאמר בשבועת העדות: "ושמעה קול אלה" (ויקרא ה, טו) יש ללמוד כך: נאמר כאן בעדות "אלה", ונאמר להלן בסוטה "אלה", מה להלן בסוטה מדובר בשבועה, אף כאן בעדות מדובר בשבועה, וכן מה להלן השבועה היא בשם אף כאן בשם. והרי זה שלא כמשנתנו, לפיה שבועת העדות היא גם בכינויים!

אמר אביי, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] הברייתא, כדברי ר' חנינא בר אידי, הא רבנן [זו, משנתנו, כדברי חכמים]. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' חנינא בר אידי אומר: הואיל ואמרה תורה במקרים מסויימים השבע, ובמקרים אחרים אמרה אל תשבע, וכן אמרה קלל ואמרה אל תקלל, מה השבע שאמרה תורה הוא בשם, אף כשאמרה לא תשבע הוא בשם, וכן מה במקום שנאמר קלל הוא בשם אף לא תקלל הוא בשם.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על ר' חנינא בר אידי, אי גמירי [אם הם למודים במסורת] גזירה שוה זו מסוטה לשבועת העדות, אם כן ניבעי [שנצטרך] שתהא שבועת העדות והקללה דווקא בשם המיוחד, אי לא גמירי [אם הם לא למודים] גזירה שוה, זו, אם כן אלה האמורה בשבועת העדות ששבועה היא מנא להו [מנין להם]?

ומשיבים: נפקא להו מדתניא [לומדים הם דבר זה ממה ששנויה ברייתא] בענין שבועת העדות: "ושמעה קול אלה" (ויקרא ה,א) — אין אלה אלא לשון שבועה, וכן הוא אומר: "והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה" (במדבר ה, כא).

ומקשים: התם [שם] לא נאמרה "אלה" סתם, אלא "שבועת האלה" כתיב [נאמר], ומשמע שאלה עצמה אינה שבועה! ומסבירים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: "אלה" — אין אלה אלא בשבועה, וכן הוא אומר: "והשביע הכהן את האשה בשבעת האלה".