|
טקסט הדף מנוקד
לָא יָדַע בְּמַאי כְּתַב רַחֲמָנָא זֹאת הַתּוֹרָה וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא זֹאת הַתּוֹרָה הֲוָה אָמֵינָא לִיפַּסְלוּ כְּתַב רַחֲמָנָא מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ
רְמֵי רֵישׁ לָקִישׁ עַל מְעוֹהִי בֵּי מִדְרְשָׁא וּמַקְשֵׁי אִם כְּשֵׁרִים הֵם יְרַצּוּ וְאִם אֵין מְרַצִּין לָמָּה בָּאִין אָמַר לוֹ רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) [אֶלְעָזָר] מָצִינוּ בְּבָאִין לְאַחַר מִיתָה שֶׁהֵן כְּשֵׁרִין וְאֵין מְרַצִּין דִּתְנַן הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטָּאתָהּ וּמֵתָה יָבִיאוּ יוֹרְשִׁין עוֹלָתָהּ עוֹלָתָהּ וּמֵתָה לֹא יָבִיאוּ יוֹרְשִׁין חַטָּאתָהּ אֲמַר לֵיהּ מוֹדֵינָא לָךְ בְּעוֹלָה דְּאָתְיָא לְאַחַר מִיתָה אָשָׁם דְּלָא אָתֵי לְאַחַר מִיתָה מְנָלַן אֲמַר לֵיהּ הֲרֵי מַחְלוֹקְתְּךָ בְּצִידּוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אַף הָאָשָׁם אָמַר זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין עָלָיו אָדָם גָּדוֹל הוּא קָאָמֵינָא אֲנָא מִשְׁנָה שְׁלֵימָה וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ אֶפְתַּח אֲנָא פִּתְחָא לְנַפְשַׁאי מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ וְגוֹ' הַאי נְדָבָה נֶדֶר הוּא כּוּ' כְּדִלְעֵיל יָתֵיב רַבִּי זֵירָא וְרַבִּי יִצְחָק בַּר אַבָּא וְיָתֵיב אַבָּיֵי גַּבַּיְיהוּ וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי קַשְׁיָא לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ אָשָׁם דְּלָא אָתֵי לְאַחַר מִיתָה וְנָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ אֵימָא הַבָּא בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה לֵייתֵי וְלָא לִירַצֵּי אָשָׁם לָא לֵייתֵי כְּלָל אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי רֵישׁ לָקִישׁ מֵהָכָא פְּתַח וְשָׁחַט אוֹתָהּ לְחַטָּאת אוֹתָהּ לִשְׁמָהּ כְּשֵׁרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה הָא שְׁאָר קֳדָשִׁים שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִין יָכוֹל יְרַצּוּ תַּלְמוּד לוֹמַר מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ וְאֵימָא הַבָּא בְּנֶדֶר וּנְדָבָה לֵייתֵי וְלָא לִירַצֵּי אָשָׁם (נָמֵי) אַרְצוֹיֵי נָמֵי לִירַצֵּי אָמַר אַבָּיֵי אָשָׁם דְּמִירַצֵּי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ קַל וָחוֹמֶר מֵעוֹלָה וּמָה עוֹלָה שֶׁאֵינָהּ מְכַפֶּרֶת אֵינָהּ מְרַצָּה אָשָׁם שֶׁמְּכַפֵּר אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵינוֹ מְרַצֶּה מָה לְעוֹלָה שֶׁכֵּן כָּלִיל שְׁלָמִים יוֹכִיחוּ מָה לִשְׁלָמִים שֶׁכֵּן טְעוּנִין נְסָכִין וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק עוֹלָה תּוֹכִיחַ וְחָזַר הַדִּין לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁהֵן קֳדָשִׁים וּשְׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁירִין וְאֵין מְרַצִּין אַף אֲנִי אָבִיא אָשָׁם שֶׁהוּא קוֹדֶשׁ וּשְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר וְאֵינוֹ מְרַצֶּה מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁכֵּן יֶשְׁנוֹ בְּצִיבּוּר תּוֹדָה תּוֹכִיחַ רש"י
לא ידעינן במאי. קאמר רחמנא מוצא שפתיך תשמור דהא לא כתיב בהדי' בהאי קרא עבודות לשמן ודלמא לאו בלשמן משתעי קרא כתב רחמנא זאת התורה למילף משלמים דמפרשה בהו לשמן: הכי גרסי' רמי ריש לקיש על מעוהי. שוכב על בטנו פניו (על) כלפי קרקע: למה הן באין. ואכתי לא קמא ליה טעמא דמתני' דילפינן ממוצא שפתיך: ואין מרצין. שאין כפרה למתים ואף אתה אל תתמה על אלו: האשה. יולדת: לא יביאו יורשין חטאתה. דהויא לה חטאת שמתו בעליה והלכתא גמירי לה דלמיתה אזלה: מודינא לך בעולה. שאם שחטה שלא לשמן שתתקרב אע''פ שאינה מרצה הואיל ומצינו שבאה לאחר מיתה ואינה מרצה וה''ה לשלמים ושאר קרבנות חוץ מחטאת ואשם מיהו דלא אתי לאחר מיתה דקי''ל (תמורה דף יח.) דכל שבחטאת מתה באשם רועה מנא לן דקרב שלא לשמן הואיל ואינו מרצה דלא אפיק תנא דמתני' אלא פסח וחטאת: מחלוקתך. וסייעתך דאיכא רבי אליעזר דקאי כוותך: משנה שלימה. סתם מתני' דלא פסל אלא חטאת: פתחא לנפשאי. מנלן דקרבי: יתיב רבי זירא וכו'. וקמתמה אפירוקיה דר''ל: וקשיא ליה לריש לקיש אשם. אמאי קרב שלא לשמו שלא לרצות הא לא אתי לאחר מיתה: ונסיב תלמודא. כלומר נסיב קרא לתלמודא דמילתיה: אימא הבא בנדר ונדבה. כדמשמע קרא לייתו ולא לירצו כו': ריש לקיש מהכא פתח. לה (מהכא) לא נפקא ליה ממוצא שפתיך דליקרב אלא דלא לירצי והקרבתו מהאי קרא יליף ושחט אותה לחטאת אותה מיעוטא הוא אותה הוא דבעינן לשמה ואי לא פסולה כדיליפינן לקמן הא שאר קדשים כו': ארצויי נמי לירצו. כיון דנפקא לן הקרבתן מאותה: אינה מרצה. כדאמר אם לאו יהא נדבה: אשם שמכפר. על לאוין האמורים בשבועת הפקדון והקדש ושפחה חרופה: שכן טעונים נסכים. ולא גרס סמיכה דאשם נמי טעון סמיכה: שלמים ישנו בצבור. כבשי עצרת:
תוספות
קדשים שלא שנה לעכב כל כמה דאכתי לא ידע קרא דמוצא שפתיך ואי פריך ליפסלו דנגמר מחטאת [ופסח] בהיקישא דזאת התורה כדפרישית בסמוך אי במה מצינו איכא למיפרך שכן כרת וא' בהקישא דזאת התורה א''כ ליכתוב חדא או לחטאת גרידא או פסח גרידא ואי נאמר דבכל דוכתא דמצרכינן שנה לעכב היינו מהכא [מדכתיב] מוצא שפתיך וגו' א''כ אתי שפיר הא דפריך וליפסלו כו'. ע''כ הג''ה: הג''ה מצינו בבאין לאחר מיתה שכשרין ואין מרצין. וא''ת מי דמי הני לא עלו אבל באין לאחר מיתה עלו לגמרי לשם חובה דלמ''ד שיעבודא דאורייתא אם היה הקרבן נפסל היו היורשין זקוקין להביא אחר ואפילו למ''ד לאו דאורייתא אם הפריש שניהם לאחריות אם נפסל הראשון חייבין להקריב את השני נמצא דבאין לאחר מיתה מרצין לענין שעולין לשם חובה משא''כ בשינוי קודש י''ל דמ''מ דמיא קצת להדדי לענין דאין מרצין ריצוי גמור דאין כפרה למת ולאו בר חיוב הבאה הוא אלא שנתחייב מחיים ובשינוי קודש ובעלים נמי אין רצוי גמור וא''ת ומה ראיה מייתי מבאין לאחר מיתה אטו מי ילפינן מינה בכל מקום שלא שנה הכתוב דאינו אלא למצוה דנימא כשרין ולא עלו וי''ל דדוקא שנוי קודש ושנוי בעלים דוקא מדמי דהוי באין לאחר מיתה שאין לו בעלים וכמו שלשם כשר ואינו מרצה כמו כן כאן ששנה אותו מבעליו והוי כאין לו בעלים: עולתה ומתה לא יביאו יורשין חטאתה. משמע אבל אם היתה יכולה להביא חטאתה אחר עולתה עלתה לה עולתה לשם עולה וכן משמע בתורת כהנים בפרשת אשה כי תזריע שאם הביאה עולתה תחילה תביא חטאתה ממין עולתה וכן במס' קינים (ספ''ב) ותימה דבפרק תמיד נשחט (פסחים דף נט.) אמרי' זה בנין אב שכל חטאות קודמות לעולת העוף אפי' חטאת העוף לעולת בהמה ואפי' דיעבד קאמר דפסול מדמשני שאני עולת מצורע דרחמנא אמר והעלה שהעלה כבר והיינו דיעבד דלכתחילה חטאת קודמת כדכתיב בהדיא בקרא ש''מ דבעלמא דיעבד לא ותירץ ה''ר חיים דה''ה דבעלמא כשר דיעבד והא דבעי קרא במצורע משום דכתיב ביה הוויה זאת תהיה בהוויתו יהא דמשמע עיכובא כדאמר פ''ק דמנחות (דף ה.) ונראה לי דילפי' חטאת ועולה של יולדת מחטאת ועולה של מצורע דגילה הכתוב דאם עשה עולה תחלה כשירה מוהעלה כדאיתא בפ' תמיד נשחט (פסחים נט.) ואי לא קרא דוהעלה דמכשר היה פוסל בכל מקום מטעם דיש מחוסר זמן לבו ביום שאמר הכתוב להקריב חטאת קודם לעולה אפי' בעלמא דליכא תהיה דמשמע עיכובא תדע דתניא בפ''ק דמנחות (דף ה.) הקדים חטאתו לאשמו לא יהא אחד ממרס בדמו אלא תצא לבית השריפה וקאמר הא דמיפסיל לאו משום תהיה דהא לא קאי אשחיטה משום דלאו עבודה היא אלא מטעם דיש מחוסר זמן לבו ביום שאמר הכתוב להקדים אשם תחילה וזה הטעם למה לא יהיה גבי חטאת ועולה בעלמא ולכך איצטריך והעלה במצורע להכשיר וגמרינן מיניה בעלמא (פסחים דף נט.) להכשיר אם הקדים עולה לחטאת אבל לא גמרינן מיניה בחטאת ואשם כי אם קרבנות כמותם. ברוך: לא יביאו יורשין חטאתה. הגירסא משובשת בתורת כהנים ופירשתי במנחות בפ''ק (דף ד:): אשם דלא אתא לאחר מיתה מנא לן. תימה כיון דעולה ושלמים ניחא ליה נילף אשם מינייהו בהיקישא דזאת התורה ולמה לי מוצא שפתיך וי''ל דאדרבה הוה אמינא איפכא דנילף שאר קדשים מאשם דלא אתו כלל: אשם לא ליתי כלל. תימה הא לא איצטריך מוצא שפתיך כלל אלא לאשם דלשאר קדשים אתו מסברא כדאמרינן דלא צריכי קרא דהא אתו לאחר מיתה וי''ל דהשתא הדר ביה מההוא טעמא דאע''ג דאמר ליה מודינא לך בעולה לא היה אומר כן אלא מתוך דוחק: הא שאר כל הקדשים אפילו שלא לשמן כשירין. ואם תאמר ל''ל אותה הא מדצריכי קראי לעכב בפסח וחטאת מכלל דשאר קדשים כשרין וכי תימא נילף מינייהו מה להנך שכן צד כרת ובהיקישא דזאת התורה נמי לא אתו דא''כ לא ליכתוב עיכובא אלא באחד בפסח או בחטאת ואידך לייתו מהיקשא: מה לשלמים שכן טעונין נסכים. לא גרסינן סמיכה דאשם נמי טעון סמיכה כדאמר לקמן בפירקין (דף יא.) וה''ר חיים פירש דמשום אשם מצורע מצי למינקט סמיכה למ''ד בריש כל הפסולים (לקמן דף לג.) סמיכה לאו דאורייתא: תודה יוכיח. אע''ג דאשכחן עולה שבאה בנדבת ציבור שמקייצין בהן את המזבח (תודה) ושלמים לא אתו בנדבת ציבור דהא ממעטינן להו בתורת כהנים בפרשת ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|