|
פירוש שטיינזלץא גמרא על הקטע האחרון במשנה זו, שיישבע המלוה, המחזיק בפקדון, שואלים: אהייא [על איזו הלכה במשנה מדובר]? אילימא אסיפא [אם תאמר על המקרה שמדובר בו בסוף], שהלווה טוען שהמשכון עולה בערכו על ההלוואה, יש להקשות: ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו מטעם אחר, שהשבועה ממילא גבי [אצל] המלוה, שהרי הוא הנתבע לשלם במקרה זה! אמר שמואל: הלכה זו נאמרה ארישא [על תחילת המשנה], שהלווה הוא הנתבע. וכן אמר ר' חייא בר רב: ארישא [על תחילת המשנה]. וכן אמר ר' יוחנן: ארישא [על תחילת המשנה]. ומבררים: מאי רישא [מהו תחילתה]? לא ההלכה הראשונה ממש, אלא סיפא דרישא [הקטע האחרון שבתחילתה], שהוא: "סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה", והלה אומר: "לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה" — הרי זה חייב, שהשבועה גבי [אצל] לוה היא, שהוא היה צריך להישבע משום שהוא מודה במקצת, ושקלוה רבנן [ונטלוה חכמים] את השבועה מן הלוה שהיה צריך להישבע, ושדיוה [והטילוה] על המלוה, שהוא ישבע שלא היה המשכון שווה יותר משקל. ומעירים: והשתא [ועכשיו] שאמר רב אשי, דקיימא לן [שמוחזק לנו] להלכה שיש במשנתנו חיוב נוסף של שבועה, שזה המלוה המחזיק בפקדון נשבע שאינה ברשותו, וזה הלווה נשבע כמה שוה, הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את המשנה: מי מהם נשבע תחלה? מי שהפקדון אצלו, שהוא ישבע שאין הפקדון בידו, שמא ישבע זה הלווה כמה היה הפקדון, ויוציא הלה את הפקדון. ב ומביאים דיון בדיני משכון שהוזכרה בו משנתנו לראיה. אמר שמואל: האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה [מי שהילוה אלף זוזים לחבירו] ומשכן ליה קתא דמגלא [לו קת של מגל כמשכון], אם אבד קתא דמגלא [קת המגל] — אבד אלפא זוזי [אלף הזוזים], אבל אם היו תרתי קתאתי [שתי קתות של מגל] — לא, שאם אבדה אחת מהן לא איבד את מחצית החוב, אלא כפי שוויו, שהרי לא איבד לגמרי את המשכון. ורב נחמן אמר: אפילו היו תרתי קתאתי [שתי קתות], אם אבד חדא [אחת מהן] — אבד חמש מאה [מאות] מהחוב, אבד גם אידך [החלק האחר] — אבד כוליה [כל החוב], אבל אם מישכן לו קתא ונסכא [קת מגל וחתיכת כסף] ואבדה קת המגל — לא אבדה מחצית מהחוב, שבעיקר סמך על משכון הכסף ולא על המגל. נהרדעי אמרי [חכמי נהרדעא אומרים]: אפילו קתא ונסכא [קת מגל וחתיכת כסף], אם אבד נסכא [חתיכת כסף] — אבד פלגא [חצי ההלוואה], אבד גם קתא [קת המגל] — אבד כוליה [כולו]. ומקשים ממשנתנו, תנן [שנינו במשנה]: "סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה", והלה אומר: "לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה" — חייב הלווה שבועה; ויש לשאול: לפי דעת שמואל שאם אבד המשכון אבד החוב, לימא ליה [שיאמר לו הלווה]: הא קבילתיה [הרי קיבלת אותו] את חובך! ומשיבים: מתניתין בדפריש [משנתנו עוסקת כשפירש] שאינו מקבל את המשכון אלא בכדי שוויו, ולכן יש מקום לויכוח כמה היה שווה. ואילו שמואל מדבר בדלא פריש [כשלא פירש], ובסתם ניתן המשכון כנגד ההלוואה כולה. ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שהדבר שנוי כמחלוקת תנאים] ששנינו בברייתא: המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון — ישבע המלוה שאבד המשכון, וייפטר מתשלום. ויטול את מעותיו, דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר, יכול הוא הלווה שיאמר לו למלוה: כלום הלויתני אלא על המשכון, כיון שאבד המשכון אבדו מעותיך. אבל המלוה אלף זוז בשטר והניח משכון בידו, דברי הכל (וגם לדעת ר' אליעזר) — אבד המשכון אבדו מעותיו. ושואלים לגבי ביאור המחלוקת: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דשוי שיעור זוזי [אם שהמשכון שווה את שיעור הכסף שהילוה לו], Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
|