עבדות אני נותן לכם במינויי, שנאמר: "וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה" (מלכים א יב, ז).

א תנו רבנן [שנו חכמים]: "אשר נשיא יחטא" (ויקרא ד, כב) — אמר רבן יוחנן בן זכאי: לשון "אשר" רמז היא: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו, שמרגיש צורך להביא קרבן, אם נשיא שלו מביא קרבן צריך אתה לומר מהו הדיוט! ואם על שגגתו מביא הנשיא קרבן, כל שכן צריך אתה לומר מהו עושה תשובה על זדונו!

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא בריה [בנו] של רבה: אלא מעתה, לפי דרך דרש זו על המלה "אשר", מה זו דכתיב [שנאמר]: "ואת אשר חטא מן הקדש ישלם" (ויקרא ה, טז), ובירבעם בן נבט דכתיב ביה [שנאמר בו]: "אשר חטא ואשר החטיא" (מלכים א יד, טו), האם הכי נמי [כך גם כן] תדרוש שאשרי הדור הוא! ומתרצים: שאני הכא [שונה כאן], דשני קרא בדבוריה [ששנה הכתוב בדיבורו], שהלשון במקרים דומים היא "אם", וכאן נאמר "אשר", מה שאין כן הכתובים האחרים שהמילה "אשר" היא כדרכה.

ובדרך מדרש זו על המלה "אשר" דרש רב נחמן בר רב חסדא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים" (קהלת ח, יד)? אשריהם לצדיקים שמגיע אליהם (קורה להם) כמעשה הרשעים של עולם הבא שהם סובלים שם יסורים, וכמו כן מגיע לצדיקים בעולם הזה, אוי להם לרשעים שמגיע אליהם כמעשה (כמו שנעשה) לצדיקים של עולם הבא שיש להם כל טוב, ולרשעים הוא מגיע בעולם הזה.

אמר רבא: אטו צדיקי אי אכלי תרי עולמי, מי סני להו [וכי הצדיקים אם היו אוכלים ונהנים משני עולמות, האם היה מגונה להם]? מדוע צריך אתה לומר שהצדיקים חייבים לסבול בעולם הזה? אלא אמר רבא כך צריך לומר: אשריהם לצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים של עולם הזה (כלומר, כל טוב) בעולם הזה, אוי להם לרשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים של עולם הזה (שהרבה מהם סובלים ומתיסרים) וקורה גם לרשעים בעולם הזה.

מסופר, רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אתו לקמיה [באו לפני] רבא, אמר להו [להם]: אוקימתון מסכתא פלן ומסכתא פלן [העמדתם, למדתם היטב מסכת פלונית ומסכת פלונית]? אמרו ליה [לו]: אין [כן]. איעתריתו פורתא [האם אתם עשירים מעט]? אמרו ליה [לו]: אין [כן], דזבנן קטינא דארעא [שמכרנו חלקת אדמה ופרנסתנו ממנה]. קרי עלייהו [קרא עליהם]: אשריהם לצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים שבעולם הזה בעולם הזה.

ב אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כי ישרים דרכי ה' וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם" (הושע יד, י)? משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם, אחד אכלו את הפסח שלו לשום (לשם) מצוה, ואחד אכלו לתאוה לשום אכילה גסה, זה שאכלו לשום מצוה — קוראים בו "צדקים ילכו בם", זה שאכלו לשום אכילה גסה — "ופשעים יכשלו בם".

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: רשע קרית ליה [אתה קורא לו] לזה שאכל כך? נהי דלא עביד [אם אמנם שלא עשה] מצוה מן המובחר כשאכל לשם אכילה גסה, קרבן פסח מי לא קאכיל [האם לא אכל]? ואם כן, כיצד אפשר לקרוא לו רשע! אלא כך צריך להסביר: משל לשני בני אדם, זה אשתו ואחותו עמו בבית וזה אשתו ואחותו עמו בבית בחשיכה, אחד נזדמנה לו אשתו ובא עליה, ואחד נזדמנה לו אחותו בטעות, זה שנזדמנה לו אשתו — נאמר בו "צדקים ילכו בם", וזה שנזדמנה לו אחותו — "ופשעים יכשלו בם".

ומקשים: מי דמי [האם הדברים דומים]? אנן קאמרינן חדא דרך [אנו אומרים דרך אחת] שבאותה דרך עצמה הולך גם הצדיק וגם הרשע, והכא [וכאן] שני דרכים הם, שהרי שני האנשים אינם עושים אותו דבר! אלא משל נכון לדבר הוא ללוט ושתי בנותיו, הן שנתכוונו לשם מצוה בבואן אל אביהן שחשבו שחרב כל העולם ורק הם נשארו בו — "צדקים ילכו בם", הוא שנתכוון לשם עבירה — "ופשעים יכשלו בם".

ושואלים: ודלמא [ושמא] הוא נמי [גם כן] לשם מצוה הוא מכוין! אמר ר' יוחנן, כל הפסוק הזה "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כולה משקה" (בראשית יג, י), לשם עבירה נאמר: נאמר

"וישא לוט" מרמז למה שנאמר "ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי" (בראשית לט, ז), נאמר "את עיניו" הוא רמז למה שנאמר "ויאמר שמשון אותה קח לי כי היא ישרה בעיני" (שופטים יד, ג), "וירא" שנאמר בלוט הוא כעין "וירא אתה שכם בן חמור. . . וישכב אותה" (בראשית לד,ב), "את כל ככר הירדן" הוא רמז לכתוב "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם" (משלי ו, כו), מה שנאמר "כי כלה משקה" מזכיר את "אלכה אחרי מאהבי נתני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי" (הושע ב, ז).

ותוהים: מדוע מאשימים את לוט במעשה עם שתי בנותיו והא מינס אניס [והרי אנוס היה לוט] שהיה שיכור וישן! תנא [שנה] משום (בשם) ר' יוסי בר ר' חוני: נאמר (בראשית יט, לג) "ולא ידע בשכבה ובקומה", למה נקוד בספר התורה על וי"ו שבמילה "בקומה" של בכירה? לומר לך, שבשכבה לא ידע אבל בקומה ידע, ואם כן לא היה לגמרי אנוס. ושואלים: ומאי הוה ליה למעבד [ומה היה לו לעשות]? מאי דהוה הוה [מה שהיה היה]! ומשיבים: נפקא מינה דלפניא אחרינא לא איבעי ליה למישתי [יוצא מזה שלערב אחר לא היה לו לשתות], וכיון שחזר ושתה משמע שנתכוין לכך.

דרש רבה, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אח נפשע מקרית עז ומדינים כבריח ארמון" (משלי יח, יט)? "אח נפשע מקרית עז" — זה לוט שפירש מאברהם, "ומדינים כבריח ארמון" — שהטיל מדינים (מריבות) בין ישראל לעמון, שנאמר: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'" (דברים כג, ד).

ועוד בענין לוט דרש רבא ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' יצחק, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "לתאוה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע" (משלי יח, א)? "לתאוה יבקש נפרד" — זה לוט שנפרד מאברהם משום תאוותו, "בכל תושיה יתגלע" — שנתגלה קלונו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שבבתי כנסיות ובבתי מדרשות קוראים ולומדים את מה דתנן [ששנינו במשנה]: עמוני ומואבי שנולדו מלוט אסורין איסור עולם.

ג ואמר עולא כעין אותם הדברים שמעשים דומים אינם שוים זה לזה בערכם: תמר זנתה עם יהודה וזימרי זינה, תמר זנתה — ויצאו ממנה מלכים ונביאים, זימרי זינה — ונפלו בגללו כמה רבבות מישראל. אמר רב נחמן בר יצחק: גדולה עבירה שעושה אדם לשמה לשם שמים ממצוה שלא לשמה, שנאמר: "תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תברך" (שופטים ה, כד), מאן נינהו [מי הן] "נשים באהל"? אלו הן שרה, רבקה, רחל ולאה, ויעל ברוכה מהן.

ושואלים: איני [כך הוא]? כך צריך לומר? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצו‍ת אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אם כן מצוה שלא לשמה גם היא דבר חשוב. ומתקנים: אימא [אמור] שעבירה שלא לשמה היא שקולה כמצוה שלא לשמה.

ובענין יעל אמר ר' יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע (סיסרא) באותה שעה, שנאמר: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד" (שופטים ה,, כז), שכל פועל שנאמר שם רומז לבעילה. ומקשים: והא קא מיתהניא [והרי היא נהנית] מעבירה מן העבירה הזו של הביאה, מודוע הכתוב משבחה? אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: אפילו טובתם של רשעים כלומר, כאשר הרשעים עושים להם טובה רעה היא אצל צדיקים.

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצו‍ת אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, כיצד? שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק הרשע, כמסופר בבמדבר פרק כג שהוא הקריב אותם כדי לקלל את ישראל, כיון שבכל זאת הקריב קרבן לה', זכה ויצתה ממנו רות, שאמר ר' יוסי בר' חנינא: רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה.

ד ועוד בענין לוט ובנותיו אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו של כל מעשה טוב ואפילו שכר שיחה נאה כלומר, לשון נקיה ויפה? מהכא [מכאן], שאילו האחות הבכירה דקרייה [שקראה אותו] את בנה מואב, ורמזה בכך שהוא בא מן האב, אמר ליה [לו] רחמנא [הקדוש ברוך הוא] למשה: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב, ט), ומכאן נדייק: מלחמה