בשוק טמא, ואמרי לה [ויש אומרים]: שהוא טהור. יינן — גדולים עושין יין נסך, קטנים אין עושין יין נסך. אלו הן גדולים ואלו הן קטנים? גדולים — שיודעין בטיב עבודה זרה ומשמשיה, קטנים — שאין יודעין בטיב עבודה זרה ומשמשיה.

ונדייק: קתני מיהת [שנה על כל פנים] מלו ולא טבלו — אין [כן], עושים יין נסך, אבל אם מלו וטבלו — לא, ואין צורך להמתין עוד עד שתשקע עבודה זרה מהם! ומשיבים: תרגמה [תרגם, הסבר] דין יין נסך שבברייתא רק לענין בני שפחות שגדלו בתוך בית של ישראל, שאין שם עבודה זרה מצוי בפיהם.

ומקשים: הא [הרי] "וכן בני השפחות" קתני [שנה], משמע שדיניהם שווים לכל מה שנאמר בברייתא! ודוחים: לא לכל דבר הושוו אלא רק לענין רוקן ומדרסן.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שרוקן ומדרסן טמא, לומר שאפילו בני שפחות מטמאים, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שרוקן ומדרסן טהור, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי דבר זה מובן מאליו, ואין צורך לאומרו! אלא בוודאי לענין יינם נאמר.

ומשיבים: גם אם לענין יינם נאמר, עדיין יש להבין כי הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו] שעבדים דומיא [בדומה] לבני שפחות, מה בני שפחות — גדולים הוא שעושין יין נסך, קטנים אין עושין יין נסך, אף עבדים נמי [גם כן] — דווקא גדולים עושין יין נסך, אבל קטנים אין עושין יין נסך, ובא הדבר

לאפוקי [להוציא] מדברי רב, שאמר רב: תינוק בן יומו עושה יין נסך, קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.

א מסופר, ההוא עובדא דהוה [מעשה שהיה] במחוזא, אתא [בא] גוי עייל לחנותא [נכנס לחנות] של ישראל, אמר להו [להם]: אית לכו חמרא לזבוני [יש לכם יין למכור]? אמרו ליה [לו]: לא, הוה יתיב חמרא בדוולא [היה יושב, מונח יין בתוך דלי], שדי ביה ידיה שיכשך ביה [הניח בו הגוי ידו ושיכשך בו], אמר להו [להם]: האי לאו חמרא הוא [האם זה אינו יין]? שקליה האיך בריתחיה שדייה לדנא [לקח הלה, בעל החנות, בכעסו את דלי היין ושפכו לחבית], ועלתה השאלה לפני חכמים מה דינו של היין שבחבית,

שרייה [התיר] רבא לזבוני [למכור] לגוים את היין, שלדעתו אינו אסור בהנאה. איפליג עליה [נחלקו עליו] רב הונא בר חיננא ורב הונא בריה [בנו] של רב נחמן. נפקי שיפורי [יצאו שופרות] מבית דינו של רבא להכריז את הדין ושרו [והתירו], ונפקי שיפורי [ויצאו שופרות] מבית דינו של רב הונא בר חיננא ורב הונא בר רב נחמן ואסרי [ואסרו].