|
טקסט הדף מנוקד
בִּפְגָעִין וּבִפְרִישִׁין וּבְעוּזְרָדִין אֲבָל לֹא בְּרִמּוֹנִים וְשֶׁל בֵּית מְנַשְּׁיָא בַּר מְנַחֵם הָיוּ סוֹחֲטִין בְּרִמּוֹנִים וּמִמַּאי דְּרַבָּנַן הִיא דִּילְמָא רַבִּי יְהוּדָה הִיא וְתֶהֱוֵי נָמֵי רַבִּי יְהוּדָה אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה יָצְאוּ מֵעַצְמָן סוֹחֲטִין לְכַתְּחִילָּה מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר כֵּיוָן דְּלָאו בְּנֵי סְחִיטָה נִינְהוּ אֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן כֵּיוָן דְּלָאו בְּנֵי סְחִיטָה נִינְהוּ אֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה שְׁמַע מִינַּהּ רַבָּנַן הִיא שְׁמַע מִינַּהּ
שֶׁל בֵּית מְנַשְּׁיָא בַּר מְנַחֵם הָיוּ סוֹחֲטִין בְּרִמּוֹנִים אָמַר רַב נַחְמָן הֲלָכָה כְּשֶׁל בֵּית מְנַשְּׁיָא בַּר מְנַחֵם אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן מְנַשְּׁיָא בֶּן מְנַחֵם תַּנָּא הוּא וְכִי תֵּימָא הֲלָכָה כִּי הַאי תַּנָּא דְּסָבַר לַהּ כְּשֶׁל מְנַשְּׁיָא בֶּן מְנַחֵם וּמִשּׁוּם דְּסָבַר כִּמְנַשְּׁיָא בֶּן מְנַחֵם הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ מְנַשְּׁיָא בֶּן מְנַחֵם הָוֵי רוּבָּא דְּעָלְמָא אִין דִּתְנַן הַמְקַיֵּים קוֹצִים בַּכֶּרֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר קִדֵּשׁ וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ אֶלָּא דָּבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּימִין וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁכֵּן בַּעֲרַבְיָא מְקַיְּימִין קוֹצֵי שָׂדוֹת לִגְמַלֵּיהֶם מִידֵּי אִירְיָא דַּעֲרַבְיָא אַתְרָא הָכָא בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כׇּל אָדָם אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא כִּדְרַב חִסְדָּא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא תְּרָדִין שֶׁסְּחָטָן וּנְתָנָן בְּמִקְוֶה פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה בְּשִׁינּוּי מַרְאֶה וְהָא לָאו בְּנֵי סְחִיטָה נִינְהוּ אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר כֵּיוָן דְּאַחְשְׁבִינְהוּ הָווּ לְהוּ מַשְׁקֶה הָכָא נָמֵי כֵּיוָן דְּאַחְשְׁבִינְהוּ הָווּ לְהוּ מַשְׁקֶה רַב פָּפָּא אָמַר מִשּׁוּם דְּהָוֵי דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מִקְוֶה לְכַתְּחִילָּה וְכׇל דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מִקְוֶה לְכַתְּחִילָּה פּוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה בְּשִׁינּוּי מַרְאֶה תְּנַן הָתָם נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ חוֹמֶץ וּמוֹחַל וְשִׁינָּה מַרְאָיו פָּסוּל מַאן תַּנָּא דְּמוֹחַל מַשְׁקֶה הוּא אָמַר אַבָּיֵי רַבִּי יַעֲקֹב הִיא דְּתַנְיָא רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר מוֹחַל הֲרֵי הוּא כְּמַשְׁקֶה וּמַה טַּעַם אָמְרוּ מוֹחַל הַיּוֹצֵא בַּתְּחִלָּה טָהוֹר לְפִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מוֹחַל אֵינוֹ כְּמַשְׁקֶה וּמַה טַּעַם אָמְרוּ מוֹחַל הַיּוֹצֵא מֵעִיקּוּל בֵּית הַבַּד טָמֵא לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא צִיחְצוּחֵי שֶׁמֶן מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאָתֵי בָּתַר אִיצְצָתָא רָבָא אָמַר מִשּׁוּם דְּהָוֵי דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשִׂין הֵימֶנּוּ מִקְוֶה וּפוֹסֵל אֶת הַמִּקְוֶה בְּשִׁינּוּי מַרְאֶה אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל סוֹחֵט אָדָם אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה אֲבָל לֹא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אָמַר רַב חִסְדָּא מִדִּבְרֵי רַבֵּינוּ נִלְמַד חוֹלֵב אָדָם עֵז לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה אֲבָל לֹא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אַלְמָא קָסָבַר מַשְׁקֶה הַבָּא לְאוֹכֶל אוֹכֶל הוּא מֵתִיב רָמֵי בַּר חָמָא זָב שֶׁחוֹלֵב אֶת הָעֵז הֶחָלָב טָמֵא וְאִי אָמְרַתְּ מַשְׁקֶה הַבָּא לָאוֹכָלִין אוֹכֶל הוּא בְּמַאי אִיתַּכְשַׁר כִּדְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּטִיפָּה הַמְלוּכְלֶכֶת עַל פִּי הַדַּד הָכָא נָמֵי בְּטִיפָּה הַמְלוּכְלֶכֶת עַל פִּי הַדַּד מֵתִיב רָבִינָא טְמֵא מֵת שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים רש"יבפגעין. פרונ''ש בלע''ז. ולהוציא מימיהן לשתות: ובפרישין. קויידונ''ץ: ובעוזרדין. קורמ''ש דלאו אורחייהו בהכי ואין כאן משום דש: אבל לא ברמונים. דאורחייהו בהכי: ושל בית מנשיא. היו רגילין לסחוט רמונים בחול אלמא איכא דסחיט להו הלכך בשבת אסור: אלא מאי אית לך למימר. לר' יהודה כיון דלאו בני סחיטה כו' וכי היכי דלרבי יהודה שרי לכתחילה מהאי טעמא מהשתא אפי' תימא רבנן ושרו ליה מהאי טעמא: מנשיא תנא הוא. בתמיה וכי איהו פליג למימר דבשבת אסור דתימא הלכתא כוותיה והא לא הוזכר אלא לדברי התנא לראיה דהאי תנא הוא סבר כוותיה: וכ''ת. הא דאמר הלכה כשל בית מנשיא ה''ק הלכה כהאי תנא דאסר ברימונים הואיל וקאי מנשיא כוותיה דסוחטין רימונים בחול אלמא בני סחיטה נינהו: הוי רובא דעלמא. דמשום איהו לחודיה נשווי דרך רמונים לסחיטה: קוצים. קרדונ''ש: מקדש. את התבואה משום כלאים דזריעה הוא: ואמר רבי חנינא כו'. אלמא משום חד מקום דאחשבינהו משוינן להו דבר חשוב: אתרא. הוא וחשיבות דרבים הוי חשיבותא: הכא. חד גברא לחודיה הוא נימא בטלה דעתו: אלא היינו טעמא. דרב נחמן דאמר הלכה אין סוחטין: כרב חסדא. אע''ג דלעלמא לא חשיב כיון דאחשיב איהו הוי לדידיה משקה והכי מפרש רב נחמן לברייתא דלעיל סוחטין בפגעין ובפרישין למתק הפרי ולא לצורך המשקה אבל לא ברימונים ואפילו למתקן דשל בית מנשיא היו סוחטין בחול לצורך משקה הלכך בשבת אסור אפי' למתק הואיל ואיכא חד דעביד לשם משקה ולא משום דמנשיא רובא דעלמא אלא חיישינן אי שרית ליה למתק אתי למעבד לשום משקה וכיון דאיהו מחשב ליה הוי משקה ומיחייב אבל בפגעין ליכא למיחש דאין אדם עושה אותו למשקה: בשינוי מראה. לא בשלשת לוגין דלא הוזכרו שלש לוגין אלא במים שאובין אבל שאר משקין לא פסלי אא''כ נשתנה מראה המקוה על ידיהן: רב פפא אמר. טעמא דתרדין לאו משום חשיבותא דאחשבינהו הוא ולעולם לאו משקה נינהו והא דמפסיל משום דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה שאינו מים או שלג או ברד פוסל את המקוה בשינוי מראה: נפל לתוכו. של מקוה יין או חומץ או מוחל והוא כמין מים וזב מן הזיתים וג' מינים יש בו כשטוענן מתחילה במעטן להתחמם ולהתבשל מאיליהן מוחל זב מהן והוא צלול כמים ולאחר שעמדו ימים ודחקו זה את זה חוזר מוחל לזוב מהן והוא קרוב להיות כשמן ולאחר שעצרן להוציא שמנן בבית הבד ומשתהה התפוח של גפת בעקלים שהוא אגוד בהן בבית הבד חוזר מוחל וזב מהן: מאן תנא דמוחל משקה הוא. קס''ד דאין מקוה נפסל אלא על ידי משקה ואפילו בשינוי מראה: בתחילה. בתחילת טעינתן של זיתים: מעקול בית הבד. לאחר שנסחט שמנו או לפני סחיטתו: מאי בינייהו. במאי פליגי הואיל ותרוייהו מודו דמוחל היוצא בתחילה טהור והיוצא מעקל בית הבד טמא באיזה מוחל נחלקו דלמר הוי משקה וטמא ולמר לא הוי משקה וטהור: דאתי בתר איצצתא. לאחר שהתחילו להתחמם ודחקו זה את זה ונשתהה הכומר ימים: רבא אמר. קמייתא דקתני מוחל פוסל מקוה דברי הכל הוא ומשום דהוי כו': לתוך הקדרה. של תבשיל לתקנו דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל ואין זה דרך פריקתו והוי כמפריד אוכל מאוכל: אבל לא לתוך הקערה. דזמנין דלמשקה קאי ואף על גב דבקערה לא . שתי איניש לא מוכחא מילתא ואיכא איסור: אלמא. מדקאמר סוחט לתוך הקדרה קסבר כו': החלב טמא. שהזב מטמא כל דבר במשא והרי היסט הקילוח ולא קמפליג בין לתוך הקדרה בין לתוך הכוס: ואי אמרת אוכל הוא. הא אין אוכל מקבל טומאה שלא בהכשר והאי במאי איתכשר: כדאמר רבי יוחנן. במסכת כריתות גבי האשה שנטף חלב מדדיה: בטיפה המלוכלכת על פי הדד. טיפה ראשונה מלכלכת בה פי הדד בדעת ונוחה ליחלב וההיא הוי משקה כסתם חלב דלא לאוכל בעי ליה: טמא מת שסחט זיתים וענבים תוספותמי דמי ערביא אתרא הוא. הו''מ למיפרך הניחא לרבי אליעזר לרבנן מאי איכא למימר אלא פריך דאפילו לרבי אליעזר לא ניחא . ומה שקשה מאנשי הוצל דפרק המצניע (לעיל דף צב:) פירשתי שם (ד''ה ואת''ל בפגעין כו' היינו סחיטה ממש אבל השתא אי אפשר לומר דהא פשיטא דאסור דכיון דאחשביה הוה להו משקה אלא סוחטין דקתני היינו בליציי''ר בלע''ז למתק הפרי כדפי' בקונטרס: אמר אביי ר' יעקב היא. קשה לי לימא דהאי מוחל דקתני היינו במוחל היוצא מעקול בית הבד ודברי הכל וכי תימא מדקתני מוחל סתמא משמע דבכל מוחל איירי לא היא דע''כ אפי' לרבי יעקב לא איירי בכל מוחל דהא מודה דמוחל היוצא בתחילה טהור י''ל דמוחל היוצא מעקול בית הבד לא הוה קרינן ליה מוחל סתם כיון דאי אפשר לו בלא צחצוחי שמן: חולב אדם עז כו'. נראה לר''ת דהיינו דווקא בי''ט דחזיא בהמה לאכילה הוי כמו אוכלא דאיפרת אבל בשבת לא חזיא לשחיטה כמו דש חשיבא שהבהמה היא כפסולת וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת וכן משמע בבה''ג דבי''ט איירי ומיהו סחיטת זיתים וענבים דשרי לעיל לתוך הקדירה היינו אפי' בשבת כיון דאשכול חזיא לאכילה: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|